החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אגדה

מאת:
מאנגלית: ארז אשרוב | הוצאה: | 2013 | 288 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

"קוראי משחקי הרעב, זה הספר הבא שכדאי לכם לקרוא!"

– VOYA

לוס אנג´לס, קליפורניה,

הרפובליקה האמריקנית

אוכלוסין: 20,174,282

הם באו מעולמות רחוקים.

דיי, בן למשפחה ענייה, נולד ברובע מוכה מגפה ומנסה לשרוד. הוא פושע שהפך לאגדה, המבוקש מספר אחת של הרפובליקה.

יוּני, בת לאצולה המקומית, לוחמת מחוננת שנועדה לשרת ביחידות העלית של המשטר. אפילו זקני הרפובליקה לא זוכרים מישהי בעלת יכולות כמוה.

דרכיהם לא היו אמורות להצטלב.

עד לאותו יום גורלי. היום שבו אחיה של יוּני נרצח ודיי הופך לחשוד העיקרי, היום שבו יוצאים שני הצעירים למסע של נקמה והישרדות. וכשהשקרים מתגלים ומזימות המשטר נחשפות, מתברר אט־אט שהמפגש ביניהם אינו מקרי.

אגדה הוא סיפור עתידני, רב-מכר של הניו יורק טיימס, שכבש את ארצות הברית של ההווה. יש בו מזימות, רומנטיקה, מתח ופעולה, והוא מעורר שאלות, כמו על מה אנחנו מוכנים לוותר למען החופש ואם האהבה יכולה לנצח כנגד כל הסיכויים.

חברת ההפקה של "דמדומים" אחראית לעיבוד הקולנועי שעומד להגיע למסכים, וספר ההמשך הפך גם הוא לרב־מכר.

מרי לוּ, ילידת סין שהיגרה לארצות הברית ב־1989, למדה באוניברסיטת דרום קליפורניה ועבדה בתעשיית משחקי הווידיאו (של דיסני) עד שכתבה את אגדה. כיום היא סופרת במשרה מלאה ומתגוררת בלוס אנג´לס.

"דוגמא מצוינת לעלילה חדה כתער, דמויות מרשימות ומסע מרגש."

– ניו יורק טיימס

"כתיבה מצוינת וביצוע מופלא."

– אנטרטיימנט ויקלי

"מדהים!"

– פבלישרס ויקלי

מקט: 15100105
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


אמא שלי חושבת שאני מת.

מובן שאני לא, אבל למען ביטחונה עדיף שתחשוב ככה.

לפחות פעמיים בחודש אני רואה את כרזת ה"מבוקש" שלי מבזיקה על מסכי הענק שמפוזרים ברחבי מרכז לוס אנג'לס. זה נראה לא במקום שם למעלה. רוב התמונות על המסכים הן של דברים שמחים: ילדים מחייכים ששמים כחולים בהירים מתנוססים מעליהם, תיירים שעושים פוזות למצלמה על רקע הריסות הגולדן גייט, פרסומות הרפובליקה בצבעי ניאון. יש גם תעמולה נגד הקולוניות. "אנשי הקולוניות רוצים את אדמתנו", מכריזות המודעות. " הם רוצים את מה שאין להם. אל תניחו להם לכבוש את בתיכם! תמכו במאבק!"

ואז מופיע התיק הפלילי שלי. הוא פרוש על מסכי הענק שמאירים במלוא תפארתם הססגונית:

מבוקש על ידי הרפובליקה

תיק מס': 462178־3233 "דֵיי"

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

מבוקש על תקיפה, הצתה, גנבה,

הרס רכוש צבאי,

וחבלה במאמץ המלחמתי

200,000 שטרות רפובליקה

תמורת מידע שיוביל למעצר

בכל פעם עולה תצלום אחר ליד הדיווח. פעם זה נער עם משקפיים וראש עטור תלתלים חומים עבותים. במקרה אחר זה נער עם עיניים שחורות ובלי שיער בכלל. לפעמים אני שחור, לפעמים לבן, לפעמים ירוק או חום או אדום או כל אפשרות שהם מצליחים לדמיין.

במילים אחרות, לרפובליקה אין מושג איך אני נראה. הם לא יודעים עלי שום דבר, פרט לזה שאני צעיר, וכשהם מזינים את טביעות האצבעות שלי בבסיס הנתונים הם לא מוצאים שם התאמה. בגלל זה הם שונאים אותי, וזאת הסיבה שאני לא הפושע הכי מסוכן בארץ, אלא הכי מבוקש. אני גורם להם להיראות רע.

זאת שעת ערב מוקדמת, אבל בחוץ כבר חושך מוחלט, ומסכי הענק משתקפים בשלוליות הרחוב. אני יושב על אדן חלון מתפורר בגובה שלוש קומות, נסתר מעין מאחורי קורות פלדה חלודות. פעם זה היה קומפלקס דירות, אבל המקום ננטש. עששיות שבורות ורסיסי זכוכית מפוזרים על רצפת החדר, והצבע מתקלף מכל הקירות. באחת הפינות זרוק על הרצפה דיוקן ישן של האֶלֶקְטוֹר העליון. אני שואל את עצמי מי גר פה בעבר — אף אחד לא מטורף עד כדי להניח לדיוקן של האלקטור שלו להתבזות ככה.

השיער שלי, כרגיל, תחוב לתוך כובע ישן של מחלקי עיתונים. העיניים שלי ממוקדות בבית הקטן והחד־קומתי שממול. הידיים שלי משחקות בתליון שעל צווארי.

טֶס נשענת על החלון האחר בחדר ובוחנת אותי. אני חסר מנוחה הלילה, וכמו תמיד היא מרגישה את זה.

המגפה הכתה קשה בסֶקְטוֹר לֵייק. בנוגה מסכי הענק, טס ואני יכולים לראות את החיילים בצד השני של הרחוב בודקים כל בית ובית, השכמיות השחורות שלהם מבריקות ובגלל החום לבושות ברפיון. כל אחד מהם חובש מסֵכת גז. לפעמים כשהם יוצאים הם מסמנים בית באיקס אדום גדול על דלת הכניסה. אחרי זה אף אחד לא יוצא מהבית או נכנס אליו — לפחות לא כשמישהו רואה.

"עדיין לא רואה אותם?" לוחשת טס. הצללים מסתירים את הבעת הפנים שלה.

בניסיון להסיח את דעתי אני מרכיב רוגטקה מאולתרת מצינורות פי־וי־סי ישנים. "הם לא אכלו ארוחת ערב. אין אף אחד ליד השולחן כבר שעות." אני משנה תנוחה ומותח את הברך הבעייתית.

"אולי הם לא בבית?"

אני נועץ בטס מבט עצבני. היא מנסה לנחם אותי, אבל אני לא במצב הרוח המתאים. "האור דולק. תראי את הנרות האלה. אמא לא תבזבז נרות אם אין אף אחד בבית."

טס מתקרבת. "כדאי שנצא מהעיר לכמה שבועות, לא?" היא מנסה לשמור על גוון קול רגוע, אבל הפחד מצוי בו. "בקרוב המגפה תעבור, ואז תוכל לחזור לבקר. יש לנו מספיק כסף לשני כרטיסים לרכבת."

אני נד בראשי. "ערב אחד בשבוע, זוכרת? פשוט תני לי לבדוק מה קורה איתם ערב אחד בשבוע."

"העניין הוא שהשבוע הגעת לפה כל ערב."

"אני רק רוצה לוודא שהם בסדר."

"מה אם תידבק?"

"אני מוכן להסתכן. ולא היית חייבת לבוא איתי. יכולת להישאר לחכות לי באַלְטָה."

טס מושכת בכתפיה. " מישהו צריך לשמור עליך." היא צעירה ממני בשנתיים, אם כי לפעמים היא נשמעת מבוגרת מספיק להיות המשגיחה שלי.

אנחנו ממשיכים להביט בדממה בחיילים שהולכים ומתקרבים לבית המשפחה שלי. בכל פעם שהם מגיעים לבית, אחד החיילים הולם על הדלת בזמן שהשני עומד לידו באקדח שלוף. אם הדלת לא נפתחת תוך עשר שניות, החייל הראשון פורץ אותה בבעיטה. אחרי שהם ממהרים פנימה אני לא יכול לראות אותם, אבל אני מכיר את התרגולת: חייל ייקח דגימת דם מכל בן משפחה, ואז יתקע אותה בקורא ידני ויבדוק אם יש סימני מגפה. התהליך כולו אורך עשר דקות.

אני סופר את הבתים בין זה בו מצויים החיילים לבין הבית שבו גרה המשפחה שלי. אצטרך להמתין עוד שעה כדי לדעת מה יעלה בגורלם.

צרחה מהדהדת מצדו השני של הרחוב. אני מבחין בכיוון הצליל, והיד שלי נשלחת לסכין התחובה בחגורה שלי. טס עוצרת את נשימתה.

זאת קורבן מגפה. ככל הנראה מצבה הידרדר במשך חודשים, מפני שהעור שלה סדוק וכולה מדממת, ואני שואל את עצמי איך ייתכן שהחיילים פיספסו אותה בבדיקות הקודמות. היא מועדת כה וכה ללא חוש כיוון, ואז מסתערת קדימה, רק כדי להיכשל וליפול על ברכיה. מבטי שב אל החיילים. כעת הם מבחינים בה. החייל עם הנשק השלוף מתקרב, בזמן שאחד־עשר האחרים נשארים במקום ומביטים. קורבן מגפה בודד אינו מהווה איום רציני. החייל מרים את האקדח שלו ומכוון. מטח ניצוצות אופף את האישה החולה.

היא נופלת אפיים ארצה ואז שוכבת ללא ניע. החייל חוזר אל החברים שלו.

חבל שאנחנו לא יכולים להשיג אחד מהאקדחים של החיילים. נשק יפה כזה לא עולה הרבה בשוק — 480 שטרות, פחות מתנור. כמו כל האקדחים, הוא מדויק, מונחה על ידי מגנטים וזרמי חשמל, ומסוגל לירות בול במטרה במרחק שלושה רחובות. אבא אמר פעם שזאת טכנולוגיה שנגנבה מהקולוניות, אם כי הרפובליקה כמובן לא תחשוף את זה לעולם. טס ואני יכולים לקנות חמישה כאלה אם נרצה… לאורך השנים למדנו לאגור את הכסף העודף שגנבנו, ולהחביא אותו למקרי חירום. אבל הבעיה האמיתית עם בעלות על אקדח היא לא ההוצאה הכספית, אלא זה שכל כך קל לאתר אותך דרכו. לכל אקדח יש חיישן שמדווח את צורת היד של הבעלים שלו, טביעות האגודל והמיקום שלו. ואם זה לא היה מסגיר אותי, אז אני לא יודע מה כן. מה שהשאיר אותי עם הנשקים מתוצרת בית, רוגטקות מצינורות פי־וי־סי וכל מיני פִּיצֶ'פְקֶס.

"הם מצאו עוד אחד," אומרת טס. היא מצמצמת את העפעפיים כדי להיטיב לראות.

אני מביט למטה ורואה את החיילים נשפכים להם מבית נוסף. אחד מהם מנער פחית ספריי צבע ומצייר איקס ענק על הדלת. אני מכיר את הבית. למשפחה שגרה שם היתה פעם ילדה בגילי. אחַי ואני שיחקנו איתה כשהיינו צעירים יותר — עמוֹדוּ והוקי רחוב עם מוטות ברזל וניירות מקומטים לדיסקית.

טס מנסה להסיח את דעתי על ידי זה שהיא מחווה בראש לכיוון הצרור הארוז בבד שליד הרגליים שלי. "מה הבאת להם?"

אני מחייך, ואז מתכופף להתיר את הצרור.

"חלק מהדברים שאגרנו השבוע. זה ישמש לחגיגה הגדולה אחרי שיעברו את הבדיקה."

אני נובר בערמה הקטנה של הצ'ופרים בתוך הצרור, ואז מרים זוג משקפי מגן משומשים. אני בודק אותם שוב כדי לוודא שהזגוגית לא סדוקה. "לג'ון. מתנת יומולדת מוקדמת." לאחי הגדול ימלאו תשע־עשרה בהמשך השבוע. הוא עובד במשמרות של ארבע־עשרה שעות במפעל השכונתי לייצור תנורים חוסכי אנרגיה, ותמיד חוזר הביתה כשהוא משפשף את העיניים מהעשן. המשקפיים האלה הם גנבה מוצלחת ממשלוח האספקה הצבאי.

אני מניח אותם ומפשפש בשאר הדברים. יש שם בעיקר שימורי בשר ותפוחי אדמה שגנבתי מקפטריה של ספינת אוויר, וזוג נעליים ישנות עם סוליות במצב מצוין. הלוואי שיכולתי להיות עם כולם בחדר כשיקבלו את הדברים האלה. אבל ג'ון הוא היחיד שיודע שאני בחיים, והוא הבטיח לא לגלות לאמא ולעדן.

לעדן ימלאו עשר בעוד חודשיים, מה שאומר שבעוד חודשיים הוא יצטרך לעבור את המִבְדָּק. אני נכשלתי במבדק שלי כשהייתי בן עשר. בגלל זה אני דואג לעדן, מפני שלמרות שהוא בקלות הכי חכם משלושתנו, דרך המחשבה שלו דומה לזאת שלי. כשגמרתי את המבדק שלי הייתי כל כך בטוח בתשובות, שאפילו לא חיכיתי לראות אותם נותנים לו ציון. אבל אז הפקידים הובילו אותי לפינה של היכל המבדקים, עם חבורה של ילדים אחרים. הם שמו איזו חותמת על המבדק שלי והעמיסו אותי על רכבת למרכז העיר. לא נתנו לי לקחת שום דבר חוץ מהתליון שהיה לי על הצוואר. אפילו להיפרד לא יכולתי.

יש כמה דברים שיכולים לקרות אחרי שאתה עובר את המבדק.

אתה מקבל ציון מושלם — 1,500 נקודות. אף אחד מעולם לא קיבל ציון כזה… טוב, חוץ מאיזה ילד לפני כמה שנים, שהצבא עשה סביבו מהומת אלוהים. מי יודע מה קורה למישהו עם ציון כל כך גבוה? בטח הרבה כסף ועוצמה, נכון?

אתה מקבל בין 1,450 ל־1,499. תן לעצמך טפיחה על השכם, כי אתה מקבל גישה מיידית לשש שנות תיכון ואחרי זה ארבע באוניברסיטאות הכי משובחות של הרפובליקה: דְרֵייק, סטנפוֹרד, בְּרֶנֶן. אחר כך הקונגרס מעסיק אותך ואתה עושה הרבה כסף. שמחה ואושר מגיעים אחרי זה. לפחות ככה טוענת הרפובליקה.

אתה מקבל ציון טוב, איפשהו בין 1,250 ל־1,449 נקודות. אתה ממשיך לתיכון, ואז נרשם למכללה. לא רע.

אתה עובר בקושי, עם ציון בין 1,000 ל־1,249. הקונגרס מונע ממך לימודים בתיכון. אתה מצטרף לשורות העניים, כמו המשפחה שלי. או שתטבע תוך כדי עבודה על טורבינות המים, או שתאודה למוות בתחנות הכוח.

אתה נכשל.

כמעט תמיד הילדים מהסקטורים של שכונות העוני הם אלה שנכשלים. אם אתה נכלל בקטגוריה האומללה הזאת, הרפובליקה שולחת עובדי ציבור לבית המשפחה שלך. הם מאלצים את ההורים שלך לחתום על חוזה שמעניק לממשלה חסות מוחלטת עליך. הם אומרים שנשלחת למחנות העבודה של הרפובליקה, ושהמשפחה שלך לא תראה אותך יותר. ההורים שלך צריכים להנהן ולהסכים. חלק אפילו חוגגים, מפני שהרפובליקה נותנת להם אלף שטרות כפרס ניחומים. כסף ופחות פה להאכיל? איזו ממשלה מתחשבת.

רק שכל זה הוא שקר. ילד נחות עם גנים דפוקים לא מביא תועלת למדינה. אם יש לך מזל, הקונגרס יניח לך למות מבלי לשלוח אותך קודם למעבדות, לבדיקת פגמים.

נשארו עוד ארבעה בתים. טס רואה את הדאגה בעיני ומניחה יד על המצח שלי. "אחד מכאבי הראש שלך מתחיל?"

"לא, אני בסדר." אני מביט בחלון הפתוח בבית אמי, ואז זוכה להצצת בכורה חטופה בפנים מוכרות. עדן חולף, מציץ מהחלון בחיילים המתקרבים, ואז מכוון לעברם איזשהו מתקן ממתכת. ומיד הוא חומק בחזרה פנימה ונעלם מהעין. התלתלים שלו מבהיקים בלבן־בלונדיני באור העששית המרצד. מהיכרות איתו, הוא בטח בנה את הפטנט הזה כדי לבדוק באיזה מרחק מישהו נמצא, או משהו דומה.

"הוא נראה רזה יותר," אני ממלמל.

"הוא חי ועומד על הרגליים," עונה טס. "הייתי אומרת שזה ניצחון."

דקות אחרי זה אנחנו רואים את ג'ון ואת אמא שלי חולפים על פני החלון, שקועים בשיחה. ג'ון ואני די דומים במראה החיצוני, על אף שהוא נעשה קצת מוצק יותר, מהימים הארוכים במפעל. השיער שלו, כמו של רוב אלה שגרים בסקטור שלנו, ארוך ומגיע עד מתחת לכתפיים וקשור בזנב סוס פשוט. הווסט שלו מוכתם מחֵמָר אדום. אני רואה שאמא נוזפת בו על משהו, בטח על זה שהניח לעדן להציץ מהחלון. היא מעיפה את היד של ג'ון כשהיא נתקפת בעוד פרץ של שיעול כרוני. אני פולט נשיפה. ככה. לפחות שלושתם מספיק בריאים ללכת. אפילו אם אחד מהם נדבק, הם בשלב בו יהיה להם סיכוי להחלים.

אני לא מצליח להפסיק לדמיין מה יקרה אם החיילים יסמנו את הדלת של אמא שלי. המשפחה שלי תקפא על מקומה בסלון זמן רב אחרי שהחיילים ילכו. ואז אמא תעטה את ההבעה האמיצה הרגילה שלה, רק כדי להישאר ערה בלילה ולמחות את הדמעות. בבוקר הם יתחילו לקבל מנות קטנות של מזון ומים, ופשוט יחכו להחלמה. או למוות.

המחשבות שלי נודדות אל מצבור הכסף הגנוב שטס ואני החבאנו. אלפיים חמש מאות שטרות. מספיק להאכיל אותנו חודשים… אבל לא מספיק בשביל בקבוקוני התרופה למגפה בשביל המשפחה שלי.

נדמה שהדקות לא חולפות. אני שם את הרוגטקה שלי בצד ומשחק עוד סיבוב של אבן־נייר־ומספריים עם טס. אני לא יודע למה, אבל היא מטורפת על המשחק הזה. אני מעיף מבט כמה פעמים אל החלון של אמא שלי, אבל לא רואה איש. הם בטח התאספו ליד הדלת, מוכנים לפתוח אותה ברגע שישמעו את הנקישה הראשונה על העץ.

ואז מגיעה השעה. אני נשען קדימה על אדן החלון, כל כך רחוק שטס אוחזת בזרוע שלי כדי לוודא שאני לא אפול לקרקע. החיילים הולמים על הדלת. אמא שלי פותחת אותה במהירות, מכניסה את החיילים ואז סוגרת אותה. אני מתאמץ לשמוע את הקולות, הצעדים, כל מה שעשוי לבקוע מהבית שלי. כמה שזה ייגמר יותר מהר, אני אוכל להקדים להגניב את המתנות שלי אל ג'ון.

הדממה נמתחת. טס לוחשת, "אם אין חדש אלה חדשות טובות, לא?"

"נורא מצחיק."

אני סופר את השניות בראש. דקה חולפת. ואז שתיים, ארבע, ובסוף עשר.

ואז חמש־עשרה. עשרים דקות.

אני מביט בטס. היא פשוט מושכת בכתפיים. "אולי הקורא שלהם מקולקל," היא מציעה.

שלושים דקות חולפות. אני לא מעז לזוז מנקודת התצפית שלי. אני פוחד שמשהו יקרה בכזאת מהירות שאני אפסיד אותו אם אמצמץ. האצבעות שלי תופפות בקצב על קת הסכין.

ארבעים דקות. חמישים דקות. שעה.

"משהו לא בסדר," אני לוחש.

טס מהדקת את שפתיה. "אתה לא יכול לדעת."

"אני כן. מה כבר יכול לקחת כל כך הרבה זמן?"

טס פותחת את הפה לענות, אבל לפני שהיא מספיקה להוציא מילה, החיילים יוצאים מהבית שלי בטור, נטולי הבעה. סוף כל סוף החייל האחרון סוגר את הדלת מאחוריו ושולח יד להוציא משהו מהאפוד שלו. פתאום אני מרגיש סחרחורת. אני יודע מה מגיע.

החייל מרים את היד ומרסס קו אדום ארוך אלכסוני על הדלת שלנו. אחריו הוא מרסס עוד קו, ויוצר איקס.

אני מקלל בדממה ומתחיל להסתובב…

…אבל אז החייל עושה משהו בלתי צפוי, משהו שלא ראיתי בעבר. הוא מרסס קו שלישי, אופקי, על הדלת של אמא שלי, שחוצה את האיקס.

  1. :

    ספר מעולה!
    סגנון של משחקי הרעב וכדומה…

הוסיפו תגובה