החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

האם אתם נמצאים במקום שבו אתם אמורים להיות

מאת:
הוצאה: | 2019-05 | 336 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

עשר שנים לאחר "מהפכת העננים" הדאואיסטית מגלה רפאל שהכישרון הגדול שהיה לו, נעלם. המאבחן הטוב ביותר, מטפל נערץ בעולם שבו הרפואה הסינית המסורתית תפסה את מקומה של הרפואה המערבית וחברות התרופות הוצאו מחוץ לחוק – לא מצליח עוד להרגיש את הצ'י של המטופלים שלו, לעשות את מה שהגדיר אותו והעניק משמעות לחייו.

רפאל יוצא למסע פנימי וחיצוני על מנת למצוא את שאבד לו. המסע הזה ייקח אותו מקוֹמוּנות פוסט־היפּיות בסן פרנסיסקו לעולמות וירטואליים ומסונתזים, אבל כשיתקרב מידי אל האמת יגלה שהוא נמלט על חייו, ושמאחורי התשובה נח סוד גדול יותר משיכול היה להעלות על דעתו.

מי עומד מאחורי מה שקורה לרפאל? האם הדבר קשור להתאבדות של אמו ולאחר מכן של שתיים ממטופלותיו? האם הנשים בחייו הן מי שהן טוענות שהן? ואילו ניסויים סודיים עושות חברות התרופות בצמחי מרפא שמאניים?

האם אתם נמצאים במקום שבו אתם צריכים להיות הוא רומן בלש עתידני, ניאו־נואר בנוי לתלפיות ובעל תנופת דמיון מרהיבה. בספרו השלישי בורא אסף צפור מציאות פרנואידית, שבמרכזה גבר המגלה שהעולם שבנה לעצמו באדיקות ובקפידה מתפורר תחת ידיו, ושעליו להמציא את עצמו מחדש ולהפסיק לפחד מהעבר ומאינטימיות. מהעתיד.

מקט: 15101043
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

האם אתה נמצא במקום שבו אתה אמור להיות?

היה לו קשה אפילו להגדיר לעצמו מה לא היה בסדר. הוא ידע מה צריך לעשות, אבל הוא לא הבין, או שהבין אבל לא ידע. מזמן לא נזקק למילים כדי לתאר מה הוא עושה. למרות שהכשיר מטפלים רבים, דרש תמיד מהמתמחים שלו ללמוד כמו שהוא עצמו למד, מצפייה במוריו. לו עצמו לקח שנתיים עד שהעז לשאול את המורה שלו למה בחר בנקודת דיקור מסוימת, אבל עכשיו נאלץ לחזור ולהגדיר, עשרים שנה אחרי שהחל את דרכו, האם הוא חש? האם הוא יודע? האם הוא מבין? שנים לא היה צריך להגדיר לעצמו מהי אבחנת מרידיאנים ואיך היא עובדת בעצם. הוא רואה? הוא מרגיש? הוא תופס? הוא קולט? הוא חשב על איך זה שעד שלא לוקחים לך משהו, אתה לא שואל איך בעצם זה עבד עד עכשיו.

‘לקבוע לך תור לעוד שבוע?’ שאל רפאל בפיזור דעת את ג’ורג’ פדידה. הוא הציץ ברשימת המטופלים שעוד נותרו לו היום. יש לו עוד שלושה ‘רגילים’, ואחרי זה מתחילים טיפולי הערב, שבהם פתח את הקליניקה שלו לכל מי שידו לא היתה משגת לשלם. גם באיכילוב הטיפולים היו חינם, אבל כדי לקבל שם תור צריך להשיג אישורים צבאיים והפניות, ותורים נקבעו חודשים מראש. רפאל בחר לפתוח את הקליניקה שלו פעמיים בשבוע לכל מי שרצה לקבל טיפול חינם. הוא עשה את זה באהבה ומתוך אמונה שכל אחד זכאי לטיפול אצל המטפלים הכי טובים שיש, והתרגש בכל פעם מחדש לפגוש את המטופלים שאחרת לא היו מגיעים לקליניקה שלו. אבל היום רק חישב מתי היום הזה כבר ייגמר.

‘אני חוזר לכימותרפיה בשבוע הבא…’ הזכיר לו פדידה בטון נוזף.

‘צודק. אז אחרי זה תגיע לכאן?’

‘אולי עדיף שאתקשר אליך…’ פדידה ניסה למשוך בהתרסה את תשומת לבו של רפאל, שהיתה נתונה לרשימת המטופלים.

‘בסדר,’ אמר רפאל, הוא לא התכוון להתווכח. כאיש צבא, ג’ורג’ פדידה היה רגיל לכך שכולם סרים לפקודתו. רק הקצינים הבכירים היו יכולים להרשות לעצמם טיפולים קבועים בשעות הטובות אצל מישהו כמו רפאל, אבל אצלו בקליניקה הוא קובע את הכללים, הבהיר להם מהרגע הראשון, והם יחכו בתור כמו כל מטופל אחר ויעשו כל מה שהוא אומר. מרגע שנכנסו לקליניקה, נאלצו לוותר על כל הגינונים שאליהם התרגלו, אם רצו שהוא יטפל בהם.

הסרטן תפס את ג’ורג’ פדידה לא מוכן. הוא יצא למאבק כמו שהיה רגיל כל חייו, מסתער אלי קרב, אבל הפסיד לכל אורך הדרך, ולזה לא היה רגיל. הסרטן אכל אותו באותה רעילות שבה חי פדידה את חייו גם לפני המחלה, כאילו באיזשהו מקום הסרטן היה שם תמיד, מחכה. קרן חוכמה חשבה שזה אכזרי להגיד את זה, ‘הרי לא תגיד על ילד חולה בן שבע שהסרטן הוא תוצאה של אורח חייו,’ אמרה לרפאל אחרי שפדידה הגיע לאבחון. ‘כל מקרה והסיפור שלו,’ ענה לה.

‘אז תתקשר כשתרצה לחזור לטיפולים.’ מבחינתו של רפאל, השיחה הסתיימה. הוא לא אהב את פדידה, היו עוד מטופלים שחיכו לו, ועוד מעט תתמלא הקליניקה גם באלה שידעו שהם יכולים להגיע בלי תור ויתקבלו לטיפול מסור.

פדידה לא איחר אף פעם לטיפול. הוא היה גבר לא גבוה, אבל עמד תמיד זקוף, חזהו מתוח. שערו היה תמיד מסופר בקפידה, עצמות לחייו חדות, הסנטר היה המאפיין הבולט ביותר בפניו. המעיל הצבאי שלבש היה כבד כשריון. מדיו היו תמיד מגוהצים. צעיף בד אדום מעודן היה הפרט היחיד שהסגיר את העובדה שאף אחד לא מעיר למישהו בדרגתו על הופעתו.

‘עשיתי כל מה שאמרת לי!’ האדישות של רפאל הכעיסה את פדידה.

רפאל לא ענה לו, ופדידה הרים ידיים.

‘אני חלש, אני עייף…’ קולו התקיף היה שבור עכשיו.

‘אני יודע,’ אמר רפאל ברכות וניסה לחזור ולזכור שאל לו לשפוט. פדידה נלחם את המלחמה האחרונה של חייו. ‘אני כן חושב שהטיפולים יכולים —’ ניסה שוב להסביר.

‘כן, אמרת לי את זה,’ פדידה קטע את דבריו בגסות ובקולניות, ‘אמרת שזה יכול לעזור בתקופת הכימו. אבל אני לא רואה את זה קורה!’

קרן הציצה מחדר הטיפולים הסמוך לראות על מה הצעקות.

‘אני אומר לך דברים, ואתה חצי שעה אחרי זה שואל אותי אותה שאלה! ואני בא לפה חודשים, משלם הרבה כסף —’

‘אתה יכול בבקשה להנמיך את הקול?’ רפאל לא שלט בעצמו והתפרץ לדבריו של פדידה. הוא ידע שהוא לא צריך להיגרר, הוא היה צריך דווקא לענות בסבלנות, להרגיע, אבל לא היה מסוגל לעשות את זה, לא עכשיו, לא היום.

‘אפילו עכשיו… אתה ביומן שלך! תסגור את המעדכן כשמישהו יושב מולך!’ המשיך פדידה בקולו הרועם, ‘חודשים ביזבזתי!’

‘אתה מוכן להנמיך את הקול?’ דרש רפאל. הם עמדו בחדר הקבלה, והוא ידע שקולו העבה של פדידה נישא עד חדרי הטיפולים.

‘כבר הרבה זמן נראה לי שאתה בכלל לא יודע מה אתה עושה! כל פעם אתה אומר לי משהו אחר! שינית לי את הטיפול ארבע פעמים!’ צעק פדידה, ידיו מתנופפות בכעס לכל עבר.

‘ההתנהגות שלך לא מקובלת!’ רפאל ניסה להפגין תקיפות.

‘אתה לא פה, אתה לא איתי, אתה לא רואה אותי! יש לי תחושה שכבר מזמן ויתרת עלי, זאת האמת,’ המשיך פדידה והפנה אצבע מאשימה אל רפאל, ‘ואם יש משהו שאני למדתי בצבא —’

‘פה אתה המטופל שלי והדרגות שלך לא משנות כלום, אני מבקש שתנמיך את הקול או שתעזוב את הקליניקה, יש כאן עוד —’

‘אתה תשמע גם אם אתה לא רוצה —’

‘אתה מוכן בבקשה לעזוב את הקליניקה?’ רפאל ניסה לעבור על פני פדידה, אבל זה חסם את דרכו.

‘אני למדתי שאם אתה עושה משהו וזה לא עובד, אתה לא שווה כלום במה שאתה עושה —’

‘בסדר!’

‘וזה נכון בכל תחום!’

‘בסדר.’

‘באים אליך, אתה ממלמל איזה קשקוש בתחת, תסלח לי מאוד שאני אומר את זה —’

‘אני לא אסלח לך, כי אתה חוצפן —’ רפאל רתח.

‘חמישה חודשים אני פה ולא היה שום שינוי!’ עם כל מילה הכה פדידה באצבעו בחזהו של רפאל שניסה להרחיק את ידו בתנועה שלרגע פחד שתדחף את פדידה להכותו. עיניו של הקצין היו מלאות זעם, שיניו חשופות.

‘כשיש לי בעיה ואני בא למומחה, אני מצפה שיפתור אותה, או שלפחות לא ייקח ממני כסף. אבל אתה לא רואה —’

‘אני רואה מולי אדם שקשה לו מאוד להיות במצב שבו העולם לא מתנהל כמו שהוא רוצה —’

‘אתה רואה מולך מישהו שנלחם!’ פדידה התנפח.

‘אני רואה מולי אדם שעומד למות אבל גם זה לא משנה אצלו כלום, אז איך אתה יכול לצפות שאני אצליח לחולל שינוי?’ ירק רפאל את המילים.

קרן זעה באי־נוחות מאחורי פדידה. היא כמעט צעדה קדימה כמו כדי לעצור בגופה את המילים.

פניו של פדידה החווירו.

‘חבל שלא אמרת לי את זה קודם. היה לך נוח לקחת את הכסף שלי כנראה,’ הקצין סידר לעצמו שוב את העולם במונחים שהכיר.

‘יש עוד אופציות, אתה יודע! באתי אליך כי אמרו שאתה הכי טוב, אבל יש לי עוד אופציות!’

הוא לקח את האקדח שלו מהשולחן ויצא בסערה מהקליניקה, טורק מאחוריו את הדלת בעוצמה כזו, עד שכמעט נעקרה מציריה.

רפאל ידע שהוא לא היה צריך לדבר ככה אל מטופל. מה קורה לי? אולי אלה רגשות האשם שלי? הוא שנא את ג’ורג’ פדידה, ולרגע תהה אם הטיפול נכשל בגלל זה. אבל הוא ניער את המחשבה ממוחו. זה לא היה זה. ג’ורג’ פדידה פשוט לא הגיב לטיפול, ומה שהדאיג את רפאל זה שהוא לא היה המטופל היחיד שזה קורה לו איתו בזמן האחרון.

הצלחת הטיפול היתה תלויה באבחנת מרידיאנים מדויקת, והוא ידע שבזה הוא מהטובים ביותר, אבל בחודשים האחרונים עמד מול מטופלים כמו מי שבידיו חלקי פאזל שלא הצליח לצרפם. ההבנה העמוקה של מה צריך לעשות כדי ליצור שינוי, זו שתמיד היתה הטבע השני שלו, לא היתה שם.

‘אני משחררת את רות, ואני מבטלת את שאר המטופלים שלך היום,’ קבעה קרן אחרי שסגרה מאחוריה את דלת חדר הטיפולים שממנו יצאה, ‘אתה לא במצב לראות אף אחד נוסף.’

‘את יכולה לצאת מוקדם אם לא נראה לך משהו שאני עושה,’ הוא הטיח בה.

‘אל תדבר איתי כאילו אני אחת מהמתמחות שלך,’ היא אמרה, אבל הוא התעלם ממנה, ורק חלף על פניה ונכנס לחדר הטיפולים. הוא הרגיש איך היא נרתעה בתנועה קטנה ולא רצונית.

‘אני מתנצל על זה,’ אמר כשנכנס לחדר של רות. היא שכבה על המיטה, והיה נדמה לו שהצטנמה יותר מהרגיל, ניסתה להיעלם עוד יותר מתמיד.

רות מלול היתה מומחית לשיקום אקולוגי, וזה התאים לה כי היא הסתדרה יותר טוב עם צמחים מאשר עם בני אדם. שנים התמודדה עם דיכאון קליני, ובעברה היה גם ניסיון התאבדות אחד, בגיל שמונה־עשרה.

הוא ידע ששמעה את הוויכוח הקולני עם פדידה. כל מי שהיה בקליניקה שמע.

‘אני מצטערת,’ מילמלה, על זה ששמעה, על זה שהיתה שם, כנראה.

‘יש אנשים כאלה,’ אמר ואחז במפרק כף ידה, מתחבר לדופק שלה.

הוא מתחבר? הוא מקשיב? הוא מרגיש?

אולי הוא באמת פשוט צריך חופש. קרן כל הזמן אומרת שאף אחד לא יכול לעבוד כל כך הרבה שעות, יום אחרי יום, בלי שהעבודה תגבה ממנו מחיר, בסופו של דבר. במעמדו היה יכול להרשות לעצמו חופשה קצרה, אולי אפילו בחו’ל. לא תהיה בעיה לקבל את האישורים, למרות שזה יעלה הרבה. הוא וקרן עוד לא נסעו אף פעם יחד.

כל ההגנות ששם לעצמו קרסו כשפגש אותה. מהרגע הראשון אהב את העובדה שהיתה קשובה למטופלים שלה. הוא שם לב שזכרה את הסיפור של כל אחד ואחד מהמטופלים, שמות של ילדים, בני זוג, כל מה שסיפרו לה. היא התעניינה בדבריהם, תמיד ניסתה להראות להם איך אפשר לספר את הסיפור שלהם גם בצורה חיובית. היו לו תמיד שניים־שלושה מתמחים, אבל לפני שנה החליט שהוא צריך להכניס גם עוד מטפלים לקליניקה. הוא ראיין כמה מועמדים מנוסים יותר, אבל היא באה עם המלצות טובות. בריאיון היא אמרה שהיו לה עוד אופציות, אבל היא יודעת שאם תעבוד לצדו היא תוכל ללמוד המון. היא כבשה את לבו מהרגע הראשון בישירות שלה, בשקט שלה, בשלווה הפנימית שבה עשתה הכול. היה לו מעניין לעבוד לצדה. למרות שהיה לו הרבה יותר ניסיון ממנה, זה לא היה כמו להסביר למתמחים מה הוא עושה. הוא מצא את עצמו מתייעץ איתה, וכשהיה מתלבט, הבחין שפעמים רבות עזרה לו להגיע לאבחנה בשאלות המדויקות שלה. הוא גם אהב את זה שהאמפתיה שלה לא מנעה בעדה להיות מטפלת שלא ויתרה למטופלים שלה. היא הביאה אותם — בדרכה — בדיוק למקום שבו היא רצתה שיהיו, וגם לו לא היה סיכוי מהרגע שהחליטה שהיא רוצה אותו.

היא היתה שחומה, מתולתלת, גבוהה ממנו כמעט בראש ורזה מדי, ולמרות שהיתה שקטה ולא אהבה למשוך תשומת לב, כשהיא נכנסה לחדר לא היה אפשר להתעלם ממנה, היה בתנועותיה משהו אצילי ומהפנט.

הוא זכר את הפעם הראשונה ששכבו.

‘אחרי שאלמד ממך כל מה שאני יכולה, אני אהיה מטפלת הרבה יותר טובה ממך,’ היא אמרה אחר כך, כשהיו שרועים, מזיעים ומתנשפים, במיטה הפשוטה והקטנה מדי שלה.

‘באמת?’ הוא שאל, מופתע מהשחצנות שלה.

‘ברור,’ היא הקניטה אותו, ‘הרי לך יותר חשוב לדעת מלעזור באמת.’

‘אני דווקא חושב שכמה מהמטופלים שלי יגידו לך שפה ושם עזרתי להם,’ ענה בחיוך.

‘אני אגיד לך למה, כי תמיד זה נראה שכל כך חשוב לך שהטיפול יצליח, שרק בשביל לרצות אותך הם מבריאים,’ צחקה.

‘זה באמת חשוב לי,’ הוא אמר וחיבק אותה.

הוא ניסה לנצור את הרגעים האלה, אבל בחודשים האחרונים הם הפכו נדירים יותר ויותר.

קרן חיכתה לו כשיצא מחדר הטיפולים, כאילו עמדה ליד הדלת מאז שנכנס.

רק כשסגר את הדלת מאחוריו, אמרה, ‘בחיים אל תדבר אלי ככה!’ קולה היה שקט אבל תקיף.

‘בסדר,’ אמר, ‘אני מצטער —’

‘בוא לפה.’ היא קטעה את דבריו ונכנסה לחדר ליד.

הוא היסס רגע ואז הלך אחריה.

‘שיחררתי את בר יוסף —’ אמרה ברגע שנכנס וסגרה את הדלת.

‘בסדר,’ הוא אמר בהכנעה.

‘מה עובר עליך?’

‘מה? פדידה?’

עיניה הצרות הצטמצמו. תמיד חשב שעיניה צרות בגלל שהיתה קצרת רואי וכל הזמן התאמצה לראות עוד. כשכעסה, הצטמצמו עוד יותר.

‘כן, פדידה. אבל לא רק. זאת לא הפעם הראשונה שזה קורה לך בזמן האחרון. ובכל פעם שאני מנסה לדבר איתך על זה, אתה עונה גם לי בחוסר סבלנות. נמאס לי, בסדר?’ היא התפרצה.

היא תמיד היתה כזאת, לא אומרת כלום, סופגת, ואז משתלחת בכעס.

‘אני מצטער,’ מילמל, ‘אני לא יודע מה עובר עלי, ואני מוציא את הכול עלייך. משהו לא עובד שם,’ הוא הצביע לכיוון החדר השני, מתייחס לרות, ‘היא לא מגיבה לטיפולים, אני מפחד שהיא תפגע בעצמה שוב.’

‘אתה רוצה שאני אטפל בה בפעם הבאה?’ היא שאלה.

‘אני לא יודע,’ הוא אמר.

‘אולי תשנה לה את השעות?’ היא הציעה, ‘אין הרבה מטפלים פעילים בשעה כזאת…’

‘זה לא זה,’ ביטל את דבריה, אבל מיד התחרט ששוב ענה לה בחוסר סבלנות.

ברור לו שהיא רואה שמשהו לא בסדר. אי אפשר לפספס. זה כבר מזמן לא משהו שרק הוא רואה. מבטו התעמעם. הוא עמד כפוף. השיער שלו היה מבולגן. שערות לבנות רבות צצו בשבועות האחרונים. בגדיו היו מוטלים עליו כאילו גם הם חסרי אנרגיה, סמרטוטים על גופה מהלכת. הוא הזניח את עצמו. העור שלו קיבל גוון חיוור וחסר חיות. כשהסתכל במראה נראה לעצמו חולה יותר מכל המטופלים שלו.

‘להכין לך משהו? אתה רוצה לאכול? אכלת היום משהו?’ מבטה של קרן היה מוטרד.

‘לא, אני בסדר. וצדקת, לא הייתי צריך לענות לו.’

‘למרות שאולי זה טוב שמישהו פעם אחת ישים אותו במקום.’

‘לא, לא הייתי צריך לעשות את זה.’

‘האיש בלתי נסבל —’

‘האיש גוסס,’ סיכם את הדברים, ‘ושום דבר אחר לא משנה.’

‘זה לא הופך אותו למי שהכול מותר לו, זה לא עובד ככה,’ התעקשה.

בהתמדה ומבלי לוותר הפכה קרן למובן מאליו הגדול של חייו. הוא הביט מהצד, משתאה לראות כמה קשה היה לו לקבל עד כמה אהבה אותו. זו היתה מערכת היחסים הארוכה ביותר שהיתה לו. קרן אמרה שהבעיה שלו היתה שהוא רגיל שיעריצו אותו, ושהערצה היא מערכת היחסים היחידה שהוא מכיר.

‘אז למה את נשארת איתי אם זה מה שאת חושבת?’ שאל אותה, והיא ענתה, ‘כי אני יכולה לשנות את זה.’

היא אמרה שהוא בסוף יבין שהיא לא שם כי הוא מושלם בעיניה. היא דווקא הראשונה שרואה את הפגמים, והיא נשארת למרות זאת.

‘אמרתי לך, אתה צריך חופש…’

‘אולי. יכול להיות.’

היא לא מבינה כלום, חשב לעצמו. אבל זה בגלל שאני לא מסביר לה. ואם יספר לה עכשיו, תכעס שלא סיפר לה קודם. ומה יגיד לה?

הוא לא ידע באילו מילים יבחר לתאר את מה שאינו שם עוד. הוא היה מאבחן מה קורה במרידיאן רק מלשים עליו יד. הוא הרגיש, הוא ידע והוא הבין. אבל בזמן האחרון היו יותר ויותר מקרים שבהם הוא לא הרגיש כלום. הוא היה שם יד על מרידיאן, וזה היה כאילו שם יד על שולחן או כיסא.

הוא היה תמיד אמפתי למתמחים ולמטפלים המתחילים שהתקשו באבחנת המרידיאנים, כי ידע כמה הוא עצמו התקשה בהתחלה. הוא זכר את החודשים הראשונים כשלמד את המקצוע. ‘אל תנסה להבין כלום, אל תנסה להרגיש כלום, פשוט תשים את היד ותהיה שם,’ הדריכו אותו מוריו, ‘יום אחד, אחרי שתעשה את זה אלף פעמים, אתה תדע.’ אז נכון, היו נקודות רפלקס שכאבו במגע כשהיתה בעיה במרידיאן, אבל אבחנת המרידיאנים היתה כל כך הרבה יותר מזה. רק מניסיון למדת בסוף את התחושה של מרידיאן כשהצ’י תקוע, או את חוסר החיות במרידיאן כשהצ’י חלש. זה היה אוסף סימנים שהיה קשה לתאר במילים. איך אמר להם תמיד משה כהן, המורה הראשון שלו? רפואה מסורתית קל יותר ללמוד מרפואה מודרנית, אבל קשה יותר להיות בה מטפל טוב.

אבל בזמן האחרון לא היתה אבחנה. לא היתה הבנה.

בהתחלה אמר לעצמו שזה משהו שיכול לקרות מדי פעם, אבל לאטה עלתה בו חרדה בכל פעם שפתח את דלת חדר הטיפולים לפגוש מטופל חדש. והכי הפחיד אותו שהוא לא הבין מה קורה לו ולמה זה קורה לו עכשיו.

למה הוא לא מצליח לאבחן עוד? ואם זה מה שהוא מרגיש, מה הוא עושה בקליניקה בחודשים האחרונים? הכול הציף אותו. מי יודע אילו נזקים הוא עשה לאנשים? למה חיכה עד עכשיו?

ומה אם לא אוכל לטפל עוד? החרדה עלתה בו עם המחשבה הטורדנית. הייתי יכול להתמודד עם הכול, רק לא עם זה.

הוא ידע שהוא חייב לדבר על זה עם מישהו. הוא ידע שהוא לא יכול להמשיך להסתיר את זה. הוא ידע. או הרגיש. או הבין.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “האם אתם נמצאים במקום שבו אתם אמורים להיות”