החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הפרה של שטיינברג ושור הבר

מאת:
הוצאה: | 2021 | 188 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

34.00

רכשו ספר זה:

"אל תדאג, ההתייעצות אורכת פחות מדקה ואם אין הסכמה, מתקשרים לאלוהים והוא מיד חותך."
כך מתחיל משפטו של אריה דגן בבית הדין של מעלה.
במהלך המשפט הוא חווה מחדש את האירועים אשר עיצבו את אופיו וחייו: התלבטות בחינוך הילדים, התייחסות להורים, הרצון להיות נאהב, הצבת גבול, והשפעת טרגדיות על בני אדם. אותם אירועים יקבעו בסופו של דבר את תוצאות משפטו. האם יגיע לגן עדן או ימצא את דרכו לגיהנום?

זהו ספרו השני של צביקה רוזנברג.
קדם לו הספר "שיהיה כך".

מקט: 4-575-645
"אל תדאג, ההתייעצות אורכת פחות מדקה ואם אין הסכמה, מתקשרים לאלוהים והוא מיד חותך." כך מתחיל משפטו של אריה דגן […]

פרק 1 – מר אריה דגן

כשריחפתי בגובה של כמה מאות מטרים מעל פני האדמה, יכולתי לראות בבירור ולהבין בדיוק מה קרה.

תמונת המחלקה הזכירה התרוצצות נמלים בכניסה לקן. הצוות הרפואי, בבגדים לבנים וירוקים, התרוצץ סביב המיטות וסביב הדלפק הראשי. הרופאים והרופאות צעדו מלאי חשיבות, בהליכה איטית ובגו זקוף, כשהסטטוסקופ תלוי סביב צווארם. האחים והאחיות נעו בספק ריצה ספק צעידה מהירה כשבאמתחתם תרופות, מזרקים וסדינים. היו היתקלויות רבות בין חברי הצוות הרפואי. כל התקרבות הסתיימה בחיוך ובליטוף הדדי. לאחר חלק מההיתקלויות אפשר היה להבחין אפילו בחיבוק אוהב. לא היה כעס שמזכיר את התנהגותם של שני נהגים היוצאים ממכוניותיהם ומתחילים להתווכח מי גרם לתאונה. במבט מהגובה שבו אני נמצאתי, המראה הזכיר סרט בהילוך מהיר.

יומיים קודם לכן התחלתי לחוש את הכאבים בחזה, באזור הסרעפת, שהייתי מורגל אליהם. הפעם הכאבים היו עוצמתיים במיוחד. התחושה דמתה להחדרת סכין לליבי. ביקשתי להיבדק על ידי רופא. כעבור שעה הגיע רופא למיטתי, בדק והחליט לשלוח אותי לבדיקה אנדוסקופית של דרכי העיכול העליונות. הוא חשש שאני סובל ממחלת ההחזר הקיבתי־ושטי (ריפלוקס). לצורך ביצוע הבדיקה הסיעו אותי באמבולנס עם המטפלת הצמודה שלי לבית החולים. שם, לאחר אשפוז של יום לטובת בדיקות כלליות, עברתי את הבדיקה האנדוסקופית תוך כדי טשטוש.

הרופא שביצע את הבדיקה היה יהודי דתי שכמעט בכל סוף משפט היה מוסיף "בעזרת השם". לפני שהחדיר את החומר המטשטש לדמי, הוא ישב מולי ואמר: "אסור לך לאכול ארבע שעות לאחר ההתעוררות מחשש לחנק. כנאמר בתלמוד הבבלי 'שמא יקדים קנה לוושט ויבוא לידי סכנה'. אני מקווה שבסוף היום כבר תוכל לצאת הביתה, בעזרת השם." שמחתי שהרופא היה דתי ולמד תלמוד. אולי הידע בתלמוד תרם לשיפור הבנתו ברפואה. הוא אמר עוד כמה משפטים שאותם כבר לא קלטתי בגלל הטשטוש.

כשעה לאחר שהתעוררתי מהטשטוש שהייתי שרוי בו, הביאו למיטתי מגש עם ארוחת צוהריים. למגש הוצמד פתק שבו היה רשום שיש להמתין שלוש שעות עד להאכלתי. המטפלת, שלא ידעה עברית ורצתה בטובתי, החליטה להאכיל אותי מייד כדי שהאוכל לא יתקרר.

הצוות הרפואי היה עסוק בענייניו. אף אחד מחברי הצוות לא ראה את המאבק שהתנהל בין המטפלת לביני, לכן לא ניגשו לעזור לי. גם החולים שהיו לצידי לא יכלו לעזור. האדון ששכב לימיני היה עטוי במסכת חמצן ומחובר בחוטי חשמל מהראש ומהחזה למכשירי ניטור שצפצפו והרעישו סביבו ללא הפסק. צינורות דקים חוברו לידיו וצינורות עבים חוברו לחלק התחתון של גופו. הוא נראה כמו אורח שקפץ לביקור מהעולם הבא. החולה ששכב משמאלי היה אדם זקן ששכב עם ניצני חיוך על פניו, בוהה בתקרה כאילו מוצג שם סרט קומי. הוא לא היה מחובר לחוטים או לצינורות אבל שום רעש או מגע של אח או אחות לא הצליחו להוציא אותו משלוותו ומההתמקדות בסרט שבו צפה לכאורה.

המטפלת, אישה נעימה ויפה מהפיליפינים, כבת שלושים, אחזה בסנטרי, פערה את פי לרווחה והצליחה לדחוף כמה נתחי בשר קטנים לתוך גרוני. חלק מאותם נתחים, שלא הספקתי ללעוס, במקום להיכנס לוושט, חדרו לקנה הנשימה וחסמו את מעבר האוויר לריאות. היהודי הזה שלמד תלמוד בבלי, ידע כנראה על מה הוא מדבר.

נחנקתי.

בתחילה ניסיתי לפלוט את נתחי הבשר כדי לאפשר זרימת אוויר דרך קנה הנשימה, אך די מהר התעייפתי. לקראת איבוד ההכרה הייתה הרגשתי מעולה. תחושה של השלמה מוחלטת אפפה אותי. הפסקתי להתנגד להכנסת עוד נתחי בשר לפי והפסקתי לנסות לפלוט את הנתחים שחסמו את מעבר האוויר לריאות. נרגעתי לחלוטין. יכול להיות שאפילו עלה חיוך קל על שפתיי.

תחילה השתרר שקט מוחלט, כמו זה שמורגש ביום כיפור בבוקר לפני שהילדים יוצאים לרחוב עם האופניים והקורקינטים, מדברים בקול רם ומְפֵרִים את השלווה הנפלאה הזאת. הצפצופים של מכשירי הניטור והצעקות של החולים האחרים לא נתנו מנוח ולוּ לרגע אחד. לכן שמחתי על הדממה שהשתררה. לאחר מכן איבדתי את יכולת הראייה. תחילה הועמו אורות הניאון בחדר ההתאוששות ואז כבו לחלוטין. שמחתי על החושך שהגיע. בהמשך הפסקתי להרגיש את גופי. כל חושיי התערפלו, ובסופו של דבר איבדתי את ההכרה לחלוטין.

ואז הופיע מלאך הדומה לענן לבן בצורת גליל ללא צוואר. ידיו היו פשוטות לפנים, ורגליו היו קטנטנות כמו של גור עכברים (כנראה היה מצויד בהן לשעת חירום). בצדדים היו לו כנפיים גדולות, כמו של מלאך בציורים. הוא הזכיר לי בובת צמר גפן לבן. היו לו שתי עיניים שחורות גדולות, פה בשרני ורחב ואוזניים קטנות. צמוד לאוזנו הימנית הייתה אנטנה ארוכה, אולי כדי לקבל הוראות ישירות מאלוהים דרך מכשיר קשר נסתר. הוא אומנם נראה מצחיק, כמו בסרט מצויר, אבל לא צחקתי. אני חושב שהתרגשתי מגודל המעמד. בכל זאת, לא בכל יום פוגשים מלאך.

הוא הגיע עד למרגלות מיטתי, מתנשף כולו כאילו זה עתה סיים ריצת מרתון. יכול להיות שההוראה להגיע אליי התקבלה אצלו בהפתעה. לאחר שהסדיר את נשימתו, הוא חייך חיוך רחב והתקדם לעבר מראשות המיטה.

"מר אריה דגן," אמר, "שמי רונאל ואני מזמין אותך לעוף איתי ולהצטרף אליי לעולם הבא."

כבר שנים שלא קראו לי מר אריה דגן. בדרך כלל קראו לי אריק או אריה, אבל לא מר אריה דגן. שם התואר "מר" שימח אותי. פתאום הרגשתי ששוב מתייחסים אליי בכבוד, כפי שהתייחסו אליי לפני עשרות שנים. הקול שלו היה עמוק, והוא דיבר בסמכותיות אך ברוגע. הוא עשה רושם שאפשר לסמוך עליו, לכן ללא היסוס, תוך שתי שניות, נעניתי להזמנתו. האמת ניתנת להיאמר שהייתי תשוש נפשית וגופנית לכן, גם לוּ רציתי – לא יכולתי להתחיל להתווכח איתו.

הוא אחז בידיי ברוך, משך בעדינות והוציא אותי מתוך גופי. הוא אסף אותי אל חיקו, ליטף אותי בשיער בתנועות מעגליות ועדינות, חיבק חזק והעיף אותנו דרך החלון לעבר השמיים. היה נעים להתכרבל כך בין זרועותיו של רונאל. זו תחושה נוחה להיות מובל, בעיקר מפני שלא נדרשים להחלטות. מרגישים כמו תינוק שצמוד לפטמת אימו. הטמפרטורה מדויקת ומווּסתת, יש אוכל בשפע, יש מגע נעים ויש אהבה.

לאחר כמה שניות עצר רונאל את מעופנו ואמר שלפני שנגיע לבית הדין, אנחנו חייבים להמתין, לוודא שאכן קברו את גופי, ורק אחר כך נוכל להמשיך. ריחפנו שעות באוויר עד שהסתיימה ההלוויה שלי ואז המשכנו לעוף לעבר בית הדין.