החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

לכתוב ולגנוב

מאת:
הוצאה: | 2016-02 | 296 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

דריה היא תסריטאית, רן מפיק טלוויזיה, ושניהם הורים לילדים ונשואים באושר יחסי, אם כי לא זה לזה. רן מחליט להעסיק את דריה כעוזרת הפקה, והיא מאמצת אותו כעורך התסריט שהיא מנסה לכתוב. עולמם מתמלא בכמיהה עוצרת נשימה, אך גם נסדק ומאיים להתפרק. ההתאהבות הפתאומית שמשתלטת על חייהם מבהילה את שניהם בעוצמתה המפתה וההרסנית.
'לכתוב ולגנוב' הוא רומן שעוסק בכמיהה לאהבה גואלת ואמיתית, גם כשהיא בדויה. זה גם מה שעומד במרכז התסריט שדריה מנסה לכתוב, תסריט שהיא נסחפת לתוכו ומממשת בחייה שלה. מכותבת התסריט היא הופכת לגיבורה שלו, אך עד מהרה מגלה שלתנועה הזאת בין בדיון למציאות יש מחיר.
איך יוצרים אהבה? איך רוקמים אותה באמצעות מילים ותמונות, זיכרונות ותשוקות? ואחרי שהיא נוצרת, האם אפשר לתקן אותה, להעניק לה חיים, או שאין ברירה אלא למחוק את המילים ולפוגג את האשליה? ענת שביט-פנחסי נעה בווירטואוזיות בין נקודות המבט המתערבלות של גיבוריה: יוצרת את אהבתם באמצעות מילים מכושפות אך מפוכחות, ואז מניחה לאהבה הזאת להבין את עצמה ולקבוע את גורלה.
ענת שביט-פנחסי למדה פסיכולוגיה ותקשורת באוניברסיטה העברית. מילדותה חיה לסירוגין בישראל ובארצות-הברית. בקליפורניה עבדה כמורה ליוגה וכעורכת תוכן בהפקת הסדרה התיעודית Roadtrip Nation. בישראל יצרה וביימה את הסדרה התיעודית 'צומת דרכים' ששודרה בערוץ 8. 'לכתוב ולגנוב' הוא ספרה הראשון.

מקט: 4-497-1201
מסת"ב: 978-965-560-022-3
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1. החורשה

הוא שוכב מעליה, עירום חוץ מג'ינס שמופשל עד לקרסוליים, חסום בנעלי אדידס שחוקות. האור פראי, אך צמרות העצים העבות מגוננות עליהם כמו שמיכה. מבטה נעול על פניו. עיניו סגורות. הם קפואים, כמו בפְריז פריים בסרט, אבל זו לא סצנה בסרט כי הסרט מת. אותו דבר אפשר לומר גם על הסיפור ביניהם: מת סופית, נגמר לתמיד. רק התנועה האיטית של פלג גופם התחתון, מעלה־מטה, מעידה אחרת.

מתחת לגב שלה פרוש ז'אקט הקורדרוי שלו, עם הריח המוכר שלא הריחה כבר שמונה חודשים. הז'אקט לא מגן עליה מפני דקירות מחטי האורן, אבל הריגוש שממלא אותה מטשטש את הדקירות ודוחק כל תחושה אחרת. ככה היא זוכרת אותו, כמו סם שמשכך כל כאב, למרות שהכאב נבע בדרך־כלל ממנו. אם כי ברגע זה קל להטיל ספק בדברים מסוימים וליחס ממשות לאחרים.

למשל, המבט שלו, כשהוא פוקח עיניים ומביט בה מתחת לעפעפיים כבדים, קשה לפקפק עכשיו בכנות שלו. קשה לפקפק גם בזרוע שלו, לצד ראשה, שנראית לה עצומה, כמו קיר שאפשר להישען עליו. כשהוא מעביר אליה את משקל גופו, הווריד הבולט תופח ופועם, כחול ואלכסוני, ומתמזג עם הקפלים המתפתלים של בטנת הז'אקט. רק מפרק היד, בהיר יותר וצר, כמעט מערער בנשיותו, נראה כאילו הוא עומד לקרוס תחת משא הגוף – איך הוא קשור לזרוע הזאת? הזרוע היא קיר בזמן שהוא עצמו תמיד היה יותר כמו המפרק. לא יציב, בטח לא מישהו שאפשר להישען עליו.

אבל עכשיו, בעדינות עגמומית שלא זכורה לה, הוא מסיט קווצת שיער מפניה. תחושה חמה וממכרת מתפשטת בתוכה, ערפל ישנוני וחשמלי. היא נמסה. ולמרות זאת לא אומרת לו שהיא אוהבת אותו.

פתאום היא מבינה, רואה בבהירות, שהם בנקודת מפנה. זה בכל זאת כמו סצנה בסרט – סרט אחר, לא הסרט שלה שכבר שלא ייכתב – הסצנה בסוף שמעוררת בצופה השראה ותקווה, כי שני המאהבים נפגשים שוב אחרי כל הזמן הזה, ומצליחים, כנגד כל הסיכויים, להציל משהו מתוך מערכת יחסים חולה והרסנית. וזה מוכיח שהם שרדו משהו. היא מאמינה בהיגיון הזה. היגיון שמבטל את כל הימים שבהם הפנתה את הגב לתשוקה, ימים שהצטברו לשבועות וחודשים, ודומים עכשיו לערימת קומפוסט מרקיבה בקצה חצר עזובה.

אלוהים, קומפוסט. למה היא חושבת עכשיו על קומפוסט? היא חושבת יותר מדי, יותר מדי עליו. היא לא למדה כלום מהחודשים האחרונים? עכשיו היא לא רוצה לחשוב, לא על שום דבר ובטח לא על קומפוסט, כי ברגע זה הוא שוב יורד למטה ולוקח אותה לאן שהיא רוצה – מחוץ לעצמה. מחטי האורנים מהבהבים מעליה כמו גיצים. מימין ומשמאל מקיפים אותם שיחים כלשהם, זהובים וסמוקים. רגליה על גבו, וכל מה שהיא רוצה זה לשקוע בגוף שלו, בריח שלו, בעור המוכר, להתמסר לתחושת החופש והריק ולא לנסות להבין מה לעזאזל היא עושה כאן, שוב, יחד איתו, עירומה.

היא קופאת. מקשיבה למשהו. גם הוא קופא. מתרומם ונשען על המרפק. הצלצול חלש וקלוש. אולי היא רק מדמיינת אותו.

"מה?" הוא מסובב את ראשו לעבר המכונית, "זה כלום. זה רק טלפון."

מזווית העין היא רואה את הטלפון שלו זרוק במרחק נגיעה, לצד המפתחות, על אבן שטוחה. מאחוריו, בין השיחים, אפשר לראות את דלת המכונית. שם, במושב האחורי, בתוך תיק העור, קבור הנייד שלה שעכשיו מפסיק לצלצל. ולרגע הכל שקט. משולש ציפורים שחורות מחליק ללא קול דרך פיסת שמים ממוסגרת בצמרות העצים. העננים שטים במהירות. דממה. אי אפשר לשמוע כלום, גם לא את משק כנפי הציפורים שנכנסות לתוך העננים ומגיחות מהם.

ואז שוב הצלצול, ואיתו חוזר הפסקול כולו, מקוטע ואלים: קריאת עורב, נהימת משאיות שטסות בכביש במורד הגבעה, צופר מרוחק, הצפצוף הצורם בנייד שלה שמבשר על עוד הודעה ומנפץ את המעטה השברירי של כל התובנות שלה. סביבם ריח של מחטי אורנים ושרף, לחות ועלווה. אדמה על הברכיים שלה, יבשה ומפוררת. אדמה קשה מתחת לגב שלה. דקירות של מחטי אורן חדות. המסלול למכונית אינו יותר מחריץ בין השיחים, מנוקד בפיסות נייר טואלט, עטיפות מסטיקים, שקיות, פחיות וחצץ, בוץ מיובש, חרוך וסדוק.

כתפיו הרחבות מאוזנות מעליה, כמו מאזניים, משדרות לה איזון והחלטיות. היא שוקלת כל מה שכבר איבדה מול כל מה שעדיין לא איבדה ואולי תוכל להציל. הוא דרוך מעליה, מחכה לסימן. אף אחד לא עוצר אותך, המבט הבוער שלו אומר.

מי אתה? היא חושבת. הם זרים. אפילו עכשיו, אחרי כל הזמן הזה. זה בטח חלף גם לו בראש. הם תמיד היו זרים.

  1. :

    ספר מרגש עצוב ונוגע ללב

הוסיפו תגובה