החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

כולם היו כאן והלכו

מאת:
הוצאה: | 2011 | 156 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

חוזרת בתשובה מבקשת הזדמנות לתיקון מאוחר; שתי חברות ותיקות מנהלות תחרות סמויה; בני משפחה מתפרקת מגלים שההתנחלות שהם גרים בה קורעת את חייהם.

אלו הם רק חלק מגיבוריה של יהודית וינשטוק בקובץ הסיפורים כולם היו כאן והלכו. הסיפורים נכתבים כולם מן הכאן והעכשיו, אך טומנים בחובם את ימי התום של חברה בראשית הדרך, ומתרחשים על קו התפר שבין הישראליות החילונית לזו הדתית־לאומית, על הקונפליקטים, הסדקים, והשברים שבה.

מבטה של יהודית וינשטוק חודר וחומל כאחד. היא מעבירה תחת שבט של ביקורת, אירונית לעתים, אך רוויה באהבה ובהומור, את מחוזות ילדותה, את הנעורים ואת החברה שהיא חיה בה. כתיבתה קולחת ועשירה, סיפוריה ממוקדים מאוד, כמעט תמציתיים, ובכולם קיימת דרמה מעודנת, כבושה, שלעולם אינה אוחזת את הקורא בגרונו — אך תמיד נוגעת ללבו.

יהודית וינשטוק נולדה בקיבוץ הדתי בארות יצחק, והיום היא מתגוררת לסירוגין בפתח תקווה ובראש פינה. היא נשואה ואם לארבעה. במשך שנים רבות עבדה כמפקחת במשרד החינוך במערכת הקדם־יסודית. סיפוריה התפרסמו בעיתונים שונים. כולם היו כאן והלכו הוא ספרה הראשון.

מקט: 15100097
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
סקירה

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

אלוהים של פרדס חנה

את מירי החזירו הביתה בארון מתים.

זה היה בשלושה במארס אלף תשע מאות חמישים ותשע, חודשיים אחרי החופה המפוארת שלה עם מאיר באנטוורפן.

מירי היתה החברה הכי טובה שלי, והיא הורישה לי את יגאל.

היום, כשיגאל כבר נטוע היטב בעולם הזה שלנו, קצת קשה לפעמים לזכור.

כיפה סרוגה, שחורה כולה, ללא סלסולי דוגמאות מתחכמות כדי להבחינו ממתנחלי ארץ ישראל השלמה, מונחת לה בטבעיות על השיער השופע שלו שהיה פעם שחור ועכשיו הוא אפור במידה.

בבית הכנסת שלנו, שמתפלליו מנהלים, לצד שגרת תפילותיהם, את עסקי היומיום שלהם בתבונה רבה, הוא רצוי ומקובל ממש כאילו צמח ועלה איתם מתוך הסמינריונים של בני עקיבא, ומי זוכר?

אני. בכל יום מחדש ובפליאה רבה.

זוכרת אותו בגלגולו הקודם, של כפר סירקין, את חוף הים בשבתות, את ציד הדורבנים עם חברים מתוך ג'יפ צבאי דוהר בלילות שישי, ומה אכפת בכלל לאלוהים שלך אם אני אוכל דורבן על האש.

אלוהים של מירי, כמובן.

הוא הרי היה יגאל־של־מירי, ומירי מצדה תמיד ראתה באלוהים שלה שותף נוכח בקשר.

שנתיים רעה יגאל ללא דאגה בגנהּ, הודף בחינניות את כל ניסיונות הסרק שלה להרביץ בו מעט אמונה.

עד שצבי, אבא של מירי, שמעולם לא אמר לו אפילו שלום, כי איך־הבת־של־צבי־פרידמן־מוותיקי־הפועל־המזרחי־תיקח־לה־דבר־כזה־שאף־פעם־לא־ראה־בית־כנסת־מבפנים, הצליח סוף־סוף לגרש אותו משם בלהט החרב המתהפכת שלו.

מירי, בתו המעריצה של אבא צבי ומאמינה גדולה בזכות עצמה, נואשת מן הניסיונות להפיח מעט אמונה בחניך הנלהב הזה של השומר הצעיר, אתאיסט ללא תקנה, נפרדה מיגאל בדמעות והעמידה כמעט מיד חופה כדת וכדין עם מאיר, נצר למשפחת רבנים אירופית מהוללת.

אחר כך היא נכנסה לגור איתו לדירה הנוחה באנטוורפן, מוכנה ומזומנה לתרום את חלקה בעסקה: הוספת חוליה לשושלת הרבנים המופלאה שמאיר וחותנו הטרי צבי כל כך התגאו בה.

רק שמירי לא הצליחה.

חודשיים אחרי החופה ההיא קרתה התאונה.

מירי עוד הספיקה לשגר ליגאל הנטוש בכפר סירקין כמה מכתבים ספוגי דמעות וחרטה, ואז זה קרה. יום מושלג, כביש חלק, התהפכות, וככה יצא שאת החוליה הרבנית הנכספת תרמה אניטה, שמאיר, האבל מאוד, נשא לו לאישה אחרי שנתיים.
***

יגאל, מובס ועייף, נחת אצלי אחרי שנה וחצי, מעריצה אילמת שכמותי, נר תמיד למשהו שנעלם מחייו בחטף.

כאן הוא התחיל את המסע המפתיע והמזורז מאוד שלו, יש לומר, אל ישותו החדשה.

תיקון מאוחר.

תפילין, כיפה, שבת, כל מה שנעדר מן הגלגול הקודם שלו והדיח אותו מנחלתה של מירי לעולמים.

בלי מילים השקפתי לי מן הצד, מתקשה להאמין. יגאל? של הדורבנים? עם ההורים המפ"מניקים האלה שלו? זה מהכפר?

והוא נעשה שלי. ככה, יגאל היפה — יגאל של מירי, בלי שותפים, כולו שלי.

צבי פרידמן רק התבונן בנו ממקומו בשתיקה, מצטמק עוד ועוד באבלו. עד שהלך והשתכן לו סופית ב"סגולה", לצדה של מירי, גורר אחריו גם את חווה אשתו, עוד לפני תום ה"שלושים".

אבל יגאל המשיך ושעט לו קדימה אל עולם האמונה שלו, מבלי להסתכל לצדדים, מקבל על עצמו ללא הרהור ושאלה כל איסור, כל סייג וכל חומרה בשפתיים חשוקות.

מול עינַי המשתאות הוא הפך פתאום לטוראי נאמן מן השורה בצבא השם. מבצע הכול כהלכתו בנאמנות.

מבלי לסטות ימינה ושמאלה. בלי שום הנחות, פקפוקים או תהיות. אף פעם לא מתעמק יותר מדי בשאלות של אמונה, דת ואלוהים.

ככה הוא עד היום. חייל.

בלי שאלות מיותרות.
***

אביתר וישי שלנו כבר זיהו מזמן שאצלי זה אחרת, וחברו לברית אחת.

בארוחות השבת המשפחתיות הם מגחכים אלי: "דתייה־לייט," מנופפים לראיה בשלל נכסי צאן הברזל שלהם, שאותם, אבוי לבושה, אני אכן דשה לעתים בעקבי.

הם נוצקו אל תוכם בעמל רב, הנכסים הללו, משך כל שנות נערותם, והתנדפו מסדר היום שלהם מיד כשיצאו מן הישיבה התיכונית כדי להישלף שוב כקלפים בהתנצחויות משפחתיות.

"דת כבקשתך," הם צוחקים מולי, "לוקחת מן המדף בכל פעם רק מה שנוח ומתאים לך, לפי הצורך."

שניהם, כמובן, לא משתמשים כבר מזמן בשום דבר מן המדפים ההם.

את כל מה שהקנו להם הרבנים והמורים ביגיעה רבה שם בישיבות, הם זרקו בחדווה מאחוריהם, ממשיכים הלאה, שמחים בקלילות המשא.

יגאל מביט בהם ובי לסירוגין, מחלק את מנות הזעם כלפינו שווה בשווה. אני קוראת במבט האילם הזה שלו את ה־אמרתי־לך; והנה־תראי־מה־את־עושה־לילדים־עם־הליברליות־הזאת־שלך; ומה־בכלל־חשבת־לעצמך־עם־כל ־הספרים־האלה ־שאת־מכניסה־ לבית־הזה.

קצת מצחיק אותי הזעם הקדוש שלו. דווקא הוא מכולם.

הצליח לנו החינוך מחדש הזה שלו, מירי.

ממרומי המעמד שביצר לעצמו כנכבד הקהילה שלנו, יגאל פשוט לא יכול לשאת את קלות הדעת שלי בענייני תורה ומצוות.

"דתייה לייט", מקובל, ככל הנראה, גם עליו, למרות הגיבוי הרפה שהוא מעניק לי מול ישי ואביתר שלנו.

יגאל ואני פשוט נקראנו אליו ממקומות אחרים.

אל אלוהים.

אני הבאתי את שלי מהמושבה. טיפחתי אותו שם בזהירות, בסדום הפרטית שלי, נשאתי אותו ברחמים, נכונה לסוכך עליו מפני המתנכלים לו בכל עת.

"אדונַי," הם קראו לו שם, בשיעורי התנ"ך, כל היחפנים גלויי הראש מבית הספר העממי במושבה החלוצית שלי. "וידבר אדוני אל משה לאמור."

אני מתכווצת באימה אל תוך המושב המשותף שלי עם מיכה פייזר.

אסור! ככה, במפורש.

בלחש אני מתקנת אותם מהר ל"השם" שלי, שרק ימשיך לשמור גם עליהם ועל כולנו. תמיד. אמן.

כמו שאני שומרת עליו.

במושבה כרתנו את ברית בין הבתרים המשולשת. מירי, אני ואלוהים המיוחד שלנו. בתפילות נמלצות, בטקסים מדוקדקים, במורים הרוחניים שלנו, אבא שלי, ואבא צבי פרידמן שלה, שתמיד ידעו להציב סימן קריאה מנומק וחכם מול כל סימן שאלה מקרי סורר שצץ לו לעתים לאורך הדרך.

כי אנחנו חברות מינקותנו, מירי ואני.

ההורים שלנו חברים. הם היו יחד בהכשרה בחוץ לארץ לפני שהולידו אותנו בקיבוץ הדתי שבנגב. כשנולדנו, בהפרש של שבוע, הם בחרו בשם זהה לשתינו. רק שמיד התברר מי באמת נועדה להיות מירי, עם כל הקסם והברק, ומי תישאר לה המרים.

"את יודעת, אבא שלך ואמא שלי, ואמא שלך ואבא שלי, זה ממש לא מוצא חן בעיני," מירי צוחקת.

זה נכון. אבא שלה, צבי, מעריץ את אמא שלי.

את הבישולים, את הכרוב הממולא, הגולאש, הפלצ'ינטס, את הבית המלא אורחים תמיד, את השמחה השוצפת שלה, החמה, הקולנית, ההונגרית.

ואבא שלי טווה מרחוק חוטים של הערכה חרישית אל חווה. אל האיפוק השקט, הדיבור הרך, כל מה שאמא לא.

אז איך זוּוגו הזוגות דווקא ככה? והרי הם יכלו לבחור אחרת, שם, בהרי הקרפטים, בהכשרה החקלאית שלהם, כשיצאו בכל בוקר יחד על עגלות, אשכולות בחורים ובחורות צוהלים, ראינו את התמונות.

מי יודע? כך או כך, אנחנו משפחה אחת גדולה. בשבתות, בפסח, בטיולים.

יחד עזבנו את הנגב אל המושבות שלנו. הם לגדולה, המשגשגת, אנחנו לנידחת. אבל שום דבר לא מפר את המשפחתיות המחבקת הזאת של כולנו.

מירי מתווכת ברוב חן ותבונה ביני — ילדה מאמינה כמעט יחידה בבית הספר העממי של מושבת הפועלים המאובקת שלנו, הנטולת כל מורא שמים — לבין נפלאות האלוהים שהיא מכירה טוב ממני, פרי השפע הרוחני המורעף עליה בבית הספר הדתי הוותיק והמיוחס שלה.

בהתחלה היה לי ממש קשה.

ילדה אחת קטנה, בת שש, במושבה חילונית לתפארת. כזו שבחורים שזופים דוהרים בה על גב סוסים אל מרחבי השדות בצהרי יום הכיפורים, שתושביה עמלים בחריצות כל ימות השנה מבלי להניח לחג או למועד להסיח את דעתם, ששבע כיכרות לחם מוכנות ומזומנות להם בארונות המטבח מפני הרעב הממשמש ובא עליהם לקראת הפסח.

פעם אמרה לי נאורה שאין דבר כזה, אלוהים. אבא שלה גילה לה.

זה היה כשחזרנו הביתה מבית הספר בדרך הארוכה שלנו החוצה שדות של פרגים וחרדליות.

"מה זאת אומרת אין אלוהים?" אני נדהמת.

"אין כלום. אנשים סתם המציאו שיש. אבא שלי אמר."

אני מסתערת עליה בחמת זעם, "באמת? אז מי ברא את העולם? את אבא שלך? את כולם?"

נאורה לא נכנעת. "אין. אין. את רק לא יודעת את זה כי אתם אדוקים."

אבל אני לא מוותרת כל כך בקלות על אלוהים שלי. בבית הספר אני מכנסת סביבי עדת אוהדים ומארגנת לו מיד קבוצת תמיכה: "אבא של נאורה לא יודע שום דבר. הוא סתם שמן שממציא דברים. אין אלוהים, באמת! איזה קשקוש."

הקבוצה, במפתיע, מסכימה איתי הפעם פה אחד. יש גבול. גם בהתיישבות העובדת של אלף תשע מאות ארבעים ושמונה.

נאורה לא מדברת איתי.

"את יודעת למה. זה בגלל ה'שמן'."

כל אחת ועלבונה.

אבל אני את כבוד האלוהים הצלתי.

אני לא תופרת לה כאן שום שם מטפורי. ככה באמת קראו לה, נאורה.

נאורה מגלי. בעוד ארבעים שנה היא תשכול את הבן הבכור שלה באחת ממלחמות ישראל, מי יכול לזכור באיזו, ותאבד, קרוב לוודאי לעולמים, את קמצוץ הספק האחרון, אם בכלל נותר בה מאז.

המושבה שלנו מספקת לי עוד הרבה מערכות, ואני כבר מצולקת מקרבות.

בשבת חורפית יפה אחת אני צועדת עם אבא לבית הכנסת.

הרחובות שקטים, שעה מוקדמת של שבת בבוקר. אנחנו פוסעים לנו בנחת, אבא ואני. הוא משוחח איתי בכובד ראש, מסביר לי דברים. כמו זה שבאמריקה המציאו משהו שהוא בדיוק כמו רדיו, אבל יכולים גם לראות את האנשים. קוראים לזה טלוויזיה. אני מוקסמת, איך אפשר? ממש רואים?

אולי בגלל זה אני לא מבחינה בגברת ינובר שצצה כנגדנו, כד חלב ריק בידה.

"אדון רובין," היא כועסת על אבא, מניחה את ידה הפנויה על מותניה הדשנים, "אני מתפלאה עליך! בן אדם אינטליגנטי, מנהל לשכת העבודה, סגן ראש המועצה, איך אתה מאמין בשטויות האלה? בית כנסת? אלוהים? בימינו? אחרי כל מה שקרה שם עם היטלר? נו, באמת. ועוד לוקח איתך את הילדה. אני פשוט לא מבינה אותך!"

אבא מחייך אליה.

רק את זה אני זוכרת מהרגע הנורא ההוא. אבא בטח ענה לה משהו, אבל אני כבר לא שומעת כלום. העלבון צורב בי. אבא שלי? החכם? מאמין בשטויות? ככה גברת ינובר אמרה! והיא הרי מדברת תמיד יפה באספות של בית הספר בשם ההורים, ומה אם היא תספר את זה לבת שלה, אריאלה, ולכל הילדים האחרים?

אני מחבקת את אבא באהבה גדולה, ברחמים, בניסיון נואש לגונן עליו.

על אלוהים.

למירי, החברה הכי טובה שלי, אין בעיות כאלה.

במושבה הענקית שלה, שהיא לא כמו שלנו, ואפילו קוראים לה "אם המושבות", היא לומדת בבית ספר שיש בו רק בנות. אין בו אף בן, באמת! וכולם שם דתיים, הילדות, המורות, ההורים. ומי שלא, מסולק תכף ומיד מבית הספר.

כשמירי באה לבקר אצלנו עם צבי וחווה, היא צוחקת: "צריך בכלל לקרוא לכם 'פרדס חולות'," ככה היא מגלגלת את שם המושבה הוותיקה שלנו ומנערת את החול מהסנדלים.

אנחנו לא נועלים סנדלים. כל הקיץ אנחנו יחפים. בקוצים, בשבילים, בחול החם, בפרדסים המקיפים אותנו סביב.

צבי, אבא שלה, מציל את כבודנו. גם הוא "סגן־ראש" באם המושבות שלהם, שזה בהרבה יותר נחשב מאשר אצלנו, ובכל זאת הוא נהנה לבוא אלינו למושבה, מתפעל מכל דבר. מהחצר הגדולה שלנו מלאת ההפתעות, מהשסק, מהאבוקדו, מהאנונה. ויותר מכול — ממני.

הוא מעמיד אותי על כיסא במרכז החדר, מכנס את כולם סביבי, מהסה אותם בסמכותיות ואומר בעיניים נוצצות: "עכשיו תקראי להם."

צבי אוהב שירה וגאה מאוד בכל מה שאני כותבת.

גם מירי נאלצת להקשיב.

ואני קוראת להם בהטעמה ממבחר יצירתי, כי כולם יודעים שמרים היא אולי באמת קטנה ורזה כזאת, אבל כותבת שירים כאלה יפים, ועוד על אלוהים, ותולים אותם על הקירות ומפרסמים אותם בעיתון של בית הספר, שזה ממש קידוש השם, וכשהיא תגדל היא תהיה משוררת.

מירי לא חולקת על גדולתי הרגעית, ומוסיפה בנדיבות מחמאות.

"נהדר. כל כך יפה."

היא יודעת שאין בי איום על נחלתה. אחרי שהיא נטלה לעצמה את כל הקלילות והחן, היא יכולה להשליך גם אלי כמה פירורי תהילה.

היא מלמדת אותי דברים שמלמדים בבית ספר דתי של בנות: סיפורי צדיקים, נסים כאלה גדולים שזה רק מוכיח, תפילות כלליות וגם פרטיות, סודיות, שאנחנו ממציאות לאלוהים שלנו. זה תמיד עוזר, היא מבטיחה לי. במיוחד אחרי ששיחזרנו יחד, בעזרת סיכה, את ברית־בין־הבתרים שלנו, עם טיפות דם מאצבע דקורה, במקום גוזלי־תורים.

ברית עולם.

וככה אני נושאת איתי לכל מקום את אלוהים המבוזה והדחוי של המושבה שלנו, גם היום, כשגברת ינובר נחה לה כבר מזמן מעבר לשדרת הברושים עם כל החברים הסוציאליסטים שלה, כל כך רחוק מכאן.

נכון, הוא קצת מקל עמי ראש, אלוהים של פרדס חנה, בעניין הסעיפים המפורטים שלו, ולא מאיץ בי להיחפז ולמלא את כולם עד תום. אולי בגלל שאת התפילות ההן של שתינו אליו, אני מקפידה לשנן בנאמנות כל הימים.

גם את החלק שלה, עכשיו כשהיא הלכה והשאירה אותי עם יגאל.

מירי לא הבינה אז איך אני יכולה להיות חברה של כל הילדים החילוניים, החופשיים האלה, מבית הספר העממי שלנו.

זה ישתנה קצת חמש שנים אחר כך, כשהיא תביא הביתה את יגאל, המדריך היפה מהשומר הצעיר, עם כל העקרונות שלו על הדת והאופיום להמונים.

אני אעריץ אותו בשקט, מרחוק. אבל כל זה יקרה אחר כך.

קודם לכן, כשהיינו בנות שתים־עשרה, מירי נסעה מכאן עם צבי וחווה.

המפלגה הדתית שלנו גמלה לצבי פרידמן על פעילותו הברוכה למענה. היא מינתה אותו לשליח עלייה של הסוכנות היהודית בצרפת.

מירי גרה במרסיי שלוש שנים, קנתה לעצמה צרפתית שוטפת, ובכך חרצה את גורלה להתמנות כמדריכה בקייטנת קיץ ישראלית לנוער יהודי מבלגיה.

היא פגשה בה את ז'אק־מאיר, הרב השרמנטי מאנטוורפן שהקסים מיד את אבא שלה, נטשה כאן את יגאל הנכלם, שחילוניותו המולדת, פגם בלתי נסלח אצל צבי, הותירה אותו לנצח מחוץ לגדר שלה.

והיא חזרה הביתה בארון. אבל הורישה לי את יגאל. תודה, מירי.

"רוצה קפה?" אני פונה אליו.

יגאל יושב עמוק בתוך הכורסה, באימונית הנייקי שלו, מול החרציות באגרטל הכחול.

אני לא מחכה לתשובה, מרתיחה מים, מוציאה את הספל הלבן, זה שמאשר לו בכל בוקר מחדש את היותו "האבא הטוב ביותר", מה שדי נכון, מוזגת לו קפה נמס עם חלב, לי שחור, מניחה על השולחן הקטן שלצדו ושותה בדממה.

הוא מרים את הספל שלו, ממלמל אוטומטית בשקט, "שהכול נהיה בדברו," כבר עייף מלהזכיר לי שחובת ברכות הנהנין מוטלת גם עלי.

אני שותקת. אחרי כל השנים שלנו יחד מה עוד אפשר להגיד ולא אמרנו.

"היית אצלה," הוא קובע, לא שואל.

מביט בחרציות שהבאתי משם. העיניים שלו ריקות.

נכון. תמיד פורחות חרציות ביום השנה של מירי. אני מלקטת אותן מסביב לקבר, יושבת לשוחח איתה מעט, מניחה כמה מהן על האותיות המתיישנות במצבה שלה, אחדות לחווה ולצבי, ואת השאר מציבה במטבח שלנו.

ממילא אנחנו ככה כרוכים כולנו יחד לתמיד.

בקול של יגאל עדיין מונח העלבון מאתמול. שוב אביתר וישי. כמה אפשר.

אילו רק היו מנהלים לעצמם את החיים כמו שצריך. כמו שלמדו בישיבה. כמו שראו בבית.

לפני כל התל אביביות הריקה הזאת שקנו לעצמם. מתחתנים להם כמו כולם בקהילה שלנו, מולידים ילדים. איך נפל עלינו דבר כזה?

תכף יישלח אלי חץ הנזיפה הקבוע.

זה רק בגללי. אילו הייתי מעט יותר קפדנית. זהירה יותר ביום־יום. נטילת ידיים, ברכת המזון. קצת יותר כאלה. ילדים צריכים דוגמה אישית, את יודעת.

מירי, את מאמינה? יגאל שלנו מכפר סירקין מלמד אותי הלכה יומית.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “כולם היו כאן והלכו”