החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

להפוך את החיסרון ליתרון

מאת:
הוצאה: | 2012 | 171 עמ'
זמינות:

14.50

רכשו ספר זה:

זה מוזר מאוד להיות בן עשרים ולהיוולד מחדש. בשנייה אחת חיי השתנו מן הקצה אל הקצה. מילים כמו: כוח, חוזק, שלמות, ביטחון, יופי והצלחה, פינו את מקומן והוחלפו באחרות: פציעה, כאב, נכות, שיקום, תותבת.

24 ביוני 1982, עוד יום בתוך המלחמה בלבנון הופך ליום המיוחד שלי. הפגז שקוטע את ידי במקום, קוטע גם את מהלך חיי והופך אותם על פניהם. אני חייל צעיר, מש"ק מרגמות ב"גולני", על סף קורס קצינים, יפה, חזק, מלא ביטחון עצמי, מוצא את עצמי זרוק על האדמה הרותחת, מלא בדם, ללא יד ימין ופנים בוערות. זעקות הכאב שלי מפלחות את האוויר ואני יודע שחיי לא יהיו עוד כפי שהיו.

באותו יום במיטתי בבית החולים לא ידעתי להחליט אם מבטו של אבי הוא מבט של צער, או מבט של חשש מהעובדה שהוא יכול היה לאבד אותי, או מבט של השלמה על שזהו גורלה של משפחתו לדורותיה, גורל של שכול וכאב על מנת לשרוד. הכוח העצום הזה שנמצא בתוך הכתפיים העצומות והידיים הגדולות שלו, הוא כוח שעד היום לא ראיתי בשום מקום, אצל שום אדם. הדבר המופלא הוא שהכוח הזה הכיל בתוכו רגש וחום עד אין קץ.

זה לא פשוט לשאת את אות השונה. אין לי בעיה עם כך שאני מושך תשומת לב, אני פשוט רוצה שהאישיות שלי תהיה משמעותית יותר מהחיצוניות. הרבה פעמים, בתחילת הדרך, אני מתפלל שהאנשים לא יבחינו מיד בנכות שלי. ההתעסקות המיידית בנושא מסיטה, בעיניי, את תשומת הלב מהתכונות הפנימיות שלי, ואז המאמץ שלי חייב להיות הרבה יותר גדול מאשר הוא היה צריך להיות לולא הייתי קטוע יד.

הסיפור שלי הוא על נפילה לבור, שנדמה לך שהוא הכי עמוק שיכול להיות, ועל היציאה ממנו באמצעות מציאת הדרך להפוך את המצב החדש למשהו חיובי, חזק ומשמעותי, ואפילו, למרות הכול, למשהו יותר טוב. בקיצור: איך להפוך חיסרון ליתרון, וניצחון.

פציעה, שיקום, ספורט עילי ואתו גם שמונה מדליות אולימפיות (מהן שתיים מזהב), משפחה, עבודה, ניהול, מנהיגות, ובעולם החדש גם תכנית ריאליטי. אלה המושגים שמלווים את כולנו בספר, ואני משתף אתכם, הקוראים, בניסיון שלי מהחיים, מהפציעה ואפילו מתכנית הישרדות הפיליפינים שבה נטלתי חלק…

מקט: 4-338-161
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

זה מוזר מאוד להיות בן עשרים ולהיוולד מחדש. בשנייה אחת חיי השתנו מן הקצה אל הקצה. מילים כמו: כוח, חוזק, שלמות, ביטחון, יופי והצלחה, פינו את מקומן והוחלפו באחרות: פציעה, כאב, נכות, שיקום, תותבת.


מלחמה, פציעה, שיקום – 24 ביוני 1982. עם אור ראשון, בלבנון, על כביש ביירות דמשק, בין עאליי לבחמְדוּן, אני מוצא את עצמי שוכב על האדמה, מלא בדם ובלכלוך, זועק מכאבים ולא יודע מה יהיה אִתי. לרופא שניגש אליי אני מתחנן: "אני יודע שהלכה לי היד, אבל מה יש לי בפָנים???" הפנים שלו לא אומרים יותר מדי אבל הפרצופים של החברים מסביב אומרים הכול. זהו, הכול גמור. אין לי יד ימין, הפנים שלי נפגעו ואני שקול למת. רק הכאבים האלה שלא נגמרים מזכירים לי שאני חי. חי אבל מת. התמונות שרצות כל הזמן בראש מטריפות אותי ומגבירות את הייאוש. לא שמרתי על עצמי, מה אגיד לאימא? רק שלא אגמור כאן את החיים שלי. אני מדמיין את החיילים שדופקים על דלת ביתנו בבאר שבע, העיר שבה גדלתי מיום שעלינו לישראל מקנדה, וחושב רק על ההורים, שאסור שידעו בצורה כזו.

אני יודע כמה קשים היו החיים שהם עברו, ועכשיו גם אני מוסיף לסבל שלהם. לא די בזה שעברו את השואה, את כל מלחמות ישראל, וסבלו כל כך הרבה, כל השנים שלנו בשכונה העלובה הזו, ועכשיו ההתמודדות עם הגרוע מכול. ואני, כל כך כואב לי. "דוקטור, תן לי משהו לכאבים האלה! אני לא יכול יותר!" למה? למה דווקא לי זה קרה? איזו בחורה נורמאלית תרצה עכשיו להסתכל עליי? עזבו שרציתי לצאת לקורס קצינים, אין לי יד ימין. ועבודה? ועתיד? מה עכשיו? מה יהיה? הכאבים האלה כל כך חזקים. "דוקטור, בבקשה." הוא אוסף את מה שנשאר מכף היד ואת העור התלוי מעל האמה לתוך גרב שהוא מוריד לי מהרגל, מהדק הכול על מה שנשאר מהאמה, ומקשקש לי משהו בצבע על המצח. הזעקות שלי חודרות לו לתוך הלב, והוא מזריק לי עוד מורפיום ואחר כך עוד וליום. שנים אחר כך כשאני פוגש אותו במקרה, הוא מגחך על זה שכמות הסמים שהזריק לי לא פעלה מיד, ובשלב מסוים הוא היה בטוח שאני נרקומן, ששום סם כבר לא מזיז לו, ואני אומר לו שהיום אני מבין שלשכוח את ירושלים זה בהחלט יכול להיות מסוכן ליד ימין. אגב, כשעמדתי מתחת לחופה לא הפסקתי לצחוק לפני שבירת הכוס, ורק חששתי שבסופה גם לשוני תדבק לחיכי.

ביום ראשון, בדיוק לפני שמונה-עשר ימים, נכנסנו ללבנון בעקבות סוף-שבוע של ירי ארטילרי מאסיבי על הגליל. בסוף-השבוע הזה, בעת ששהינו בעמדות על גבול לבנון, היינו, חבריי ליחידה ואני, עדים לרצף בלתי פוסק של טילים מעל ראשינו. ידענו מה המטרה שלהם, וגם ידענו מה צפוי כעת. היה ברור שהממשלה לא תבליג על האירועים האחרונים, ושאנו, חיילי הרגלים של "גולני", נהיה אלה שיובילו את הלחימה. בשבת עוד הצלחתי ליצור קשר עם הבית ולעדכן את הוריי שקורס הקצינים שאליו הייתי אמור לצאת נדחה, ואני לא אגיע לחופשה ביום ראשון, כפי שתוכנן. אנחנו משפחה בת ארבעה בנים והורים, שטעמו בעצמם את טעם המלחמה, אז החדשות בעצם היו ברורות לכול ולא נשאלו שאלות. מאוחר יותר גם אלמד שבימים הראשונים ללחימה היינו ארבעתנו בלבנון, בעת ובעונה אחת.

כבר ביום שבת בבוקר התחלנו לנוע במהירות כדי להצטרף אל שאר כוחות הגדוד באזור הכינוס, סמוך לגבול לבנון. אני, מפקד כיתת מרגמות 81 מ"מ בפלוגה המסייעת של גדוד 13, קצת יותר משנה וחצי בצבא, מוביל קבוצה קטנה של לוחמים צעירים אל עבר הבלתי-ידוע. אי-אפשר היה להתעלם מההתלהבות, העליצות ואפילו האופוריה, ששררו מסביב. כולם רצו כבר להיכנס ללחימה ולהכות באויבים שלנו, שמפגיזים כך את יישובי הצפון. לא הצלחתי להצטרף לחגיגות. העדפתי להתרכז בהכנות הציוד והחיילים, כאשר אני מנסה להתנתק מהמחשבות הקודרות על משמעות המלחמה, מבחינתי, מבחינת החברים שלי, ובעיקר מבחינת משפחתי. לא חששתי, אבל התחושה המעיקה שאין פעילות כזו ללא נפגעים, לא עזבה אותי.

ביום ראשון בבוקר נכנסנו ללבנון. המטרה לא הייתה ברורה, אבל הכיוון כן. צפונה ומהר. חצינו את הגבול במהירות, בלי לעבור בביקורת דרכונים. לבנון, ארץ הררית יפה, שהצבע הירוק שולט בכל מקום אליו מפנים את העיניים. בכל יישוב שעברנו, מקטן עד גדול, קידמו אותנו התושבים בצהלות שמחה, באורז ובפרחים. התחושה הייתה שזה הולך להיות טיול נעים עם חיוכים וקבלת פנים נלהבת.

בצהריים נתקלנו בהרוג הראשון. חלפנו על פני רכב אויב שעליו היה שרוע אדם מת, כאשר פלג גופו העליון על הרכב ורגליו נוגעות, לא נוגעות, בקרקע. יש מן שמחה קלה על כך שאינו מכוחותינו, אבל הממד המשמעותי של המציאות מכה בנו חזק. תחושת הביטחון מתערערת. יותר מאוחר נראה עוד כמה גופות של חיילי אויב, שמעלות את מפלס הדריכות מעלה-מעלה. בערב הראשון, עם ההיערכות למנוחת הלילה, אנחנו נתקלים לראשונה בכוח המונה ארבעה או חמישה כלי רכב. מתחיל קרב יריות מטורף, שבסיומו יש לנו כמה פצועים קל מאוד ובעיקר שריטות. זהו, אני אומר לעצמי, זה מתחיל, ומכאן ברור לי שזה הולך להיות אך גרוע יותר. מלחמה היא אירוע שמשלב הרבה גורמים, אבל התחושה שלי כחייל היא שאני נמצא בתוך סרט. בסרט הזה יש לי תפקיד, אבל אני מוצא את עצמי יותר כצופה, אף-על-פי שאני יורה כל הזמן, מזהה את הפגיעות שלנו, ויודע שיש בצד השני מי שנפגע, נפצע או נהרג. אני לא "ראש קטן", אני מודע היטב למה שקורה סביבי. אני מחזיק את המפות, מעורב במפגשי העדכון של המפקדים ולוקח חלק מאוד פעיל בלחימה. אני רואה את האש, את הפצועים ואת ההרוגים, אבל באיזשהו מקום אני מרגיש שזה לא נוגע לי, גם כאשר טיל נגד טנקים חולף כמטר מעל ראשי ופוגע בתל עפר ממש מאחוריי. המתח והפחד עצומים. אני מגלה שאני לא כל כך חושב על עצמי, והמחשבות שלי נתונות בעיקר להורים שלי. אני לא יכול להפסיק לחשוב על התמונה שלהם מקבלים איזו ידיעה מרה. החשש הזה מוביל אותי להחלטה – לעשות הכול כדי שלא אפגע.

מפנים אותי לאחור. רק מאוחר יותר יספרו לי שבגלל הירי הרב והכוחות הסוריים באזור טופלתי בשטח, ורק לאחר כשלוש שעות הצליחו להגיע למצב שניתן היה להנחית את מסוק הפינוי בלי להסתכן שיפילו אותו. הפינוי נמשך זמן ארוך. מסיבה זו איבדתי המון דם ומצבי התדרדר עד להגדרה של פצוע קשה. עכשיו גם אני חלק מהסטטיסטיקה. בנגמ"ש הפינוי יש עוד חבר שנפצע ברגל ולמעלה שתי אלונקות עם עוד שני חברים. אני לא יודע מי הם והם גם לא אומרים שום דבר. במהלך הנסיעה לנקודת הפינוי, הפצוע ברגל משתף אותי בשמות שני החברים ההרוגים, שגופותיהם הושכבו למעלה. אני מצליח לשתוק ונע בין הכרה חלקית לאיבוד הכרה. במסוק יש רופא שבטעות פוגע לי ביד הקטועה, אני נאנק מכאבים ולרגע ההכרה חוזרת אליי. המבט שאני נותן בו מעלה אצלו מבט דואג ומרחם, הוא מתנצל ונוגע בכתפי ברכות, ואני שוב מאבד את ההכרה.

הנסיעה מהמנחת אורכת כמה דקות. מיד כשמוציאים אותי מהמסוק אני מתחנן לצוות החובשים, שלא יתקשרו אליי הביתה. "בבקשה," אני אומר, "חכו שאתעורר ואודיע בעצמי, בבקשה." שוב אני מאבד את ההכרה, אבל מתעורר בכניסה לחדר הניתוח, רק כדי להתחנן שוב שלא יודיעו להורים. "תנו לי לעשות את זה בעצמי." אני לא יודע מי היה אחראי לכך, אבל עד היום אני מודה למי שנענה לבקשתי, ובשיחה שקיימתי עם אימא שלי ידעתי כמה זה היה נכון. מצדם אני חי וזה הכי חשוב. "הלו," כך היא עונה לשיחה ממני… "אימא…" אני רק מספיק להגיד בקול רפה, מנסה להימנע, ככל האפשר, מלהישמע סובל יתר על המידה. "נפצעת," היא אומרת בקולה הנשנק, ומכאן הכול כבר מתגלגל.

אני פוקח את העיניים, כדי לראות שאחות יפה מגלגלת אותי עם המיטה במסדרון, ואני כבר מאוהב בה ובטוח שהיא בי. אני מראה לה את יד שמאל שלי ואומר: "ראי איזו יד יפה, כזו הייתה לי." היא מעלה חיוך מקסים על פניה, והעיניים המלטפות שלה מסתכלות עליי במה שנדמה לי כמבט הכי רך ואוהב שנתקלתי בחיי, ואז אני מוסיף: "אני רק מקווה שיד ימין שלי עפה לתוך הפנים של חייל סורי ונתנה לו סטירה מצלצלת."

עכשיו אני בחדר לבן-לבן. אני לא מריח כלום. היד שלי, יותר נכון, מה שנשאר ממנה (במשך שנים לא הצלחתי להגיד "גדם", שבעיני זה נשמע נורא), עטופה בתחבושת לבנה ענקית והכול כואב ונפוח. הפנים מכוסים במין רשת ותחבושת כדי לתת לכוויות ולפצעי הרסיסים להגליד. רוב הרסיסים הוצאו מהם בחדר הניתוח. כולם מתרוצצים מסביב כדי לנסות ולהקל על הלוחמים הפצועים שהגיעו לבית החולים. מנסים לפנק אותנו כמה שרק אפשר, טלפון, טלוויזיה ועוד כל מיני דברים טובים. אני כל כך מבולבל. לפני כמה דקות סיימתי לשוחח עם הוריי ועם אחי הבכור, שכעס עליי שזו המתנה שאני מעניק לו ליום ההולדת. אגב, מאז אנחנו מברכים זה את זה, הוא ליום הולדתו, ואני ליום שנולדתי בו מחדש…

זה מאוד מוזר להיות בן עשרים ולהיוולד מחדש. במידה רבה אני מרגיש כמו תינוק. העולם החדש הזה מוזר לי לחלוטין. קודם כול איבדתי יותר מעשרה ק"ג כמעט תוך יום. שנית, אני לא יכול לעשות שום דבר לבד, במיוחד שהיד היחידה שלי היא זו שאני לא מתורגל בה והמוח גורם לי להמשיך לנסות להפעיל קודם כול את ימיני שאיננה. הכול חדש לי ולא מוכר. בשנייה הפכתי לשבר כלי, חסר ביטחון עצמי לחלוטין, לא עצמאי, תלותי כמו תינוק ועם הכאבים האלה שחודרים בגלים לתוך המוח. בערב ההורים מגיעים. העובדת הסוציאלית עוצרת אותם לפני הכניסה לחדרי, כדי להכין אותם לקראת מה שהם הולכים לראות והמציאות החדשה שלנו. אימא שלי חושבת שקרה משהו חמור יותר מאז שיחת הטלפון שלי ומיד מתמוטטת ומתעלפת.

בבוקר מתחיל זרם מבקרים בלתי פוסק. חברים מהיחידה, מהמחלקה, מהפלוגה, מהגדוד, מהתיכון, מהשכונה ומאיפה לא. אני מקבל את כולם ומנסה לחייך. האחיין שלי, רק בן עשר, לא יודע איך לעכל את המחזה המוזר הזה, והוא מאוד מוטרד מהבעיה הגדולה של איך אוכל לנגב לעצמי אחרי שעשיתי את צרכיי. את כל הממתקים שמביאים לי אני לא מסוגל לאכול, ואימא שלי, ששוהה כל העת בצמוד אליי, אורזת אותם באריזות גדולות. הילדים של אחי הבכור מבטיחים לעצמם כאב בטן לא קטן. אני לא מצליח להחליט אם המבקרים באים לראות איך נראה חבר פצוע במציאות, או שהם פשוט רוצים לעזור ולתמוך. כנראה כל התשובות נכונות. בין לבין, משהו בלתי מוסבר גורם לי להתחיל להעתיק פרקים מספר ביד שמאל. אני מתחיל לעבוד על עצמי, עדיין בלי לדעת למה וכמה תועלת יכולה לצמוח לי מזה. אחרי חמישה ימים משחררים אותי מעמוד האינפוזיה וסוף סוף ואני יכול להסתובב קצת יותר בחופשיות. בערבים מגיע איזה חבר שגר באזור, אני מתחמק החוצה ואנחנו יוצאים קצת "לבלות". ההחלמה הפיזית אטית אבל אני מרגיש שהיא בתהליך נכון. בין לבין מכניסים אותי לחדר ניתוח לבצע כמה תיקונים. אני עדיין לא יודע איך זה נראה מתחת לתחבושת, חוץ מזה שהיד התנפחה לגודל בלתי סביר.

יפה ירקוני תופיע בפנינו גם היא. לא כל כך בא לי להיות חלק מזה, גם בגלל שאני עדיין בתהליך של התאוששות מניתוח נוסף שעברתי, אבל מסורת חייבת להישמר. מגלגלים אותי עם המיטה לאולם שהיא מופיעה בו, ואני נזכר איך ניגנתי בפני פצועים של מלחמת יום הכיפורים בבית חולים סורוקה כשהייתי ילד בן אחד-עשרה וקצת בבאר שבע, ומזדעזע מההשוואה. ביום העשירי מעבירים אותי לתל השומר למחלקת השיקום.

"Winner of the Bronze Medal representing Israel: Hanoch Budin". ככה זה נשמע כשאני על הפודיום בקיץ של שנת 1984 במשחקים האולימפיים לנכים. לפני כמה דקות סיימתי את המשחה שלי ב-100 מטרים חתירה, תוך שאני מקדים את המדורגים במקומות הרביעי והחמישי בכמה מאיות השנייה. בא לי לצרוח מאושר. אני מתחבק עם כל מי שאך עובר לידי, ולא מוריד את המדליה מהחזה. תחרות בינלאומית גדולה ראשונה ומדליה ראשונה. אני כל כך גאה בעצמי והמחשבות שלי נודדות חזרה לחדר מספר שבע במחלקת השיקום של בית החולים בתל השומר.

קולה של ריקי, המרפאה בעיסוק, מהדהד באוזניי: "אתה חייב להיעזר בגדם בעבודה עם הנול." אריגה בנול היא הדרך שלהם לאמן אותי להפעיל את הגדם הכואב וחסר התנועה. אני צריך לנסות ולהשתמש בו בכל פעולה, כדי לאמן את עצמי להשתמש במה שיש לי בלי היסוס. זה רק חלק קטן מהעבודה. אני לומד להתגלח מחדש ביד שמאל, לשבור ביצה ביד אחת ולשקשק אותה בקערה. כשיש שתי ידיים, הכול נראה מובן מאליו. עכשיו, כשאני חייב להיעזר ביד אחת בלבד, שהיא גם היד הלא-דומיננטית, כל פעולה נראית מורכבת ומסובכת. המשימות קשות ומצריכות ריכוז מרבי. לגרוב גרביים זו משימה לא פשוטה, שלא לדבר על קשירת שרוכי הנעליים ביד אחת. אגף הריפוי בעיסוק הוא אגף ההמצאות. העובדים ממציאים כל מיני מתקנים ורעיונות שאמורים לתרגל אותי ולעזור לי להסתגל. ריקי עוקבת אחריי לכל מקום ואפילו לשירותים. איך מתנגבים, מה עושים, לתרגל עוד ועוד. ציפורניים גוזזים עם מלחציים שמחזיקים מכשיר גזיזה שאותו צריך ללחוץ עם הגדם. זה אחד הדברים היחידים שאני מוותר עליו ועובר להשתמש בשיניים תוך כדי שאני עושה עבודה לא רעה והיום כבר הגעתי לשלמות.

מחלקת השיקום הזאת היא משהו מיוחד במינו. זה נראה כמו סצנה הזויה מתוך סרט של פליני. הכול מוזר. בחורים צעירים ומבוגרים, חסרי גפיים, במצבים שונים, מאיישים את החדרים, את המסדרונות ואת חדרי הטיפולים. הם מקבלים טיפולים רפואיים, עוברים ניתוחים לתיקונים, התאמת תותבות (פרוטזות) ותרגילי שיקום והסתגלות לחיים החדשים. בין החדרים מסתובב צוות מטפל של אחים ואחיות ורופאים, שעושה רושם שהם יודעים לחתוך כל דבר. המילה "קיצוצים" מקבלת פה משמעות מצמררת. חדר האוכל רועש. האחיות מגישות את נתחי העוף ומכל עבר נשמעות קריאות ובקשות של הרעבים, ולאו דווקא לאוכל. "אני רוצה רגל," צועק אחד. "עם או בלי ברך?" עונה לו השני. "אני כנף", "אני עין," וככה הריטואל חוזר על עצמו כל יום.

הדיונים פה הם על סוג הרכב החדש, בעיקר, ולאו דווקא על פרוטזות. אגב פרוטזות, אחרי כשבועיים מתחילים להציג לי את האפשרויות השונות. מיד אני מבין שאם אני צריך לעשות משהו, הכי נכון זה להשתמש בתותבת עם הוו, שהיא היעילה ביותר. אפשר להחזיק סכין, לתקוע מסמר, לאחוז, לתמוך ועוד המון אפשרויות. קשה לי עם זה. הוו הזה בוטה מאוד ובלי ספק נראה לי מכוער ומפחיד. אני לא רואה את עצמי מסתובב עם זה ברחובות, ובשלב הראשון בוחר לשלב עם תותבת בצורת כף יד. כשאני נמצא בבית, השימוש בוו מובן מאליו, אבל בחוץ, המראה חשוב יותר. אני מרגיע את עצמי שניתן להחליף בוו אם צריך לעשות משהו. בבית הכי טוב בלי כלום כי הרצועות לא נוחות ומציקות וגם סתם חם ולא נעים. עם השנים אני לומד להתגבר גם על זה, אבל אני משוכנע שהעובדה שלא קפצתי מיד לוו, מההתחלה, באופן בלעדי, עזרה לי בסופו של דבר לקבל את ההחלטה הנכונה.

מבקרים באים ויוצאים באופן חופשי, חברים, חברות, משפחה, מתנדבים או סתם אנשים. בערבים יש כל מיני פעילויות: הופעות, מסעדות, כינוסים. אנחנו האטרקציה: פצועי המלחמה הטריים. "נו, יש לך חברה? שכבתם כבר? איך היא מגיבה לגבי מה שעובר עליך?" ככה בערך נשמעת השיחה עם הפסיכולוגית. אני בוהה בה, לא מבין מה היא רוצה. חברה? יש לי, אבל אני לא בטוח שהיא יודעת את זה. יחסי מין? אינטימיות? אני לא בטוח שהיא מתלהבת יותר מדי לראות את הגוף השבור והקטוע שלי. היא ודאי מעדיפה שיגעו בה בשתי ידיים. יד אחת זה מתסכל. אני לא רוצה לדבר אִתה. השיחה הזו נראית לי מביכה, ואני מעדיף עדיין להתכנס בתוך עצמי. זה היתרון של השהייה בבית החולים, לא צריך להתמודד יותר מדי עם הפרצופים הבוחנים של האנשים השלמים ו"הבריאים" שמסביב. אני עדיין בטראומה מהחופשה הראשונה שלי בבית. העיניים המרחמות לא עושות לי טוב והן רק מדגישות בפניי עד כמה המצב שלי גרוע. הדבר הראשון שעשיתי זה ללכת לרחוב הראשי, במרכז העניינים ובשעה העמוסה ביותר. סיבוב אחד כדי שכולם יינעצו מבטים, יצקצקו בשפתיים וירכלו בינם לבין עצמם. ביום ראשון שמחתי כל כך להיות חזרה בבית החולים. שם אני כמו כולם. לא מיוחד ולא מוזר אלא סתם עוד קטוע שמסתובב ומתאמן בלבנות את חייו מחדש.

"…Winner of the gold medal in 100m Backstroke with a New World Record" תשעת אלפי הצופים בסיאול, דרום קוריאה, באוקטובר 1988, ממלאים כל פינה באולם הגדול והמשוכלל שמשקיף על בריכת התחרויות. אך לפני שבועיים שחה פה מאט ביונדי, האמריקני האגדי, ועכשיו אני באותה בריכה, באותו מסלול, על אותו אדן זינוק. האווירה מחשמלת. השיאן העולמי הצרפתי שוחה במסלול הצמוד אליי. אני מלא עוצמה, דרוך ומרוכז, במיוחד כיוון שרק לפני יומיים אכזבתי את עצמי במשחה החזה וזכיתי "רק" במדליית הארד. אני מדמיין את עצמי במשחה, מריץ במוח כל שלב ושלב. קודם כול הזינוק, אחר כך הצלילה ותנועות הרגליים, ולבסוף את שאר המרחק בסגנון הגב. אחרי האכזבה שהייתה לי במשחה החזה, אני לא יכול להסתפק בפחות ממדליית זהב. לכישלון יש שתי תוצאות אפשריות, או שהוא מחליש אותך או שמחזק. אין באמצע. אני מרוכז במים ובמשחה שלי בלבד. לא רואה ולא שומע דבר. שוב אני מריץ את המשחה בראש, סופר שניות, תנועות ונשימות. אני יודע שאני הולך לתת כאן את הכול. אין לחץ אלא רק ריכוז גדול, ההתרגשות עצומה ואני נהנה ממנה. חוץ מלרוץ כל שתי דקות לשירותים, אין שום בעיה. שריקת השופט מזרזת את השחיינים להתכונן.

אני מזנק למים ומבצע צלילה למרחק של שלושים מטרים תוך שימוש ברגליים בלבד בתנועת דולפין (עד 1988 היה מותר לבצע צלילה, אך אחרי האולימפיאדה שונה החוק וכיום מגבילים את הצלילה לחמישה-עשר מטרים בלבד בזינוק ולאחר הפנייה). אני מוציא את הראש מהמים רק כדי לראות שאחרי הצלילה אני מוביל על פני הצרפתי בערך בחצי גוף. שאגת הקהל האדירה מרגשת אותי ומגבירה את המוטיבציה. כמות המידע והמחשבות שמתרוצצות במוח עצומות. עכשיו אני ממשיך לחתור במרץ ושומר על הפער שיצרתי, עד הסיום. אחרי שאני שולח יד חזקה ומהירה לקיר ועוצר את השעון, אני מרים עיניים ללוח התוצאות ורואה את התוצאה: מקום ראשון ושיא עולם חדש. הלוח האלקטרוני מרצד ומהבהב כשהוא מבשר לכול על ההישג. החברים שלי לנבחרת השחייה שואגים ביציע ומנופפים בידיים בשמחה, אני מרגיש את השמחה המתפרצת ותחושת גאווה עצומה. האגרוף הקפוץ שמונף למעלה ושאגת הניצחון שלי מונצחים בתמונה שעד היום נמצאת אִתי בכל מקום, בבית ובעבודה. מדליית זהב אולימפית ראשונה.

אחרי חודשיים במחלקת השיקום משחררים אותי הביתה, ועכשיו אני מבין שמתחילה ההתמודדות האמִתית על החיים. כשאתה בצבא ויודע שיש לך עוד לפחות שנה עד השחרור, אתה לא מתעסק בעתיד. האמת שגם לא כל כך בהווה. בגדים יש, אוכל וקורת גג יש, הגדרות תפקיד יש, וגם הזמן שלך בעצם מנוהל על ידי אחרים. פתאום אני צריך לדאוג לעצמי לאוכל, לביגוד, לעתיד ובמיוחד לזה שבעצם אני קובע לעצמי את התוכן והזמנים. החודשים הראשונים קשים בגלל ניסיונות ההסתגלות למצב החדש, אבל מצד שני הם קלים כי בעצם לא מצפים ממך לשום דבר. כבר בשלב הזה אני מבין שהכי קל זה לוותר, לשקוע לתוך רחמים עצמיים ולא להתמודד. ההתמודדות היא החלק הקשה באמת. המצב הזה שאתה צריך להוכיח לעצמך ולאחרים את המסוגלות, מעמיד אתגרים רבים, פיזיים ונפשיים. עם הזמן גיליתי שיש צורך בכמה תכונות הכרחיות כמו: חוש הומור – כולל הומור עצמי, סבלנות, סובלנות כלפי הסובבים, אהבה עצמית והרבה, והכי חשוב לדעת להתמודד עם אי-הצלחה ולהמשיך לנסות עוד ועוד עד שמצליחים. יש עוד הרבה תכונות שמתפתחות עם הזמן והופכות בעצם לכאלה שבסופו של דבר מעצבות את האישיות הישנה-חדשה.

די מהר אני מבין שכדי להתחיל לבנות את חיי אני צריך לבצע עוד שינוי מהותי. אני מחליט כבר בשלב מוקדם לעבור דירה, לגור לבד ולא עם הוריי. בשלב הראשון אני עובר לדירה בבאר שבע ואחרי כמה חודשים לתל אביב. השינוי הזה הכרחי מבחינתי כי אני מרגיש צורך לבנות את החיים שלי מחדש. החשש הגדול ביותר, עד כמה שזה נשמע מוזר, הוא להישאר בתוך החממה של המשפחה הקרובה, שהיא נעימה ומחבקת, אבל שייכת לחיים הקודמים שלי. אין כאן שום כוונה להתנתק מהמשפחה, אבל יש רצון לבחון את העצמאות שלי ולראות לאן היא תוביל אותי. המעבר לאזור מגורים שונה ועיר אחרת מפגיש אותי עם סביבה חדשה וזרה לחלוטין, כולל היכרות עם אנשים חדשים, שלא מכירים אותי מהחיים הקודמים. היום, כשאני פוגש את חבריי מימי הילדות והנערות, אני מרגיש כל כך שונה ורחוק מהם. יותר מזה, אני גם כמעט שלא נשאר בקשר עם החברים מהשירות הצבאי.

תל אביב עבורי היא כמו להגיע לחו"ל. הכול שונה מבאר שבע, המבנים, האנשים, מקומות הבילוי, האווירה וכמובן, הים. די מהר אני מתחיל לפקוד את בית הלוחם, שהוא מרכז ספורט המשמש את חברי ארגון נכי צה"ל כמרכז ספורט, שיקום וחברה. החברים החדשים שלי בבית הלוחם הם שחייני נבחרת ישראל, שבמהלך השהות שלי במרכז השיקום הגיעו לבקר כדי לעודד ולהציג קצת איך החיים נראים כשעוברות להן אי-אלו שנים. החיבור אִתם הוא מיידי ואף-על-פי שאני עדיין צעיר וקצת שחצן, הם מקבלים אותי יפה. אני מרגיש שהכי חשוב לי זה פשוט להתקדם ולהתחיל לבנות לי עתיד בתוך מסגרת. האמת היא שאני לא יודע כל כך מה אני רוצה לעשות, אבל אני יודע שאני צריך להתחיל בנקודה מסוימת ומאותה נקודה אמשיך להתקדם גם אם יהיו שינויים תוך כדי כך. אני בוחר בשלושה קווים עיקריים: ספורט, לימודים ועבודה. אוניברסיטת תל אביב היא הבחירה הראשונה ושם אני מתחיל את לימודי המכינה ולאחר מכן כלכלה וניהול. בעבודה אני מוצא לי כל מיני עבודות סטודנטיאליות. שלושת הקווים האלה מוסיפים לי מאוד גם מהבחינה החברתית ואני שמח לגלות קבוצות חברתיות חדשות בחתך נרחב של גילים.

מתוך כל אלה אני נמשך יותר לכיוון הספורט והשחייה. יותר ויותר אני נכנס לעניינים ומקדיש את מרב הזמן לבריכה. בחודשים הראשונים כל מה שאני עושה בבריכה הרבה יותר קרוב לשיקום. אני לומד את הסגנונות השונים ועוסק בעיקר בבניית יכולת השחייה לאורך זמן. עם זה אני לומד להתמודד עם זה שרואים אותי בלי יד או עם פרוטזת הוו שלי, שאותה אי-אפשר לפספס. אחת החוויות הראשונות שלי הייתה כאשר ילד בן שש או שבע הצביע עליי ואמר לאימא שלו: "אוי אימא, הנה קפטן הוק". אם הוא רק היה יודע כמה יתרונות יש לדבר הזה כמו: להרים דברים חמים, לסחיבת סלים, לשימוש במשקולות ואפילו לגרד באף ובאוזן.

"הלפיד נכנס לאצטדיון בידיו של חנוך בודין. חנוך, שחיין קטוע יד, שעלה לישראל מקנדה וזכה ב-5 מדליות באולימפיאדת סיאול, שתיים מזהב ושלוש מארד, ידליק את הלפיד במכבייה ה-13" (יולי 1989).

אני עומד בפתח המנהרה. רק אתמול ביצעתי חזרה מלאה מול אצטדיון ריק ועכשיו הוא מלא בכמעט חמישים אלף איש. הלב שלי פועם בטירוף. אני לא מרגיש שאני מזיע אלא רק חושב על ההורים שלי שם ביציע הכבוד. אני יודע מה עובר להם בראש עכשיו. אני מתאר לעצמי שאמי כבר "דאגה" להודיע לכל מי שסביבה, כי הבחור היפה הזה עם הלפיד זה הבן שלה. אני מתאר לעצמי כבר איך היא מוסיפה את כל התמונות שתצלם לאלבומים שהיא ממלאת בעקביות, עם כל קטעי העיתונים וכל התמונות שלי שפורסמו אי-פעם. אני עושה את צעדיי הראשונים בין שורות האנשים. שאגת הקהל מחרישת אוזניים. כל העיניים נשואות אליי, עיני הקהל ועיני הספורטאים שהגיעו מכל קצוות תבל. אני מתמסר לתחושה הזו ומרגיש איך כולם נוגעים בי ומרימים אותי למעלה. אני מרגיש שהרגליים שלי נושאות אותי בלי בעיה. אני מרחף על המסלול שמקיף את האצטדיון, רואה עשרות אלפי אנשים אבל לא רואה אף אחד. התחושה הזו היא הדבר הכי גדול שספורטאי תחרותי יכול לקבל. ההכרה בהישג על ידי קבוצה כזו גדולה של אנשים, היא הניצחון הגדול ביותר שהשגתי. עד היום, במהלך ההרצאות שאני מעביר, אני מקרין את הקטע המיוחד של הדלקת הלפיד במכבייה. בכל פעם מחדש ההתרגשות אופפת אותי, אני חש בעור הברווז והדמעות עולות וצפות. אלו דמעות הניצחון, הגאווה וההצלחה.

כשאני חולף על פני המשלחת הישראלית, אני מבחין בחברים שלי, נציגי ספורט הנכים. אני מסמן להם בשמחה ויודע שהם מבינים שמבחינתי, כל ספורט הנכים רץ אִתי על המסלול ואני בסך הכול רק הנציג שלו. בסיום ההקפה של האצטדיון אני מטפס במעלה המדרגות. אין שום בעיה עם הטיפוס וגם האדרנלין עושה את שלו. אני מרגיש את הנגיעות של האנשים ורואה את העיניים הנוצצות, וזה רק דוחף אותי קדימה, והנה אני ליד לפיד המשחקים, מצטרף לשורה של ספורטאים יהודים וישראלים שזכו בכבוד הגדול הזה, ביניהם גם מארק ספיץ, השחיין האגדי שזכה בשבע מדליות זהב באולימפיאדת מינכן 1972. אני מניף את ידי בגאון ונהנה מהתצפית שלי על הקהל, מהנקודה הגבוהה ביותר באצטדיון, ומצית את הלפיד לקול שאגת הקהל העצום שעוטף אותי באהבה. עכשיו כשאני יורד במדרגות, והאש הבוערת מאחוריי, אני שוב נודד במחשבות לשדה הקרב ובית החולים.

אני לא יכול להימנע מלשאול את עצמי אם לא הייתי נפצע, לאן הייתי מגיע. זו שאלה שהטרידה אותי בעבר, וגם היום מטרידה הרבה אנשים שפוגשים אותי. אין לי תשובה. מסלול החיים שלי שנקטע, תרתי משמע, בבת אחת, לא הותיר לי שום מקום להכנה מוקדמת. אני אדם חדש, שונה, עם מגבלה משמעותית, ויצאתי לדרך אחרת ממה שמסלול החיים הקודם הועיד לי. אני מעריך שהייתי יוצא לקורס קצינים ונשאר לפחות שנה נוספת בצבא, אבל מעבר לזה אני לא יכול אפילו לשער. עם זה, וללא ספק, אני בטוח שהגעתי למקומות גדולים מאוד, שאין לי מושג אם הייתי מגיע אליהם לולא נפצעתי. מכאן נולד המוטו שמלווה אותי עד היום: "להפוך את החיסרון ליתרון ולניצחון".

ההליכה תמיד קדימה היא הדרך היחידה. אני יודע היום, שמהלך חיינו על כל שיאיו ומפלותיו מוליך אותנו למקומות שאותם אנחנו צריכים לדעת לזהות כבעלי הזדמנות חדשה, והיכולת שלנו להכיר בזה ולהתמודד, היא היכולת שלנו להפוך את המצבים האלה ליתרונות, הצלחות וניצחונות. אני מבין שזו פשוט דרך חיים, שמובילה ליצירת פתרונות מרוב המצבים הנתונים, ולאו דווקא ממצבים של חולשה. לפעמים גם מצבים של הצלחה מובילים למשברים ומהם לכישלונות. גם כשאתה במקום הגבוה ביותר, צריך להישאר עם הרגליים על הקרקע ולהמשיך ללכת קדימה בלי לקפוץ על שלבים הכרחיים שקבעת אותם כדרך הנכונה. זיהוי החיסרון יכול להוביל להצלחה רק אם מכירים בו ועובדים קשה כדי לשפר אותו ואת עצמנו.

כששוחררתי מבית החולים הביתה, יותר מחודשיים לאחר הפציעה, מצאתי את עצמי מתמודד לבד מול המציאות החדשה. אמנם ההורים, המשפחה והחברה, היו שם בשבילי כדי לתמוך בי, אבל את ההתמודדות עצמה, הבנתי, אני חייב לעשות בעצמי. ככה פתאום אני אזרח, בחור בן עשרים, שצריך לבחור את כיוון חייו החדש ולרוץ קדימה. מערכת התמיכה הרשמית, מסביב, היא לא ממשית. אני מבין שאם אני לא יודע להגדיר את המציאות על כל בעיותיה, אף אחד לא ידע לסייע לי או לתת לי עצה. המערכת הגדולה של אגף השיקום במשרד הביטחון לא ממש מושכת אותי. אני מרגיש שאין שום יוזמה מצדם ממש להיות אִתי, והדרך העיקרית שבה הולכים נציגיה היא הצגת כל הדברים שהם למעשה ה"הטבות" שאני יכול לקבל עכשיו כמו: תשלום חודשי, רכב, פטור ממס קנייה לרכישת מוצרי חשמל ועוד. החלק הנפשי הוא החלק שהם מצפים ממני להתמודד אִתו לבד או, לכל היותר, מצפים שאפנה אליהם עם מה שנדמה לי שאלו הבעיות שלי. אני מבין מההתחלה שאם לא אצור את ההזדמנויות לעצמי, הן לא תגענה אליי מעצמן, ולכן כבר בשלב מוקדם אני מחליט לעבור לגור לבד. תחילה בבאר שבע ואחר כך בתל אביב.

כך אני מוצא את עצמי, בן עשרים-ואחד, בדירה שכורה בתל אביב, מתקיים על התגמולים ממשרד הביטחון ועבודות מזדמנות, מחפש את דרכי חזרה לחברה. הכי קשים לי המבטים, הרחמים, החשדנות והסקרנות לראות איך אני מתמודד. ברור לי שהפכתי למושא מוזר או אפילו מיוחד, בעיני האנשים, וזה משהו שקשה להתרגל אליו. מצד אחד אני רוצה להיות רגיל, ככל האנשים. מצד שני, אני מצפה קצת להתחשבות והבנה. הניסיון מלמד אותי להבין את האופן שהאנשים מסתכלים עליי בו ובוחנים אותי. עם מבטי הרחמים הכי קשה לי, במיוחד שהם מלווים במשפט כמו: מסכן, בחור צעיר, דווקא נראה טוב. זה לא שאני לא מבין אותם, אבל באמת, הם לא מכירים אותי. זה גורם לי להתאמץ כדי להראות שאני בסך הכול מאושר ובעל יכולות. העניין הזה להוכיח לעצמי ולאחרים שאני בעל יכולות הופך למן דרך חיים. קראתי פעם מאמר על כך ששיעור העוסקים בספורט בקרב נכים גדול משמעותית מהשיעור בשאר האוכלוסייה. כבר אז הבנתי למה, והיום אני מבין יותר. העיסוק בספורט הוא הדרך לשפר את המסוגלות, יחד עם השיפור בכושר הגופני. השמירה על מצב גופני טוב, גם מבחינה חיצונית, תורם להרגשה, ואני מבין שהשילוב של יד קטועה עם כרס הוא לא המראה הכי משובב.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “להפוך את החיסרון ליתרון”