פלוגה ב', מחורמ"שת מכף רגל ועד ראש, עוברת מהזחל"מים הישנים לזלדות החדשות. רב"ט ממושי וצביקה חברו – שניהם בני מחזור […]
– פרק 1 –
מבחן אברום
בעודי שוכב על המיטה המתקפלת שבאוהל, פתחתי את המחברת של צביקה. זמן טוב לקריאה, זמן בין הקריעות – בין קריעת הבוקר לקריעת הצהריים. שוב נתרוצץ על החול הצרוב, נזיע ונקטר. אבל עכשיו זה זמן השקט, רגע לפני שמתחיל הבלגן. הסיפורים של צביקה כתובים היטב. הוא מפתיע אותי, הצביקה הזה, כל פעם מחדש. סיפורים הוא כותב, ואני שפן הניסיונות שלו. יש משהו מיוחד בכתיבה של צביקה, משהו קצת אנרכיסטי, שובב. שונה כל כך מהדמות שאני מכיר.
המשכתי לדפדף במחברת וצחקתי לעצמי: צביקה והשטויות שלו. הנחתי את המחברת בצד, שתי ידיי מאחורי העורף, מביט אל החלל הריק של האוהל. עוד מעט יחזרו לכאן החבר’ה מהמחלקה, וכל השקט הזה יתפוגג כלא היה.
לפתע מגיח ראש מבעד לפתח – הרס”פ יובל. איזה צרה חדשה הוא מביא?
“צביקה פה?” הוא שואל.
“לא יש פה צביקה”, אני עונה.
“טוב, תגיד לו שאני מחפש אותו”.
“מה הוא כבר עולל?”
“כלום”, אומר הרס”פ, שזה מספיק כדי לרמוז: “הוא אצלי על הכוונת”.
דחפתי את רגליי לתוך הנעליים ומשכתי את השרוכים. הרס”פ הלך והבטן מקרקרת. הגיע זמן למצוא את צביקה.
“צביקה, יא אבו ארבע, יובל הרס”פ מחפש אותך, כבר שעה הוא מחפש אותך”.
“אני במקום הרגיל ויובל הרס”פ יודע בדיוק איפה למצוא אותי”.
“עוד לא גמרת לכתוב? מה יש לך לכתוב כל כך הרבה? הצלחת להרגיז את יובל הרס”פ, מה עשית לו? כל פעם שהוא נתקל בצל שלך, גיצים עפים לו מהאף”.
צביקה מרים את ראשו ממחברת הכתיבה הצה”לית שלקח בהשאלה מהאפסנאות הגדודית. הבטתי במחברת העבה שצברה דפים כתובים בכתב ידו המסודר, כתיבה צפופה, חסכנית. צביקה מנצל כל רגע פנוי, והוא כותב במחברות את סיפוריו המשעשעים. יש לו תוכניות לאזרחות, והלוואי שהיו גם לי…
“מה הרס”פ רוצה?” הוא שואל.
“בטח לתקוע לך תורנות אחרי שע’ רס”פ הבריז ולא חזר מהחופשה”.
“שיחפש… אותי אתה לא ראית”.
“רוצה לאכול?”
הוא הנהן מין הנהון עייף כזה עם עיניים אדומות, מגורות וצורבות מחוסר שינה. הושטתי יד והוא אחז בה, מושך עצמו מארגז התחמושת. הוא קיפל את המחברת לתוך הכיס הענקי של הדגמ”ח, נטל את האֶפ-אן והכתיף אותו על כתפו הצנומה. אפ-אן מחורבן, פעמיים היה לי מעצור בתרגיל צוות. הדרעק הזה רק מריח אבק, נסתם לו הקנה. אני שמחתי בחלקי. לי היה עוזי “קת גנובה”, כלומר מתקפלת. חוגרים הסתובבו עם עוזי קת מעץ, קצינים קיבלו קת מתקפלת. אחרי חצי דקה של פחד העוזי שלי התהדר בקת מתקפלת, אחרי ששדדתי אותה לפני שנה מקצין שלישות שקפץ לבקר בפלוגה. הרמתי לו את הקת בזמן שהיה עסוק בסריקת מרחביה הנדיבים של שושנה, הפקידה הפלוגתית שכבר איננה. פוצי מוצי, חנדלאך, קריצות ועפעופים עמוסים במסקרה שחורה בלבלו את חושיו, עד שהרגיש צורך עז לפַנות את שתי ידיו מהנשק המטריד שהושאר מיותם על הכיסא באוהל המ”פ. בדיוק באותו זמן המתנתי שם לריאיון האישי שנקבע לי עם המ”פ אלון, שבהמשך ניסה לשכנע אותי ללכת לקורס קצינים. מיותר לציין שהוא לא הצליח. ראיתי את הקת המתקפלת של קצין השלישות, ובראשי חלף הדיבר החמישי בכת המכונמים של החרמ”ש: לא תחמוד את קת רעך הטוב. למזלי, סרן ז’, קצין השלישות, לא השתייך מעולם לכת מכונמי החרמש וספק רב אם בכלל ידע מה לעשות עם העוזי שלו. ועוד יותר טוב – הוא מעולם לא השתייך למעגל הרֵעים שלי, נהפוך הוא: היותו קצין שייך אותו אוטומטית למעגל הרָעים אלא אם הוכח אחרת, ומקרים כאלה לא היו רבים. נדיר היה שקצינים זכו להיקרא אצלנו טובים. כי לחרמ”ש יש מנטליות של “כאן אסור לחשוב”, שזה יותר מסיסמה. זה אורח חיים שלם של לקום בבוקר וללכת לישון בלילה, בלי שנוסף לך גרם אחד של חוכמה. יוצא דופן היה אלון, המ”פ האגדי של פלוגה ב’ ששוכב כבר חודש בבית חולים, אבל זה כבר סיפור אחר.
וכך פסענו לנו, אני והעוזי “קת גנובה” וצביקה, עם האפ-אן הגוסס שלו לעבר אוהל חדר האוכל הפלוגתי. אוהל המכוּנמים שהיה מיועד לכל מי שדרגתו פחותה מסמל, כלל שני אוהלי 12 מחוברים, שולחנות ארוכים אפורים למלוא האורך, וספסלי עץ לא נוחים בעליל שהבטיחו אכילה מהירה ופינוי המקום למכוּנם הבא.
“מה יש היום לאכול?” שואל צביקה את אברום הטבח.
“תסתכל בשלט”, רוטן אברום ומזרז אותנו: “יאללה, יאללה, להיכנס לסלון”.
היום יש חזה קנארד ברוטב פטריות, מעושן ומושחם בקוניאק מהמלאי של המרקיז דה קור, הכריז השלט התלוי בפתח האוהל. איכס, בטח נקבל לוף ברוטב עגבניות עם גלדים צהובים צפים של שומן, אורז חצי מבושל ומיץ פטל. נטלנו את צלחות הפלסטיק הכתומות ונכנסנו לתור. “יאללה, יאללה, להיכנס לסלון”, המשכו גערותיו של אברום הטבח לזרז את התור. באוהל התרוצצו טוראי גולדשטיין וטוראי ענבי מהמשלוח האחרון של טירוני החרמ”ש, ממלאים את תפקידם כפוי הטובה, למלא את צלחות הסלטים ואת סלסילות הלחם, לדאוג למלאי נקי של כפות – מי בכלל שמע על סכין ומזלג – והכי חשוב, לנפנף מהשולחן את כל מי שנדמה שסיים לאכול. אצל אברום הכול תלוי במקצב המתאים בין התור לבין המסיימים לטחון. תור ארוך עצבן את אברום הטבח, שמיהר לגעור בתורן המטבח שלא מבצע את תפקידו בנאמנות הראויה, מה שהבטיח לתורן את התענוג העילאי לנקות הררים של צלחות כתומות ושמנוניות. התורן השני קיבל פרס – לנקות את השולחנות ולהחליף את הלחם בסלסלות לארוחת הערב. היה זה רגע האמת של צמד התורנים, “מבחן אברום”, לעבוד כצמד עד סוף תורנות המטבח או להתפצל – מי לערמת הצלחות ומי לשולחנות. אברום הטבח נהג להמר על איך יתנהגו הצמדים התורנים. הוא היטיב להריח את החארות ממרחק: “עדיף שיצופו מוקדם מאשר מאוחר”, כך אמר, ואנחנו הוותק הפנמנו את “מבחן אברום”. חארות לא רצויות בכת מכונמי החרמ”ש, ובמיוחד לא ליד הוותק.
צביקה ואני מצאנו מקום בלב המהומה. רעש הכפות נמהל בלהג האין סופי ומטמטם החושים של מכונמי פלוגה ב’, מדברים, אוכלים וגודשים את פיהם בתכולה הלא מזוהה שהנפיק רס”ר המטבח. צביקה הביט בגושי הבשר הצפים על הרוטב השמנוני ועל ערמת מחית תפוחי האדמה המימית שיצק הטבח על הצלחת, מפזר את הרוטב האדמדם לכל עבר, מכתים חולצות ודגמ”חים ברדיוס של מטר. “צ’ומפי הכלב שלי, פתחתי לו פעם קופסת לוף, לא הסכים להתקרב אליה. בכל פעם שגררתי אותו לצלחת, הוא תקע את רגליו האחוריות ברצפה, הפנה את ראשו הצידה והניח לי למשוך אותו כשישְבנו נגרר בסרבנות. בסוף העפתי את הלוף לפח ונתתי לו את האוכל הרגיל שלו. ועכשיו, תסתכל, אנחנו אוכלים אוכל שכלב לא מסכים לאכול. מה תגיד על זה?”
מה היה לי להגיד? תקעתי את הכף בגוש השמנוני, עצמתי עיניים והכנסתי לפה.
יובל, הרס”פ הפלוגתי, הכניס את ראשו לאוהל: “פלוגה ב’, שבע דקות על חגור ליד הזלדות לתרגיל מחלקתי. צביקה, אני צריך לדבר איתך”.
אכלת אותה, צביקה, מינימום אחראי משמרת. מטח קללות ומהומה רבתי היוו את אקורד הסיום לארוחת הצהריים במלון חמישה זבובים של פלוגה ב’. ברקע רעמו מנועיהם של הזלדות שקלטה הפלוגה בשלהי חודש יולי 73. אימון המחלקה התחיל בשעה 14.00 ויימשך עד מאוחר בלילה. פלוגה ב’, מחורמ”שת מכף רגל ועד ראש, עשתה הסבה מהזחל”מים הישנים לזלדות החדשות. ענני האבק והרעש מחריש האוזניים של הזחלילים התחלף בתא הקלסטרופובי של הזלדה. ומה עם הנוף שנשקף ממרומי הסיפון של הזחל”ם הישן? גם זה חלף עבר לו יחד עם הזחל”ם זיכרונו לברכה. כל אותו אחר צהריים תרגלנו כניסה ויציאה דרך הכבש המוּרד של הזלדה, כניסה מהירה ליעד, הורדת כבש ויציאה מהירה, כשאנו צועקים במלוא גרוננו: “אש, אש, אש” ומסתערים על מודל של מתחם סורי דמוי פיתה. אנחנו מכוונים את הנשקים מול מטרות הדמי המפוזרות ברחבי המתחם.
“עבודת צוות, עבודת צוות, לא ליצור משפך”, שואג עלינו חיליק המ”מ, “כשאתם יוצאים מהדופן השמאלית יש לכם שטח עיוור שלא מכוסה מצד ימין, תסגרו את המרחק מהר כדי לכסות את השטח. תעשו את זה לאט – תקבלו מנוי בעיר הנוער בקריית שאול. תסגרו מהר – יהיה לכם סיכוי להספיק להתאמן על רטוב בלעשות ילדים”.
“כוס אוחתו המ”מ הזה”, סינן שטרית, “אנחנו עושים את החרבון הזה כבר שבע פעמים מהצהריים, שיחליף צד לזלדה”.
מתנשפים טיפסנו במעלה המתחם, החול זולג לתוך הנעליים, ממלא אותן בחול. אבק דק מיתמר למעלה, צובע אותנו בלבן, נכנס לעיניים ולנחיריים וממלא את חלל הפה, כשאנחנו כושלים על דופן התלולית.
“לשכב, לשכב, לתפוס עמדות. שלוש – לירות, שתיים – לירות, ארבע – לירות”, שואג עלינו המ”מ ומייצר סדר אקראי בירי.
מספרי שתיים, ארבע ושלוש צועקים: “אש, אש, אש”. אחד מכוון ררנ”ט כחול לחבית הקיצונית הימנית. קנה האף-אן שבקצהו נעוץ ררנ”ט כחול, מופנה אל החבית. רתק אש. ברדה המאגיסט שכוב על בטנו, צועק: “צרור, צרור”, ומקנח בנאד מרעים. “צ’טער, נפלט לי מהלוף של הצהריים”, הוא אומר וגל צחוק עובר במחלקה. “ברדה, יא פלצן, תתרכז במטרות או שאשלח אותך להיות מטרה בתוך הפיתה”, גוער בו חיליק המ”מ. צביקה ממלמל משהו. “אם יש לך מה להגיד, תגיד בקול. ליד המטרות, שם זה המקום הכי בטוח עלי אדמות”, ממלמל לו צביקה את מילותיו. “חכמולוג סופו להיות צמוד לג’ריקן של המים”, ממשיך חיליק בנימה מבודחת. “צרור, צרור”, ממשיך ברדה בשלו, מפנה את המא”ג ימינה ושמאלה על פי סדר המטרות שמכתיב חיליק. “יאללה צוותים, תרגול חוזר והפעם בלי שטחים מתים, אחרת תאכלו את ארוחת הערב מחר בבוקר”.
התקפלנו ונכנסנו לזלדות. הכבש נסגר אחרינו, מותיר אותנו באפלולית בתוך הבטן הצפופה של הזלדה. מזגזגת הזלדה ימינה ושמאלה על פי גחמותיו של ברוך הנהג. “ברוך, אמא’שךָ מסופלסת, תנהג ישר”, אנחנו צורחים. איזה ישר… ברוך בוחר מסלול משופע, ומניח לזלדה לצבור תאוצה. בבטן הזלדה אנחנו אוחזים ברצועות הברזנט המקובעות לתקרת הזלדה, מרככים את הנחיתות על הספסל הקשיח, החגור לוחץ והמותניים מכוסים בחבורות כחלחלות מתחילת האימון. לא עוזר מעטה הספוג שעוטף את החגור הכבד, חגור פילים שעוצב במיטב כישרונו האישי של נושא החגור. שעות על שעות הוקדשו לשיפור החגור, להצמיד את הפאוצ’ים אחד לשני, לכוון את גובה הרצועות הצולבות, למקם את המימיות מאחורי הגב, להשאיר מקום פנוי מקדימה, כך שאפשר יהיה לשכב בנוח במארבים האין סופיים, שהרמניה (הפאוץ’ לשני הרימונים) תהיה בצד ימין. אין סוף שיפורים.
“חיילוּת טובה מתחילה בחגור”, כך נבח עלינו אלון, המ”פ האגדי ששוכב בבית חולים. אפשר היה לזהות חת-שתיים איזה חייל אתה לפי צורתו של החגור. לצביקה הרחפן היה החגור הכי מצ’וקמק בפלוגה. לחגור של צביקה יש חיים משלו, עולה ויורד בריצה, חובט את צביקה ודש בבשרו. גם מראה הקפל”ד לא שפר: איכשהו הסנטרייה יושבת על העוקם, ורצועת הגומי המהדקת את רשת ההסוואה לקפל”ד חורגת ממקומה, מניחה לדבלולי רשת ההסוואה להתפרע. עזרתי לצביקה ככל יכולתי, מנסה לשפר את החיילוּת שלו. מאז נובמבר 70′ אנחנו צמודים, אחרי שהמ”כ מזרחי חיבר בינינו כשיצר מהטירונים שלו צמדים-צמדים כמו בתיבת נוח. “יאללה, מכונמים, חמש דקות לבנות אוהל סיירים”, הוא שאג. חצי אוהל אצלי, חצי אוהל אצל צביקה – כך התחברנו מתחת לשני פלגי האוהל, מסתתרים מהקילוחים העזים של גשמי נובמבר-דצמבר. מאז אנחנו יחד באותה כיתה, אחר כך באותו צוות, צוברים ותק וממתינים לשחרור. נובמבר 73′, בוא כבר, עוד תשעים ושבעה יום, יא מנאייק.
יום שישי היום, אחרי הצהריים במלון של אברום, אחרי המקלחת. זהו, נגמרו הטרטורים של השבוע. מכנסיים קצרים וגופייה, והכי חשוב, רגליים יחפות. תענוג להרגיש את האוויר זורם בין אצבעות הרגליים, מפנק רגל עייפה ומיובלת. אני פותח את המחברת של צביקה.
אין עדיין תגובות