החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אלף שנים לחכות

מאת:
הוצאה: | 2011 | 368 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

לפי אמונה הודית עתיקה כל זוג נועד לחזור ולהתחתן במשך שבעה גלגולי חיים. במהלך הקשר הארוך הזה יש גם תקופות ארוכות של ציפייה ושל בדידות, כי מה קורה כשבני הזוג נולדים במרחק של מקום או של זמן? מה קורה עד שהם מוצאים אחד את השני? כנרת ונורי מחפשים זה את זה כל חייהם אבל כשהם נפגשים זה תמיד לא בזמן. כשהם מתאהבים, נורי מבוגר מכנרת בשנים רבות ונשוי. לאחר שנים, כשהיא כבר נשואה לאמנון ואמא לשלומציון הקטנה, כנרת מקבלת ממנו מכתב: "אני יודע שהתחתנת. פחות או יותר באותו זמן אני התגרשתי. כתבתי לך הרבה שירים וזמן רב התלבטתי אם לשלוח לך אותם. אבל, כנרת, אין לנו אלף שנים לחכות." הקרקע נשמטת מתחת לרגליה של כנרת. חסרת מנוחה היא נודדת בין ביתה שבעיר לקיבוץ המתפורר של ילדותה, בין ישראל להודו, ונפשה מיטלטלת בין סיפור חייה בהווה לסיפור משפחתי שצץ מהעבר. בכל מקום, בכל מפגש, היא מחפשת סימנים, רמזים ותשובות, כי איך אפשר לבחור בין הבית והילדה שלך לגבר שלך של שבעת גלגולי חיים? אלף שנים לחכות הוא סיפור חושני ומרטיט לב על אישה אחת, על גבר אחד, ועל האהבה הגדולה, היציבה והעצובה שלהם. מיה טבת דיין מלמדת בחוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב. את הדוקטורט שלה כתבה על אלת ההשראה בשירת הודו הקלאסית. היא נשואה ואם לשתי בנות וגרה בתל אביב.

מקט: 15100157

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


א

כל היום הטלפון לא צילצל. הבוקר היה שקט והצהריים היו שקטים וכנרת תהתה לאן נעלמו כל מי שבדרך כלל התעניינו בשלומה. ורק אחר הצהריים גילתה שהמכשיר מקולקל ולכן הושיבה את שלומציון בעגלתה והלכה עמה אל תחנת השירות הקרובה ברחוב אבן גבירול. שם קיבלה מכשיר חלופי מידיה של פקידה אסופת שיער שגם אמרה לה, אין לך מה לדאוג, כל הזיכרונות של המכשיר הישן עברו לחדש. וכנרת יצאה לרחוב, ובעודה הולכת בחנה את המכשיר שקיבלה ובאמת מצאה בו את כל רשימת השמות. ורק כשחיפשה את ההודעות הכתובות גילתה שממאות הודעות שהתקבלו למכשיר הישן נותרו שלוש בלבד. אחת שנשלחה אליה במאי מהבנק, ובה מודיע לה הסניף על שינוי שעות הפתיחה. אחרת שנשלחה באפריל מאמנון, ובה הוא שואל אותה איזה שמפו לקנות. והודעה שלישית, שנשלחה אליה מנורי, בספטמבר שלפני שש שנים. נכתב בה, בדרך אלייך. עוד שעתיים וחצי. כבר לא יכול לחכות. וכנרת עצרה את הליכתה ונעמדה בשמש של סוף הקיץ והתבוננה במילים שמילאו את המסך הקטן.

למחרת התחילו להופיע החפצים, וכנרת השיבה אותם בכל פעם למקומם. ראשון היה התצלום שהציץ מתחת לערמת עיתונים בסלון, ובו עשרים ותשעה פרחים אדומים שנורי צילם עבורה ביום הולדתה. אחר כך, כשסידרה את בגדי החורף בארון, נפל עליה מאחד המדפים הגבוהים פנס ראש קטן שקיבלה ממנו ערב נסיעתם למזרח. וכשחיפשה כנרת חוברת אחת בין כרכי האמנות הגדולים על המדף, מצאה לפתע שתי אבנים, שאחת מהן, משולשת, מצאו פעם בהודו, ואת השנייה, השחורה, הביא לה נורי מהמדבר. היא היתה שטוחה ועגולה, וחריצים לבנים ודקים התעגלו בה במעגלים הולכים וקטנים. כשהניח אותה בידה אמר לה, היא נראית כאילו כל העולם מצוי בה. אני משאיל לך אותה רק באופן זמני, עד שאתן לך את כולי. ועכשיו כשחפנה כנרת את האבן המושאלת ההיא, תהתה אם היתה מאמינה אז שהזמני יתמשך כל כך הרבה זמן. ולאחר כל הדברים האלה, השמיע אמנון בסלון שלהם מנגינת צלילי מדבר מבלי לדעת שפעם, לצלילים האלה בדיוק, היו מתכנסים גופיהם העירומים של כנרת ונורי במשך לילות שלמים. וכך, בעודה מקפלת את כביסת הערב על הספה הבהירה, החלו מיתרי העוד לפרוט בחדר, וכנרת מצאה את עצמה חבוקה לפתע בגופו הלוהט של נורי ומפיה נתמלטה אנחה שגרמה לאמנון להרים את מבטו ממסך המחשב ולהסתכל עליה במבט שואל.

בלילה שלאחר הצלילים האלה חלמה כנרת שהיא נוסעת עם נורי במכוניתו במעלה הר בירושלים, וקבצנים הודים פושטים כלפיהם ידיים רבות. ובבוקר, כשהתעוררה, שאלה את עצמה מדוע שב לפקוד את שגרתה השלווה. היא חשבה שאולי חזר נורי לקרוא לה דרך המסדרון הסודי של המחשבות, זה שסיפר לה עליו פעם, מזמן, כששכבו בחושך במיטה. הוא אמר לה אז, בכל פעם שאני חייב לראות אותך ולא יכול, אני עוצם את העיניים ומדמיין מסדרון ארוך שמחבר בינינו, קצה אחד שלו במחשבות שלי וקצה אחר במחשבות שלך. אני פותח את הדלת שלי וקורא לך בלחישה ארוכה, כנרת. ואני עונה? היא שאלה אותו אז חצי בצחוק. ונורי ענה לה ברצינותו הרגילה, את כמעט תמיד עונה. פתאום את מתקשרת, או שולחת הודעה ואני יודע ששמעת אותי ואני נרגע. כנרת נזכרה כיצד, לאחר אותו לילה, החלה להקשיב יותר, ובאמת הצליחה לשמוע. וכיצד זמן לא רב לאחר מכן, שמעה במשך יום שלם את קולו של נורי לוחש את שמה, וכתבה לו הודעה, אתה כל הזמן קורא לי, אני לא מצליחה להתרכז, והוא ענה לה אז, אני מצטער. אני נקרע בלעדייך.

אבל כמעט שש שנים חלפו מאז שבחר נורי להישאר קרוע בלעדיה, וכנרת אטמה את השמיעה הפנימית שלה והשאירה רק את זו החיצונית. היא חשבה לעצמה שמוטב לנורי שיחזור לקרוא לאשתו, ואילו שלה עצמה עדיף לשמוע רק אנשים שבאמת נמצאים סביבה. ומאז התאמצה מאוד שלא ללחוש את שמו במסדרון החשוך של מחשבותיהם. לא בלילות הסוערים של החורף שהגיע לאחר פרידתם, ולא כשמצאה את עצמה חבוקה בתחושת חוסר ברירה בזרועותיהם של גברים אחרים וגם לא כשלקחה את עצמה בכוח אל ההפלה ההיא בגיל שבו כבר כל כך רצתה ילדים. היא אפילו לא לחשה את שמו של נורי כשכבר עמדה להתחתן עם גבר שלא היה הוא, ואף לא כשמבעד לקהל העיניים הנרגשות שנתלו בה בזמן החופה ראתה את מבטן הבטוח, העצוב, החכם של עיניו הירוקות, כאילו היו מוקרנות מולה על מסך שקוף. אבל עכשיו חשבה לעצמה, עם כל הסימנים המצטברים האלה הוא ודאי קורא לי. ולראשונה מאז נפרדו בפעם האחרונה באינספור פרידות, עצמה כנרת את עיניה ופתחה את דלת המסדרון שלה ולחשה ללא קול אך ברעד, נורי. התשובה הגיעה מיד.

אני כאן.

שעות הבוקר היו ארוכות וריקות. לאחר שהיתה מסיימת להאכיל את שלומציון ולשטוף את הכלים שבכיור ולמלא את מכונת הכביסה בחולצות קטנטנות ובחיתולי בד ולהשכיב את שלומציון לשנת הבוקר, סיגלה לעצמה כנרת מנהג חדש להציץ בחצי ראש אל המסדרון הסודי הארוך ולברך את נורי בבוקר טוב. פעם אחת אף סיפרה לו, ממש בשני משפטים, על צמרות העצים הגדולות שהיטלטלו ברוח העזה מחוץ לחלון ביתה, ואילו בבוקר אחר, שבו התעוררה שלומציון חולה ובמשך שעות התהלכה כנרת סביב ביתה כשבתה בזרועותיה, שמעה לפתע את לחישתו של נורי קוראת לה, כנרת, ונזכרה שמאז הבוקר שכחה אותו.

ואז, בראשית החורף, פגשה כנרת את האסטרולוג ההודי הנמוך ההוא שהוסיף ועירבל את הכול.

אפילו כשטיפסה במעלה המדרגות הצרות בדרך אליו, לא הצליחה להחליט אם היא בכלל רוצה לפגוש אותו. זה היה מעל שוק לווינסקי וכנרת חשבה לעצמה, למטה צועקים רוכלי הדוכנים וצופרות המכוניות ולמעלה מחכה אדם שעומד לספר לי את עתידי, ולרגע ביקשה להסתובב על עקביה ולהתמסר להווה המתרחש ברחוב. ובכל זאת המשיכה לעלות. היא שמעה עליו סיפורים רבים, ובכולם תמיד ראה את הסודות הנסתרים ביותר ושינה את חייהם של אנשים, וכנרת חשבה, אני אפילו לא מאמינה באסטרולוגים, אבל אסטרולוג כזה חייבים לפגוש לפחות פעם בחיים. וכששמעה שיגיע לביקור בתל אביב אמרה לעצמה, דווקא עכשיו כשאין לי בכלל שאלות. ואחרי שקבעה עמו פגישה חשבה לעצמה, זו לא תקופה טובה כל כך בשבילי להתהפכויות גדולות ואז, כשעלתה בצהריים במדרגות המובילות אל הדירה בקומה השלישית שבה התארח, סיכמה עם עצמה שפשוט תודיע לו מראש על מה מדברים.

אבל זה לא הצליח.

בחורה שמטפחות צבעוניות נכרכו בשְׂערה הארוך פתחה את הדלת ואמרה לה בחיוך רחב, הוא בסלון. כנרת חלפה על פני מטבח צבעוני ורווי אדי בישול, בית שימוש שמישהו צבע את תקרתו בסגול ומסדרון ארוך ומכוסה בתמונות, עד שלבסוף מצאה לפניה איש קטן וכהה ומשופם, שישב על ספה בלב מערבולת תיקיו וחפציו. הוא הזמין אותה לשבת לצדו ואז בחן אותה בעיניים כהות וחקרניות, וכנרת חשבה על השמלה הארוכה והבהירה שלבשה ותהתה אם הוא יכול לראות דברים פנימיים כבר עכשיו. אבל האסטרולוג הקטן רק שאל לשעת לידתה ואז שקע בשרטוטי מעוינים ואותיות על דף לבן. היא חיכתה שירים את ראשו וישאל אותה על מה היא רוצה לדבר, אבל הוא נותר רכון על הדף שעה ארוכה, ובינתיים החלו לעלות מדוכני הרחוב ריחות הכורכום והכמון והתערבלו באפה. היא שמעה את מנגינת הנקישות הזעירה שיצרו טבעות הזהב השמנות שעל אצבעותיו במגען עם עט הפלסטיק שאחז בידו. היא הניחה את רגלה הימנית על השמאלית ורק אז שמה לב שעד כה היה גופה קפוא. אחר כך, כשמתח האסטרולוג הקטן קווים ארוכים על פני הדף, חשבה לעצמה בבהלה, אולי הוא כבר יודע מתי אמות, אבל עוד לפני שהספיקה לומר לו את גבולותיה, הרים האסטרולוג את ראשו מן הדף ואמר לכנרת שהיא עשתה את הבחירה הלא נכונה.

בכל אופן, זה מה שלבסוף זכרה כנרת יותר מכל דבריו. כי האסטרולוג הקטן גם אמר שאמנון הוא בעל מצוין, ושהילדים שלהם יהיו מיוחדים, ושחייהם יחד יהיו טובים, אבל אם להודות על האמת — וכאן הוא עצר ואמר שהוא כל כך מצטער — מי שבאמת מתאים לכנרת לפי כל מפה וכל חישוב וכל כוכב הוא דווקא הגבר המבוגר ההוא שהיתה איתו פעם. וכנרת זכרה צפירות ארוכות של רכב שעלו מן הכביש, ואת המארחת עם המטפחות מציעה להם תה צמחים, ואת הסכמתה ואת סירובו ואת אותה ריקנות כואבת, מיובלת, ישנה, ששבה אט־אט להתרחב בתחתית בטנה.

היא אמרה לו בקול שקט, הוא היה נשוי.

והאסטרולוג ענה, אבל האיש הזה מעולם לא הפסיק לאהוב אותך.

וכנרת אמרה, ועכשיו אני כבר נשואה.

והאסטרולוג אמר, אנחנו לא רוצים לפרק משפחות, נכון?

וכנרת שתקה.

האסטרולוג אמר, בקשר כמו שלכם, בכל פעם שתיפגשו תתאהבו מחדש.

וכנרת היססה. אבל אז שאלה, עוד ניפגש?

והאסטרולוג נידנד את ראשו מצד לצד כמאזניים על מוט ואמר, אולי.

אבל אז רכן שוב מעל קווי המתאר המעוינים של חייה ואמר, יום אחד.

לבסוף, לאחר שתיאר במדויק את עברה וכמיהותיה ומערכות היחסים שלה ומערכות הגוף, אמר לה האסטרולוג הקטן, עכשיו תשאלי, אבל פתאום לא הצליחה כנרת לזכור דבר מחייה שמחוץ לחדר הזה. מחשבותיה שלחו אותה דווקא אל מגדת עתידות מבוגרת אחת שקראה פעם את חייה בקפה ואמרה לה דברים שהתגשמו אחר כך במלואם. ואז חשבה על קוראי הגורלות ההודים שמקבלים את לקוחותיהם ברחובות עם תוכי ירוק וחבילת קלפים, וכיצד, אפילו אחרי שנים של ביקורים בהודו, לא אזרה מספיק אומץ להפקיד בידיהם את קריאת גורלה שלה. היא שאלה את האסטרולוג הקטן, למה אני חוזרת להודו כל הזמן?

והוא צימצם את עיניו עד שכנרת הרגישה שהוא מסתכל דרכה כמו מבעד למשקפת רחוקה ואז אמר, כי היית שם כבר, בחיים אחרים. ולאחר ששתקו שניהם שאל אותה לפתע, את רוצה לשמוע עוד?

וכנרת הינהנה.

האסטרולוג צימצם שוב את עיניו השחורות ואמר, זה היה בלידה שקדמה ללידה הזאת. חיית בכפר של שולֵי פנינים מדרום למַדרס. והתאהבת במורה מבוגר. זו היתה אהבה גדולה. אבל הוא איבד אותך זמן לא רב אחר כך. את טבעת בים, והוא נשאר לשבת ולחכות לך על החוף עד יום מותו.

כנרת חשבה לעצמה, איזה סיפור יפה. אני אוהבת את מַדרס. אני אוהבת פנינים. אספר על זה לאמנון בבית.

אבל האסטרולוג הקטן המשיך לדבר ואמר, וגם בחיים האלה הוא ממשיך ללכת אחרייך.

וכנרת ראתה קווים דקים, שקופים, חוטי דיג ארוכים נמתחים בין עבר והווה, אבל האסטרולוג הקטן קטע את מחשבתה ואמר לה, זה האיש המבוגר הזה, שהיה נשוי. הוא עדיין מחכה לך.

ואז שבו והופיעו מולה עיניו הירוקות של נורי, ומבטן היתום לא עזב אותה עד שפגשה בהן באמת, כתום חודשיים, ביום שבו הגשם לא חדל לרדת ורחובותיה של תל אביב הוצפו עד לגובה חלונות הראווה, ומעילים מחנות הפרוות "דויטש" בליליינבלום צפו ברחבי העיר כמו דובים שנסחפו מן הקוטב המומס.

כנרת הוציאה מארנקה את השטרות שהכינה מראש ומסרה אותם לאסטרולוג, והעיניים הירוקות של נורי התבוננו בה. היא שמה לב שידה הימנית רועדת מעט, והעיניים הבחינו בכך יחד איתה. היא לא הצליחה להחזיר להן מבט, וירדה במדרגות כשמבטה מתחמק ממבטן המתעקש. ברחוב שמחה כנרת לגלות ששמש החורף עדיין מחממת, ושאנשים צועדים בחוּמה עם סלים ושקיות, ובהמולת החוץ נבלע גם מבטו של נורי בעשרות מבטיהם של האנשים האחרים, וכנרת הרגישה שהנה היא יכולה לשכוח מעט את מה שנאמר ולשוב ולחשוב על אמנון, ועל חולצותיו המונחות על הספה וממתינות לגיהוץ, ועל ילדתם, ועל המשפחה הקטנה שבנו להם. אבל כשהחלה לצעוד לכיוון ביתה, ולידה חלפו קירות הבתים סתורי הכתמים ואדי הבנזין, שוב התחלפה מחשבתה, וכנרת תהתה אם הגעגועים לנורי קדמו אפילו ללידתה. היא הלכה לאורך רחוב העלייה, ומשם דרך אלנבי וחצתה את גן מאיר. לעצים שבגן אמרה, אולי אני עתיקה יותר מכם אפילו. ואז עצרה במאפייה קטנה בקינג ג'ורג' וקנתה לשלומציון לחמניות ועברה בכיכר מסריק, וכשעצרה במכולת שליד הבית כדי לקנות בננות וחלב, חשבה לעצמה, אולי זה מה שעשה אותנו כל כך משוגעים. ואז עלתה לביתה, וחלצה את נעליה, והניחה את קניותיה במקרר ומבטו חיכה לה שם והיא עדיין לא הסתכלה בעיניו, ורק פנתה לבדוק את הדואר במחשב, ושם, לאחר שנים של שתיקה, בין רשימות הדואר הנכנס, מצאה לפתע את שמו של נורי, מאיר את אפלת השמות האחרים כאלומת פנס בחשכה.

הוא כתב לה,

אני לא בטוח שאני צריך לכתוב לך את הדברים האלה. אני יודע שהתחתנת. פחות או יותר באותו זמן אני התגרשתי. כתבתי לך הרבה שירים בזמן הזה, וזמן רב התלבטתי אם לשלוח לך אותם. אבל, כנרת, אין לנו אלף שנים לחכות.

וכנרת פתחה את המסמך המצורף, ומצאה בו שורות שנדחסו קצרות־קצרות על רקע לבן, כעקבות בוץ על פני רצפה נקייה. וביניהן מצאה שיר אחד שאומר, געגועינו כגלים הגבוהים, ושיר אחר שאומר, שבתי לחוף של מדרס, וחיכיתי לך שם, ושורה שאומרת, השארתי לך פתק במקום הסודי שלנו, כתבתי בו רק מילה אחת. ים.

עיניה של כנרת סרקו את המילים שוב ושוב, עד שלבסוף דיברה אליהן ואמרה, ואולי לא לי אתה מחכה, אלא לה. ואז הרימה את מבטה מהמסך, ולראשונה העזה להישיר מבט אל תוך עיניו המרחפות מולה והתפלאה לראות אותן כמו מבעד לזגוגית שטופת מים. היא שבה להתבונן במילים הכתובות, אך הצורות השחורות על המסך הפכו לכתמי דיו מתרחבים, ובגופה כבר החלה להתקבע תחושתו של מרחק חסר אונים. היא החלה לכתוב לו, אך בעוד ידיה מאתרות, כמו מעצמן את אותיות שמו על המקלדת, נו"ן, ו"ו, רי"ש, ראתה כנרת בבירור את אפלולית התהום על אורותיה המנצנצים, וכשכתבה לבסוף את שמו, הרגישה בגופה את האינסוף הנמתח בין האדמה שלמטה לחוף שלמעלה, כגומייה שלגמישותה הנוראה אין גבול, עד שתהתה אם את עצמה היא מרגישה או את כמיהתה של נערה מאוהבת ששקעה במצולות. כנרת אמרה לעצמה, אבל כל זה לא הסיפור שלי, והעבירה את אצבעותיה על הכריכות המחוספסות של הספרים על שולחנה ועל הבד הרך של שמלתה. אבל גם כשראתה מבעד לחלונה את אור הצהריים המתאחרים מתפשט בחוץ, עדיין חשה נשימתה את כובדם המחניק של המים, ותעוקתם נותרה בה גם כשהתכנסו העורבים על ענפי הפקאן, מחוץ לחלונה.

ולרגע נזכרה כיצד כשרק הכירו, סיפרה לאמנון שבהודו נחשבים העורבים לאבות הקדמונים. הם ישבו אז על גדה תלולה של הירדן והשמים מעליהם האדימו, ולכנרת הוקל שאמנון לא גיחך ממה שאמרה לו, אלא רק מעך בכף ידו עלי אקליפטוס ארוכים וליטף את פניה ואת צווארה באצבעות מבושמות, כפַסל המדמיין בכף ידו את קוויה של דמות הקיימת עדיין רק במחשבתו.

עתה פנתה כנרת אל המילים המתערבלות מולה, ואמרה להן בקול שקט, תִראה אותנו, נורי, מסתובבים בעולם במעגלים, מחוף לחוף. חסרי בית שלא זוכרים כבר מה הלך להם לאיבוד. למה אנחנו אף פעם לא בזמן. למה התחתנת ולא חיכית לי. למה התגרשת כשכבר מאוחר מדי. למה אתה מופיע כשסוף־סוף הכול כל כך בסדר. וגם כשהשתתקה, המשיכו המילים להדהד באוזניה של כנרת. אין לנו אלף שנים לחכות. אין לנו אלף. אין לנו. עד שאמרה בקול עייף, כל זה מעבר לכוחותי עכשיו. ואז התרוממה מכיסאה ויצאה מהחדר. אבל המילים המשיכו ללכת איתה. שלומציון ישנה עדיין את שנת הצהריים בחדרה, וכנרת הציצה מבעד לסדק הדלת והאזינה לנשימותיה. התגרשתי. מחוץ לחדר חלפו מולה פניה במראה והיא עצרה והתבוננה בהן. בזמן שהתחתנת אני. היא היתה רזה כעת, ושְׂערה הכהה אסוף מאחורי ראשה, ופניה חיוורות וחלקות ונטולות איפור. את תביני. לגופה לבשה שמלה אפורה בעלת פתח רחב ובאור הסתיו הבהיר נחשפו לעיניה שערות לבנות רבות יותר מכפי שזכרה. כנרת, אין לנו. קמטוטי עור עדינים נטוו בצדי שפתיה המלאות וקבוצת נמשים על לחייה הימנית התאחדה מתישהו, מבלי שהספיקה לשים לב לכך, לכתם בהיר על העור. אין לנו אלף שנים לחכות. היא היתה בת שלושים וארבע. תמיד נזכרה בגילה מול המראה, כאילו התקיים מניין שנותיה רק מול אותן השתקפויות. עיניה השיבו לה מבט חיוור והעור תחתיהן נראה כהה מתמיד. פעם אמרה לה קוסמטיקאית אחת שהעיגולים השחורים האלה הם נטייה מולדת, והמליצה לה על קרם לילה לפני השינה. אבל אברהם רוזנקרנץ, הנטורופת הירושלמי הזקן שהכיר אותה מאז ילדותה, אמר לה שעיניה פשוט איבדו אמון. זה היה קצת לפני יום הולדתה השלושים, וכששאלה אותו כנרת מה אפשר לעשות, הוא ביקש לדעת מה בדיוק קרה. היא אמרה לו, נשבר לי הלב, ובעיניה נקוו דמעות. אברהם רוזנקרנץ הינהן וזקנו הלבן הינהן איתו ואז אמר לה, מיידלע, בואי נראה איך האוכל שאת אוכלת. אבל כנרת לא הוסיפה חיטה מבושלת לארוחת הבוקר שלה כפי שהמליץ, ולא מרחה קרמים על עיניה, ובמרבית הבקרים גם התעצלה להתאפר. במקום כל אלה קיוותה להשיב לעיניה את האמון שאבד.

לפני שש שנים, בסתיו, היו עיניה של כנרת מאירות ושערה הגלי ארוך ומפוזר על כתפיה. היא חזרה לארץ לאחר שחיה שנה בדרום הודו, ולמרות שרוב הזמן למדה באוניברסיטה של מַדרס, אימצה לעצמה דווקא את המראה ההיפי של המטיילות הבריטיות שפגשה במקדשים. סביב צווארה כרכה מטפחת לבנה ועל ידה קשרה שרשרת אבנים צבעוניות שקנתה בכפר טמילי נידח. היא לבשה גופייה אדומה, חצאית כותנה ארוכה בצבע ירוק ולרגליה נעלה כפכפים אדומים. על כתפה קשרה ברישול שק בד גדול, וכך צעדה בצהריו קפוחי השמש החורפית של יום חמישי אחד במעלה הכביש המוביל לאזור התעשייה בבית שמש אל עבר משרדי חברתו של נורי עזרא. נשימותיה הפכו קצרות ככל שהתארכה העלייה, וכנרת הסתכלה על מבני האזבסט והמאפיות של אזור התעשייה ושאלה את עצמה, מה אני עושה כאן בכלל. האוויר הקר השיב אליה את שאלתה כהד, והיא נזכרה ששאלה את עצמה את אותה השאלה גם ביום שבו עברה לדירה ששכרה באותם ימים בתל אביב, כשהתבוננה בקירות הריקים סביבה והרגישה בודדה. אלא שאז, בתוך ימים הבינה שהשאלה מיותרת, וששני החדרים והמרפסת שבצדם הם חלק מבניין רעשני, שדייריו הצוהלים יום וליל התגבשו במהרה לחבורה עליזה שכנרת חשה בה כבמשפחה. ועם החבורה הזאת הגיע לחייה נורי עזרא. זה התחיל ערב אחד, כשרואה החשבון הצעיר מקומת הקרקע דפק על דלת דירתה וסיפר לה על לקוח שלו שהתעשר והחליט להקדיש זמן לאיכות הסביבה. הוא אמר לה, אולי שמעת את השם נורי עזרא, אבל כנרת לא שמעה, ובדמיונה עלתה דמותו של חיים עזרא הירקן העיראקי השמן שזה שלושים שנה יושב מדי בוקר על כיסא עץ מתחת לדירתה של סבתה ברחוב לואי מרשל בתל אביב, ושמדי בוקר קונה אצלו סבתה עגבניות ומלפפונים ואומרת, הוא מסדר אותי. רואה החשבון אמר לכנרת, אם לא שמעת עליו את כנראה לא קוראת מוספים כלכליים. הוא סיפר לה שאותו נורי עזרא שעליו לא שמעה מעולם עובד על מיזם אקולוגי בהודו ומחפש עכשיו יועץ. הוא גם זכר שאביה של כנרת הוא אקולוג עטור פרסים ושהיא עצמה נרשמה בדיוק ללימודי תואר שני בפוליטיקה הודית אחרי שלמדה גם במדרס, ולפיכך הרשה לעצמו לומר לאיש העסקים ההוא, יש לי בדיוק את הבחורה בשבילך.

כשטיפסה במעלה הכביש המתעקל, הזכירה לעצמה כנרת שחזרה לארץ בהחלטה נחושה להיפתח להזדמנויות שייקרו בדרכה, ולפיכך היסתה את שאלותיה והניחה לְמדרכה מרוצפת אבנים ורודות להוביל אותה אל תוך בניין משרדים נמוך. בתוכו המתינה כנרת בחדר כניסה שבו ספות כתומות ורצפת לינוליאום כחולה ותמונות של קקטוסים ירוקים ממוסגרות על הקירות. היא חשבה לעצמה שמעולם לא היתה במשרד כל כך צבעוני וחששה לפתע שנורי עזרא, שמו פתאום עורר בה חשד, ידמה לחבריו המדענים של אביה שהיו פוקדים את ביתם בשנות ילדותה ושעל פניהם ריחפה מידה שווה של תחושת שליחות ושל טירוף. היה בהם אחד שתלתליו הבהירים התפרעו לכל עבר ושפם גדול ירד במורדות פיו עד הסנטר, ואחד שהיה לובש חליפות מחויטות לגופו אבל לרגליו נעל תמיד סנדלים, ואחר גבוה ודקיק, שנהג להתכופף לגובה פניהן של כנרת ואחותה ולומר להן בעודו מנפנף באצבעו באוויר, זִכרו שהחברה הטובה ביותר של האדם היא הכותנה. לפני שהיו יוצאים הוריה לאירועים חשובים היתה אמה אומרת לאביה את המשפט הקבוע: מוטי, אתה נראה כמו אחד מהביטניקים שלך, אתה בטח לא מתכוון לצאת ככה מהבית, ואביה של כנרת היה שב לחדר ומחליף את בגדיו.

ולרגע צנח לבה של כנרת בקרבה כשחשבה שהנה היא שוב נכנסת לעולמו של אביה. אבל אז הופיע מולה נורי עזרא, וכנרת שלחה בו מבט מהיר ומיד חשה הקלה. הוא היה גבוה ושחום, ולבש ג'ינס גדול ממידותיו וחולצה צהובה ומשובצת ששרווליה קצרים, וכנרת הופתעה לגלות שאינו מבוגר כפי שדמיינה. כשראה כיצד היא בוחנת אותו, חייך במבוכה ממרום גובהו ואז הוביל אותה אחריו אל משרדו. על קירות המסדרון שפסעו בו הבחינה כנרת בחטף בכותרות עיתוני כלכלה ממוסגרות, ולרגע הרגישה כאילו חולפות מולה כתוביות מהירות בסופו של סרט. באחת נכתב, עזרא מפתיע ומנפיק חברה משפחתית במיליונים, באחרת נכתב, מעל לתחזיות המשקיעים, ובשלישית — שר האוצר: נעודד יזמים כמו עזרא. אבל כשהסתיימו הכותרות התבוננה כנרת בגבו של נורי עזרא וראתה שהליכתו מרושלת כשל ילד, ושכתפיו רחבות, והתרגשה כשחשבה, כל הכותרות הללו והמשקיעים והשרים מדברים על השיער המתולתל והרך הזה שהולך לפנַי. ועד שנכנסו לחדרו הגדול וישבו זה מול זו, נשתכחו מכנרת החליפות והסנדלים והכותנה, והרצפה הכחולה, והמדרכה ואף אכזבותיה ומחשבותיה, ובמקום כל אלה ידעה עתה שני דברים ואת שניהם בלבד. הראשון, שלנורי עזרא האף הגדול ביותר שראתה מימיה. והשני, שמבלי שהצליחה עדיין להבין כיצד ועל שום מה, מתפייסות בתוכה לפתע נשימותיה.

הם ישבו על כיסאות משרדיים שחורים, ואור השמש ריכך את קירות החדר, ונורי עזרא שאל את כנרת על חייה בהודו ועל מקומות עבודתה הקודמים ועל התשלום שתרצה עבור עבודת הייעוץ וסדרי העבודה ביניהם. וכנרת ענתה על כל שאלותיו, אבל בעיניה בחנה את עשרות התצלומים שנתלו על לוח השעם הגדול על הקיר. היו בהם ילדים מחייכים, קבוצה של מטיילים ועצים ואבנים. היא שאלה לפשר האבנים ונורי עזרא אמר, אני מצלם את המדבר, וכששאלה על הילדים הצביע ואמר, ערבה היא בת שש וזוהר בן שלוש, ובטנה של כנרת התכווצה כשראתה כיצד משתקפות פניו הגדולות בפניהם הקטנות. אבל לבסוף, מכל אלה, זכרה בעיקר את ריקוד הכיסאות המהוסס שליווה את שיחתם. כל אימת שגלשה עם גלגלי הכיסא שלה לעברו, היה נורי עזרא מתרחק ממנה ונסוג אחורנית, ואילו כשהתקרב הוא לעברה, נסוגה כנרת על גלגליה.

לאחר מכן נפגשו עוד פעמיים נוספות והיו אדיבים וענייניים, וכנרת תהתה אם אי־פעם יתרככו משפטיהם. ולמרות שתהתה על כך, הופתעה כשזה קרה. זה היה בשיחת טלפון קצרה כשביקשו לתאם את פגישתם הבאה, ונורי עזרא סיפר שהשבוע עבר עם משפחתו לבית שבנו במדבר. כנרת חשבה מוקסמת, הנה אדם שהולך אחר חלומותיו. היא אמרה לו, אתה יודע, כששמעתי את השם שלך בפעם הראשונה דמיינתי אדם מבוגר, אולי אפילו בפנסיה.

ונורי עזרא צחק ושאל אותה, אז הופתעת לטובה?

וכנרת אמרה, כן.

נורי עזרא אמר, ואני כל הזמן חשבתי שאני בטח נראה מבוגר בעינייך, ובמיוחד רציני כזה, עם אישה, ילדים, וחברה ועובדים.

כנרת אמרה, אתה באמת נראה רציני.

ונורי עזרא אמר לה, תתפלאי, גם הרציני הזה יוצא לפאבים בלילות ולפעמים אפילו חושב מחשבות מצחיקות.

וכנרת שאלה אותו, איזה מחשבות למשל?

ונורי עזרא אמר, למשל, מאז שאני ילד אני מסתכל על אנשים ומדמיין אותם בתור ירקות.

וכנרת אמרה לו כשלבה משתולל, אם ככה, בוא פעם בערב מהמדבר שלך אל התל אביב שלי ונשב בפאב ונדמיין.

ויומיים לאחר מכן, בעשר בלילה, ישבו שניהם על כיסאות בר גבוהים ברחוב הירקון, וכנרת חשבה לעצמה, מי היה מאמין, הוא כאן איתי, ולאחר ששתתה מספיק כדי לשכוח את מבוכתה שאלה את נורי, איזה ירק אני? והוא אמר לה, את חציל.

באותו ערב העזה כנרת לראשונה להסתכל על נורי באמת. היא ראתה שמעל פניו השחומות החל שערו הרך מאפיר, וכשדיברו, נדמו לה עיניו כעומקים. היא התפלאה שלמרות אפו ולמרות הקמטים הדקים שהופיעו כבר מתחת לעיניו, השתוקקו אצבעותיה להרגיש את מגע פניו. היא חיפשה את אצבעותיו ומצאה אותן אוחזות את כוס הבירה שלו, ארוכות וחזקות. הן הזכירו לה את אצבעותיו יכולות־הכול של סבה החייט. הוא אמר לה, משהו בך מעורר בי חלקים ממני ששכחתי, וכנרת לגמה מכוס היין שלה ושאלה, איזה חלקים. והוא אמר לה, החלקים שלי שרשומים במחברת. ואז הוציא מתיקו מחברת דקה בעלת כריכה חומה, ששלחה את מחשבתה של כנרת אל המחברות שבהן כתבה את האותיות הראשונות בבית הספר היסודי.

היא אמרה לו, לא ידעתי שעוד מייצרים כאלה.

נורי אמר, אני לא חושב שמייצרים אותן, זו מחברת ישנה מאוד. לקחתי אותה איתי לטיול הגדול באפריקה, וכבר עברו שבע־עשרה שנים. הייתי אז בן עשרים ושלוש.

ואני הייתי בת אחת־עשרה, היא אמרה ושניהם חייכו.

הוא דיפדף במחברת ואמר לה, פעם הייתי לוקח אותה איתי לכל מקום. בגלל זה היא כל כך מרופטת. אבל מאז שהגעתי לחברה, המחשב הנייד הולך איתי לכל מקום ולה לא נשאר מקום בתיק.

כנרת הסתכלה על תרמיל הטיולים הגדול של נורי ששימש לו כתיק ושהיה זרוק כעת על הרצפה מתחת לכיסאו.

נורי דיפדף במחברת ונעצר בעמוד צפוף במיוחד ואמר לכנרת, הנה, תראי.

וכנרת קראה בקול רם את הכותרת שנכתבה בכתב יד ובטוש אדום, דברים שאני חייב לעשות, והרימה את מבטה אל נורי.

הוא אמר לה, כתבתי את זה על הר בנמיביה, אחרי טיפוס מתיש שכמעט הפסקתי באמצע. כשהגעתי לפסגה חתמתי על חוזה ביני לבין עצמי, לגבי כל הדברים שאסור לי לוותר עליהם בחיים.

היא הניחה את כוס היין שלה על השולחן וקראה, ללמוד לתואר שני באנתרופולוגיה, לעשות הרבה כסף, לנגן, לכתוב שירים, לגור במדבר, לגור בחו"ל, לעסוק באיכות סביבה, להוציא רישיון שיט, לשוט מסביב לעולם, להקים משפחה גדולה עם לפחות ארבעה ילדים, לנגן עם הילדים, לשוט עם כל המשפחה.

למרות שישבו קרוב עכשיו, כשהרימה את מבטה מהדף ושוב התבוננה בו, נראה לה נורי רחוק ומאוד לא מושג.

הוא אמר לה, פעם הייתי מתכנן מהלכים מדויקים בחיים שלי לפי הרשימה הזאת. מסמן זמנים ומקומות לכל סעיף וסעיף. אבל בינתיים אני יכול לסמן וי רק על שלושה. בניתי בית במדבר, אני מנגן על תופים ועשיתי מספיק כסף.

והנה אתה מגיע לסעיף איכות הסביבה, היא אמרה.

והוא אמר, נכון.

היא אמרה לו, אף פעם לא פגשתי בן אדם שמנהל את החלומות שלו בסעיפים.

ונורי אמר, ויש גם תתי־סעיפים. ותתי־תתי־סעיפים. עמוק בתוכי מסתתר בעצם פקיד עירייה.

היא שאלה אותו, ולמה כל כך הרבה ילדים?

והוא אמר, אני חולם על זה מאז שהייתי ילד. גדלתי עם המוני דודים ודודות ובני דודים, את יודעת איך זה משפחות עיראקיות. אבל בבית היינו רק אמא ואני, שניים בודדים מאוד בתוך כל ההמון הזה. כבר אז הבטחתי לעצמי שלי, כשאהיה גדול, תהיה משפחה גדולה.

כנרת רצתה לשאול, אז מה עם הסעיף הזה עכשיו, אבל לא שאלה.

במקום זה שאל אותה נורי, ואיך את מנהלת את החלומות שלך?

וכנרת אמרה לו, בינתיים זה היה פשוט. בכל פעם שהתאהבתי הלכתי אחרי הלב שלי, ובכל פעם שנשבר לי הלב, נסעתי להודו.

ונורי שאל אותה, וזה קרה כבר הרבה פעמים?

וכנרת אמרה, לא, פעמיים.

ולרגע רק הסתכל בה. וכנרת, שנבוכה פתאום, חיפשה לעיניה מפלט בין הכוסות הפזורות על השולחן, עד שנורי אמר, עכשיו, אחרי שקראנו יחד את הרשימה שלי, זה נראה לי זמן טוב להתחיל ללמוד לשוט. את רואה, כבר רוח החופש שלך משפיעה עלי.

וכנרת עדיין שתקה. ואז חשבה לעצמה בעצב, אני מחוץ לרשימה הזאת. לו יכולתי למצוא את העט האדום ההוא, הייתי מחקה את כתב ידו ומוסיפה אותי אליה בכתב דהוי וקצת סדוק. אפילו בסוף הרשימה, כי לא נראה שהוא שומר על הסדר. במילה אחת, כנרת.

כשעמדו לצאת משם ראתה כנרת שחולצת הטריקו הבהירה שלבש נורי חושפת כרס שחולצות המשרד המכופתרות־תמיד הסתירו, ולפתע הרגישה שהיא במקום בטוח ורצתה לחבקו. פעם, כשרק השתחררה מהצבא, ניגשה לבחור זר שישב על בר כמו זה וללא הרבה היסוסים נישקה אותו על שפתיו. ובנעוריה בקיבוץ נקשה ערב אחד על דלתו של מתנדב אוסטרלי ובילתה איתו את הלילה. אבל עכשיו, למרות שצעדה בקרבתו והרגישה כאילו היא מרחפת יחפה, לא העזה כנרת אפילו לאחוז בידו. במקום זאת שאלה אותו, איפה אשתך עכשיו. ונורי אמר לה, לילך סומכת עלי. למרות שכבר כמה שנים יש בינינו בעיקר שתיקות. היא בטח יודעת שאין לי מה להסתיר. וכנרת חשבה, אז מה אתה עושה פה איתי עכשיו. אבל נורי לא דיבר יותר ולכן גם היא שתקה. הם הלכו זה לצד זו על מדרכה צרה, ובאור הפנסים של המכוניות החולפות לידם הבחינה כנרת שנורי מביט בפניה והרגישה יפה. בתום כמה חודשים יאמר לה, הסתכלתי עלייך אז, והיית בעינַי כמו ים. אבל באותם רגעים לא אמר כלום, וכנרת הישירה את מבטה השתוי אל עבר חיוכו ואמרה לו, אני חושבת שאתה במשבר גיל הארבעים.

למחרת בבוקר המתינה לה הודעה ממנו בתיבת הדואר שלה במחשב,

קסם (על ים כנרת) היה לי אתמול מאוד.

כנרת שבה וקראה את השורה האחת אבל גלי השמחה שגאו בה נבלמו שוב ושוב בגרונה שהתכווץ והקשה עליה לנשום. לבסוף צילצל הטלפון, והיא ענתה לשיחת הבוקר הקבועה של נעמה.

נעמה שאלה, נו?

וכנרת אמרה לה, בדיוק על גבר כזה תמיד חלמתי.

ונעמה אמרה, אוי ואבוי. לְמה אנחנו מכניסות את עצמנו כאן.

וכנרת חייכה מהקלות שבה הפכה תמיד חברתה הטובה את החוויות הפרטיות ביותר של כל אחת מהן למשהו משותף. ואז החלה נעמה לירות שאלות כממטרה רעשנית שהופעלה מוקדם מדי בבוקר: כמה שנים הוא נשוי? איזה מין אבא הוא? מזל שדן יצא כבר מהבית ולא שומע את השיחה שלנו, הוא מיד היה שואל איך אנחנו יודעות שהוא לא תמיד צד בחורות בפאבים. ובכל אופן, מה הוא רוצה עכשיו? הוא אמר לך מה הוא מרגיש?

רקותיה של כנרת הלמו עדיין מבקבוק היין של אתמול. גופה היה עייף, ובתוכו, כמו מנותק משאר האיברים, ריקד לבה ברעננות שמחה. היא אמרה לנעמה, יש לו שני ילדים, הוא נשוי כבר עשר שנים, הוא אומר שהוא אוהב את אשתו. אבל הם לא מצליחים באמת לדבר. הבית במדבר היה חלום שלהם מאז שהוא היה מדריך צניחה בדרום. הוא לא טיפוס בוגדני, הוא איש משפחה. רק השבוע הם שתלו עצי זית בחצר, ואמא שלו מגיעה בכל יום שני ואופה עוגיות בצורת חיות עם הילדים.

נעמה היתה שקטה וכנרת שמעה את המילים ממשיכות לדבר מתוך פיה שלה, אבל כל זה לא באמת משנה, נעמה, המפגש שלנו כאילו קורה בעולם נפרד משלו.

כעבור שבוע שוב הגיע נורי לתל אביב, והפעם אסף אותה מביתה בטנדר שחור וגדול ואמר לה, בואי ניסע ליפו, אבל בגאולה פינת אלנבי הסיט לפתע את ההגה והחנה את הרכב על המדרכה. כנרת הסתכלה לעברו ושאלה, למה כאן?

ונורי המשיך להתבונן אל השמשה שמולו, כאילו הוא עוד נוהג, ואמר, אני לא יודע מה לעשות.

היא שאלה, מה לעשות איתנו?

והוא אמר לה, כן. את לא יוצאת לי מהראש.

כנרת הישירה גם היא את מבטה אל שמשת החלון שמולה. היא חשבה, כמה הומה בחוץ וכמה שקט בפנים. לבה הלם בחוזקה, ובין הלמותיו הרגישה איך גופה הופך לפתע עצום מאוד ורך מאוד. שמלת הכתפיות שלבשה ליטפה את עורה ומילים החלו להיתלש ממשמעויותיהן ולהישאר תלויות מולה. מה זה אומר נשוי, מה זה אומר לבגוד, מה זה אומר אני. מה זה את. היא הרכינה את ראשה והתבוננה באצבעות כפות ידיה. היא חשבה על הפסנתר שלה שבבית, ועל מנגינה שניסתה לנגן בימים האחרונים. אבל עכשיו היא כאן, ומשמאלה, ליד ההגה, יושב הגבר הגדול הזה שנפשה יצאה אליו מרגע שנפגשו ושלמרות זאת אולי היא לא צריכה להיות כאן איתו. אולי כדאי שתפתח עכשיו את הדלת ותצא אל הרחוב ופשוט תלך משם. אבל המילים לא הצליחו להתחבר לכלל מעשה. ידיה היו עצומות וכבדות מכדי להתרומם אל עבר ידית הדלת ורגליה התרחבו עד שהיו לשתי משקולות המחוברות לגופה, וכשניסתה לאסוף מחדש את תנועותיה שכמו נשמטו מהגוף שהיה פעם שלה, הרגישה צמרמורות חורשות במורד ראשה ואת אצבעותיו החמות של נורי מרעידות בשערה תלמים רכים.

לאחר מכן, כשהלכה הביתה, הסתחררו החנויות והאנשים סביבה. מכשיר הטלפון אותת בהודעה כתובה ועל המסך הקטן אמרו לה המילים, קסם. את כל כך.

בביתה צנחה כנרת על הספה הלבנה בסלון וקיוותה שרוחה הסוערת תשקוט. קירות הבית עטפו אותה בשלוותם הבהירה, כפי שעשו בכל פעם ששבה מן החוץ. אבל הפעם דיברה אליהם כנרת ואמרה, לאן הגעתי. משנותרו מילותיה תלויות באוויר, ליטפה במבטה את הדירה השכורה שזה מכבר הפכה לה לבית ושטיפחה בה אף את הקטנה שבפינותיה. היא התבוננה בפסנתר הישן והחום שרכשה לעצמה עוד לפני דירות רבות, ביום שבו עזבה את הקיבוץ ובאה לעיר. על המכסה, ובניגוד גמור להוראותיו של מכוון הפסנתרים, העמידה שני עציצים שפרחו בהם ניצניות ורודות, וכל אימת שהתיישבה לנגן היו העציצים רוטטים. על הרצפה פרשה שטיח ורוד ודק שאת מסגרתו עיטרו משולשים צהובים ושלדבריו של סוחר השטיחים המשופם ברחוב קינג ג'ורג', נארג בידיים עמלות בכפר נידח בארגנטינה. ובקיר אחד נפערו דלתות זכוכית רחבות שמעבר לווילונותיהן הלבנים שכנה המרפסת. כשנעו הווילונות ברוח, ניתן היה לראות בעדם את שני כיסאות העץ שעמדו בחוץ ולעתים גם את אדניות התבלינים ששתלה כנרת לפני הפסח ושמשבי ריחותיהם מילאו את החדר, אפילו בימים הקרים.

מִפלטה האמיתי של כנרת בבית הזה היה חדר השינה, ועתה, משפנתה ללכת אליו, חשבה לעצמה, אולי שם יתבהרו בי מחשבותי. מרצפותיו של החדר הזה היו מצוירות, וצבעי התכלת והבורדו שהשתלבו בהן נדמו בעיניה של כנרת למנגינה מילדותה, שהיה מזמזם סבה באוזניה כל אימת שישבה על כתפיו וצעדו כך על פני מרחקים ארוכים. היא אהבה לדמיין את הרַצָפים התל אביביים שהניחו את המרצפות האלה, חדורי להט שנות השלושים, ומדי יום, כששטפה בסמרטוט ובמים קרים את אבק העיר מעל דוגמאות מרצפותיה, היתה מדמיינת את עקרות הבית עבות הקרסוליים וחסרות הפשרות של הימים ההם, שהיו מצחצחות אריחים מצוירים כאלה כשהן כפופות על ברכיהן ובידיהן מברשות קטנות ומחוספסות כמותן.

שם, לצד מראה גדולה שנשענה על הקיר, עמדה המיטה שקיבלה כנרת במתנה מסבתא בַּבְּקָה, ושנבנתה על ידי הנגר של קיבוץ שלוות תמרים עוד לפני שכנרת עצמה נולדה אל העולם הזה. במזרן העבה היו משוקעים זיכרונות קפיצותיה של כנרת ושל כרמל אחותה בשעות אחר הצהריים הארוכות של ילדותן, וגם שיחות ארוכות שהיו מנהלות היא ובַּבְּקָה כשהן שכובות על המיטה, זו מול זו. בהתמתחות לילות הקיץ נדמה היה לכנרת שממסגרת העץ העבה עולים ריחותיהם של עצי תמר גבוהים ורחוקים המבשילים את פירותיהם, ובגלל כל הזיכרונות והריחות הללו הרגישה כיצד בשוכבה עליה צולל גופה אל מקומות שבהם אינה צריכה לדאוג עוד.

עתה, כשנשכבה על המיטה, תלתה כנרת את מבטה בציור הצבעוני שמוסגר על הקיר מעליה. היא קיבלה אותו מאַרווינד, ביום עבודתה האחרון בבית היתומים שליד האוניברסיטה במַדרס, ובכל עת שהתבוננה בו ראתה לנגד עיניה את עיניו העגולות, הגדולות, בשעה שאמר לה, ציירתי לך את האל ראמה מתחתן עם האלה סיטה. עכשיו תחזרי לארץ שלך ומהר־מהר תתחתני. וכנרת, שעד אז כבר התפלאה מאוד כיצד הרחיקו אותה חייה מחלומה להתחתן בגיל צעיר, חיבקה את גופו הרזה ואמרה לו, אני מבטיחה שאשלח לך תמונה כשזה יקרה, וכששבה לארץ מיסגרה את הציור עמוס הדמויות והפרחים במסגרת עץ בהירה.

כשמגע ידיו של נורי עדיין מוטבע בשערה, התבוננה כנרת בתמונה הזאת ואמרה אל מבטו התמים של ארווינד שבזיכרונה, כל מה שקורה עכשיו בטח לא יוביל אותי מהר־מהר להתחתן.

פעמיים עמדה כנרת מול עיניים המבקשות את ידה ופעמיים אמרה להן לא. בפעם הראשונה היה זה עודד, שאותו אהבה בכל שנות התיכון ושנות שירותם הצבאי. לאחר ששאל אמרה לו, אני רק בת עשרים ואחת, אולי ניסע קצת בעולם, נגור בעיר, אבל עודד אמר לה, תתחתני איתי ונגור יחד ברמת הגולן, מה יש בעולם שאין לנו פה. ולאחר מכן עזבה את חדרם הקטן בקיבוץ ושכרה את דירתה הראשונה, ובמשך שנה וחצי בעיר לא פגשה כנרת אף בחור אחר, ולבסוף משחשבה לעצמה, אולי אחזור אל חיקו המוכר, גילתה שבביתו של עודד, בהרים, מתגוררת כבר בחורה אחרת. ובפעם השנייה היה זה נמרוד, שלאחר ארבע שנים של חיים משותפים ביקש את ידה. וכנרת הסתכלה עליו, אך במקום את עיניו החומות נשברה לגלות את מדקרות מבטיו הביקורתיים, ואילו את פניו המשורטטות החליפה בעיניה דאגנותו התדירה, עד שאמרה לעצמה, לא אלה החיים שדמיינתי לעצמי, ואז ארזה את לבה ואת חלומה להתחתן בגיל צעיר ויחד עמם הלכה משם.

עתה כששכבה על הבד העבה, הבהיר, שכיסה את המיטה, ושיברונותיה הקודמים פרושים לפניה כאלבום תמונות פתוח, הזכירה לעצמה כנרת רחובות שכבר הסתחררו סביבה בעבר, התרגשויות שטילטלו את נפשה וימים שלא הצליחה לטעום בהם אוכל. והגבר הזה אפילו איננו שלי, אמרה לעצמה שוב ושוב, אבל במשך שלושה ימים המשיכה לחוש את פרפרי ידיו של נורי בשערה ובכל פעם האיץ בה לבה והתמהרו נשימותיה למרות הכול. לבסוף חששה שממש בקרוב תפרח ממנה נשמתה מרוב שמחה ומתח. זה היה בשבת אחר הצהריים, כשעמדה יחפה במטבחה והשרתה עדשים שחורות בסיר מים גדול. בצהרי אותו יום אמר לה נורי שיגיע הערב לתל אביב שלה, וכנרת שמעה שוב כיצד פיה מעצמו מזמין את נורי לדירתה וכיצד נאמרות ממנו המילים ארוחת ערב, גשם, אולי סרט, ואפילו שמעה כמה צחקוקים. עתה, כשבישלה בסיר נפרד את העדשים, כפי שהורגלה על ידי חברותיה בהודו, חשבה לעצמה שאולי עוד יספיקו לעצור את הכול ולמנוע את כאב הלב הצפוי, אבל בעודה מטגנת את הכמון ואת גרגירי החרדל, דיברה לפתע אל התבלינים התוססים לפניה בתחתית המחבת ואמרה להם, לוותר על הכאב הגדול הזה זה לוותר על הגבר הזה, ולאחר שזרקה אל האש גם רצועות בצל ופלחי עגבנייה והמטבח נמלא תערובת ריחות סוערת, פנתה אל המחבת בשנית ואמרה, עיני קוראות לו. ולבסוף שפכה את התבלינים אל תוך סיר העדשים המבושלות ועליהן זרקה חופן עלי כוסברה קצוצים ועירבבה, וחלון המטבח הקטן התמלא אדים, וכנרת הסתכלה בשעון וגילתה שבעוד חצי שעה אמור נורי להגיע, ודמה החל לדהור בה, והיא כיסתה את הסיר במכסה והנמיכה את האש תחתיו ואמרה לעצמה, אני בת עשרים ושבע והוא בן ארבעים, מה אני עושה.

אחר כך כשבחרה שמלה בהירה מן הארון אמרה לה, הוא שייך לאישה אחרת, לְמה אני מכניסה את עצמי. ואילו לדמותה הנשקפת במראה כשהיא אוספת ומפזרת מחדש את שערה אמרה, מאהבת זו מילה נוראה. אבל אז הדליקה שני מקלות של קטורת בריח עץ־סנדל, והלכה יחפה על הרצפות הקרירות וחשבה על ידיו הגדולות, והחשכה ירדה בחלונות וקולות של רדיו בקעו מעבר לקירות השכנים, וטפטוף היורה הרעיש בעלי העץ, ונורי דפק על הדלת והיא פתחה והוא נכנס וריח הגשם הראשון עמד בשערו, וכנרת אמרה לעצמה, אבל אני אוהבת אותו.

לאחר מכן פרשו מפת בד גדולה על רצפת הסלון והניחו עליה את הסירים וכלי האוכל ובקבוק של יין אדום. נורי אמר לה, אני חושב שזו הארוחה הראשונה בחיים שלי על רצפה. וכנרת שאלה אותו אם האוכל לא חריף לו מדי, והוא ענה ששום מאכל לא חריף למי שגדל על התְבִּית של דודה קלודט וכנרת שאלה אותו מה זה תבית.

נורי אמר לה, זה כמו החמין שלכם, רק שאצלנו באמצע יש עוף, ודודה קלודט, שמאמינה שהיא בוראת מחדש את העוף, מארגנת בתוכו את כל האיברים הפנימיים ואז תופרת את הכול עם חוט תפירה ומחט כאילו היה רקמה על טלית.

כנרת חייכה ואמרה, ואצלנו סתם מערבבים הכול בסיר.

אחר כך שאל על חייה בהודו, והיא סיפרה על המחלקה ללימודי פוליטיקה הודית באוניברסיטה של מדרס שבכיתותיה הסתובבו מעל ראשיהם מאווררים גדולים, ועל ילדיו של בית היתומים שהתנדבה בו וגם על הבית הגדול של חברתה סוניטה ששוכן בפאתי העיר, ושבו התגוררה במהלך השנה, ועל גגו הרחב הצופה אל שדות האורז ואף על ענפי הקוקוס שהיו מלטפים את קירות הבית ברוחות הערב.

היא אמרה לו, יותר מכול אהבתי להתעורר מוקדם ולטפס על הגג ולראות את כל הנשים של השכונה על הגגות של הבתים שלהן, כשכולן תולות כביסה כבדה על חבלים ארוכים. כאילו לשעה אחת ביום כל הנשים מרחפות מעל הבתים ומשאירות מתחתיהן את הקולות והלכלוך והעולם שעדיין לא התעורר. קראתי להן אלות הכביסה שלי.

נורי הסתכל אל תוך עיניה ואמר לה, את יודעת, רק הכרנו וכבר את יקרה לי כל כך.

היא אמרה, אני יודעת.

ואז הוא אמר, אל תתאהבי בי, כנרת. אני לא חושב שאני יכול לתת לך את מה שאת רוצה.

וכנרת הסתכלה בחזרה אל תוך עיניו. לבה קרא אליו בתוכה, אל תכבה אותנו, אבל פיה אמר לו, אתה לא באמת יכול להחליט בשבילי מה להרגיש.

הוא אמר לה, אני יודע.

וכנרת השפילה את מבטה אל הרצפה ובמשך כמה דקות אף אחד מהם לא אמר כלום אבל היא חשבה לעצמה, כך או כך, אני כבר לא יכולה אחרת. היא ביקשה להתרומם מהרצפה ולפנות ממנה את הכלים אבל נורי תפס את זרועה ביד רכה והושיב אותה על ירכיו. פניו היו קרובות אליה פתאום, וכנרת העבירה אצבע איטית על אפו הגדול ואז לרוחב שפתיו. היא חשבה, אולי אנחנו לא באמת יכולים לבחור, אולי הוא הגורל שלי, וכשחפן את פניה בכפות ידיו הגדולות וקירב אותה אליו, עבר לאורך גופה פס קור דקיק שלא הכירה. אחר כך חשה את מגע שפתיו בשפתיה כאדים המהבילים של תה כהה בחורף. ואת להט עורו כניחוח עוגיות הסוכר המרובעות שהיתה אופה בבקה בתנור החשמלי הגדול. ומקץ כמה חודשים יֵשבו יחדיו על הר סלעי וישקיפו ממנו על הירח העולה מעל חלקות חרושות של ארץ אחרת, וכנרת תאמר לנורי, אתה גבר הקינמון שלי, אבל אז, כשהסתחרר בו אפה לראשונה, התפלאה כיצד מצליחים ריחותיו להעלים ממנה את כל מה שהתקיים בחוץ. מקלות הקטורת התפוררו וכבו ורעשי הרדיו מעבר לקיר נדמו ושמיכה של שקט דק כיסתה את העיר, וכשהתעוררו בבוקר חבוקים בבגדיהם חשבה כנרת, הנה עורו ספוג כבר בכל גופי.

אחרי שיצא, עמדה כנרת ליד כיור המטבח ושמה לב שהיא מתבוננת בדמותה מרחוק. שחקנית עמלנית בסרט, שמדיחה את הכלים ומנגבת את השיש ומסדרת את הסכו"ם במקומו המתאים. היא המשיכה לעקוב אחרי עצמה המתרחצת, ומתבשמת ומתלבשת בשמלה בהירה ארוכה, ולאחר מכן מיישרת את סדיני המיטה למרות שאלה כלל לא נפרעו מאתמול. ואז צעדה אחריה בעודה חוצה את רחוב ביאליק, ומסיטה את שערה מעל עיניה, ויורדת במדרגות הצרות המובילות לטשרניחובסקי. וכנרת חשבה שהנה היא משיגה אותה, אבל עדיין נותרה הרחק מאחור. למרות כל מה שידעה עליה, התנהלה הבחורה הממהרת לפניה בגו זקוף, וחלפה בעיניה על פני חלונות ראווה, ותחנות אוטובוס ואנשים, וכשירדה מהמדרכה וחצתה באלכסון ארוך את הכביש ההומה אל עברו השני של הרחוב, התפלאה כנרת שאינה מצליחה למצוא בה אפילו סימן אחד לרומן שהיא מנהלת עם גבר נשוי. צירוף המילים הזה נראה לא קשור עכשיו לכלום, ובמיוחד כשזיכרון הלילה חי בה עדיין. חום גדול. רוך. מילים. אינסוף. ידיים. תהומות רחוקות תחתית. אמת. לעומת כל אלה, רומן עם גבר נשוי היה לעליזה שטרן, שכנתה מימין של בבקה בקיבוץ. כנרת זכרה איך דיברו כולם על יוסי שטרן שחזר מחדר האוכל בצהרי יום שלישי אחד ומצא אותה עירומה במיטה עם מרכז הנוער, נחיק ירדני. אחר כך עזבו נחיק ירדני ואשתו את המשק, אבל עוד הרבה קודם לכן, חטפה עליזה שטרן מכות של ממש מבעלה שרץ אחריה מסביב לקיבוץ באותו היום ובידו כף נעליים ארוכה, שהיתה החפץ הראשון שמצא. דמותה המאופרת מדי של עליזה שטרן, שהיתה מגיעה אפילו לחדר האוכל כששערה תמיד אסוף בקפידה, לא התאימה בשום צורה לבחורה עם השיער הרך והכפכפים שהמשיכה לצעוד ברחוב מול עיניה של כנרת ושעד לא מזמן היתה היא עצמה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אלף שנים לחכות”