החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

המשומדת

מאת:
מאידיש: בלהה רובינשטיין | הוצאה: | 2015-11 | 464 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

33.60

רכשו ספר זה:

המשומדת הוא רומן עשיר וסוחף של זלמן שניאור, מהיוצרים העברים החשובים שפעלו בעברית וביידיש במאה העשרים.

הרומן, שנכתב כסיפור בהמשכים ופורסם לאורך שנים בעיתונות היידית, מוגש כאן לראשונה בתרגומה העברי הקולח של בלהה רובינשטיין. תחת מסווה קליל ועסיסי שותל כאן זלמן שניאור רעיונות מקוריים, חלקם בעלי גוון חתרני של ממש.

קורים דקיקים של אימה והומור מחברים את הדמויות והאירועים ומעמידים דיוקן מרתק של עולם נעלם, שבו הפנטזיות הולכות ותופסות את מקומן של הוודאויות.

על רקע נופיה של רוסיה הלבנה בתחילת המאה העשרים, גדלים בילקה היהודייה הבורגנית וּואנקה הגוי הכפרי. מרגע לידתם מחוברים השניים זה לזה במקור ההזנה המשותף שלהם – אמו של ואנקה, המיניקה את שני התינוקות מאותו שד.

תמורת ארוחות שמספקת לה אמה של בילקה. הקשר בין ה"אחים לחלב" נמשך גם בבגרותם, שאז הופכת הקִרבה הסימביוטית לרומן אסור והרסני, שמעורבים בו אלימות, השפלה והזדקקות הדדית עזה.

בילקה נקרעת בין משיכתה לוואנקה לבין רצונה לקיים חיים מהוגנים. את המפתח להם היא מוצאת בדמותו של גרשון וילנסקי, המתַפקד כתמונת מראה של ואנקה: חלוש, כרוך אחרי בילקה, וכמובן – יהודי.

התנודות של בילקה בין שני הגברים בחייה הן מעין מסע נדודים נפשי הדן בפער שבין הכאוטי למוּכּר, ובה בעת הן מסמלות את השינוי בתמהיל היחסים העדין, המורכב מקִרבה ואחרוּת, בין היהודים לשכניהם.

עם התמורות המפליגות באירופה משתנה ומתגבשת הזהות היהודית ומחפשת ניסוח מחודש אל מול סביבתה, בין השאר בסוגיות של כוח ושליטה. אמו של ואנקה הופכת מאם מזינה המעניקה חיים לדמון מרושע, בנה גדל מילד תם לאיש אלים ודורסני, ואילו גרשון וילנסקי הופך מנער רכרוכי לגבר בעל שרירים. הכוח מתגלה כמשאת נפש כמו גם ככלי משחית, והבית (שהוא האדמה, היהדות, המשפחה) כאתר שיש לשמור עליו, ובו בזמן לברוח ממנו.

מקט: 10106744
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרק א'

הבעיטה

1

אבא־אימא הזניחו לגמרי את משק הבית בגלל עוגמת הנפש שנגרמה להם בזמן האחרון על ידי ביילקה, בת הזקונים היפה. פינות הבית כבר לא היו נקיות כתמיד. אכן, חסר היה מגע הידיים החרוצות של ביילקה, שציחצחו וניקו, נחלצות לעזרת אמהּ בכל מה שהאם לא יכלה להסתדר בכוחות עצמה.

משה־לייב אפילו לא הבחין בהזנחה הזו. הוא היה שקוע מדי במחשבות מעיקות ובחשדות, מכדי שיהיה אכפת לו ממשהו. הנה, זה מה שנפל בחלקו! לאבד את האמון בבתו! הוא נאלץ לשלוח אותה אל אחותה הבכירה במוהילוב,1 לעקוב מרחוק אחר כל צעדיה, ולבדוק כל מכתב שכתבה. אמנם מדווחים לו על כל פרט, ובכל זאת הוא לא מרגיש בטוח. משום־מה ביילקה שלו נעשתה שקטה מדי! הרי היא היתה תמיד נערה תוססת, מלאת חיים! והנה פתאום היא מהורהרת כל כך, שותקת. מים שקטים חודרים עמוק…

1 מוהילוב, העיר הראשית במחוז מוהילוב ברוסיה הלבנה, שוכנת על גדת הדנייפר. סמוך לה נמצאת העיירה שקלוב, מקום מגורי הוריה של ביילקה. ביישובים עירוניים אלה היו קהילות יהודיות חשובות, ועלילת הרומן מתרחשת בהם ובכפר הנוצרי מַאקַארוֹבְקִי, הממוקם בדרך המובילה משקלוב למוהילוב. המחבר, יליד שקלוב, הכיר היטב את האזור והעניק לנתוני הנוף ולפרטי ההווי באזור מעמד חשוב ברומן. (כל ההערות הן של המתרגמת)

השתקנות של ביילקה דבקה גם בו. היא נמצאת במרחק שלושים ויירסטאות2 מכאן, אבל חוט מקשר ביניהם, מיתר מתוח שמגיב לנגיעה הקלה ביותר. משה־לייב נוטל ידיים בשתיקה, ממלמל ברכת "המוציא" כמו אורח עני ליד שולחן זר. הוא אוכל, כי חייבים לאכול. לעתים קרובות הוא לא רואה מה מונח בצלחת, וכאשר שיינה־שרה אשתו מפסיקה להגיש, הוא מסרק בחמש אצבעותיו את השפם והזקן הסמיך ומתחיל לומר את ברכת המזון. שלא מרצונו, תנועת היד משתלבת במלמול השפתיים. הוא מברך בהיסח הדעת, שקוע בהרהורים כמו בזמן הארוחה…

2 ויירסטה היא מידת אורך שהיתה נהוגה ברוסיה הצארית (בערך קילומטר).

לכן קרה באחד הימים דבר שציער אותו אחר כך והכאיב ללבו מאוד: הוא עמד לסיים את אחת הארוחות העגומות שלו, והחתולה הזקנה — גריצה קראו לה — התקרבה אליו בזנב מורם. החתולה ההרה התחילה להתחכך במגפיו המאובקים ולבקש קצת אוכל ביללה מלאה אֵמון. אבל משה־לייב חרג הפעם ממנהגו ולא קיבל את פניה עם "קיצי־קיצי" ידידותי ובעצם רכה. באותו בוקר ביש־מזל, הוא היה מהורהר ונרגז, הדף בלי משים את החתולה במגף הגס שעל רגלו. סתם כך, נתן בעיטה מתחת לשולחן. כנראה כדי להרתיע את גריצה, להיפטר ממנה; והנה, קצה המגף שלו נתקל בלי כוונה במשהו רך — כאילו נתקע בפקעת צמר.

החתולה פלטה צווחה כבושה, כמו שיהוק חטוף שפרץ ממעמקי כרסה המעוברת, וברחה. אבל היא לא רצה מהר כמו כל חתול שנמלט על נפשו. אפשר היה לחשוב שהיא כמעט נגררת על רגליה האחוריות. אבל מכיוון שגריצה עמדה להמליט בימים הקרובים, הדבר נראה טבעי למדי…

קולה נשמע עוד רגע מרחוק: היא התחבאה מאחורי התנור וייללה חרש, בקול דק, מעורר רחמים. אבל היא השתתקה מהר ונשכחה מלב. משה־לייב נסע אל הכפר, ושיינה־שרה התחילה לשטוף את הכלים כמנהגה תמיד.

2

באותו ערב, כשמשה־לייב חזר מעיסוקיו בכפרים, הניח בצד את השוט ושיחרר את קצות המעיל מן החגורה, הוא הרגיש מיד בדממה מוזרה ששררה בבית. זו היתה אותה דממה חריגה כמו אז, כשביילקה יצאה בפעם הראשונה מן הבית בדרכה למוהילוב, אל בית אחותה הנשואה. האוויר בבית, כך נדמה, היה מתוח כמו עור תוף. כל כפית שנפלה עוררה חלחלה. כעת חזר הכול על עצמו.

שיינה־שרה אשתו ישבה ותיקנה גרב, כמו תמיד כשיש לה רגע פנוי. אבל הפעם היה בתנועותיה האטיות משהו שאינו מרגיע, אלא מעורר חשד ותשומת לב.

"הַא?" משה־לייב זרק שאלה, סתם כך, בחלל האוויר. קולו נשמע באוזניו גס ואטום כאילו בקע מתוך גולגולת מאובנת.

"אתה מחפש משהו?" שיינה־שרה עשתה את עצמה כאילו אינה מבינה דבר.

"אולי מכתב?" משה־לייב נעץ בה עיניים שחורות מבוהלות. "מ… מוהילוב?"

"מכתב?" שיינה־שרה זקרה את גבותיה, אבל לא נשאה את מבטה מן הגרב שבידה. "לא. אבל החתולה שלנו… אתה יודע…"

"גריצה?"

"התפגרה, מסכנה. המליטה קודם זמנה. כל הגורים מתים. אחר כך הסתגרה בפינה, ו… אוֹח־אוֹח! רצתה לקפוץ למעלה, אל המשכב החם שעל התנור, ולא יכלה…"

לבו של משה־לייב הלם בכוח. הוא הרגיש מיד שהריקנות שחש עכשיו בבית והדיבור החרישי של שיינה־שרה קשורים לבעיטה הלא־מכוונת שבעט תחת השולחן באותו הבוקר, באמצע ברכת המזון. שיינה־שרה, הוא יודע, הבחינה בכך.

"את, אולי, חושבת ש… אני?" נהם אל תוך הזקן והשפם בפנים קודרות.

"אני לא חושבת שום דבר…" שיינה־שרה המשיכה לתקן את הגרב, ואפילו לא הביטה בבעלה.

אבל אחרי רגע נמלכה בדעתה: "אני רק חושבת שאם יש לאדם עוגמת נפש, הוא לא צריך לפרוק אותה על יצור חי. צער־בעלי־חיים…"

מעבר לא זהיר כזה, משתיקה להאשמה מפורשת, הכאיב לו כפגיעת כדור שנורה לעברו. הוא כמעט זינק ממקומו מרוב תדהמה שנחתה עליו לפתע. כְּאֵב אחר, עז יותר מן הצער על מות החתולה, התעורר בקרבו והזדעק מתוכו. הוא לא שאג מיד כדרכו תמיד, אלא קרא בקול צווחני חורק, דומה לזה של החתולה שנחבטה הבוקר: "צער־בעלי־חיים, הַא? גם עלי יש צער־בעלי־חיים! אבל איש לא מרחם עלי. לא את, ולא הבת שלך…"

כעת תפסה שיינה־שרה שהיא זרתה מלח על פצעיו. אסור להטיף מוסר לאדם פגוע. היא מיהרה להשליך מהיד את הגרב ותלשה את המשקפיים מן האף.

"משה־לייב! אלוהים איתך!"

"אלוהים איתי?" הוא הדף בשתי ידיים את הרחמנות הנשית שלה. "השד איתי!"

"משה־לייב!" נחרדה האישה. "אל תדבר ככה! אסור!"

"אסור או מותר…" התריס. "לי זה לא אכפת! לאן שאני הולך והיכן שאני עומד כולם עוקבים אחרי במבט. בכפר ובעיר. איכרים גויים וגם יהודים. כולם יודעים מה עבר עלינו… כולם…"

כמו תמיד, כשמשה־לייב איבד את העשתונות, מיהרה שיינה־שרה לחזור אל עצמה. היא דיברה בשקט, כמו קודם, וכל מילה שאמרה היתה כמו לולאה שהשתלבה יפה במלאכת הסריגה: "או הכול או שום דבר. קודם עשית ממני צחוק. אני הזהרתי אותך, ואתה צחקת. עכשיו כולם עוקבים אחריך במבט… העיניים שלך רואות יותר מדי, משה־לייב! על ראש הגנב בוער הכובע… אבל אתה לא גנבת מאיש! וביילקה שלנו היא בסך הכול ילדה. אם ירצה השם, היא עוד תחזור לעצמה. יהיה טוב. אתה תראה. לא נורא…"

3

דבריה השקולים של שיינה־שרה, שנאמרו במתינות, בלי הרמת קול ובלי העוויות מיותרות, השפיעו לטובה על מצב הרוח של משה־לייב. הכאב הגדול נדם, והקטן — הצער על מות החתולה — התעורר מחדש. משה־לייב נשם עמוקות ושאל חרש, בקול כמעט מבויש:

"מה עשית איתה?"

"עם החתולה? קברתי."

"כל כך מהר?"

"לשם מה להניח לפגר להיות מוטל סתם כך?"

"עם כל החתלתולים?… כמה היו?"

"חמישה. אחד אולי נשאר אצלה בבטן. היא התפגרה באמצע ההמלטה."

משה־לייב גנח בכבדות: "בלי עין הרע. יש לך יותר כוח ממני. אני לא הייתי יכול…"

שיינה־שרה חיככה את ידיה במבוכה והשפילה את עיניה. "לא אני. גם אני לא יכולתי. אָפָאנָאס היה כאן…"

פניו הקודרות של משה־לייב החווירו כסיד, והלובן שעלה עליהן הבליט את שחור זקנו ועיניו.

"הוא?! מה הוא רצה כאן?"

"אל תצעק ככה! מה כבר יכול אָפָאנָאס לרצות? יש לו מעט פשתן למכור. והוא בא לשאול מדוע לא רואים אותך…"

"מוחל טובות! אני לא צריך יותר את הסחורה שלו. צריך להתרחק ממנו! כמה שיותר רחוק ממנו ומן הבקתה שלו!"

"הַאפְּיֶה שלו, הוא אומר, לא מרגישה טוב."

"אז מה? שתלך לעזאזל! מגיע לה!"3

3 לכך מכוון מטבע הלשון שבמקור: "אַ שיינע־ריינע כפרה!" (תרגום מילולי: כפרה יפה וטהורה).

"משה־לייב! אסור להיות ככה. ההורים לא אשמים…"

זה הרגיז אותו מחדש. הדם עלה בפניו הכמושות ובעיניו שיצאו מחוריהן: "את עוד מדברת? קודם, כשעוד לא היה שום דבר, נידנדת לי שוב ושוב: תשגיח טוב־טוב, תעקוב, תקשיב! כעת את ממשיכה להדריך אותי. אולי להכין עוגת ביצים ובקבוק יי"ש לאָפָאנָאס? לעולם אין לדעת. אולי הוא עוד יהיה מחותן שלנו…"

והוא פרץ החוצה בטריקת דלת, בלי לחכות שאשתו תתעשת ותוכל לענות לו.

משה־לייב הלך להתפלל "מעריב" במניין הקרוב. הוא חשב שהניגון המתמשך העגמומי של "והוא רחום"4 יסיח את דעתו וירגיע את רוגזו. פעם שמע בבית המדרש של החסידים שיהודים אדוקים שרו את "והוא רחום" כשניצלו מגזֵרות שמד… ואם האמונה והביטחון בה' יתברך נחלשים, ראוי לחזור כמה פעמים ברצף על התפילה הקצרה ולומר את המילים בהדגשה ובכוונת הלב. זה עוזר תמיד. זה מחזק את הלב.

4 בתחילת תפילת "מעריב" אומרים את "והוא רחום": "והוא רחום יכפר עוון ולא ישחית. והִרְבָּה להשיב אפו ולא יעיר כל חמתו. ה' הושיעה, המלך יעננו ביום קראֵנו".

משה־לייב עשה כך. עצם את עיניו, תפס בשתי ידיו את משענת הספסל, התנועע באדיקות ומשך את המילים "ו־הוא ר־חום…" הוא, האל הרחום יסלח לחטאיו. האל הרחום לא יפגע ולא ישחית, יכבוש את כעסו, ולא ישלח את כל חרון אפו. אוי, אלוהים, אבינו שבשמים, עזור! מלכנו יענה לנו כשנקרא אליו…

משה־לייב חזר פעמיים על מילות התפילה, אבל זה לא עזר לו. אמונתו וביטחונו בישועת האל לא התחזקו. הצער הישן על בת הזקונים שכמעט גורשה מן הבית התמזג עם עוגמת הנפש בגלל הבעיטה תחת השולחן ותוצאותיה העגומות, ועם ההתפרצות של לבו הדווה על אשתו.

קצת אחר כך, בעת עמידת "שמונה־עשרה", הזכירה לו דממת ה"מניין" את השתיקה הכבושה שפגש הערב בביתו ואת החדשות הרעות שהתלוו אליה.

הוא חזר לביתו אחרי תפילת "מעריב" מדוכא ומדוכדך יותר משהיה כשיצא. הוא לא רצה לאכול ארוחת ערב. שיינה־שרה הצטערה והתחרטה על המילים שפלטה קודם לכן, ורצתה לרכך את השפעתן הקשה על בעלה. היא אפילו ניסתה לירוק, כפי שעושים נגד עין הרע: "טפו, טפו! מה אתה לוקח כל כך ללב? שהחתולה הזקנה תהיה לנו כפרת עוון. כנראה נגזר כך מלמעלה…" אבל כל המילים הנבונות שלה לא הועילו. משה־לייב אמר "קריאת שמע" בעקשנות קודרת ושכב לישון. הוא עצמו — עם הזקן הסמיך, השפם, הגבות העבותות והעיניים העגומות — הרגיש כמו נער מגודל ששבר בלי כוונה צעצוע יפה, וכעת הוא מוכן לאבד את עצמו לדעת… נותנים לו צעצוע אחר, טוב יותר, והוא לא לוקח. הצעצוע הישן, השבור, יקר יותר ללבו, והוא כועס שאיש אינו מבין את זה, וכולם מנחמים אותו במילים ריקות…

"אוֹח…" הוא גונח בקול רווי בכי. "שיינה־שרה, עזבי אותי במנוחה, עזבי!"

הוא נרדם מוקדם יותר מששיער, אבל שנתו היתה חטופה — שינה שאינה מרגיעה את הנפש הקהה, כשם שהקצף המבעבע על המרק לא משקיט את הרעב. אפילו תוך כדי שינה הרגיש שעשה משהו שלא ייעשה: פרק את עוגמת הנפש שלו על יצור חלש שלא דרש הרבה, והרג אותו עם ולדותיו. אוֹח־אוֹח, זה לא יעבור סתם כך… העונש, שלא קיבל עד עכשיו, עוד יוטל עליו…

הוא התעורר בבהלה, זינק ממקומו וראה את שיינה־שרה עומדת מעליו בכתונת לילה ובשביס שינה ומטלטלת אותו: "משה־לייב, מה קורה איתך היום? אתה צועק מתוך שינה כאילו מישהו, שונא ישראל, שוחט אותך. טפו־טפו! תן יריקה הגונה!… שלוש פעמים!…"

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “המשומדת”