המחיר כולל משלוח עד הבית! ברומנים הקודמים שלה, שזכו לשבחים מופלגים ממבקרי הספרות הישראלים המרכזיים, ונקראו על ידי עשרות […]
זה יתרחש כך: מאה מיליוני חלבונים קטלניים יסתערו על המוח. תאי עצב ייפלו בזה אחר זה כמו קוביות דומינו, ואותו מוח יֵלך ויתכווץ עד שיגיע למשקל של תפוז. וזה יקרה גם כך: לאט־לאט הנוירונים ילכו וייחנקו בראש, לא רחוק מהאוזניים, כל כך בשקט עד שאי אפשר יהיה לשמוע אותם. המסדרון, החנויות, הרחובות, יתחילו להתפתל ללא סדר הגיוני. ואז, כשזה יקרה, לאט־לאט, לא בבת אחת, דברים יתחילו להיעלם, תמונות בלתי נשכחות מסרטים, קטעי ספרים: עמנואלה ריבה שאומרת לאהובה, ‘אני הייתי בהירושימה, אני ראיתי,’ הרגעים האחרונים של פייר ב’מלחמה ושלום’, כשהיער מסתחרר מעל לראשו ומעל לראשי. מתי ואיך זה יקרה וכמה ריק יהיה אז העולם.
***
יש כמה דרכים לענות על השאלות האלו, אפשר לקרוא. הרבה ספרים נכתבו על הנושא, אפשר לחכות בסבלנות ולראות — הרי זה יגיע מתישהו, אבל אני מעדיפה פשוט להמציא את האישה שזה קורה לה, כי כנראה שזו אישה, לתת לה פנים וגוף, להיצמד למחשב, לעקוב אחריה, לכתוב אותה, עמוד אחר עמוד, ולא לעזוב.
***
וזה לא קל, כי היא באמת לא יודעת מהחיים שלה, לא זוכרת כלום. הנה, ברגע זה, שבו עוד לא החלטתי אם באמת אכתוב אותה או לא, היא הולכת ברחוב האורן ולא מבינה לאן נעלם בית מספר 12, איך זה שפתאום הוא איננו. היא חוזרת לאחור וסופרת, שש־עשרה, ארבע־עשרה, עשר, כלום. שתים־עשרה פשוט נעלם.
לאן יכול להיעלם בית שלם שגרו בו שתי משפחות, אחת בקומה הראשונה ואחת בקומה השנייה, ולאן נלקחו המשפחות הללו אחרי שנעלם להן הבית. ובכלל, איפה כל האנשים שהיו כאן. ועוד סיבוב ברחוב האורן וגם בחצר מאחוריו ובעוד חצר, במקומות שבהם אנשים יכולים להתחבא, וכלום. מוזר, לאן כולם הלכו.
היא עושה עוד סיבוב, יורדת גם לרחוב הארזים ורחוב הרימון, ועדיין כלום. בית מספר 12 נעלם, על תושביו ורהיטיו וכל התוכניות שתוכננו בו והחלומות שנחלמו בו. אבל היא לא מוותרת, ובמצוקתה היא פונה אליי, מבקשת שאעזור לה.
‘מה אכפת לך מבית מספר 12, יש הרבה בתים שאינם, למה דווקא זה,’ אני שואלת, והיא עונה, ‘זה לא את הבית אני מחפשת, זה את החיים שהיו בו, את לא מבינה?’ רק זה חסר לי, שהגיבורה שלי תחשוב שאני לא מבינה אותה. ‘בסדר,’ אני מוותרת, ‘זה בעלייה, איפה שהרחוב מתעקל שמאלה.’ ובכל זאת מהססת, אולי צריך לעזוב אותה ולכתוב על מישהי אחרת, כי בעצם לא ברור לי למה דווקא היא נטפלה אליי ודווקא עליה החלטתי לכתוב, איך היא תוכל להניע עלילה כשהיא אפילו לא מסוגלת לזכור איפה בית מספר 12.
***
אבל אני כבר בסוף העמוד הראשון ואין לי ברירה אלא להישאר איתה, אז אולי לפחות להוסיף לה בן זוג, שיהיה מעניין יותר.
ובינתיים זה לא קל, זה מתחיל בבוקר, עוד לפני שפקחה עיניים, ‘צריך לקום, יש מלא דברים שצריך לעשות היום, זה בטח ייקח עד הצהריים. אבל קודם כול להתלבש. חולצה, מכנסיים, רק לא לשכוח… מה זה היה? משהו חשוב. בטוח. כבר חמק, צריך לאחוז בו, לא לעזוב, אבל איך אפשר להחזיק ברעיון שכבר איננו ואולי בכלל לא היה. רגע, איפה הרשימה, הייתה רשימה של כל מה שצריך לעשות, אז איפה היא, איפה לחפש אותה.’
***
אולי כוס קפה תעזור לה, תארגן את הכול ותחזיר בחזרה את מה שנעלם. ‘אהוד, תשים את הקומקום,’ היא קוראת לחדר השני, כי זה שמו של בן הזוג שנתתי לה, אבל אהוד בוחר לעצבן אותה במקום לעזור, ‘לשים אותו איפה,’ הוא שואל, כדי להכריח אותה לדבר בעברית תקנית, וזה באמת מעצבן אותה, ‘טוב, תרתיח מים בקומקום, זה בסדר?’
ועכשיו, אחרי שהרתיח את המים ואפילו הכין לה כוס קפה כדי לפייס אותה, הם יושבים יחד ליד שולחן המטבח, הוא אוכל תערובת פירות, היא אוכלת תפוז, הוא שותק, היא שואלת את שאלת הבוקר הרגילה, ‘מה אתה עושה היום?’ הוא עונה באותו טון רגיל, ‘הרי כבר אמרתי לך שיש לי רופא שיניים בעשר,’ וכרגיל היא בוחרת לא לענות לו, רק בלב להגיד, ‘אז מה אם אמרת? מה יקרה אם תאמר עוד פעם?’ ובקול רם היא מספרת לו על ורדה שביקשה ממנה לבוא כדי לעזור לה ב… וכאן היא משתתקת, ‘לעזור לה בְּמה?’ הוא שואל, היא שותקת, באמת, במה היא ביקשה לעזור, הוא לא שואל שוב כך שזה עובר בשקט. ברוך השם. אבל במה באמת ורדה ביקשה עזרה.
ועכשיו היא רוצה להתלונן.
***
‘לקחו לי את הכול. את כל שבעים השנים שהיו לי ואת הבית ברחוב הרב קוק בקריית שמואל כשהייתי בת שבע, לקחו לי את האהבה הראשונה מול המזח והגלים וריח הלבנדר של היד שלו, ולקחו לי את גיל שלושים ושלוש בכרתים בכפר קטן בהרים, לקחו לי הכול ולא השאירו כלום ועכשיו אפילו המשקפיים כבר אינם. איפה לעזאזל המשקפיים שלי.’
היא מתלוננת בפניי, לא בפניו, אבל הוא רואה מה היא מחפשת ואומר לה, ‘הנה הם, על השולחן, ממש מול עינייך. את לא רואה? מה קורה לך?’ ומיד עוצר את עצמו. צריך להפסיק להתעצבן עליה, צריך לנסות לדבר איתה על דברים שמעניינים את שניהם. ‘אומרים, אהבה יש בעולם, מה זאת אהבה?’ היא שאלה אותו פעם, והוא ענה לה, ‘בואי, אני אראה לך.’ וכשהוא אמר שקפקא משעמם אותו, היא התעקשה להסביר לו כמה נפלא הסיפור על האיש שמחכה כל חייו לבשורה של הקיסר, שלעולם לא תגיע אליו.
אבל עכשיו כבר אי אפשר לדבר איתה על קפקא, וגם לא על הבשורה של הקיסר. הוא היה רוצה למצוא דרך לעזור לה, לא להתעצבן עליה, להחזיר אותה למה שהייתה פעם. הוא מנסה, מתעקש, ‘את זוכרת את הכלניות על יד נווה שלום? היינו שם ביחד, ליד השדה האדום, ואני שאלתי אותך אם את רוצה, ואת אמרת לי שכן, ונכנסנו לשדה והכלניות כיסו אותנו, ואף אחד לא ראה מה עשינו, כי אף אחד לא היה שם, את זוכרת?’ לא, היא לא זוכרת.
***
יש דרך לעזור לה? כנראה שלא, כי היא לא ממוקמת טוב, לרגע היא על ידי, וכבר היא לא בדיוק כאן אלא במגרש גדול שמעבר לו כביש, מסביבו גדר ובאחת הפינות שלו כדור שנשכח וחוץ מזה כלום. ממש כלום מוחלט. השעה כבר שבע. השמש שוקעת. הילדים הלכו לישון ורק הכדור נשאר.
***
לא טוב לה, היא לא מרגישה שהיא כאן אבל היא גם לא מרגישה שהיא במקום אחר, היא מרגישה בין לבין, בזמן של הבינתיים, כשמה שקרה כבר נשכח, ומה שיקרה עוד לא הגיע. במקום שבו לאט־לאט הדברים מאבדים את השמות שלהם ומשאירים רק אותיות, לפעמים גם לא אותיות, ואין שום אפשרות להתנחם ולהגיד, ‘לא נורא, גם אם לא תהיה המילה ציפור עדיין היא תרפרף שם מעל פרח הטקומית והמקור שלה ינקר את הצוף מתחתית הכותרת.’ כי בלי המילים הרי גם הדברים נעלמים.
***
די. נמאס לה, היא חייבת לצאת קצת, לשאוף אוויר, לשכוח מכל הבעיות האלה, לשכוח איך היא שוכחת הכול וגם את הפחד מהמחשבות על מה יהיה מחר.
היא יוצאת מהבית לכיוון הים, שם בטח יהיה יותר אוויר, אבל נקלעת לרחוב שלא מוביל לשום ים, ומשם יוצא עוד רחוב שמוביל לעוד רחוב ואף אחד מהם הוא לא הרחוב שהיא מחפשת, ואיפה הגוגל, למה אין כאן גוגל, איזה מין מקום זה שאין בו גוגל.
היא ממשיכה לחפש ולא מוצאת וכבר אין לה ברירה אלא להתקשר לאהוד, הוא תמיד זמין, רוטן, אבל מוכן לעזור, יותר טוב מגוגל. ובאמת, בלי שתיתן לו ציון מקום, הוא הרי מכיר את מסלול השיטוטים שלה, הוא מגיע, מעלה אותה למכונית ומטיף לה, ‘הרי אמרתי לך לא לצאת לבד, את לא שומעת מה שאני אומר וזה מה שקורה, שאני צריך להפסיק הכול וללכת לחפש אותך.’ היא שותקת והוא כבר מתחרט על הנזיפה ומשנה את הטון, ‘לא נורא, עוד מעט אנחנו מגיעים, ובפעם הבאה תגידי לי כשאת יוצאת, כן?’
***
כן. אבל איך היא יכולה להגיד לו כשהיא יוצאת אם היא לא יוצאת לשום מקום. הנה, למשל עכשיו היא נמצאת באולם אטום, ללא חלונות וללא דלתות.
אין כאן רחובות ובטח שלא ים והיא מחפשת איך להיחלץ מפה, כאילו לא חיפשה את זה כבר כל כך הרבה פעמים. כך שלי אין ברירה אלא לנסות לדבר אליה למרות שאין טעם, ‘נסי לדפוק על הקיר, אולי מישהו ישמע, את יכולה לנסות גם לצעוק, לרקוע ברגליים יותר חזק. יש הרבה אפשרויות,’ אבל היא לא מקשיבה כי כבר היא תקועה במקום אחר ואני תקועה יחד איתה וצריכה להמשיך להזכיר לה דברים, למקם אותה בעולם, בזמן.
***
למשל הכפר ההוא בכרתים, הבתים שגלשו דרך הגינות והשבילים אל החוף והים שהיה לו צבע כל כך טורקיז עד שהוא צבע גם את השמיים ואת העצים מסביב.
ושם על החוף הוא שאל אותך אם בא לך ואת אמרת ‘כן’, ואז התערבבתם זו בזה ובחול, ואת התאהבת בו שוב למרות שאף פעם לא הפסקת לאהוב אותו, והוא אמר שצריך לחזור לילדים, כיוון שהילדים נשארו עם סבתא, ואת חשבת לעצמך איך הם אפילו לא חולמים שעכשיו, ברגע זה, אבא ואמא שלהם עושים דברים כאלה.
***
וכאן מצטרף אליי אהוד, ועוזר לי: ‘ואחר כך חזרנו למלון שהיה בנוי כמו כפר יווני ושם פגשנו את יחיעם ועדינה וכל כך שמחנו שיש לנו עם מי לדבר בעברית, וטיילנו איתם בערב והם הציעו ללכת להרקליון, ואנחנו רצינו רק להישאר בכפר הזה ולחזור למפרץ ולעשות אהבה על החול. נו, את זוכרת כבר או לא, לא יכול להיות שהכול שכחת, תתאמצי.’
כן, לרגע היא נזכרת, בצבעים, בעונג הזה שהתערבב עם המים ועם האוויר המלוח והחול, וכבר הכול נעלם כי לתוך זה, בדיוק באמצע, נכנסת אותה עדינה של יחיעם, אבל אחרת, מאוחרת יותר, זאת עם הסרטן והעיניים ששקעו והגוף שהלך והתכווץ ואותה פגישה כשהיא לא הצליחה גם לדבר וגם להכניס מספיק אוויר לתוך הריאות, ואחר כך היה עוד ביקור, אחרון, וכבר הכול נעלם. כלומר לא לגמרי, משהו עוד ישנו, אבל היא כבר לא בדיוק זוכרת אותו. היא חייבת לחזור לאחור, לכרתים, לעדינה הצעירה והיפה ולים ולחוף ולכפר ההוא, אבל איך בדיוק זה היה.
***
גגות אדומים? קירות אבן לבנים? היו שם בכלל שבילים או משהו אחר? היא לא בטוחה אבל לא מגלה את זה לאהוד, ‘כן אני זוכרת, ואיך ירדנו מההר והתיישבנו על החוף, ככה, ממש על שפת הגלים שליחכו לנו את הרגליים. שיהיה מפורט,’ היא חושבת, ‘שיהיה אמין.’ והוא באמת מצטרף ומתקן, ‘לא, זה לא היה על החול, זה היה בבריכה, היה שם המלון הקטן ההוא, את לא זוכרת? ואת בעלת הבית ההיא שהעירה אותנו מוקדם בבוקר אחרי לילה שלם שלא ישַנו,’ הוא מוסיף לה פרטים ומשהו מתעורר בכל זאת, ‘ובא לנו להעיף עליה נעל,’ היא מצטרפת ורוצה לומר עוד משהו אבל לא מוצאת מה כי בתוך הראש שלה עברו כרגע כמה מילים ונעלמו ונשאר רק איבר בתוך גוף עייף בלי שום מחשבה בתוכו, סתם חלל ריק. ומה יהיה מחר ואחר כך, כשגם זה לא יהיה.
אין עדיין תגובות