קטרינה משדות התירס

הכפר

הזיכרון הקדום ביותר שאני מצליחה להעלות בבירור הוא עגלה רתומה לשני סוסים, כל בני משפחתי יושבים בה, ואני, בת ארבע וקצת, דחוקה בין אמא למריה אחותי הגדולה, כשאבא נוהג בסוסים. העגלה מאטה על שביל העפר ונעצרת. מסביב מרחבים של עשב גבוה וצהוב וכמה עצי אקליפטוס. השמש זורחת בשמיים בהירים והאוויר יבש. אבא קם ממושבו, נפרש אל על לעיניי במלוא גובה קומתו ובצעד אחד של רגליו הארוכות ניגש לפינת העגלה. הוא מרים את אחת החבילות, סדין עשוי משקים לבנים שנפרמו למלבני בד ונתפרו זה לזה, שבתוכו נצרר רכושנו, ומשליך אותה לארץ. מריה מזדרזת לקום אחריו, יורדת מהעגלה ומושיטה את זרועותיה אליי. אני מטילה עצמי לתוכן, והיא מחבקת אותי ומניחה אותי בזהירות על הארץ לידה. ‘דיטה, תעבירי לי את ארואודו’, היא אומרת. בנדיטה, אחותי השנייה, מרימה בגסות את ארואודו בן השלוש ומעבירה אותו כאילו היה חבילה אל מריה. היא יורדת מהעגלה, נפנית להביט סביבה ונועצת עיניה בצריף קטן שעומד באמצע השדה. ‘מה! זה הבית שלנו?!’ היא קוראת, ‘הוא ישן וכמעט מתפרק!’ אני מביטה בצריף המוקף קוצים ורואה שהוא אכן ישן ורעוע, שקירות העץ חסרי צבע, שהחלונות שבורים ושהדלת מתנדנדת על ציר אחד.

אבא זורק לאדמה את שאר הצרורות ועוזר לאמא לרדת מהעגלה, כשהיא מחזיקה את איבון, אחותי הקטנה, בידיים. ‘זה בית זמני’, הוא אומר, ‘אני אבנה בית אחר אחר כך. אבל היום אנחנו צריכים לישון פה. ואם אנחנו רוצים לישון כמו בני אדם, אנחנו כולנו צריכים לעזור ולסדר. כי אם לא, נצטרך לישון בחוץ והנחשים יאכלו אותנו’.

אחרי אמא קופץ כלב קטן, לבן עם כתמים חומים, ונצמד לעקביה. אמא מניחה את איבון מתחת לעץ אקליפטוס קרוב ושמה בתוך ידה בקבוק מים. ‘ילדים, תעזרו לאבא. פיה, שימי לב לאיבון ותני לתופי לשתות, הוא צמא’, היא אומרת ונכנסת לתוך הצריף. פיה חולצת את פקק השעם מתוך המורינגה (כד חרס; moringa) שהבאנו איתנו ושופכת מעט מים לתוך צלוחית אלומיניום.

אמא שלי קראה למריה פיה, שיבוש של פיליה (בת), וכך קראנו לה כולנו.

התחלנו לעבוד, אפילו ארואודו, אפילו דיטה. אבא ניכש עשבים וקוצים במעדר ואנחנו אספנו אותם לערמות, רחוק מהצריף. אמא עבדה בפנים. שמעתי לפעמים קולות גרירה או חריקות של צירים חלודים. ‘אלמאו’, היא קראה לאבי ופתחה לרווחה את כנף העץ של החלון. ראיתי את פניה הקטנות והכהות, העטופות במטפחת, מציצות מהפתח שבקיר. לפתע ניתקה כנף החלון ונותרה תלויה על ציר אחד. אמא מיהרה להחזיר אותה בזהירות למקומה והמשיכה. ‘יש פה המון עבודה. אי אפשר יהיה לגור פה כשיתחילו הגשמים החזקים. המים יטפטפו מהגג על הילדים’. ראשה נעלם והיא חזרה פנימה, לפרוק את החבילות שאבא נשא אל פתח הצריף.

שמו של אבא היה גריגוריו, אבל כולם קראו לו אלמאו (גרמני), בגלל קומתו הגבוהה, שערו הבהיר ועיניו הירוקות.

אחרי המון זמן עשינו הפסקה. ישבנו מתחת לאקליפטוס ליד איבון הישנה ואכלנו פרוסות בשר שאמא חילקה לנו ואורז שלקחנו מתוך סיר גדול שהיה מונח בינינו. מריה מזגה לנו מים.

השמים התחילו להתכסות בעננים של בין ערביים, וגשם דק החל לרדת. זה לא הפריע לנו להמשיך לערום את העשבים הגבוהים ולפנות את כל השטח שמסביב לבקתה. לעת ערב, אבא הדליק מדורה והבעיר את הערמות היבשות. קולות פצפוץ עלו מן האש וגיצים התעופפו באוויר האפור. קולות רשרוש ולחישה עלו מן העשבים הסמוכים למדורה ונחשים קטנים נראו מתרחקים ונעלמים אל תוך הסבך.

איבון התחילה לבכות ואמא הרימה אותה על הידיים. ‘הגיע הזמן ללכת לישון’, פסקה ונכנסה לתוך הבקתה. מריה שטפה את פניי וידיי ואחר כך את אלה של ארואודו והכניסה אותנו פנימה. היה רק חדר אחד בתוך הצריף ואחריו מטבח קטן. היא השכיבה אותנו על מזרן לבן שאמא פרשה על הארץ. המזרן היה שתי יריעות של בד שקים תפורות זו לזו וממולאות עלי תירס יבשים, מאלה שעוטפים את הקלח. לידינו שכבה איבון הקטנה שאמא ניסתה להרדים. מישהו כיסה אותי בשק לבן ואחר כך אני לא זוכרת כלום.

ביום ההוא עזבנו את ביתנו בעיירה קמברה שבמדינת פרנה1 ונסענו לכפר קטן שבפאתי העיר ז׳קרזיניו, גם היא בפרנה. שם העיר ז׳קרזיניו פירושו ‘הז׳קרה הקטן’, סוג של קיימן שהוא בן משפחה של התנין. אני משערת שהמתיישבים הראשונים גילו שנהר הז׳קרה הזורם בקרבת מקום שורץ קיימנים קטנים והנציחו את החוויה בשמו של המקום. פרנה היא אזור פורה מאוד בדרום ברזיל וחלק נכבד מהחקלאות של ברזיל מתרכז בה. שם, בכפר שליד ז׳קרזיניו, ביליתי את השנים המאושרות ביותר של ילדותי, כמעט ארבע, עד שנאלצנו ללכת.

הכפר ההוא היה גן העדן הפרטי שלי. אבא שלי היה חקלאי אריס, שעיבד אדמה שאיננה שלו תמורת אחוזים מהיבול. הוא התקבל לעבודה אצל אדם בעל נכסים בשם אוזבאודו, וכולנו עברנו לכפר עם אבא, לעבד את אדמה של סיאו אוזבאודו: אמי, טרזיניה; מריה שהייתה בת ארבע־עשרה; דיטה שהייתה בת עשר; אני בת הארבע; ארואודו בן השלוש ואיבון בת השנה. לכל אחת משלוש הבנות הגדולות היה אב אחר. אביה של מריה נפטר כשהייתה בת שנתיים. לאחר מכן נישאה אמי לאביה של דיטה, שנהרג כשעגלה רתומה לטרקטור שנהג בו התהפכה עליו וקברה אותו תחת שקי האורז. אחר כך נישאה לאבי וב־1960 נולדתי אני, אחריי ארואודו ואחרונה איבון.

למחרת בבוקר הגיעה אלינו משלחת קטנה. כמה עובדים של סיאו אוזבאודו הביאו איתם בשר מיובש, ירקות, לוחות עץ וכלי עבודה. בימים הבאים תיקן אבא את הדלת והחלונות וגם אטם את הגג. ביום הראשון שלחה אותנו אמא לקושש זרדים. היא קשרה אותם יחד בחבל דק וחיברה אותם לענף ישר שמצאה. אחר כך הרטיבה את רצפת הצריף, שהייתה פשוט אדמה, וטאטאה אותה במטאטא הזרדים עד שהפכה ישרה וחלקה. אני עמדתי בפתח ושאפתי את ריח האדמה הלחה.

השמועה שהגיע לאזור אריס חדש פשטה מהר. תוך זמן קצר בא איש זר, כהה עור, בבגדים ישנים ובכובע קש בלוי, וביקש לדבר עם אבא. אחריו הגיע עוד אחד, ועוד אחד. כולם רצו לעבוד תמורת שכר זעום, שלוש ארוחות ומקום לגור בו. אבא העסיק אותם והם עבדו ביום וישנו מתחת לעצי האקליפטוס בלילה.