החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
על זאב בן אריה

זאב בן אריה, יליד 1961, סופר ומרצה, בעל חברת "תרבויות עולמי". דוקטורנט למדעי הדתות שהתמחה בנושאי דתות ותרבויות, רוחניות והחיפוש האנושי אחר משמעות במהלך הדורות. זאב התמחה בהופעת המיסטיקה הנוצרית ברחבי העולם, כמו גם בתרבויות ודתות עתיקות ותורות רוחניות אלטרנטיביות, ... עוד >>

מסתרי עֵבר הקווקז

מאת:
הוצאה: | 2020 | 192 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

38.00

רכשו ספר זה:

הספר "מסתרי עֵבר הקווקז" עוסק בשתי ארצות שהן מהתרבויות הקדומות והמסקרנות בעולם, בעלות רצף היסטורי של לפחות שלושת אלפים שנה, וכנראה שגם הרבה מעבר לכך. העמים של גאורגיה וארמניה (שלכל אחד מהם יש כנסייה ודת לאומית משלו, כמו ליהודים) "נולדו" פחות או יותר בזמן יציאת מצרים, והם מתגאים ברצף תרבותי ולשוני שאין כמותו בעולם כולו. נדמה כאילו מאחורי שלשלות ההרים הגבוהים המפרידים בין אסיה לאירופה, הצליח להתקיים עולם אחר שיש לו קיום בפני עצמו.

מקט: 4-415-181
הספר "מסתרי עֵבר הקווקז" עוסק בשתי ארצות שהן מהתרבויות הקדומות והמסקרנות בעולם, בעלות רצף היסטורי של לפחות שלושת אלפים שנה, […]

תרבויות עתיקות בעֵבר הקווקז – מבואות

תחילת התרבות האנושית

התרבות האנושית (כפי שאנחנו מכירים אותה) מתחילה למעשה עם המעבר מציד וליקוט לחקלאות ומגורים בכפרים, שהתרחש במזרח התיכון לפני כ-11,000 שנה. אנשים החלו לגור בבתים במקום במערות, לביית בעלי חיים וצמחים, ולהשתמש בכלי אבן עדינים. עֵבר הקווקז נמצא בטווח ההשפעה של המזרח התיכון ולמעשה אפשר להחשיב אותו כחלק ממנו. יש האומרים שתחילת החקלאות והתרבות האנושית הייתה בעֵבר הקווקז, בו החל המין האנושי את קיומו המחודש לאחר המבול (התיבה של נוח נחתה בהר אררט[1]). אנחנו כישראלים לא יכולים כיום לטייל בסוריה, עיראק, איראן או לבנון, ולכן טיול לארמניה, אזרבייג’ן, גאורגיה (וגם טורקיה), הוא הזדמנות טובה להכיר את סיפור תחילת התרבות האנושית.

תקופת הקרח האחרונה הסתיימה לפני 12,000 שנה. העולם התחיל להתחמם ונוצרו יותר אפשרויות לגידול מזון. החברה של ציידים לקטים הייתה מוגבלת ל-25 איש (משפחה גדולה). הכפר היה מסוגל לכלכל יותר משפחות באמצעות החקלאות, וכך, לפני 11,000 שנה לערך, מתרחשת קפיצה פתאומית ולא מוסברת, כאשר המהפכה החקלאית מופיעה פתאום יש מאַין. רוב הגידולים שאנו משתמשים בהם היום בויתו בזמן הזה: חיטה, שעורה, פשתן, ובעקבותיהם עצי פרי, גפן וזית – ומאז לא השתנה הרבה.

עֵבר הקווקז הוא הבית של חיטת הבר ושעורת הבר. לפי ספר בראשית, אחת הפעולות הראשונות של נוח לאחר נחיתת התיבה על הר אררט הייתה לנטוע גפן, ומכאן שעֵבר הקווקז הוא גם מולדת גידול היין. בנוסף לצמחים בויתו גם בעלי חיים קודם בוית הכלב ובעקבותיו העיזים, הכבשים, החמור, ולבסוף גם הסוס. תקופת המעבר מציד ולקט לחקלאות נקראת המעבר מהפליאוליתי למזואליתי (בני אדם השתמשו בעיקר באבן ככלי עבודה ומכאן הסיומת ליתי – ליתוס – אבן), אך למעשה צריך לקרוא לה התקופה החקלאית. אנשים החלו לגור בכפרים, ראשוני היישובים האנושיים החלו להופיע ברמות עֵבר הקווקז וברחבי המזרח התיכון.

בכדי לבנות בית אפשר להשתמש באבנים, אותן ניתן למצוא בהרים. מה שעוד אפשר למצוא זה אובסידיאן, סוג של זכוכית געשית שממנה עשו סכינים, ואבן צור ששימשה להדלקת אש. החקלאים הראשונים השתמשו באובסידיאן כדי ליצור חצים, סכינים, כלי בית שונים, ובמיוחד את החלק החד שבמגל. בארץ נמצאו כלים רבים מלפני 8,000 שנה שבהם משולבים אבני אובסידיאן. המקור של האבן החשובה הזו היה ברמת ארמניה, שם יש מרבצים של אובסידיאן באיכות טובה ששווקו לכל רחבי המזרח התיכון. מתברר שבפרהיסטוריה היה מסחר פורח בין אזורים שונים בעולם, שבו עֵבר הקווקז מילא תפקיד חשוב.

אחד המאפיינים של תקופת האבן החדשה (ניאוליתית) הוא שימוש בכלים שלא היו בתקופה הפליאוליתית – בראש ובראשונה שימוש בחץ וקשת עם חודים מצור, בגרזן ששימש לחיתוך עצים ולבנייה, במקדחים ובמגל. התפתחו טכניקות של שיוף וגריסה, שאפשרו יצירת כלים מעודנים יותר, ובעזרתם התפתחו גם האריגה והתפירה. נוצרו גם מגרדות וסכינים, תעשיית הצור התפתחה והשתכללה, האבן הייתה כלי העבודה הראשי, ולכן, אולי, נחשבה למקודשת. הקבורה מתפתחת ומתקדמת, ומוצאים בקברים מחרוזות מסביב לראשי הקבורים, שרידי בעלי חיים סמליים (טוטם) ומגוון תנוחות. האדם לומד לייצר בדי פשתן ולהכין בגדים. מתפתח המנהג של כיור גולגולות (שחזור פנים, תוך כדי שימוש בטיח), שמראה על התפתחות האמונה הדתית והאמנות. הראש מופרד משאר הגוף, בדיוק כמו במסורת הקלטית שבה הגולגולת הייתה מקודשת ונחשבה מקום משכן של אנרגיות מאגיות.

לפני 9,000 שנה (בסוף התקופה הקדם קראמית ב’ מ-8,500 לפנה”ס ועד 7,000 לפנה”ס), יש מעבר של מרכזי היישוב מהרמות הגבוהות בהרים אל העמקים. במזרח התיכון זה מתבטא במעבר מרמות ארמניה והרי כורדיסטאן אל המישורים של מסופוטמיה. וזה קשור כנראה לתחילת השימוש בחימר לבניית בתים (לבני בוץ), כלים ואגירה. החימר משפר את איכות החיים. אז מתחילה התקופה הניאוליתית, אך למעשה צריך לקרוא לה התקופה החימרית.

הבתים הופכים להיות מלבניים עם רצפות טיח. הכפרים גדלים, המישורים מאפשרים חקלאות יותר אינטנסיבית. את החיטה קוצרים עם מגל.

באיזשהו שלב מתחילים ליצור מהחימר קרמיקה (התקופה הקראמית, 6400–4500 לפנה”ס), וזה משנה את חיי האדם. מעתה קל יותר לבשל ולאחסן דברים. בכל בית יש כד גדול שבו מאחסנים את התבואה, ובחצר יש כד גדול למים. אפשר לאחסן גם שמן, עדשים וכו’. מהקרמיקה אפשר ליצור פסלונים של אלות (צריך לזכור שבאותה תקופה ההחברה היא מטריארכלית).

מריה גימבוטאס (Marija Gibbutas) וחוקרים אחרים טענו שהפרהיסטוריה אופיינה על ידי חברה שהונהגה על ידי נשים כוהנות, שקידמו את המלאכות, פיתחו את החקלאות וסגדו לאלה אם (בכל מקום אנחנו מוצאים פסלונים של אלות, ומעט מאוד של אלים). זאת הייתה חברה של שלום שבה אנשים שיתפו פעולה זה עם זה, התייחסו לטבע בכבוד, היו אחראים וקשובים, וכנראה שהייתה להם רוחניות מפותחת, אמונה בחיים לאחר המוות, כולל שימוש במוזיקה וטקסים והתייחסות לכוכבים. זה היה תור זהב של המין האנושי, הממצאים בעֵבר הקווקז מאשרים תיאוריה זו ואת הממצאים של תרבויות אֵלָה מקבילות שהתגלו במקומות אחרים בעולם, במיוחד לחופי הים השחור.

אחד המאפיינים של החברה המטריארכלית הוא הקמה של מונומנטים מגליתיים (שימוש באבני ענק. מגה – גדול, ליתוס – אבן), הקשורים ליכולת שלהם להרגיש אנרגיות של האדמה, שנתפשה כאם הגדולה.

הפרהיסטוריה מאופיינת במגליתים, המופיעים בכל העולם, מאנגליה במערב ועד מרכז אסיה במזרח. ישנם כמה ארכיטיפים של מגליתים: מעגלי אבנים, דולמנים, אבנים עומדות שנקראות מנהירים, וחומות קיקלופיות. בעֵבר הקווקז נמצאים כמה מהמגליתים החשובים והמרשימים בעולם: מעגלי אבנים מסתוריים, סוג של מנהירים שנקרא אבני ווישאפּ, דולמנים מסוג מיוחד באבחזיה ומסוג אחר באזרבייג’ן, וכן חומות קיקלופיות שהן חלק ממצפי כוכבים קדומים. לרבים מן המגליתים יש אוריינטציה אסטרונומית, שמשית וירחית. הם מכוונים כלפי זריחות ושקיעות השמש, הירח והכוכבים בימים מיוחדים בשנה. רבים מן המגליתים הם מתקופות מאוחרות יותר, מהכלקוליתית והלאה, אך המסורת מתחילה בזמן תרבות האֵלָה.

מאפיין נוסף של הפרהיסטוריה בעֵבר הקווקז, המהדהד את השרידים הפרהיסטוריים בשאר העולם, הוא ציורי סלע עתיקים, פטרוגליפים, המופיעים במיוחד באזורים הגבוהים (אבל לא רק), הפטרוגליפים מתוארכים לזמנים שבין 10000 לפנה”ס ל-2000 לפנה”ס, והם מופיעים לרוב במקבצים בקרבה למגליתים, או במקומות מיוחדים מבחינת הנוף. יש הטוענים שהסמלים המופיעים בהם אינם אקראיים, אלא מייצגים סוג של שפה קדומה, מערכת מטאפיזית פילוסופית. רבים מהסמלים מתייחסים לשמש.[2] מוטיב נפוץ אחר הוא קרניים של אייל, הנראות כמו ירח חסר. המוטיבים והסמלים של ציורי הסלע המרשימים בעֵבר הקווקז כמעט זהים לאלה שנמצאו בנגב, מרכז אסיה, ואפילו אתיופיה, והם מרמזים על קיום תרבות כלל עולמית, או סוג של דת עולמית בעלת מכנה משותף, כפי שטענו חוקרות כגון מרגרט מוראי (Margaret Murray).

בסוף תקופת האבן, בשנים 4500–3200 לפנה”ס, מתחיל השימוש בנחושת. זו נקראת התקופה הכלקוליתית (כלכו – נחושת, ליתוס – אבן). האדם לומד לשנות חומרים וליצור כלים בחום גבוה, לצרוף כלי חרס ברמה גבוהה ולהשתמש בגלגל ובאובניים, מתפתחת תעשייה של מוצרים משניים מהחי, כגון גבינה (בדיקת עצמות של התקופה מראה על תכולת סידן גבוה יותר מאשר לפני כן), צמר, חריש ונשיאת משאות – החמור מבוית ככוח עבודה וכך גם השור. בתקופה זו מתחיל גם גידול של גפן, זיתים ועצי פרי נוספים. ממצאים אחרונים מצביעים על גאורגיה כמקור לגידול הגפן עוד מן התקופה שלפני 8,000 שנה.

התהליך של הפקת נחושת הוא מורכב ומצריך חימום בטמפרטורות גבוהות, כמו גם יכולת ליצור סגסוגות ולטפל בנחושת הנוזלית. ייצור הנחושת קרה כנראה בזכות תהליך ארוך של לימוד, ניסוי וטעיה, אי שם במערב ארמניה או בטורקיה לפני כ-9,000 שנה, ומשם התפשט לכל העולם.[3] ואכן, עֵבר הקווקז משופע במכרות נחושת טובים שהכרייה בהם קלה. וכך הרמות הגבוהות הופכות כבר בתקופה הפרהיסטורית למרכז של ייצור נחושת וברונזה, שמתקיים במשך אלפי שנה. התוצרים למכירה (מעדרים וגרזנים) הושטו במורד נהר הפרת על גבי רפסודות למרכזי התרבות של שוּמר ואכד, בבל ואשור.

השימוש בקרמיקה ובנחושת משנה את החיים, אך עדיין אין מעבר למגורים בערים, התפתחות של חברה מורכבת והמצאה של כתב. אנשים גרים בכפרים, כל אחד מגדל את מזונו ומייצר את כלי העבודה שלו בעצמו. רק לפני 5,500 שנה לערך, עם הופעת תרבויות שוּמר ומצרים, מתחילה ההיסטוריה האנושית. פרק הזמן הארוך שמתחילת החקלאות ועד תחילת ההיסטוריה נקרא “פרהיסטוריה”, ורב בו הנסתר על הגלוי.

המגליתים

מירצ’ה אליאדה טען שזה המסתורין הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית – קיומם של מבנים פרהיסטוריים מאבני ענק. בעֵבר הקווקז יש כמה סוגים של מגליתים: מעגלי אבנים, מנהירים (אבנים עומדות), חומות קיקלופיות ודולמנים, כמו גם חרותות בסלע, שהן חלק ממצפים אסטרונומיים.

הדוגמא הבולטת והחשובה ביותר למעגלי אבנים היא מעגל זוראטס קארר (Zorats Karer) בארמניה, שנחשב לעתיק ביותר בעולם, אבל יש גם מעגלי אבנים באזרבייג’ן (בגובוסטאן), בגאורגיה ובאבחזיה.

במקומות רבים ישנם מצפים אסטרונומיים, שלרוב הם “חרותות בסלע”, המכוונות כלפי זריחת ושקיעת השמש והירח בימים מיוחדים בשנה, כגון סירות השמש בגובוסטאן (Gobustan) שבאזרבייג’ן, חרותות הסלע במטסמור (Metsamor) או בהרי גגהאם (Gegham) בארמניה. לעתים המצפים הם מבני ענק שבהם משולבות חומות קיקלופיות (בנויות מאבני ענק) כגון מצודת אבולי (Abuli) בגאורגיה.

מנהירים מופיעים בעֵבר הקווקז בדמות אבני וישאפּ (Vishap) – רובם בארמניה וחלקם בגאורגיה. הם מתנשאים לגובה חמישה מטרים,[4] ואין כמותם בשום מקום אחר בעולם.

ריכוז גדול של מגליתים נמצא בהרי טריאלטי (Trialeti) המשתרעים בין טביליסי ובורג’ומי בגאורגיה. מדרום להם יש רמות גבוהות של הקווקז הנמוך, שם נמצאים (במיוחד בסביבות אגם Paravani) הרבה מנהירים, מעגלי אבנים והמצודות הקיקלופיות של אבולי ושאורי.

לדולמנים יש נוכחות מרשימה באבחזיה שנחשבת על ידי גאורגיה כחלק ממנה, אך בפועל (החל ממלחמת 2008) היא חלק מרוסיה, לחופי הים השחור. לפי רוב הארכיאולוגים, הדולמנים של אבחזיה הם מתקופת הברונזה, מהשנים 3000–2000 לפנה”ס, וחלקם מהתקופה הכלקוליתית, מהשנים 4000–3000 לפנה”ס. תיארוך זה מתאים לתיארוך הדולמנים במקומות אחרים בעולם ובכלל זה בישראל. אלא שחוגים אלטרנטיביים טוענים שהמגליתים בקווקז בכלל והדולמנים בפרט הם עתיקים הרבה יותר. יש גם ארכיאולוגים ואנשי מדע כגון הרוסי מרקובין (V.I. Markovin), שנחשב לבר סמכא בנושא הדולמנים בקווקז, הטוענים שהדולמנים הראשונים נוצרו לפני 10,000 שנה, באלף השמיני לפנה”ס, כחלק מהמעבר מחברה של לקטים וציידים לחברה חקלאית. מאוחר יותר, בתקופת הברונזה, הוקמו דולמנים ומגליתים נוספים, ולחלק מאלה העתיקים היה שימוש משני. מרקובין מעלה השערה מעניינת לגבי הדולמנים בכל רחבי העולם, וטוען שהמכנה המשותף ביניהם הוא שהם נמצאים לא רחוק מהים.[5]