דרך

הציור שלפניכם היה פעם תמונה, והתמונה הזו צולמה על אי, ובאי הזה נשבר לי הלב וגם אחת הבהונות.

אין לי תובנות חכמות מדי מאותו המקום, אולי חוץ מזו: או שהולכים יחפים, או שעוצמים עיניים. לא כדאי גם וגם.

בספר דרך מתוארות מעט מחוויותיו של נער ישראלי, שיוצא לטיול הגדול בכדי ללכת קצת לאיבוד, ולמצוא  קצת את עצמו.

מקט: 4-1272-1446

נובמבר 2017

הר פייפ, קאיקורה.

לפנות ערב התחלתי לבשל אורז. זה היה אחרי טיפוס ארוך ותלול, והרגליים שלי כאבו, כמו גם הגב. הייתי לבד בבקתה, ובחוץ ענן סמיך כיסה את ההר והסתיר את הנוף. הרבה זמן רציתי לטייל קצת לבדי, לעשות איזה מסלול בדממה, עם עצמי ועם המחשבות שלי… להתמודד עם הבדידות הזו שכל כך מפחידה אותי.

הבקתה מאובקת ולא מסודרת – ארבע מיטות קומתיים, שולחן, מדף רחב להכנת אוכל ותנור עצים במרכז. מחוץ לבקתה ובתוכה שרר שקט שהופר רק בידי פצפוץ העצים הבוערים. אני שוקע ברצף מחשבות ונותן לו לסחוף אותי רחוק משם. מחשבות על הטיול, על עמית ואיפה הוא עכשיו; על מה יהיה באוסטרליה; על הבית והתקופה שמצפה לי כשאחזור. עליה.

מחשבותיי נקטעות – הבחנתי דרך החלון בכלב חום גדול רץ לו בשמחה בתוך הערפל. אני יוצא החוצה בזריזות, מדלג על לבישת החולצה שפשטתי מוקדם יותר ומוצא אותו, דני ענק חום ושמח, שוכב על הקרקע ולועס ענף עבה בסיפוק רב. לא רחוק ממנו בחורה עם ראסטות בלונדיניות הורידה תיק קטן מהגב. אני מתבונן בה דקה וממתין שתבחין בי. “הפתעת אותי,” אני אומר לה באנגלית. היא מביטה בי וצוחקת.

אכן מפתיע, כל העניין. כבר התחיל להיות מאוחר, ואחרי שעתיים לבד בבקתה לא ממש ציפיתי לחֶברה כלשהי הלילה – בוודאי שלא לחברתה של צרפתייה בהירת שיער ושל הכלב שלה.

פחות הופתעתי כשגבר, גם הוא כמוני ללא חולצה, הופיע מעבר לפינת הבקתה והצטרף אליה. לא שזה שינה הרבה – לא טיפסתי על ההר הזה בשביל למצוא מישהי לישון איתה.

הם הצטרפו אליי בבקתה, ואני סיימתי לאכול את האורז הלא-מאוד-מבושל שנאבקתי להכין על הקמין, התארגנתי והלכתי לישון.

כמה שעות לאחר מכן קמנו שלושתנו והתארגנו בשקט הייחודי של השעות שלפנות בוקר, יוצאים אל החושך כדי להשלים את הטיפוס לפסגה בזמן לצפות בשמש זורחת מתוך האוקיינוס השקט.

טיפסתי מהר מהם, וההליכה בחושך הייתה יכולה להיות מפחידה אילולא ליווה אותי כלב חום, גדול ושמח.

על הפסגה ישבנו מסביב למדורה קטנה – אני, זוג הצרפתים והכלב – מתבוננים באופק האדום-כתום ממזרח ולוגמים קפה שחור שהכנתי. פה הימים בכדור הארץ מתחילים. מכאן יתחילו להתעורר כל מדינות העולם זו אחר זו, פותחות בטירוף היום-יומי הבלתי פוסק. האור הכה בהרים המושלגים הגבוהים שמאחורינו ויצר תמונה שאין מילים שאוכל לכתוב אשר יעשו עימה חסד.

היופי הזה, הגודל והעוצמה שבטבע – יש בהם מספיק כדי להזכיר לך כמה קטן אתה וכמה חסרות משמעות הדאגות היום-יומיות הרודפות אותך.

ישבתי שם מגומד והבנתי שבסוף זה בסדר. היא נכנסה לי ללב לפני ארבע שנים. מאז הספקתי לאהוב ולהתאהב, לשבור לבבות אחרים ולאחות אותם. לשכוח אותה ולהיזכר בה מחדש. וזה בסדר, זה לא עניין כזה גדול. אני בסך הכול אני, ויום אחד אמצא מישהי שהיא בסך הכול היא, והיא תיכנס לי ללב ותישאר שם.

בדרך למטה עצרנו בבקתה למנוחה קצרה, שם נפרדתי מהם לשלום והמשכתי לי באיטיות בדרך הארוכה והתלולה, חזרה הביתה.