החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

בחזרה לצוות 4

מאת:
הוצאה: | 2006 | 224 עמ'
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

כעשרים שנה אחרי מלחמת יום-כיפור נחשפים אל מול מצלמה בלתי-נראית שבעה סיפורים. זהו סיפורם של חברי צוות תותחנים שהכריז על מרד בזמן מלחמה. זה סיפור על הלם-קרב מאוחר, השזור במרדף אחרי גיבורו הסמוי של הספר, ספק קצין-נער ספק פושע מלחמה.

ארבע-עשרה שנים לאחר פרסום הספר חושף דרור גרין את זהותם של גיבוריו הדמיוניים, ונפגש עם חבריו מקורס מפקדים.

לששת הפרקים המקוריים של הספר נוסף פרק חדש, ובו נפגש המחבר עם חבריו לצוות, ועם הקצין שנתן את ההוראה להפר את הפסקת-האש. סיפורי המחדל של שנת 1973 מתמזגים באלו של מלחמת לבנון השניה.

"'צוות 4' אינו סיפור של קרבות, גם לא 'עוד ספר על המלחמה'. זהו רומן על התבגרות איטית, מכאיבה ומצחיקה, רומנטית ולירית." (אריאנה מלמד, 'חדשות').

"ספר מינורי ועצוב, שבין דפיו מקופלת זעקה מחרישת אוזניים." (אירי ריקין, 'כל העיר').

"ספר חדש, מיוחד במינו, פרובוקטיבי ונוגע ללב כאחד." (משה זינגר, 'הארץ').

"הספר קריא וקולח. פותחים לעיין, ומגלים שכבר נגמר חצי ספר." (אורה לב-רון, 'מעריב').

דרור גרין, מנהל 'המכון לאימון רגשי' בבולגריה, עובד כפסיכותרפיסט, מרצה ומדריך, ומומחה להלם-קרב וטיפול בטראומה. חיבר כארבעים ספרים לילדים, למבוגרים ולאנשי מקצוע, וביניהם 'טיפול נפשי, מדריך למשתמש', 'הקוסמת הקטנה', 'אגדות האינתיפאדה' ו'אימון רגשי'.

בעקבות מפגשיו עם הלומי-קרב שקראו את הספר, ובעקבות הלם-הקרב הפרטי שלו, פיתח גישה מיוחדת לתמיכה בהלומי-קרב ובנפגעי טראומה.

מקט: 4-386-48
מסת"ב: 965-7304-05-9
קטע וידאו/אודיו קשור
קטע וידאו/אודיו נוסף
קישור אל הספר בגוגל-בוקס
סקירת הספר באתר סימניה

כעשרים שנה אחרי מלחמת יום-כיפור נחשפים אל מול מצלמה בלתי-נראית שבעה סיפורים. זהו סיפורם של חברי צוות תותחנים שהכריז על מרד בזמן מלחמה. זה סיפור על הלם-קרב מאוחר, השזור במרדף אחרי גיבורו הסמוי של הספר, ספק קצין-נער ספק פושע מלחמה.


חלק ראשון: המלחמה

ז’יל:

הכל היה נופל בחול. בהתחלה עוד לא ידענו, והמרעומים היו נופלים לנו בתוך החול. אפילו הפגזים היו נכנסים בתוך החול. כן? שוקעים. זהו. זה נורא יקר. המרעומים. כל אחד עולה אולי אלף, אלף חמש מאות דולר. וזה היה נופל בתוך החול, קפוט. שלום על הכסף.

לא נורא. זה לא היה מרעומים כל־כך טובים. הנה המרעום קירבה. זה עולה אולי אלפיים דולר, אולי. מה זה מרעום קירבה? מרעום קירבה. זה דווקא דבר טוב. תראה, נגיד אתה יורה פגז לעשר קילומטר, אני לא זוכר בדיוק איזה מרחק. נגיד עשר קילומטר. יש שם איזה גדוד של שריון של המצרים. אתה מכוון טוב טוב ואתה תוקע את הפגז הזה בדיוק באמצע של הגדוד. יופי. מה קרה? כלום. הפגז הזה נפל בתוך החול ורק הרסיסים שלו נפלו על הטנקים של המצרים וקצת חיילים. בשביל זה יש את המרעום קירבה. תראה. הפגז הזה מתקרב לאדמה, וכשהוא מרגיש שיש לו עוד איזה שניים או שלוש מטר הוא מתפוצץ באוויר. זה יופי יופי. מלמעלה זה הרבה יותר טוב. אפילו אם אתה מכניס את הראש בתוך החול, זה בא ככה מלמעלה ואתה הלכת. אף אחד לא בורח מזה.

אה, אבל זה כלום ממה שהיה אחרי המלחמה. אחר־כך, כשהתחלנו גדוד 410 עשו לנו ניסיון עם תותח נגרר. ירינו שם פגז אחד שהתפוצץ רחוק, באוויר. זה היה כמו כזה, נו, זיקוקים. כל השטח נדלק. קוראים לזה מצרר. זה פגז, הוא מתפוצץ באוויר כמו המרעום קירבה, אבל בפנים יש לו עוד הרבה רימונים קטנים שנופלים על הרצפה ומתפוצצים עוד פעם. זה לקחו אחר־כך בלבנון. זה בטח עולה איזה עשרת־אלפים דולר כל חתיכה.

מה אני מדבר על כסף. זה באמת היה מרגיז בהתחלה. כל המשכורת היה לנו אולי עשרים לירות בחודש, אז להפיל מרעום באלף דולר זה היה… מה בכלל אני מדבר על זה? אה, שהמרעומים נפלו לנו בתוך החול. כן. מה שנפל בחול אפילו בולדוזר לא מוציא. זה היה שם חול כמו בים, כזה דק דק אבל יבש. הרבה חול. מטָסָה ועד התעלה. כל מה שנפל שמה בתוך החול היה הולך כמו בתוך מים. פעם שני טנקים נכנסו בתוך החול, ככה, עד היום לא מצאו אותם. זה ככה מספרים.

כן. בהתחלה שהיינו יורים היינו מורידים קודם את הערכות אב”כ והחמישיות עם הקופסאות שימורים ואת הציוד, שלא יקפוץ עם התותח. אבל אחר־כך לא היינו מוצאים חצי הדברים בתוך החול, אז הפסקנו להוריד. כל הערכות אב”כ נהיו כמו אבק. מהרעש של התותח. זה, כשיורים, כל התותח קופץ, אולי עשרים טונה, אז המסכות אב”כ והכל נשברו בתוך הקופסאות והיה אחר־כך פחד גדול מהגזים.

דרור:

אני לא בטוח שז’יל מדייק. לפני שעברנו את התעלה התחילו להגיע ניידות אב”כ. העֶרכּות שלנו היו כבר באמת מפוררות לגמרי, מההדף של התותח, בגלל שלא הספקנו להוריד אותן בזמן. אבל זה לא נכון שלא הורדנו את הציוד מהתותח בגלל החול. למי היה זמן להוריד ציוד? רק קיבלנו הוראה לעצור וכבר רצנו עם המוטות והכנסנו את המטען לתותח, וירינו. אף אחד לא חשב על הציוד. למי היה אכפת שזה ישקע בחול? שישקע, הלוואי.

המרעומים האלו באמת היו יקרים, וגם הפגזים, אבל אלף דולר? נראה לי קצת מוגזם. עד שעברנו את התעלה ירינו אולי אלף חמש מאות פגזים. רק מההדף אפשר למות. בכסף הזה כל הצוות שלנו היה יכול לצאת לפנסיה. גם אהוד, שכבר לא יצא אף־פעם לפנסיה.

מישהו פחד מגזים? אחרי שבוע שבועיים של הפגזות והפצצות מטוסים, איך אפשר בכלל לדבר על פחד מגזים? הרי חודש שלם לא הפסקנו לירות, ובכלל לא היה לנו זמן לפחד. בין פגז לפגז היינו נרדמים, ואם לא היינו נרדמים היינו חושבים על אוכל, עד כדי־כך היינו רעבים. אז למי היה זמן לפחד? אולי ז’יל פחד. הוא הרי היה מבזבז זמן ומאוורר את הגרביים שלו כשהיה רגע של שקט. אולי הוא פחד מהגזים.

בכלל, אני לא בטוח שקראו לו באמת ז’יל. עברו כמה שנים טובות עד שזכרתי את השם של אהוד, ואת שאר השמות סתם המצאתי. רק את אבנר הבן־זונה אני לא מצליח לשכוח.

שלומית:

…ולא ידעתי איפה הוא. כשיצאתי החוצה ראיתי אותו בגינה. הוא החזיק בשתי ידיים את העמוד של הפרגולה והסתכל למעלה. עברו שם כמה מטוסים והוא היה חיוור נורא. בדרך־כלל לא רואים מטוסים בירושלים, וגם אני הסתכלתי למעלה. כשהייתי ילדה היינו נוסעים בחופש הגדול לדודים שלי במושב, ליד לוד. כל הזמן עברו שם מטוסים, זה היה די קרוב לשדה־התעופה, ואני הייתי רצה החוצה להסתכל בהם. הדודים שלי אמרו שאי־אפשר לחיות ברעש הזה, אבל בשבילי זה היה כמו קסם. זה היה עוד לפני ששת־הימים, כשבירושלים בכלל לא עברו מטוסים. בכלל, אז היינו אומרים אווירונים. מעניין למה התחילו לקרוא לזה מטוסים.

כשהוא ראה שיצאתי הוא התחיל לבדוק את העמוד של הפרגולה ואמר שצריך לחזק את העמודים, אחרת הם יעופו לנו ברוח הראשונה של החורף. את הבית גמרנו לבנות כבר לפני איזה שתים־עשרה שנים, אבל כשבונים לבד אף פעם אין לזה סוף. עד היום יש מאחורי הבית כמה שקים של מלט בשביל לבנות עמודים לכביסה. אני דווקא הייתי מעדיפה להישאר בירושלים, אבל עם הכסף שהיה לנו יכולנו אולי לקנות שני חדרים בקרית־יובל, וכאן בנינו בית שלם מהלוואות לכל החיים. אומרים שבסוף יחברו את מעלה־אדומים לירושלים, אבל בכל זאת זה לא אותו דבר.

שאלתי אותו למה הוא כל־כך חיוור, והוא לא ענה. הוא בדרך־כלל לא אוהב שמדברים עליו, לכן אני זוכרת שאחרי כמה דקות הוא אמר שהוא חושב שהוא אכל משהו לא טוב, ושכואבת לו הבטן. אחר־כך הוא נכנס לנוח קצת ונרדם. לקחתי את הילדים והלכנו לראות וידיאו אצל רותה. לא רציתי שהם יעירו אותו, ובמילא קבענו להביא את הילדים לראות וידיאו בשבת.

בדרך־כלל הוא אף־פעם לא ישן באמצע היום. זה באמת היה מוזר. אבל אחר־כך הוא קם כאילו כלום, וכששאלתי אותו אמר שאני סתם ממציאה דברים. הוא אף פעם לא אוהב לדבר יותר מדי.

ניר:

פתאום כולם הפסיקו לירות. היינו די קרובים לתעלה, והמצרים ירו בכל הכלים. אני חושב שזה היה ממש כשהתחילו לעבור את התעלה. גם אנחנו ירינו את כל מה שהיה לנו, ואני הייתי בטוח שהטנק שרמן הזה הולך להתפרק. מי שהחליט לשים תותח 155 מילימטר על שרמן ישן הוא אידיוט. אני בטוח שחצי מהתומ”תים [תותחים מתנייעים] נשארו תקועים בחול. לנו הלכו שני מנועים עוד לפני שהגענו לתעלה.

אז פתאום, באמצע כל הרעש הזה שמענו מטוסים. השכפ”צים כבר היו עלינו, אבל לפני שהספקנו לשים את הקובע פלדה על הראש ולרוץ התחיל השקט הזה. בבת־אחת כולם הפסיקו לירות, ונשאר רק הרעש של המטוסים, שבכלל לא התקרבו אלינו. זה נורא מוזר כשיש שקט כזה פתאום, וזה הזכיר לי את חדר־האוכל, במוצאי שבת, כשבבת אחת החברים מפסיקים לדבר לפני שמתחיל הסרט.

המטוסים היו די גבוהים, ממש מעל התעלה, והם רדפו במעגלים אחד אחרי השני. רק אז הבנו שיש שם קרב אווירי. זה היה כמו משחק כדורגל בשבת אחרי־הצהרים. כולם צעקו לטייס שלנו, נדמה לי שזה היה מיראז’, שיפיל את המיג המצרי, ובטח גם המצרים עודדו את הטייס שלהם. אבל אחרי כמה דקות יצא עשן שחור מהמיראז’, והוא התחיל לאבד גובה. אף פעם לא שמעתי שהפילו מטוס שלנו בקרב אווירי, וגם אחרי המלחמה זה לא היה כתוב בשום מקום. אבל עובדה.

אחרי איזה עשרים שלושים שניות נפתח מצנח בשמים, וכולנו שמחנו. אבל המצרים התחילו לירות עליו במקלעים, ואבנר צרח עלינו בקשר שנמשיך לירות. אז המשכנו לירות ועכשיו אני לא יודע אם זה היה באמת או שדמיינתי את כל זה. מעניין אם הטייס הצליח להגיע לקרקע בחיים.

דרור:

זה באמת היה מוזר, הקרב האווירי הזה באמצע הבלגן. אני חושב שזו היתה ההפסקה היחידה שלנו בכל המלחמה. כמה שנים אחר־כך, כשכבר שכחתי את הכל, ראיתי את הסרט אפוקליפסה עכשיו. אני לא יודע למה נכנסתי לסרט הזה, כי אני שונא סרטי־מלחמה. אבל ישבתי והסתכלתי, וכל הסרט ירדו ממני דמעות, למרות שבכלל לא בכיתי. זה מוזר, כי זו מלחמה אחרת לגמרי, בארץ של ג’ונגלים ומים, וכל הזמן נשמעים ברקע קולות המדחפים של ההליקופטרים. בכל פעם שאני רואה את הסרט הזה, אני רוצה להיות שם, בוייטנאם. במלחמה.

אחר־כך קניתי בלונדון את הקסטה של הסרט הזה. זה היה לפני שהתחילו עם ספריות הווידיאו. מאז אני רואה אותו פעם או פעמיים בשנה, וזה הדבר היחיד שמזכיר לי את סיני, שזה הדבר האחרון בחיים שאני רוצה לזכור.

אז למה נזכרתי עכשיו בסרט הזה? כי יש שם איזה קטע, באמצע המלחמה, שמגיעים הליקופטרים עם זמרים ורקדניות חצי ערומות ומופיעים לפני החיילים, שכמעט משתגעים מהבחורות ומנסים לעלות על הבמה. אני, במשך כל הסדיר לא ראיתי אפילו חצי להקה צבאית. במלחמה אפילו אוכל שכחו לשלוח לנו. אז הקרב האווירי הזה היה הבידור שלנו במלחמה.

בשבילי זה היה כמו משחק כדורגל. בכלל לא היה לי מושג מי זה אנחנו ומי זה הם. היו שם שני מטוסים שמרחוק נראו בדיוק אותו דבר, עד שאחד מהם התחיל לצלול פתאום ויצא לו עשן שחור מהמנוע. רק כשמישהו צעק הוא צונח ראיתי את הנקודה הקטנה שהתנדנדה בשמים לאט לאט, עד שהמקלעים של המצרים התחילו לירות.

ניר תמיד ידע להבחין בין מיגים למיראז’ים. כשהתחילה המלחמה היינו ברפידים, בשדה־התעופה. הגענו לשם ביום שישי בערב, זאת אומרת בערב יום־כיפור, ובשבת בצהרים בא מפקד האגד־הארטילרי לדבר אתנו. הוא סיפר לנו שהמצרים מתכוננים לפתוח במלחמה לפנות ערב, אבל אנחנו נפתיע אותם ונתקוף כבר אחרי־הצהרים. השעה היתה אחת או שתיים בצהרים. ברגע שמפקד האגד עזב אותנו שמענו שני מטוסים מתקרבים. ניר צעק: היי, הנה מיגים, אבל אנחנו צחקנו לו: אידיוט, אתה מתכוון מיראז’ים. כמה שניות אחר־כך נפלה פצצה בין התותח שלנו לתותח של צוות שלוש. משהו כמו ארבעה או חמישה מטר. המטוסים המשיכו הלאה והפציצו את בסיס המודיעין שעל הגבעה. אז ניר צדק.

טוב, ברור שהפצצה הזאת לא התפוצצה. זה היה יכול לחסוך לי את כל הסיוט.

גמליאל:

אתי הוא דווקא היה בסדר. המם־מם של המחלקה השניה היה מטרטר אותם על כל דבר. כל דבר קטן הם היו חוטפים את כל הזין. אבל הוא, הוא היה עושה אתנו שיחות, מסביר כל דבר בשקט. דווקא היה בסדר.

גם אני הייתי אתו בסדר. אני, מהתחלה אני ידעתי שאני לא אהיה גִיזֶר [תותחן פשוט]. אח שלי הגדול היה בתותחנים ואני, אני יש לי בגרות. אני מהתחלה רציתי להיות קצין.

בהתחלה הייתי בגדוד 403, ברמה. אני דווקא רציתי לעשות קורס משנים טכניים, אבל קצין מיון שלח אותי לקורס קשר, שזה קצת פחות טוב, כי במתמטיקה היה לי רק שבע. אחר־כך הייתי בגדוד, וכבר מהתחלה המג”ד שם עלי עין. אחרי קצת זמן נהייתי הקשר של המג”ד, ככה די מהר. תמיד הוא היה אומר לי: אני אעשה ממך בן־אדם, גמליאל. ובאמת כשאמרו שיהיה קורס מפקדים, המג”ד שלי נסע לדבר עם קצין כוח־אדם, וככה התקבלתי לקורס.

בהתחלה זה היה קצת קשה, כי אני הייתי קשר, ואף פעם לא יריתי בתותח. אבל אני רציתי להיות קצין, והייתי לומד כל הלילה את המנוע של הטנק, כדי לגמור אלף־בית [בהצטיינות]. בסוף התחילה המלחמה ובכלל לא גמרתי את הקורס הזה. אז בכל זאת נהייתי קצין. זה העיקר.

גבי:

הם היו כל־כך מסכנים, עוד לא נגמרה המלחמה וכבר לקחו אותם להקים גדוד. אורון היה ממש קשוח אתם. אתי הוא היה צוחק. טוב, הפקידה של המג”ד, לא?

הם עשו בשבטה אימון הקמה, אולי חודש שלם קפצו ממקום למקום וירו. לפעמים הייתי באה על הג’יפ של המג”ד, לבושה מדים נקיים ומגוהצים, וממש רציתי לבכות כשראיתי אותם לבנים כאלו מן האבק, הולכים לאט לאט כאילו כל רגע הם עומדים ליפול.

לא היתה לו ברירה, לאורון. הוא בעצמו היה רק רב־סרן ונורא רצה להיות מג”ד. נתנו לו כמה קצינים ובוגרים של קורס־מפקדים הראשון שחזרו מן המלחמה, וכל השאר היו טירונים שהתגייסו באמצע המלחמה.

יום אחד מישהו סיפר לי שיש שם סמל קשר אחד מירושלים, שלמד בתיכון שליד האוניברסיטה. גם החבר שלי, ירון, למד שם, אז הלכתי לראות מי זה. הוא היה די מופתע כשראה בחורה קטנה באה לדבר אתו. בכלל, הם היו יוצאים הביתה אולי פעם בחודש, וכשראו בחורה היו די המומים. שאלתי אותו אם הוא למד בתיכון שליד האוניברסיטה ואם הוא מכיר את ירון, אבל הוא אמר שהוא לא זוכר אף אחד מהתיכון, והעמיד פנים שהוא עסוק נורא, או עייף. אבל אני הייתי הפקידה של המג”ד, ואף אחד לא יכול לנפנף אותי ככה. אז המשכתי לנדנד לו, ובסוף היינו חברים טובים. ממש ממש טובים.

דרור:

סמל הקשר זה אני, ואני לא יודע מה הייתי עושה בגדוד 410 בלי גבי. דווקא אותה לא שכחתי. גם את שמו של המג”ד לא שכחתי, ואני כמעט בטוח שקוראים לו דוד אורון. חשבתי אז שהוא מפלצת, והוא באמת היה מפלצת. הוא כל־כך רצה להיות סגן־אלוף, שהיה מוכן להרוג את כולנו כדי לקבל את הדרגה. ולא שהוא לא ניסה.

טוב, בסוף הוא קיבל את הסגן־אלוף, על חשבון הטירונים המסכנים, והציוד הגנוב, והבריאות שלנו. אבל מה אכפת לי ממנו? אז כבר לא היה אכפת לי מכלום. אני לא יכול לומר את זה על אבנר.

שלומית:

שאבנר יצעק? הוא מדבר כל־כך בשקט שצריך להתקרב אליו בשביל לשמוע. כשהכרנו אני למדתי עבודה סוציאלית והוא התחיל את הדוקטורט במתמטיקה. היינו יושבים בקפטריה של מדעי החברה בהר־הצופים, והוא היה מסתכל עלי ושותק. אחרי כמה זמן הוא היה מספר לי על כל מיני בעיות במתמטיקה שהוא מנסה לפתור, ואני לא הבנתי כלום. גם עכשיו אני לא מבינה. אבל הוא היה מדבר כל־כך בשקט, שהייתי צריכה לשבת קרוב קרוב אליו כדי לשמוע מה הוא אומר. החברות שלי כבר התחילו לרכל. לא, באמת, אז עוד לא היה בינינו כלום.

באותו זמן כבר הייתי בשנה ב’ באם־איי ועבדתי בתחנה, אז הייתי באוריינטציה פסיכולוגיסטית כזאת. אני זוכרת שאמרתי לו שהוא מדבר כל־כך בשקט כדי להיות במרכז העניינים, כדי שאתרכז רק בו. הוא חייך, ואחר־כך דיבר עוד יותר בשקט.

בערב הוא היה מדריך חבורות רחוב. כך בעצם הכרנו, כי גם אני עשיתי את זה לפני שהתחלתי לעבוד בתחנה, ואיזו חברה שלי משם הכירה בינינו. אני לא מבינה איך הוא הצליח לדבר אתם בשקט הזה שלו. אני הייתי צורחת עליהם עד שהייתי מאבדת את הקול. אבל הוא נשאר תמיד רגוע ושקט. שהוא יצעק? אפילו כשהילדים היו בני שלוש ארבע והרסו את כל הבית הוא לא היה מרים קול. שהוא יצעק?

בעצם, פעם אחת, בשבת, כשהילדים רבו ליד השולחן בזמן שהוא עשה את הקידוש, הוא אמר להם בקול רם: לא עכשיו! זו לא היתה ממש צעקה, אבל הילדים כל־כך נבהלו שלא הוציאו אחר־כך מלה עד סוף הארוחה.

זה לא שהוא דתי או משהו, אבל ההורים שלו היו דתיים, ומאז שאבא שלו מת הוא עושה קידוש בכל שבוע, ולפעמים לוקח את הילדים לבית־כנסת בשבת. אמא שלו עברה לגור לידנו, ותמיד בדרך חזרה מהאוניברסיטה הוא היה עובר אצלה כדי להביא לה כל מיני דברים שהיא צריכה. אתי היא בקושי מדברת. תמיד כשאני שואלת אם היא צריכה משהו היא אומרת: לא, זה בסדר שולמית, אבנר כבר ידאג. אולי מיליון פעמים אמרתי לה שקוראים לי שלומית, אבל היא ממשיכה לקרוא לי שולמית.

גמליאל:

פעם, בהתחלת הקורס מפקדים, הוא עשה לנו מסע אלונקות בלילה. ככה מסביב לצריפין. כולם היו צריכים לצאת עם כל הציוד. ככה כל התד”ל [תרמיל גדול] והנשק. רק הוא לבש בגדי־התעמלות ונעלי־התעמלות והתחיל לרוץ לפנינו. זה היה חם גם בלילה, בצריפין, ככה אין אוויר וחם כזה. אז שאלתי אותו: המפקד אפשר לשתות מים? והוא אמר תפתח את המימיה, גמליאל, ותשתה. אחר־כך כשגמרתי לשתות והתחלתי לסגור את המימייה הוא אמר לי לשפוך את כל המים כדי שהמימיה לא תשקשק. כל הזמן הוא המשיך לרוץ במקום, כאילו הוא באמצע תחרות או משהו.

אחר־כך הוא שאל: לעוד מישהו יש כאן מים מיותרים? וביקש שכולם ישקשקו את המימיות, ומי שהיה לו רעש היה צריך לשפוך את כל המים. ואז הוא התחיל לרוץ וכולם אחריו. המ”כים רצו בסוף והיו נותנים בעיטות למי שנשאר אחרון. ככה רצנו מול בה”ד 12 [בסיס ההדרכה של הבנות] וכל הבנות הסתכלו עלינו וצעקו לנו צעקות, אני כבר לא זוכר מה.

בסוף כשהגיע התור שלי לקחת את האלונקה כבר הייתי כמעט מתעלף. אני קטן כזה וכל האלונקה ירדה לי על הכתף, אז נפלתי וכולם אחרי. המפקד בא מעלי והמשיך לרוץ במקום. תקום, גמליאל, הוא אמר לי ככה בשקט. תמיד היה מדבר בשקט, בקושי היה אפשר לשמוע. אז אני קמתי ורציתי לקחת את האלונקה ועוד פעם נפלתי ונגמר לי האוויר עד ששפכו עלי מים. אחר־כך שמו אותי על האלונקה והמפקד אמר להמשיך לרוץ.

כולם דווקא שמחו כי אני קטן כזה, וזה יותר קל להרים את האלונקה ככה, אבל אני לא היה לי אוויר וגם כן התביישתי.

אחרי איזה יום הוא קרא לי למשרד שאני אבוא לדבר אתו. בדיוק אז עשו מבדקים לקורס קצינים, ואני הייתי בטוח שהוא רוצה להעיף אותי מהקורס. ובאמת הוא שאל אותי איך אני מרגיש ואם לא קצת קשה לי. כשאמרתי לו שאני רוצה להיות קצין הוא נתן לי כזאת מכה על הגב ואמר שאם אני מצליח במבדקים הוא ידאג שאני אהיה קצין. אחר־כך הוא שאל אם החבר’ה מתנהגים אלי בסדר ואם אני צריך איזה עזרה, ואמר שתמיד אני יכול לבוא לדבר אתו אם יש איזה בעיה. אני, כמעט שלא אמרתי לו כלום, כי חצי ממה שהוא אמר בכלל לא הצלחתי לשמוע. כל־כך בשקט הוא היה מדבר.

דרור:

לגמליאל אף פעם לא היה שם פרטי. גם בקורס קשר וגם בטירונות קראו לו גמליאל, ואף אחד לא ידע איך קוראים לו. גם לאחרים המ”כים קראו תמיד בשמות המשפחה, אבל כולם ידעו איך קוראים להם. רק לגמליאל בכלל לא היה אכפת שאין לו שם פרטי. הוא היה מין לקקן כזה, חנפן. תמיד היה אומר כן המפקד לכל מם־כף או סמל שדיבר אתו, ועשה בדיוק מה שאמרו לו לעשות. מין יורם תימני כזה. אבל בלילה היינו שומעים אותו אוכל את הממתקים שלו בשקט מתחת לשמיכה. אף־פעם לא כיבד אותנו באוכל שלו. גם בניקיונות הוא היה מצליח איכשהו להתחמק כשאנחנו היינו מבריקים את החדרים לפני המסדרים.

לי דווקא לא היה שם משפחה. אני בכלל לא רציתי להיות בקורס מפקדים, ועשיתי הכל כדי שיעיפו אותי. אז המצאתי כל מיני שיטות להרגיז את המ”כים. למשל, לא הייתי עונה להם כשהיו קוראים לי גרין. אחרי כמה זמן כולם קראו לי דרור, ועד סוף השירות לא קראו לי בשם המשפחה.

גבי:

לא, הם בכלל לא דיברו על המלחמה. עד לפני שבועיים בכלל לא שמעתי על אבנר. בכל זאת, עברו כבר כמעט עשרים שנה מאז. להיפך, הם אפילו אמרו שאימון ההקמה היה יותר קשה מהמלחמה. באמת, חודש שלם הם קפצו ממקום למקום, זה היה בחולות ליד שבטה, והם לא ישנו יותר משעה בלילה, על החול. לפעמים הייתי באה לשטח עם הנהג של המג”ד. אורון היה נשאר בשטח, על איזה רכב פיקוד, ואני הייתי באה להביא לו את המכתבים. גם הוא לא דיבר אף פעם על המלחמה.

יום אחד הגיעו כמה קצינים מהקתמ”ר [קצין תותחנים ראשי], ואולי גם מישהו מהמטכ”ל, ונסעתי אתם לראות ניסוי סודי בפגז חדש. היה שם זחל”ם פיקוד אחד, וכמה אנשים מהצוות שלהם, מהמלחמה, אני מתכוונת. לא לקחו לניסוי הזה מהחיילים החדשים. אלו היו באמת מסכנים. הם לא הספיקו להתגייס ולעבור טירונות מקוצרת, וכבר לקחו אותם למדבר להקים גדוד חדש. אורון אמר שהוא יעשה מהם חיילים, אבל לי הם נראו כמו ילדים קטנים ומבולבלים שבכלל לא ידעו מה קורה אתם.

החבר’ה ההם מצוות ארבע היו בדיוק ההיפך. אני אומרת צוות ארבע, למרות שז’יל היה מפקד צוות שתיים ודרור היה סמל־קשר בסוללה שלוש. רוב הסמלים בגדוד היו מהמחזור שלהם, שהגיעו ישר מהמלחמה, אבל רק שניהם היו החברים שלי, ובמלחמה הם היו בצוות ארבע. אני יודעת את זה למרות שהם אף פעם לא דיברו על המלחמה, מפני שכל פעם שבאתי לראות אותם הם היו מצדיעים לי ואומרים: צוות ארבע לפקודתך, המפקדת.

מה שרציתי לומר זה שהם בכלל לא התייחסו למה שקורה. הם התנהגו כאילו שהכל זו בדיחה אחת גדולה. בעצם, הם היו כמעט אַפָּתים. בחורף, ברמה, הם גרו באוהלים מלאים גשם וכל הזמן הם היו רטובים ובכלל לא היה אכפת להם. אמויאל סיפר לי שכאשר יורים עליהם וכל החיילים נשכבים על הארץ, הם ממשיכים לדבר כאילו כלום לא קרה, ולא זזים מהמקום.

אני קצת טושטושית, לא? התחלתי לדבר על הניסוי בפגז ההוא והפסקתי באמצע. הם לקחו איזה תותח ישן, תותח נגרר הם קראו לזה, כי התותחים שלהם מורכבים על טנקים ולכן קוראים להם תותחים מתנייעים, תומ”תים. אז גררו את התותח הישן הזה כדי שאם תהיה פאשלה לא יבזבזו תותח טוב, והם קשרו אליו חבל ארוך כדי לירות מרחוק ולא לסכן את החיילים. בדרך הם ישבו על הרצפה של הזחל”ם ונמנמו. כשהגענו הם עשו את כל העבודה, זאת אומרת תקעו את המוטות ורצו והכניסו לתותח את המטענים שלהם. הם עשו את הכל בשקט, כאילו לא אכפת להם מכלום וכל החיים הם עושים את העבודה הזאת. אבל כשהפגז התפוצץ מרחוק, זה נראה כמו מדורה גדולה. שטח שלם ממש בער, והם התחילו להתלהב. מישהו אמר שחבל שלא היו להם פגזים כאלו במלחמה, כי הכל היה נגמר הרבה יותר מוקדם, ואני זוכרת שז’יל שאל כמה עולה פגז כזה.

ז’יל:

אחרי שהלכו המטוסים המצרים היה הרבה בלגן. אבנר העלה אותנו על התומ”ת וצעק לניר שייסע כבר. זה היה פעם ראשונה ששמעתי את אבנר צועק. ניר היה הנהג. הוא ישב שם בפנים ואבנר כיוון אותו. ככה הסתובבנו בשדה־תעופה וכל אחד הלך בכיוון אחר. אנחנו ישבנו מאחורה וראינו איך העשן עולה מהבסיס של המודיעין על ההר. היו שם אולי רק שתי מטוסים של מצרים, אבל כולם התחילו להסתובב בשדה־תעופה כמו משוגעים.

אני חושב גם היתה אזעקה, אבל אני לא זוכר. לא, אולי זה לא היה אזעקה.

בסוף נפגשנו בסוף של השדה־תעופה. הארבעה תומ”תים והזחל”ם. אף אחד לא ידע מה לעשות, ובסוף נזכרו שהמובילים נשארו בשדה־תעופה. אז חזרנו ושמנו את התומ”תים על המובילים, וככה נסענו. אף אחד לא ידע לאן נוסעים, אבל היה כזה פחד כמו שלא יודעים שום דבר, עד שבסוף הגענו לטָסָה.

ניר:

היה ברדק נוראי. החבר’ה היו מבוהלים כאילו זאת המלחמה הראשונה שלהם. טוב, אני צוחק. אבל המפקדים שלנו איבדו את העשתונות כאילו אף פעם לא חשבו שיגיעו בעצמם למלחמה. סוף סוף הצליחו לסדר לעצמם להדריך בקורס מפקדים. כנראה שהם חשבו שיצליחו להישאר בצריפין עד סוף השירות, ופתאום מצאו את עצמם באמצע המלחמה ולא ידעו מה לעשות.

כשהגענו לטסה רציתי להוריד את התומ”ת מהמוביל, אבל דרור התנדב לפני לנהוג ונכנס לתא הנהג. אנחנו התקפלנו על הרצפה מאחור, כי כבר שמענו את ההפגזות מרחוק, ואבנר ישב מקדימה כדי לכוון את דרור. המוביל עצר על דרך צרה שבצד אחד שלה עמדו משאיות אזרחיות ובצד השני היה תהום. כשיושבים בתא הנהג לא רואים מה שקורה בצד. יש שם מין פריסקופ שרואים בו רק מה שלפנים. לכן צריך שמפקד התותח יכוון אותך. אז אבנר ישב שם מצד ימין וכיוון את התומ”ת על המשאית הראשונה שעמדה על הדרך.

דרור:

זה היה גם קצת באשמתי. כמה ימים לפני המלחמה שברתי בכוונה את המשקפיים שלי, כדי שיתנו לי לצאת הביתה לתקן אותם. ברור שאי־אפשר לצאת לתרגילי ירי ולרוץ לתקוע מוטות בלי משקפיים. אבל עד שנתנו לי לצאת הביתה התחילה המלחמה ונתקעתי בלי משקפיים. בטח הפסדתי חצי מהכיף ככה. זה כמו ללכת לסרט בלי משקפיים ולא להצליח לקרוא את התרגום.

כשהגענו לאגם הקטן, או האגם המר, אני באמת לא יודע איך קראו למקום ההוא, דווקא הצטערתי שאני לא רואה כל־כך טוב. אחרי שבועיים של מדבר זה מרענן לראות קצת צמחיה. אין דבר. שטויות. את הריח אני בחיים לא אשכח.

אז כשהגענו לטסה התנדבתי להוריד את התומ”ת מהמוביל. אני נורא אוהב לנהוג טנקים. זה היה החלק הכי טוב בקורס. היה לנו קורס נהיגת טנקים במשך שבוע, ואחר־כך עברנו טסט וקיבלנו רשיון. כל השבוע נהגנו ופרקנו שרשראות בגבעות של איזה כפר ליד לטרון. שרמן הוא הטנק הכי מטומטם שיכול להיות. כדי להכניס מהלך לשלישי צריך למשוך בשתי הידיים ולבעוט ברגליים עד שמצליחים.

לנהוג בטנק זה בדיוק ההיפך ממכונית. קודם כל הידיות האלו ששוברות את הידיים. זה לא הגה. זה פשוט עוצר את השרשרת של הטנק ומסובב אותו לצד השני. כשרוצים לעצור מושכים בשתי הידיים. לכן בסיבובים צריך ללחוץ על הגז עד הסוף. ככה גם בסוף הירידה, לפני שמתחילים לעלות. עד היום אני נוהג ככה במכונית, וזה די נס שאני עדיין בחיים. הכיף בטנק זה כשמגיעים לראש גבעה. הטנק ממשיך לעלות ואתה רואה רק את השמים, ואז בבת־אחת הוא מתהפך קדימה וכל המשקל שלו יורד לצד השני. וחוץ מזה כשאתה נוסע בטנק אתה באמת יכול לעלות על כל דבר. שום דבר בעולם לא יכול לעצור אותך.

אז נכנסתי לתא הנהג ואבנר הבן־זונה ישב למעלה וכיוון אותי. בעצם זה לא ממש באשמתי, כי משקפיים לא היו עוזרים לי במיוחד, הרי מתא הנהג אי־אפשר לראות כלום. אבל בשביל אבנר זה היה תירוץ טוב כדי שהוא לא ירגיש אשם על מה שקרה.

אם האידיוט הזה היה יורד ומכוון אותי מלמטה לא היה קורה כלום. אבל הוא הרגיש כמו קאובוי במלחמה, ושכח את כל מה שהוא לימד אותנו בקורס. הוא ישב למעלה מצד ימין, וכנראה שגם הוא לא ראה כל־כך טוב מה קורה מצד שמאל, כי היתה שם תהום ושנינו פחדנו ליפול לשם. אז הוא כל הזמן סימן לי ביד ימינה וצעק לי סע! סע!

אז נסעתי. אבל מימין היו משאיות אזרחיות שהוחרמו בתחילת המלחמה. זאת אומרת גייסו אותן יחד עם הנהגים. ליד המשאית הראשונה עמד אזרח, שכנראה היה הנהג, וכשהגענו הוא נעלם לי מהעיניים, ואני הורדתי חצי משאית בלי להרגיש כלום. זו היתה נסיעה די איטית, והמשאית נמעכה ככה לאט לאט, כמו חמאה. מאחור התחיל הנהג לרוץ אחרינו ולצעוק מטומטם, מי נתן לך רשיון? אבל אבנר אמר לי תברח, תברח! ואני נתתי פול גז וברחנו.

מאז לא נתנו לי יותר לנהוג טנק, וזו היתה כנראה תרומתי היחידה למאמץ המלחמתי. חבל שלא ציירתי משאית על דופן התומ”ת, כמו שהטייסים עושים. מה יש? הצלחתי להפיל משאית כבר ביום הראשון של המלחמה.

זאביק:

הָאֵם־חמישים הוא כלי בכלל לא רע. לקחו תותח 155 מ”מ שהוא מכשיר טוב, והרכיבו אותו על טנק שרמן. מה קיבלת? תותח נייד, די מהיר, והעיקר, האמינות שלו הוכיחה את עצמה. תראה, כל אחד מהתומ”תים שלנו ירה במלחמה יותר מאלף פגזים, ואפילו קנה אחד לא נסדק. זה אומר משהו, לא?

טוב, יש לזה גם מגבלות. לכל דבר יש מחיר. נכון שהמנוע של השרמן זה לא משהו צעיר, ואחרי כמה שעות, אני כבר לא זוכר כמה, אתה יודע כמה זמן לא ראיתי שרמן? אחרי כך וכך שעות הוא נגמר. אבל מה? תוך שעתיים שלוש צוות רציני של החימוש מגיע ומחליף לך מנוע. זה לא סיפור מי יודע מה. נכון שזה לא נעים כשזה קורה לך באמצע המלחמה. ודווקא לי זה קרה. אבל יצאנו גם מזה.

וגם מבחינת הצוות זה לא הכלי הכי בטוח, כי הצוות יושב למעלה כשהכל פתוח. יש שם אולי איזו גדר קטנה שמגינה עליך מרסיסים. אבל מה, תראה את המרכבה [טנק המרכבה הישראלי]. לקחו את אותו תותח בדיוק ובנו לו מין מפלצת שנראית כמו טנק. הילטון על גלגלים. אני לא שמעתי שזו הצלחה כל־כך גדולה. תאמין לי, אני מעדיף לשבת באוויר הפתוח ולא להיות סגור בתוך המרכבה. אם אתה חוטף פגיעה ישירה זה במילא לא משנה, אז לפחות לנשום אוויר נקי.

אחרי שהורדנו את הכלים מהמובילים, נשארנו תקועים בשטח, אי־שם ליד טסה. תקועים זו המלה. כאילו לא מלחמה ולא נעליים. על הכביש אתה רואה את השריון יורד למטה, לכיוון התעלה, ואחרים חוזרים למעלה אחרי קרב, מכל הצדדים התפוצצויות ולמעלה מטוסים מצריים, ורק אנחנו יושבים על התחת כמו גן־ילדים ומחכים להוראות.

היום אני יכול להבין את זה, למרות שעל כזה דבר אסור לסלוח. הם בעצמם היו ילדים בני עשרים, עשרים ושתיים, ופשוט תפסו חררה. ותאמין לי, היה להם החומר הכי טוב בתותחנים. קורס מפקדים הראשון, כולם מחזור נובמבר, מועמדים לקורס קצינים. נותנים לך חומר כזה ביד, אז לך תעשה מלחמה. אבל הם ישבו וחיכו להוראות.

אחרי כמה זמן התחלנו להתעצבן. אנחנו לא היינו איזה גיזרים ששמחים על כל פאשלה. באנו ואמרנו להם, יש מלחמה, למה אתם מחכים? והם, כלום. לא יודעים, לא ברור, אין הוראות, אין קשר. דווקא דרור, השמאלני הזה שכל הזמן נתן הרצאות למה לא צריך מלחמה, אמר שמה זה אין קשר? שייתנו לו מכשיר והוא יחבר אותם לאן שהם רוצים. כולם היו לפני־כן משנים טכניים או קשרים.

פתאום עצר לידנו איזה גדוד של שריון שירד לתעלה עם האוגדה של אריק. תפסנו את המג”ד המילואימניק שלהם ואמרנו לו, תשמע כך וכך, המפקדים שלנו לא יודעים מה לעשות, אז תיקח אותנו אתך. עכשיו זה נשמע כמו בדיחה, אבל הוא לקח אותנו אתו, וככה ירדנו לתעלה על ציר עכביש.

אני לא יודע, כשאני נזכר בזה עכשיו זה נשמע לי מוזר. איך יכול להיות דבר כזה? צריך לשאול פעם מישהו שהיה שם, אולי אבנר, אבל הוא הרי איבד לגמרי את הצפון, לך תסמוך על אחד כזה.

גמליאל:

אני, כל החיים שלי ראיתי אווירון רק מלמטה. אני , ככה, על הרצפה, והוא בשמים למעלה למעלה. אצלנו במשפחה אף אחד לא נוסע לחוץ־לארץ. אמא שלי היתה עובדת קשה מאד עד שאני אגמור תיכון, ובחופש אני גם הייתי עובד. אם היה חג או משהו אז כל המשפחה וכל האחים שלי היו באים הביתה. מה יש להם לחפש בחוץ־לארץ? אפילו בשדה־התעופה אני אף פעם אחת לא הייתי.

אז ככה שאת האווירון הראשון שאני ראיתי מקרוב זה היה האווירון שזרק עלינו את הפצצה ברפידים. זה היה אולי הפצצה הראשונה בכל המלחמה, ודווקא עלי, שאף פעם לא עשיתי שום דבר רע לאף אווירון.

אבל זה היה כלום. אחר־כך, אחרי שנסענו מרפידים, אז ראיתי אווירון ככה שאני לא אשכח אותו עוד פעם בחיים שלי. עכשיו אני לא זוכר כל־כך טוב. זה היה פעם ראשונה שאני הייתי בסיני. קודם הייתי בגדוד, ברמה, וכל המלחמה בכלל לא ידעתי איפה אני נמצא. כל מקום היה בדיוק אותו דבר. חול וחול וחול. גם כן לא הייתי שם כל־כך הרבה זמן.

אז אחרי שבאו האווירונים נסענו קצת על הטנקים, ואחר־כך עוד פעם לקחו אותנו באוטובוס למקום אחר. שמה כבר הגיעו התותחים על המשאיות. אחרי שהורידו אותם ישבנו קצת. היה חם נורא והכל היה רק חול. אבל לא הספקנו לנוח קצת, ועוד פעם התחלנו לנסוע על התותחים. לא נסענו אולי מאה מטר, ועוד הפעם באו האווירונים. עכשיו כולם כבר ידעו שזה אווירונים מצרים, ותיכף עצרו וכולם רצו לכל הכיוונים.

לא הספקנו לרוץ ואלה כבר מעלינו, יורים עלינו ברובים מתוך האווירון. לא רובים, מקלעים היו להם שם, כל כדור ככה, אפס חמש. אפילו לתוך טנק זה נכנס. איך לא פגעו בי הכדורים אני לא יודע. כל־כך קרוב ירדו האווירונים שאפשר לראות את הטייסים. הנה ככה ראיתי טוב טוב אווירון מקרוב, וגם כן כל האשכנזים ראו בדיוק אותו דבר. כמו עכברים רצו כולם לכל הכיוונים. אני לא אומר שאני לא רצתי.

גבי:

כבר אז הייתי רגישה לעניין הזה של המטוסים. לא, לא, אני אף פעם לא רציתי להיות טייסת. לא, אני לא בוכה. אני צוחקת. כן, רק רגע, טוב. זהו זה.

עוד כשהייתי ילדה קטנה אהבתי מטוסים. עכשיו אני קטנה רק בגובה, אבל כשהייתי קטנה קטנה נסענו הרבה לאפריקה, אבא שלי היה שם יועץ של סולל בונה, וזו היתה תקופה שבנינו את כל אפריקה. בנינו, אני אומרת, אנחנו בנינו, מדינת ישראל. פעם הייתי מאד גאה בזה.

בהתחלה היינו נוסעים באוניה, כשעוד הייתי קטנה, אבל אחר־כך, כשכבר הייתי בת שתים־עשרה שלוש־עשרה היינו טסים. קודם לאירופה ומשם לאפריקה, כי עוד לא היו טיסות ישירות, אני חושבת.

אז נורא אהבתי לטוס. תמיד חיכיתי לחופש כי בחופש היו שולחים אותי לארץ בטיסה. וגם בגלל מריו. הוא היה הבן־דוד הכי חמוד שלי ועד שהתחלנו להסתובב באפריקה גדלנו ממש ממש ביחד. כמו אח תאום קטן שלי הוא היה. תמיד הוא היה קורא לי אחות גדולה, גם כשבגיל שש־עשרה הוא היה כבר יותר ממטר ושמונים. כמעט שלא קיבלו אותו לקורס טיס בגלל זה.

הנה, אז גם בגלל מריו אני רגישה לעניין הזה של מטוסים.

טוב, הייתי יושבת באפריקה מתחת לעץ הקוקוס ומשחקת עם הבּוֹי בדומינו, כן, לימדתי אותו דומינו עד שהוא נהיה ממש אלוף, והייתי כותבת למריו מכתבים ארוכים ארוכים, ובוכה. אבל כלום לא עזר לי. ההורים שלי לא רצו לשלוח אותי בחזרה לארץ. יש לנו רק ילדה אחת, הם אמרו לי, וילדים לא שולחים לבד. פעם, עוד לפני שהם עלו לארץ, היתה להם עוד ילדה אחת, אבל זה לא שייך. טוב, אז גם מריו היה שולח לי מכתבים וכל הזמן היינו מחכים לחופש הגדול, וכשהייתי מגיעה לארץ היינו מחזיקים יד ביד ולא נפרדים לדקה. ממש כמו אח ואחות. שום סודות.

לא, זה בכלל לא היה זה. אני יודעת שבני־דודים יכולים להתחתן. אבל אנחנו היינו באמת כמו אח ואחות, ממש ממש משפחה. אולי בגלל שלא היתה לנו שום משפחה אחרת. וחוץ מזה היתה לו חברה, והוא היה מספר לי הכל. אפילו נתתי לו קצת עצות בענייני נשים. אני למדתי לפניו להתנשק, והוא נורא קינא עד שלימדתי אותו איך עושים את זה.

אז איפה הייתי? כן, המטוסים. אחרי אימון ההקמה עלינו לרמה למקום שנקרא מחנה קרן. זה היה לא רחוק מנפח, ששם היתה מפקדת האוגדה והאגד הארטילרי. בגדוד שלנו היו כמה מבנים למפקדה ולבנות, ובצד היו אוהלים בשביל הסוללות, לפני שהם ירדו לקו, במובלעת. היה נורא יפה שם. מאחור, אולי מאה מאתיים מטר מאחורי המחנה, היה נחל קטן בין הסלעים, ובחורף זה היה מלא פרחים וצמחים, ממש גן־עדן. כבר בהתחלה הייתי לוקחת את דרור לטייל שם בערב, זה היה ממש חלום, השקיעה שם.

ז’יל ודרור היו חברים עוד מקורס מפקדים, ומהמלחמה. כשהייתי באה אליהם לסוללה שניהם היו מצדיעים לי וצועקים, צוות ארבע מוכן ומזומן לפקודתך, המפקדת. או משהו כזה. בגדוד ז’יל היה מפקד־צוות, ודרור היה סמל־הקשר של הסוללה. המסו”ל היה אמויאל, ותמיד בישיבות מג”ד היה מספר איך דרור הרגיז אותו באותו יום.

בהתחלה כשהזמנתי את דרור לחדר, הוא היה בא עם ז’יל. זה לא היה החדר הפרטי שלי. זה היה חדר בנות, ובערב תמיד הקצינים היו באים לשבת אתנו. אז פעם, בהתחלה, כששניהם ישבו על הרצפה בחדר ואני הצחקתי אותם, עבר פתאום מטוס בשמים ושלושתנו השתתקנו בבת־אחת. אני הייתי סתם עצובה, אני בוכה בקלות מכל דבר, לא, עכשיו אני צוחקת, אבל הם התחילו לקום כאילו שהם רוצים לברוח, ומיד התיישבו בחזרה, חיוורים לגמרי, וגם אחרי כמה דקות לא אמרו כלום.

לא רציתי לשאול אותם כלום, כי גם ככה הם אף פעם לא רצו לדבר ברצינות על המלחמה. רק לפעמים מתוך הבדיחות שלהם הבנתי מה שהיה שם, אבל עד עכשיו אני לא יודעת בדיוק.

זאביק:

שבוע שבועיים לא ראינו אפילו מטוס אחד שלנו. זה היה ממש רצח. המצרים קיבלו במתנה שמים נקיים, וחיל־האוויר בתחתונים. בהתחלה החבר’ה היו צוחקים עלי שבלעדי חיל־האוויר לא יודע מה לעשות. אני נפלתי מקורס טיס ממש בסוף, והגעתי ישר לקורס מפקדים, איזה שבוע אחרי שהוא התחיל. בכלל לא הייתי תותחן, והסתכלתי עליהם קצת מלמעלה בהתחלה. זה לא פלא שהם צחקו עלי בגלל חיל־האוויר. רק בקורס קצינים הבנתי מה זה תותחנים, אבל במלחמה הייתי ירוק לגמרי וממש לא הכרתי את הכלי. טוב, במלחמה אף־אחד לא ידע בדיוק מה לעשות, ככה שאף אחד לא הרגיש שאני לא ממש מצטיין. אבל רצתי כל הזמן עם הפגזים והמטענים. זה לא שישבתי בלי לעשות כלום.

אני במקום המצרים הייתי גומר את כל המלחמה הזאת בשבוע. אני ממש לא מבין את הראש שלהם. היו להם שמים נקיים לגמרי, ובמקום להפיל עלינו טונות של פצצות, הם היו באים בזוגות ויורים עלינו במקלעים. אחר־כך היו בורחים כאילו כל חיל־האוויר רודף אחריהם. זה לא שלא היו לנו נפגעים. כשכדור של אפס חמש פוגע בך, אפילו עשרים שכפ”צים לא יעזרו.

למה לא ירינו עליהם? זאת בדיחה עוד יותר גדולה. כל פעם שהיינו שומעים מטוסים, כולם היו רצים לכל הכיוונים להתחפר בחול, אבל אני ידעתי מה המהירות של מטוס. אי־אפשר לברוח מזה. אז הייתי עולה על התומ”ת ומנסה להפעיל את המקלע. על כל תומ”ת היה צריך להיות מקלע עם שרשרת מוכנה לירי, אבל זה פשוט לא עבד. פעם או פעמיים הצלחתי לירות, אבל עד שזה פעל המטוסים כבר ברחו הביתה. זאת אומרת שבו בשלום לבסיסם.

הצחוק הכי גדול היה שסיפרו שמישהו הצליח להפיל מטוס עם רובה, ומאז כולם היו מנסים לירות בנשק שלהם על המטוסים. אני בכלל מתבייש לקרוא לזה רובה. מעניין אם מישהו בוועדת החקירה ידע על זה. הרי אחרי המלחמה הקימו את ועדת אגרנט והיה רעש גדול, לא? אם היו שואלים אותי, מספיק לספר על מה שהיה אצלנו בסוללה כדי שכל הפיקוד יתפטר.

מה שהיה לנו זה רובים צ’כים, כמו אלו שמסתובבים אתם הילדים מהמשמר האזרחי ואפילו הערבים לא מפחדים מהם. אלו רובים ממלחמת השחרור, שיורים רק בבודדת. משחררים את הבריח, מכניסים כדור, סוגרים ויורים. זה אולי היה טוב למלחמות באירופה, כמו מלחמת מאה־השנים או משהו כזה, כשהיה זמן לחשוב בין כדור לכדור. אצלנו, עד שהיה עובר מטוס לא היית מספיק אפילו להכניס כדור בקנה. וחוץ מזה שאחרי שבוע במדבר, הטל בלילה היה אוכל את הרובים, והכל היה חלוד. לא היה מה לדבר על לנקות ולשמן אותם. גם לא היה ציוד, וגם לא היה לנו זמן לזה. אני חושב איזה מזל היה לנו שלא עלינו על חוליית קומנדו מצרית כל המלחמה. הם הרי היו משחילים את כולנו לפני שהיינו מספיקים לומר צוות ארבע, אש.

גמליאל:

דבר ראשון אחרי הצבא, עוד לפני האוניברסיטה והכל, הלכתי לעבוד איזה חצי שנה בשביל לחסוך כסף ונסעתי לאמריקה. איטליה, יוון, הולנד, זה הכל אותו דבר כמו בארץ. אני, אם אני נוסע בפעם הראשונה באווירון, אני נוסע ישר לאמריקה. שום דבר לא יעזור.

אמא שלי, האחים שלי, כולם אמרו לי מה יש לך מאמריקה, כל כך קשה עבדנו שתגמור תיכון. לא חבל על הכסף? ומה על האוניברסיטה? אז אני שמתי קצת כסף בצד בשביל האוניברסיטה, וכל השאר נסעתי לאמריקה. הספיק לי הכסף רק איזה עשרה ימים עד שחזרתי.

אני לא מחזיק מאמריקה מי יודע מה. טוב, בתים כאלה גדולים, הכל גדול, וכל הדברים בזול, חבל שלא היה לי כסף לקנות איזה טלוויזיה אז. אבל מה? זה בכלל לא היה משנה. אני כל הזמן חיכיתי להיות על האווירון. כשהתחיל לנסוע כל הגוף שלי רעד, ואני חשבתי עוד הפעם אני הולך להתעלף. בסוף הינו בשמים, ולמטה למטה היה תל־אביב, ואחר־כך רק ים. ואז אני אמרתי בלב שלי, בשקט, הנה עכשיו אני למעלה ואתה למטה. ככה דיברתי עם האווירון. אולי אף פעם בחיים שלי אני לא הרגשתי כל־כך חזק. רק בשביל זה היה שווה כל המלחמה הזאתי.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “בחזרה לצוות 4”