החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

קורא לה אלה

מאת:
הוצאה: | 2018-08 | 320 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

זה לא סיפור מפחיד. זה פחד שאף פעם לא קיבל

הזדמנות להפוך לסיפור.

אלה זוכרת מעט מאוד על עברה הטראגי: ילדותה בצל אמא מופרעת וסב מפחיד, הפנימייה האלימה והקשוחה שבה התחנכה, ד"ר וייסמן המאיים. רק דבר אחד היא לא שוכחת לעולם — היא ואחיה התאום אלון תמיד יהיו שם אחד בשביל השני. היא יודעת זאת היטב, למרות שלא ראתה אותו או שמעה ממנו שנים רבות.

כשסבה נפטר והנושים צרים עליה, אלה יוצאת לחפש אחר אחיה, מבלי לדעת שבכך היא מחוללת תגובת שרשרת איומה. אך כשאירועים מוזרים ואפלים מתחילים להתרחש סביבה, ודמויות מן העבר נופלות קורבן בזו אחר זו בשלל מיתות משונות, אלה מבינה שאין דבר מסוכן יותר מהשכחה, וכי עליה לשוב אל המקומות שבהם הכול התחיל ולתבוע לעצמה את עברה.

קורא לה אלה הוא מותחן פסיכולוגי ייחודי, הצמוד לתודעתה המפורקת של הגיבורה שלו, מספרת לא אמינה שאי־אפשר שלא לתת בה אמון.

בספרה הראשון טל פרידמן מפתלת מותחן פסיכולוגי מורכב ורב־רבדים, שבו מקבל הקורא הזדמנות לפתור

לא רק את התעלומה אלא גם את חידת חייה הסבוכה

של הגיבורה הפגומה והמקסימה שניצבת במרכזו.

הספר קורא לה אלה מעובד בימים אלו לסדרת דרמה לטלוויזיה.

 

טל פרידמן היא ד"ר לתקשורת, מומחית ויועצת לשיווק חברתי ומרצה באקדמיה. הקימה וניהלה את פרקטיקום החוג לתקשורת באוניברסיטת ת"א; הקימה מסלול לימודים עבור 'הבצפר'; השתתפה בצוותי מחקר ופיתוח; עבדה כעיתונאית בתחומי חברה ותרבות; מגדלת שלושה ילדים וכלבה. מעמידה פנים ששומרת על כושר. מורחת אודם אדום. מקפידה למחזר.

קורא לה אלה הוא ספרה הראשון למבוגרים.

מקט: 15100935
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1.

8.

זה לא סיפור מפחיד. זה פחד שאף פעם לא קיבל הזדמנות להפוך לסיפור.

32.

זה לא מוזר שהיום שלה מתחיל בזה שסבא שלה מת, אלה חושבת. היא צלולה. זה מוזר שסבא שלה מת והיום שלה יכול להתחיל. רק שאלה שונאת התחלות, וזה תירוץ כדי שתוכל ללכת שוב לד’ר וייסמן. היא מתכוונת — לא שוב, כי אסור שזה יהיה מתועד. אבל ד’ר וייסמן מוצא חן בעיניה. היא חושבת ככה מאז שהיתה צעירה. כלומר, היא עדיין צעירה. הי, אלה צעירה. אבל בימים שסבא שלה מת היא יכולה להרגיש קצת פחות. למרות שסבא שלה מת כבר מזמן — אפילו שהוא מת רק היום. אז היא אמורה ללכת לבית החולים ולחתום על משהו, אבל קודם לווייסמן. שמוצא חן בעיניה. במובן הזה של האביר על הסוס הלבן, עם טיפה אפור בצדעיים. שזה הצבע שאלה הכי מעדיפה.

‘המחשבות שלך מבולבלות,’ נטע לידה מעירה בחיבה.

אלה לא מתכוונת לתת למוח שלה לנזול לרצפה לפחות עד יותר מאוחר, היא מבטיחה.

33.

‘כשאתה קורא את הכתוביות, אתה יודע מה הדמות הולכת להגיד לפני שזה ממש קורה על המסך. וגם אם זה שבריר של שנייה, משהו בך יודע למה לצפות. אוי, עוד פעם עשיתי את זה, נכון? התכוונתי ל’כשאת קוראת את הכתוביות’. אני לא יודעת למה בכל פעם שאני מדברת איתך אני עושה את זה בזכר. מה זה הקטע הזה? ‘את קוראת את הכתוביות. אלה, את לא אלון.’ נו,’ היא מדקלמת בחדגוניות שהיא חיקוי גרוע לקול של ד’ר וייסמן. ‘בכל אופן, חיים עם כתוביות הייתי יודעת לעשות.’

קצות השפתיים של ד’ר וייסמן מתעקלים כלפי מעלה בחיוך לא רצוני, והיא תוהה אם לזה הוא התכוון כששאל אותה מה שלומה.

‘אני בסדר,’ היא נאנחת ושוקעת עמוק בתוך הספה הירקרקה. הוא מניח יד חמה על המצח שלה כמו מודד את החום, אך ממשיך את התנועה ומלטף לה את הראש. ‘אני בסדר?’

עכשיו הוא כבר מחייך בפה מלא, חושף גומה קטנה בזווית עין ימין.

היא יודעת שהיא לא רשאית להיות שם. היא לא היתה אמורה להתקשר אחרי שעזבה את הפנימייה, לא היתה אמורה לשמור איתו על קשר. אבל אלה לא יודעת איך עושים את הקטע הזה של קופת החולים והוראות הקבע ואיך בוחרים רופא ואיך מסבירים לו מה לא בסדר איתך ואיך סומכים עליו. וייסמן היה שם. ואין לה דבר בעולם הזה מלבד החיבה שלו ומחזיק מפתחות בצורה של פרפר.

‘את עדיין מדברת עם נטע?’ השאלה שלו מכילה המון שאלות אחרות, והיא לא מהססת כשהיא משקרת את ראשה לשלילה. ‘טוב,’ הוא אומר בפשטות וקם מהספה. כשהוא מדבר שוב, הפנים שלו מביטות אל מעבר לדלת זכוכית שמובילה לחצר קטנה, אל אותות סתיו ראשונים שמופיעים בה. ‘אלה, אני מאוד שמח שהתקשרת אלי היום. אני בטוח שהטלפון מבית החולים עירער אותך ושלא היית עוברת את זה בלי עזרה. זו לא בושה להיות חלשה, דיברנו על זה הרבה פעמים. אני גאה בך שאת מודעת לזה שאת לא יכולה להסתדר לבד, בשביל זה אני פה.

‘את ילדה טובה, אלה. אבל את צריכה להימנע משבילים חשוכים. לנווט מפנס רחוב אחד אל משנהו, כל פעם אל הנקודה המוארת הקרובה. הרעש תמיד מושך לשוליים, אז את צריכה להסתכל בעיניים פקוחות קדימה, כן? ישר אלי.’

המבט שווייסמן שולח אליה כמו נדבק מהסתיו שבחוץ, כולו שלכת.

כל מה שבזהירות הוא מנסה לא לומר, נוחת אצלה חזק. אלה לא ממש יודעת מה לעשות, והיא עדיין נתונה תחת ההנחיות הקשוחות של לא לתת למוח שלה לנזול לרצפה, אז היא רק מהנהנת ומשפילה את המבט לרצפה.

האמת היא שלפעמים, כשאלה מנסה להסתכל קדימה ולהיות נוכחת, היא דווקא שומעת עוד יותר את הקולות שפועמים באוזניים במקצב אחיד עם הדופק: ‘בוקר טוב, אלה. תתעוררי, אלה.’ אבל וייסמן הסביר פעם שהמוח שלה מורכב ממגירות נעולות, ושלאחת כמוה לא כדאי לחטט אלא לנסות ולהתנהל ב’כאן ועכשיו’. שזה מאמץ, היא לא יכולה להכחיש — למצוא את המינון הנכון של להיות נוכחת בלי לשאול מה קורה סביבה.

הקושי הזה מבלבל כל כך, עד שפעם נטע התעצבנה ונזפה בה, ‘מה לכל הרוחות הבעיה שלך?’

אבל הבעיות של אלה כל כך רבות ומורכבות ש — באמת? אז היא הפנתה את הגב והעמידה פנים שהיא לא מזהה איך ה’בוקר טוב, אלה. תתעוררי, אלה’ נשמע בדיוק כמו הקול של אח שלה.

‘בוקר טוב, אלה.’

אם צופית, המזכירה של ד’ר וייסמן, מופתעת שהיא שם, היא לא מראה שום סימן לכך. אלה היתה נותנת הכול בשביל המיומנות הזאת, וואו. כי המגירות שלה אולי נעולות, אבל הפרצוף שלה מעולם לא הצליח להסתיר דבר. וצופית היא בן אדם מבעית, אלה לא מתביישת להודות. היא מחזיקה במעין וייב כזה של ‘יש לי משייף ציפורניים, ואני לא מפחדת להשתמש בו’, ובכלל, אלה מפחדת מאנשים שממצמצים מעט כל כך.

השפתיים של צופית נמתחות בקו דק כשאלה לא עונה, והיא פונה לווייסמן במבט מצפה. הוא מתרומם מהספה, היד שלו משאירה חום על הירך שלה — האם הוא לא עמד הרגע ליד החצר הקטנה?

על העקבים צופית גבוהה ממנו, וכל הגוף שלה מתקמר מעליו כמו ענף של עץ תמר. ‘אתה מאחר לפגישה הבאה שלך, היית צריך לעדכן אותי שהיא באה,’ היא אומרת ומתקמטת כשהוא מושיט יד לארון התרופות הנעול. המבט שלה נוזף. ואו־קיי, האנשים בעולם של אלה גם ככה נחלקים לאלה שמזלזלים בה ולאלה שמרחמים עליה, אז זו לא הגישה, כמו המילים הבאות של צופית שמכאיבות לה, ‘שים את הילדה במקום סגור, ככה אתה לא עוזר לה.’

ואלה כבר היתה במקום סגור. למעשה, היא עדיין לא היתה במקום פתוח. היא לא צריכה שיזכירו לה שהיא גרועה בלחיות. אבל כשווייסמן מחייך אליה, זה כמו בהתחלה, היד שמדדה את החום וליטפה את השיער. רעש הכדורים שמתפזרים בבקבוקון בלי תווית או מרשם הוא אישור וקבלה.

‘אלה?’

ד’ר וייסמן קורא לה והיא מסתובבת אליו מפתח הדלת. חצי פנים מוארות באור החצר, חצי מוחשכות באפלת החדר.

‘אני מזכיר לך לא להתקשר לאלון.’

34.

אלה עומדת מחוץ למרפאה של ד’ר וייסמן, והיא בכלל לא מעמידה פנים שהיא יכולה לחכות. היא בולעת שלושה כדורים, שזה מעל המינון הנדרש. אבל זה שסבא שלה מת זה מעל המינון הנדרש. ומה שנדרש ממנה עכשיו זה מעל המינון הנדרש. אחרי זה היא מתקשרת לאלון.

או שאולי זה קורה בסדר הפוך.

אלה עומדת מחוץ למרפאה של ד’ר וייסמן, והיא בכלל לא מעמידה פנים שהיא יכולה לחכות. היא מתקשרת לאחיה התאום. הם לא דיברו כל כך הרבה זמן והלב שלה פועם כמו משוגע. זה כל מה שהיא רוצה וכל מה שהיא מפחדת ממנו, הקול שלו והידיעה שהוא איתה. אלון צריך לדעת שסבא שלו מת, ובאמת שהיא לא מסוגלת להתמודד עם הללכת לבד לבית החולים או עם המחשבה שתפגוש שם את אימא שלה. רק שזה צלצול ועוד צלצול ותא קולי. בלי קול, רק מכונה.

‘זו אני. סבא מת. ואני חיה. בבקשה תתקשר ותגיד לי שגם אתה. אלון?’ הנשימה נפלטת ממנה רועדת. ‘אני לא יודעת איך להסביר את מה שאני מרגישה עכשיו. זה כמו, כמו… בית ריק. אלון, בסדר? אני רוצה להרגיש בטוחה.’

זה באמת מה שאלה צריכה, אז היא לוקחת שלושה כדורים אחרי שהוא לא עונה לה.

ו־או־קיי. אז מה?

אלה היא קצת בן אדם שרואה את העולם תמונות־תמונות. אבל היא חושבת שזה אולי הדבר הכי טוב בה. ש — אלוהים יודע מה היה קורה לה אילו היא היתה זוכרת הכול.

ואלון תמיד אמר, ‘אנחנו דם אחד.’

אלון אמר, ‘אנחנו בזה ביחד.’

אלון תמיד אמר, ‘אני שומר עלייך, את שומרת עלי. אנחנו דם אחד. אנחנו בזה ביחד.’

את זה אלה לא שוכחת אף פעם.

11.

במכה אחת הוטחה אלה לאחור על הקיר וזה לקח לה שנייה לקלוט שהיא לא נאבקת, שהיא לא מתכוונת להתנגד. זה היה עדיף במובן מסוים — לחוות את זה במקום לצפות בזה. היתה בזה הקלה. נקודות לבנות הופיעו בשדה הראייה שלה ככל שהיד שלחצה לה על קנה הנשימה הגבירה את לפיתתה והכול התערבל סביבה. מרחוק, כמו מעבר לערפל סמיך, אלה שמעה

35.

בבית החולים נותנים לה לחתום על כל מיני מסמכים. היא כותבת את השם שלה שוב ושוב על קווים ישרים שלידם עובדת סוציאלית סימנה איקס קטן. מפעם לפעם החתימה הולכת ומשתרבטת עד שהיא נראית לאלה כקשקוש מלוכלך. יש לה עיניים עייפות, לעובדת הסוציאלית, שקמטים דקים ועדינים מעטרים אותן. היא אומרת לאלה: ‘עברו יותר משבועיים מאז שהודענו לך שהוא נפטר. כבר חשבתי שאף נציג מהמשפחה לא יגיע.’ היא אומרת: ‘זו פטירה רגילה בנסיבות טבעיות.’ היא אומרת: ‘זה ההעתק של רישיון הקבורה.’ היא אומרת: ‘את צריכה להשיג אישור תושב מביטוח לאומי ולשלם לחברה קדישא.’ היא אומרת: ‘יש הרבה חובות שלא שולמו מתקופת האשפוז,’ וגם: ‘תחתמי כדי לדרוש את חפצי הערך שסבא שלך מסר לשמירה.’ היא מסבירה ומסבירה ומסבירה. אלה סופרת את נימי הדם האדומים שצובעים את העיניים של האישה מולה.

בכל אופן, לסבא של אלה קראו עמוס. זה משהו שאלה דווקא יודעת וגם כל מיני פרטים אחרים, ובסך הכול נראה שהעובדת הסוציאלית מרוצה. היא שמה חותמת שחורה על טופס שאלה מחזיקה, מחייכת חיוך עצוב ואז עוזבת אותה. בתוך. בועה.

פעם היה להם חופש גדול. אימא שלהם לקחה אותם לים. היה שם כדור שקוף וענקי מפלסטיק שהיה אפשר להיכנס אליו. לא היה להם כסף אבל אלון, שתמיד החזיק בכיס חיוך מקסים ומבט שובב, הצליח להשיג תור משותף לו ולה. זה היה הדבר הכי מרגש שהם עשו בחופש הגדול ההוא. יד ביד הם נכנסו לתוך בועה ענקית שצפה על גלים שקטים. הם היו אסטרונאוט. העולם נראה מבעד לפלסטיק מעוות מעט ומתחת לישיבה המזרחית הכול זז. אלון הצחיק אותה כל כך, הוא ניסה לעמוד והתרסק, משקל הגוף שלו גרם לבועה לשקוע מעט בנפילה.

‘אלה,’ העיניים הבהירות היו מלאות הרפתקאות שחייכו אליה, ‘בואי נפליג מכאן.’

‘כן!’ היא הסכימה.

עליזים, הם התחילו לגלגל את הכדור אל תוך הים.

מרחוק, על החוף, נוח השתקן התחיל לצרוח עליהם לחזור ומיד. לא. רגע — מה? לא, זה לא מה שקרה. את נוח השתקן היא הכירה רק כעבור שנים בפנימיית ירוק־עד. הוא היה איש הצוות היחיד שהיא חיבבה חוץ מד’ר וייסמן.

‘איכס,’ נטע לידה מעירה, ‘מה היה לחבב כל כך? חמש שנים והבן אדם לא אמר מילה.’

‘זה היה בסדר במובנים מסוימים, לא?’ אלה שואלת, אבל נטע מנידה את הראש לשלילה, מעווה את הפרצוף בסלידה. ‘הדממה הזאת היתה סופר־מפחידה, כאילו את שקופה, כאילו הוא לא יודע שאת שם בכלל.’ היא מרעידה את הגוף שלה בחלחלה ואלה לא מתאפקת, מחייכת אל הדרמטיות של החברה הכי טובה שלה.

אחרי כמה רגעים של שקט, ‘למה אני חושבת עליו?’ היא שואלת אותה.

נטע מרימה את הגבות גבוה בתמיהה ומחווה עם העיניים לטלוויזיה שמקובעת בקיר מעליהן.

במהדורת החדשות הקצרה של שעת הצהריים השדרן נראה חמור סבר. מימינו, בתמונות שנעות בלופ אינסופי, רואים אדם מובל על אלונקה, הבהוב אדום־כחול מאיר את התנועה כמו במסיבה. בכל כמה רגעים מבליחה תמונה דהויה מעט של גבר שמחייך חיוך סגור למצלמה. התצלום אולי ישן, אבל אי אפשר לטעות, זה נוח השתקן.

הגוף של אלה מגיב, לא צפוי, למראה הפתאומי של מישהו מהצוות של הפנימייה. כמו בתאונה, נזרק קדימה ואחורה. הראש שלה נחבט במסעד הכיסא והשרירים מתכווצים בבהלה.

טוב, אז אולי היא לא חיבבה אותו עד כדי כך.

זה כמו לצפות בסרט אימה, משדר החדשות הזה. שוטר צעיר שהכתב מראיין פולט דברים על תקיפה חמורה, נראה מבוהל כשהוא מספר על ההתעללות הנוראה שנוח עבר. הפרטים גרוטסקיים ואלה מסתחררת מעט. היא הכירה כל מיני אנשים במצב אנוש במהלך חייה, ובכל פעם זו אותה ההרגשה. אפילו בשביל נוח השתקן. ויש שם איזה רגע שהשוטר מסרב להגיד אם יש חשודים או מה הרקע לתקיפה, רגע שבו המצלמה מתעייפת ממנו וזזה ימינה. שטיח ספוג בדם מתגלה מאחוריו וקיר מושחת בגרפיטי של עיגול שלם, לא סימטרי ומושחר.

זה בטח היה מביא לנוח השתקן את הסעיף.

נוח לא היה מורה בפנימייה. אלה עד היום לא בטוחה מה בדיוק הוא עשה שם, חוץ מלהתעלם מכל מה שקרה שם. רק שגם שיטת הפעולה שלה היתה להוריד את הראש, ואולי בגלל זה היא לא חשבה שהוא נורא, שאולי הוא לא כל כך שונה ממנה. שניהם השקיעו בלא להישיר מבט ובלא להחליף מילים. אלה, אם היא הסתבכה, היתה רצה לאלון שיריב עבורה. לא שהוא היה צריך את התירוץ, ממילא הוא היה שקוע במעשי חבלה מטעם עצמו כל הזמן. ההפך הגמור מנוח השתקן. שדפק לך עם האצבע על הכתף עד כדי חור כשלא היה מרוצה. כשהעיגול לא היה סימטרי. כי הוא שנא כיעור וחוסר סדר, ואולי בגלל זה השפיל את העיניים כל הזמן בפנימייה.

פעם אחת ויחידה הדלת של חדר התמריצים נטרקה עליה. זה היה ביום שהיא הפילה את הסירים עם האוכל, פתיתים ותירס נשפכו על הרצפה, נכנסו לכל פינה. טינפו את חדר האוכל ואותה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “קורא לה אלה”