החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הרפתקה בווטסאפ

מאת:
הוצאה: | 2018 | 74 עמ'
קטגוריות: ילדים ונוער

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

35.00

רכשו ספר זה:

 

מי האלמוני ששולח הודעות בווטסאפ הכיתתי כדי לסכסך בין ילדי הכיתה?

מיהו אותו אלמוני שגם שולח מסרונים מסתוריים לאחת מבנות הכיתה?

שיר, סתיו וליאה, מנסות לפתור את התעלומה וחושפות את עצמן לסכנה.

זהו סיפור שקורה בעולם שבו שולטות הודעות הווטסאפ והרשתות החברתיות. עולם שמלבד הכיף שבו, הוא מייצר גם הזדמנויות לאירועים וסכנות שצריך לדעת להיזהר מפניהן.

אורית רינגל אמיר כותבת שנים ברגישות רבה לילדים בגילאי בית הספר היסודי והנוער הצעיר ומבינה היטב את עולמם.

אורית רינגל אמיר היא רעיונאית ופרסומאית שעוסקת כיום בציור ובכתיבת ספרי ילדים ונוער. ספריה מצטיינים באהבה לילדים ולבעלי חיים. ניתן לשלוח לאורית מכתבים והתרשמויות מהספרים שלה ל: [email protected]

 

הספר מיועד לילדי כיתות ו'-ז'.

 

 

 

 

מקט: 4-682-236
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרק 1

תמי, אמא של שיר, נכנסה לחדרה של שיר ובידיה ערמת בגדים שגיהצה בשבילה. לעיניה התגלתה בתה, יושבת על המיטה ודמעות זולגות מעיניה. “מה קרה, שיר?” שאלה. “זה בגלל הטלפון הנייד שאיבדת? אל תבכי, מתוקה. זה יכול לקרות. אבא אמר שייתן לך את הטלפון הישן שלו. די, יפה שלי, תירגעי, זה רק טלפון.”

תמי ליטפה את שערה המתולתל של שיר ויצאה מהחדר. אבל הבכי של שיר התחדש. היא לא יכלה לספר לאמא שלה שהיא לא בוכה בגלל הטלפון. איך היא יכולה לספר שהיא בוכה בגלל החברות הטובות שלה, סתיו ולִיאה?

כבר שבועיים הן מתעלמות ממנה, ולא רק הן: גם שאר הבנות בכיתה. בבית הספר הכול כאילו רגיל, וגם בהפסקות הן משתפות אותה במשחקים, אבל הן מתייחסות אליה בקרירות ובקושי מדברות אִתה. מה שהכי חסר לה הם הדיבורים, הצחוקים והרכילויות המשותפות. אפילו בשיעורי המחול, שבהם הקפידו תמיד לעמוד אחת מאחורי השנייה ליד הבר, הן התחילו להתרחק ממנה ולעמוד בצד השני של הסטודיו.

היה קשה לא להגיד כלום בבית, כי גם תמי שמה לב למה שקורה. “איפה החברות שלך?” שאלה את שיר. “למה הן כבר לא באות לבקר אחרי הצהריים?”

“הן בטח עסוקות,” ענתה שיר. “יש לנו עכשיו המון שיעורים.” ובלִבָּה חשבה – ברור שזה לא נכון.

אמנם אורי ורועי, החברים הכי טובים שלה מבין הבנים, המשיכו להתייחס אליה כרגיל, אבל שיר לא הפסיקה להיות עצובה. היא נזכרה בגעגועים בשבתות שבהן הייתה נפגשת תמיד עם סתיו וליאה, ושלושתן היו רואות יחד סרט ב-וי.או.די. יחד זללו ממתקים, צחקו וקשקשו.

בשבת בבוקר, אחרי עוד שבוע קודר וקר, החליטה שיר לשלוח להן הודעה בווטסאפ. סתיו ענתה שהיא לא בבית, וליאה השיבה שהיא הולכת עם הוריה לבקר את בני הדודים שלה.

שיר הרגישה שהן משקרות. היא ישבה עצובה בחדרה ולא ידעה מה לעשות. היידי, הכלבה הגדולה של המשפחה, הרגישה שמשהו לא בסדר אצל שיר. היידי הייתה כלבת הרים שוויצרית בעלת חושים חדים במיוחד, שאולפה למשימות שמירה והצלה. אם נתנו לה להריח חפץ של אדם שהלך לאיבוד, היא הייתה מוצאת אותו בעזרת חוש הריח המפותח שלה, ומושיטה לו עזרה. הכלבה הניחה את רגליה הקדמיות על ברכיה של שיר והחלה ללקק את פניה. “היידי, הן כבר לא אוהבות אותי,” אמרה שיר, ודמעה זלגה מעיניה הכחולות, פילסה את דרכה מעל אפה הקטן והסולד והגיעה לשפתיה. שיר המשיכה לבכות, אבל נראה היה שלהיידי יש פתרון. היא יצאה מהחדר וחזרה כעבור דקה כשהיא מחזיקה בפיה את הקולר שלה.

“את רוצה שנלך לטייל?” חייכה שיר מבעד לדמעות. “זה יום כל כך יפה, הגשם הפסיק והשמש זורחת, אולי באמת נצא לטיול בפארק.” היא קמה ממקומה וקראה לעבר אמה, שהייתה עסוקה בבישול: “אמא, אני הולכת עם היידי לפארק.”

“תחזרי לארוחת הערב,” אמרה תמי והפריחה נשיקה לעברה.

שיר טיילה עם היידי ברחובות הכפר שלהם ושחררה אותה בפארק היפה שבמרכז הכפר. הכלבה שמחה להיות חופשייה. היא שיחקה ורדפה אחרי כלבים אחרים במרץ רב. איזה כיף להסתכל עליה, חשבה שיר, היא כל כך מיוחדת ויפה, כולה שחורה ויש לה בחזה ועל הראש קישוטים בלבן ובחום. כל מי שרואה אותה מתלהב ממנה, חוץ מזה היא גם ממש חכמה ונאמנה, וכששיר מטיילת אִתָּה, או נשארת אִתָּה לבד בבית, היא מרגישה בטוחה ולא מפחדת מכלום.

שיר ישבה על ספסל בצל עץ הצאלון, הסתכלה על הילדים שמתנדנדים בנדנדות ועל ההורים שמשגיחים עליהם, ושקעה במחשבות. לפתע הבחינה בשתי ילדות בנות גילה, האחת גבוהה והשנייה נמוכה, שצעדו בשביל של גבעת הפרחים: היו אלה סתיו וליאה. גבן היה מופנה אליה, והן לא הבחינו בה. שיר החווירה, ושוב עלו דמעות בעיניה. למה? למה הן שיקרו לה? מצב רוחה, שכבר הספיק להשתפר, חזר להיות עגום. שיר לא ידעה מה לעשות. היא החליטה להתייעץ עם אורי, החבר הטוב שלה שיודע הכול.פרק 2

למחרת בבית הספר ניגשה שיר לאורי. “אני רוצה להתייעץ איתך על משהו חשוב,” אמרה בשקט. “אתה יכול לבוא אליי אחרי הצהריים? או שאני אבוא אליך?”

“יש לי שיעור במחשבים למתקדמים,” ענה אורי. “אבוא אלייך אחרי השיעור.”

*

תמי הכינה לארוחת הצהריים סלט ירקות טרי ופשטידה נפלאה של תרד וגבינה, אבל לשיר לא היה תיאבון. היא ניקרה עם המזלג באוכל בחוסר עניין.

“מה קרה לך?” שאלה תמי. “למה את לא אוכלת?”

“אין לי מצב רוח.”

“רוצה לדבר על זה?” שאלה תמי.

“לא!” ענתה שיר, ותמי הניחה לה.

 

למרות שלא הייתה מרוכזת, ישבה שיר להכין את שיעורי הבית. שוב ושוב הרימה את ראשה והקשיבה: מתי יבוא אורי? היא חיכתה לו בקוצר רוח.

בחמש וחצי אורי הגיע, כולו קורן מהתרגשות.

“היה לי שיעור ממש מעניין!” אמר לשיר.

אורי היה מכור למחשבים. בנוסף להיותו מחונן, הוא היה ילד יפה, גבוה, בעל שיער ארוך, פנים נאות ומשקפיים שהסתירו עיניים שחורות וגדולות, מלאות הבעה. שיר הציעה לו תה קר וגלידת תות שדה שאמא שלה הכינה. רק אחר כך הזמינה אותו לחדרה.

“קרה משהו?” שאל אורי. “את נראית כאילו הפסדת מיליון דולר…”

“אני עצובה,” ענתה שיר בגילוי לב, וסיפרה לו על שתי החברות הטובות שלה, שבזמן האחרון מתעלמות ממנה ולא רוצות בחברתה.

“באמת מוזר,” אמר אורי. “אולי הן חושבות שעשית להן משהו. אולי העלבת אחת מהן, אפילו בלי לשים לב?”

“לא,” ענתה שיר, “אני בטוחה שלא העלבתי אותן ושלא עשיתי להן שום דבר! וגם אם כן, למה הן לא אומרות משהו? סתם פתאום ביום אחד הכול השתנה.”

“שאלת אותן מה קרה?” שאל אורי.

“ניסיתי, אבל הן התחמקו.”

“אולי תזמיני אותן אלייך,” הציע אורי.

“הזמנתי אותן אבל הן לא באו,” אמרה שיר בייאוש.

אורי הסיר את משקפיו וניקה את העדשות בחולצתו. שיר ידעה: זה מה שהוא תמיד עושה כשהוא חושב. לאחר כמה דקות הרכיב מחדש את משקפיו, ואמר, “אני לא יודע מה לייעץ לך, אבל יש לי רעיון. תבקשי מרועי שידבר אִתן. אני יודע שהבנות מתות עליו, ואולי הוא יצליח להוציא מהן מה קרה.”

בעצם, אורי קינא ברועי, כי גם הוא היה חבר טוב של שיר. אבל כשראה את המצוקה שבה מצויה חברתו, התגבר על הקנאה.

“רעיון מצוין,” אמרה שיר. היא נרגעה קצת, והציעה לאורי לשחק ב-X box שלה.


 

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הרפתקה בווטסאפ”