החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

חמור

מאת:
הוצאה: , | 2019 | 264 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

40.00

רכשו ספר זה:

רוֹסלָאן איסָקוב, יליד אזרבייג'ן כבן 50, מסתיר חמור בחצרו האחורית הבלויה, חמור נינוח, משתלב. לפני חמישה שבועות עבר בצעידה בטֵלה בדרך שולית של המושב בת הדר, שבו הוא חי בתלישות בתשע השנים האחרונות, ונתקל בשני שוטרים, שביקשו ממנו לעצור רגע ולהחזיק חבל המחזיק חמור, ולא לזוז עד שיגיעו לאסוף אותו. אבל איש לא בא. מאז חי אתו חמור.

 

הספר מלווה את רוסלאן לאורך שמונה ימים ביוני 2018. סיפור הטיפול בחמור הופך לעלילה מרתקת הממיסה את הלב ביופיה, ולצידה מגלה ברדוגו נועזות חסרת־תקדים בספרות העברית בפרישַׂת המפגשים המיניים בין גיבור הספר לבין חברו היחיד, האמריקאי סטיב.

 

השנים של רוסלאן בבת הדר, בעיקר מאז שהתפטר מעבודתו כהנדסאי־בניין, מבלי לחשוב על העתיד, הן ניסיון מתמשך לטפח יומיום של חיוניות עכשווית תוך היחלצות מן הרדיפה אחר מה שמעבר לַדקוֹת של ההווה – השתחררות מן ההתמכרות לָאחר־כך, מן התלות בתמורות עתידיות ובאופק מַשלֶה של תקוות וציפיות, וגם מן ההינטעות בסיפור העבר, במחצבת השורשים, בשייכות למסורת המשפחתית.

 

מצבו הנוכחי נראֶה תוצאה של יום אחד יוצא־דופן בנובמבר 1994, יום שרוסלאן בן ה־26 עדיין חי בו עם שני הוריו ולמד הנדסאות. שוב ושוב חוזר הספר ליום הזה. האובייקטים התמימים במערכה הראשונה של אירועי אותו יום צוברים בהדרגה תאוצה ומדהירים אותנו אל תחושת אסון בלתי־נמנע, והם הזירה של דרמת המתח השוצפת בספר. אחריה נפער חלל חשוך של עשרים־וארבע שנים, שבסופן מחזיר ברדוגו את רוסלאן אל חייו.

 

'חמור' הוא מאורע לא־שכיח בספרות העברית, מקבילה בת־זמננו ליצירות פורצות־דרך כגון "אצל" של גנסין, 'זכרון דברים' של יעקב שבתאי ו'מִקדמות' של יזהר. אך בעיקר הוא עומד כשווה־ערך ל'חיי נישואים' של דוד פוגל, לא רק בשל גיבורו הנבדל, אלא בעיקר כי בדומה לפוגל יוצר ברדוגו באופן מַפעים עברית פורצת־גדר משלו, לשון חתרנית השוברת הצידה, מזעזעת את חלקי־הדיבור המקובעים וגוררת תמיד אל תגבור המוחשיוּת; עברית שבה "אוכלים את שובע המזון", ובה "גובה צנוע נח על גגות הבתים".

מקט: 4-31-6790
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


1

החיים לא עומדים בהבטחה שלהם. בגלל זה: חֲמוֹר.

רוֹסְלָאן מתקדם על השביל המשופע בכיוון החצר האחורית. שם, במַעֲלֵה השטח, הוא רואה אותו עומד, את חמור, ומיד הוא מתחיל להרגיש שאולי רק לבינתיים לא עומדים החיים בהבטחתם. לאט מתקרבות הרגליים שלו בעלייה המתונה ומבטו מתעצל מן הנִרפּוּת של חמור ומתענג עליה, וברוֹסְלָאן מתעורר דבר שלא חי אצלו לפני כמה דקות: התגבשות. חלקיקי הגוף שלו כמו מתכנסים יחד לנקודת־כובד אחת, ובאותו זמן בדיוק הופכת המחשבה מרושלת וקלילה, והיא מַקְלִילָה גם את האיברים הלכודים בִּפְנים.

ככה זה הרבה בזכותו של חמור – של מי שחי כאן בחצר הבלויה וראשו כפוף עכשיו אל העשב הלא־עשיר ואליו מצטרפות האוזניים הארוכות הלא־שמוטות, הכמעט מחודדות. אוזני חמור. ילדותיות־טיפשיות, אין בהן שום דבר מתגרה. כזה כנראה כולו; חמור לא נאבק, חמור מזמין, תמים, נינוח, כל־כך ראוי אל מצב השעה הזאת, משתלב. רוסלאן משתכנע בלי בעיה, מסכים ומתאים את עצמו. עוד ועוד מן הרפרוף, מקלות־הדעת מתפזרים לאורך ידיו, הליכתו נמרחת על השביל והעיניים שלו ממולכדות אל חמור, מתמקדות כעת בפרווה החומה־אפורה שלו, שבחלקה הצדדי, מעל לרגל האחורית, היא כמו מגולחת, או אולי מכוּסַחַת, וכנראה לא תצמח מחדש, וזה בגלל משהו שקרה לחמור לפני חמישה שבועות, אולי עוד באותו יום שבא לכאן.

מה בדיוק קרה לו? רוסלאן לא יודע. גם שני השוטרים שהפקידו בידיים שלו את חמור לא ידעו על החיה מאומה, ובטח שלא תהו ולא התלבטו מיהו הרוסלאן הזה ולמה הוא עובר בִּצְעידה בְּטֵלה בדרך השולית, שהיתה ריקה בשעה ההיא מאנשים ומילדים, באותו מסלול מעוגל־עוקף של היישוב הקהילתי הזעיר בת הדר. שם התהלך רוסלאן ברחוב שביל הברוש, איפה שנשרכת לאורכו שורת הבתים המעטים, הרחבים והגדולים, אלה העומדים מקובעים ומקבילים לכביש מספר 4, שאחריו, ממערב, מופיעה רצועת אדמה חומה ובסף־סיומה נחה קדמת האופק השחומה ברובה גם כן, ובתחילתה פוגשות העיניים ניצנים של בניינים גבוהים, מִגדלים בהירים ומתוחים, מלעיזים את כל מה שהם לא, מסמנים את קו הגבול של העיר הסמוכה – אשקלון רבתי.

אלא שבאותו יום, כשהלך רוסלאן בערך בשלוש אחר־הצהריים, נדמתה לו אשקלון רחוקה־רחוקה, ולכן הרגיש גם הוא רחוק, ויותר מכך – מרוּחק, ובעיקר מוּרחק, מנודה מן החיים, והיה מכוסה כולו במעטפת האישית, עטוי דאגה יתומה, חסרת־שורשים, מקוצצת לגמרי, שהפכה גם למצוקה, ואולי הדוחק המתמשך הזה הוא שהצמיח את התאיידות החיים מגופו, מהלב הנפשי שלו, היותר־מדי נפשי, הרגשני־הרך, וכשעשה אז את עיקוף הרחוב כהרגלו, ופסע כאילו הקרקע היא שקובעת ומכתיבה לו את ההליכה והוא נתון להתקדמותה, שוב היו הכביש והצבע החוּם של תחילת האופק בלתי־משתנים בשבילו, או לא מושגים, וכמו שתמיד העצימה הדרך הזאת את הרצון של רוסלאן לקצר אותה, לגזום ולסיים אותה כבר, גם הפעם יִיחֵל שככה יקרה, ומבלי שעשה דבר ורק הרים את העיניים קצת קדימה אל האספלט, נתקל פתאום במחזה שמעולם לא ציפה לו:

ניידת משטרה עומדת נוֹטָה.

שניים מהגלגלים של מכונית השיטור פלשו בוטים וחנו על המדרכה, וליד הדלת האחורית שלה התייצבו השוטרים, שרק מעצם הופעתם קיבל רוסלאן עווית לבבית של בהלה, תחושה של התנגדות, קומץ סלידה, והוא לא היה צריך לראות את צורת הפנים של הגברים במדים, לא את ההבעות המצטיירות בהן בַּתווים, ובטח שלא להביט על השוטרים באופן מיקודי יותר, נניח להינעץ בְּהסתכלות בעיניים שלהם, בצבע שלהן ובמה שאומרות כאלה עיניים. במקום זה העדיף רוסלאן את מה שאינו ממש־ממש חלק מהשניים, והבחין שאחד מהם אוחז בחבל דק שנמשך אל חמור ונכרך בלולאה רחבה סביב צווארו. ואז ראה אותו לראשונה, נתקל בו בהפתעה, כאילו חמור הוא חיה חדשה שזה־עתה הופיעה בעולם, זן לא־ידוע. ובעל־החיים החֲמוֹרי העומד לא מאוד הרתיע את רוסלאן, אולי מפני שנתפס לו כמו מי שאינו יודע דבר על מקומו ועל גורלו, חמור שכמעט קפא בקצה הכביש אחרי הניידת, היה ממושמע לכל פעולה והוראה אם יתבקשו ממנו, חמור לא זז, לא מחכה – וכל המראה המושך והזר, הסקרני והחששני, לכד את רוסלאן, שלא עצר את הליכתו, רק האט מעט והתכוון להמשיך הלאה.

אבל לא. כי השוטרים צדו אותו בו־בזמן שהשגיחו גם על מי שנמצא בתוך הניידת. מי היה בתוכה? רוסלאן לא הצליח לגלות, ואפילו חשש לנסות להביט פנימה עמוק יותר ולראות מישהו אזוק, כאילו אם יעז לעשות הצצה בלשית מול השוטרים יפר איזה חוק שהוא לא מכיר, ואז אמר הנמוך והמלא מביניהם: “סליחה, אדוני, אתה מוכן לעזור רגע?” ורוסלאן נדרך והבין שפונים אליו, ובשניות הראשונות התבלבל, כי אולי אמר לו השוטר: ‘אתה מוכן לעצור רגע’ – לעזור או לעצור? לעצור? למה לעצור? אבל אולי לא לעצור, והיה בטוח יותר ששמע את הזי”ן של ה’לעזור’, בהחלט, לעזור, ככה אמרו לי – ניסה רוסלאן לשכנע את בטנו, וקלט את הגוון האטום והאלים בחולצה הכחולה הכהה של השוטר הלא־גבוה ההוא, ובעיקר את איך שהחולצה צמודה בצורה מוגזמת אל הגוף המדושן השמן שלו, מבליטה את השדיים הזכריים בקדמת החזה, וככה היו גם המכנסיים על הירכיים, שנראו בולי עץ מעוגלים, והמפשעה העמוסה העומדת להתפקע, ורגע אחר־כך הבין רוסלאן שהשוטר המְפוּטם מבקש ממנו להחזיק את חמור, זאת־אומרת להחזיק את החבל שמחזיק את חמור, לתפוס את החיה, לשמור עליה, שלא תזוז, שלא תברח, אפילו שהיה ברור לו ולשני השוטרים שחמור זה לא מתכוון ללכת לשום מקום.

וכל־כך מוזרה היתה הפנייה הזאת עד שרוסלאן לא זכר אם בכלל הושיט את ידו בהסכמה. ללא הכנה נמסר לו חבל, הונח בכף ידו, והוא פשוט תפס אותו והרגיש את הסיבים המעט עוקצים כשכרך את האצבעות סביב הקצה הארוג, ולא היסס ולא חשב, אולי מפני שעוד פעם חשש ולא ידע אם מותר לסרב לשוטר במדים, לא משנה מה הוא דורש מן האזרח הרגיל, האקראי, או שרוסלאן פשוט השתאה לדיבור המְבַקֵש של אותו שוטר מנופח, וכיבד את הטון האדיב והנעים, הלא־מאיים שלו, ורצה להיות מנומס והגון כלפיו בחזרה. הוא מיקד את המבט בכיוונו והצליח לצלם בזיכרון את התג הכסוף הצמוד לכיס חולצת המדים, שהיה חרות עליו שם המשפחה “כהן”.

ומה אפשר לעשות עם שם כזה, עם עוד אחד כזה? ככה, בכיווץ של שלוש־ארבע שניות, התאגדה שושלת־יוחסין יהודית בראש העדַיין־נדהם של רוסלאן, ורגע אחר־כך הוא בכל־זאת ניסה להציץ במי שנמצא יָשוּב־כָּלוּא בניידת, מאוד־מאוד רצה לראות אותו, ועדיין לא ראה. מפני שגילה את חמור אחוז ביד שלו, באחריותו, ברשותו, ואז שמע את הכהן ההוא צועק באוויר מתוך חלון מכונית המשטרה, שאיכשהו בזריזות כבר הספיק להתיישב בתוכה מִקָדימה:

“כמה דקות אנחנו מזעיקים את הפיקוח העירוני של אשקלון, תיכף הם יבואו וייקחו אותו ממך, כבר דיברנו איתם, חכה פה אל תזוז, תודה רבה לך, אדוני, כמה דקות, אדוני”.

כמה זה כמה דקות ועד כמה אני אדוני? לא ידע רוסלאן להעריך והמתין עם החבל בידו, עשוי קשירת צמה, בעל שלושה חלקים גרומים ובאורך של חמישה־שישה מטרים, נמשך ונתלה בחמור, שעדיין לא זע, הרגליים הדקות שלו היו במפגש עם המדרכה. וכיוון שהעמידה הנדחקת־הזוויתית הזאת נדמתה לא נוחה, עבר רוסלאן להסתכל עכשיו בעיניים השחורות התקועות של חמור, שנראו לו אטומות, וכשקרא את אטימותן הנאיבית, את המבע שהעיד על מזל שאי־אפשר לעשות אתו כלום, את הכניעה המסכימה הזאת של חמור, ובעקבותיה זיהה גם את הנכנעוּת שלו־עצמו מול השוטרים – הסיר ממנו את עיניו המנסות להבין, לדעת, לתהות מה קרה ובעיקר לתפוס איך, איך הגיעה לכאן החיה הפשוטה הזאת, בהמת־משא גולמנית, איך שניהם נמצאים פה ברגעים אלה.

כמעט רבע שעה עמדו רוסלאן וחמור במקומם במין בושת־פנים משותפת, אולי בתקווה שלא יהיה עוד ככה – ויותר מזה, בשאיפת־שווא שלא היה צריך להיות ככה, לא לאף־אחד משניהם, וכשחלפו בערך עוד חמש דקות משך רוסלאן קלות את החבל בכיוונו־שלו, הרעיד אותו מעט, ובאותה שנייה נענה חמור למשיכה, כמו חיכה לאיזו ישועה בדמות הרטט של החבל, והנה, זה עשה תזוזה ברגליים שלו, ובתגובה התחיל רוסלאן ללכת ופנה ברחוב שביל האלון והחבל לא עזב את היד שלו, כאילו לא קרה דבר ואין חיה שנפלה ברשותו והוא רק רוצה להשלים את המסלול שהתחיל קודם, ותוך שהתקדם שמע מאחור את הרקיעות של חמור מטפסות אל המדרכה, והמשיך להוביל את החיה, השתדל לא להיות ממהר כדי לא לעורר איזה רושם משונה. אבל לא רצה להיות אטי, ולכן היה במתח, כי מה אם חמור יעשה עכשיו מעשה לא רגיל, ומה יודע רוסלאן על התנהגות חמורים, או על חיות בכלל? ומי כן יודע? ומה אם יגיעו מן הפיקוח העירוני ולא ימצאו אותו ואת חמור עומדים במקום שנפגשו? ובעוד הוא מתנדנד בתוכו כדי לשמור על איזון הרגליים ועל היד התופסת שהיתה מושטת מטה לא רפויה, הקפיד רוסלאן ללכת רק על המדרכה, ופנה בעיקול ימינה, אל רחוב הפרדס המעגלי, האזין לרקיעות של חמור הטופפות מאחוריו בקול לא־גבוה – נקישות עקב עדינות, כמעט של נעלי אשה. ובכל אותו זמן לא בדק להציץ עליו במבט עורפי, אולי מפני שהרגיש שאין התנגדות ביד המחזיקה בחבל, חמור נשאר נאמן לקצב הליכתו, וגם כי חשש מהסתכלויות פולשניות של עוברי־אורח, אפילו אם התרגל שבקושי הולכים כאן תושבי בת הדר בשעה כזאת או גם בשעות מאוחרות יותר. ולא מאוד דאג כשהתקדם עוד ומן הצד הנגדי של הכביש נראו שני צעירים שחומי־עור, כנראה נערים משועממים הפטורים מכל חובה לדעתם, שהסתכלו בתהלוכת האיש והחיה ושתקו, בחרו להיות אנונימיים, ביטלו את המקרה, שנעלם מעיניהם בעיקול הימני הבא. שם צעד רוסלאן עוד מאתיים מטר באותו רחוב הפרדס, ולפני שהדרך נגמרה בחר איכשהו להאמין שתיכף ייעלם המפגש המתקיל שנפל עליו, לא יהיה לו המשך, תסתיים המבוכה ויתפוגג חמור, לא יהיה יותר ממנו, תתפזר הבהלה הזעירה שפעמה בתוכו. וככה קיווה גם כשהגיע אל שער העץ של יחידת־הבית שלו, פתח אותו ונכנס עם החיה, הוביל אותה בַּשביל המשופע, ומאוד רצה להיות כבר כאן, בחצר האחורית, שגדר צמחים מכתרת אותה ומסתירה מצוין את שניהם.

חסוּת

והיום, בְּבוקר לא־מוקדם, אין חיפזון ואין איטיות; יש אותו, את חמור, ואת רוסלאן שמתהלך יחף על שביל האדמה המצומצם, בא לקראת העשב המעורבב בנגיעות של ירוק דהוי והרבה צהוב רענן. אָח… צבעי האווירה האלה, ימי יוני הראשונים, והוא בתוכם, במעמדם, ועל הגוף שלו רק תחתונים. כי מי רואה אותו? מי יודע? אפילו חמור עדיין לא מבחין בו. גם השקט הוא לא העֵד המביט ברוסלאן, הֵד־הדממה הזה, שקוֹלוֹ שולט ונשמע במרחב הגינה האחורית הלא־מטופחת והודף ממנה את נימי הרעשים של כל המסביב ביישוב הקטן, מגרש את התהודה של אשקלון הקרובה, הטובה והעסיסית, הערנית, הכרך היפה והמאורגן שטבול בהון של קולות ובתנועה, ובבני־האדם ההם – ‘אַשְׁלוּקוֹנִים’ יש מי שמכנים אותם ככה כאן בבת הדר.

אבל השתקפות הצלילים הזאת לא נשמעת פה בעורף החצר, היכן שכעת מפוזר האקלים הנדיר של תחילת הקיץ. בהירוּת. באוויר מתפזרות השתלחויות מרעננות וקצרות של רוח לא־חמימה, ורוסלאן נזקק להן בשמחה, מלקט אותן, בא לו לגרוס ולבלוע אותן. כפות הרגליים הרחבות שלו פוגשות את האדמה הקשיחה, גם ממנה נודפים אדים נמוכים צוננים, נספגים בקמצנות של זמן בקליפת העור הגסה, ושביעות־רצון עוטפת אותו ומעלה על השפתיים שלו חיוך, לא חיוך פתוח, אלא כזה שהמִטְען השִׂמְחָתי שלו טמון בתחתית הגרון ובצמרת הריאות הנושמות, נושמות טוב מאוד, ואז כמעט צחוק מתרומם מעומק הצינורות האלה של רוסלאן, בעיקר כשהוא עובר בסריקה מתבוננת ומתעכבת על התפרשׂוּת הפרווה של חמור.

היא כבר לא נראית מאוד מלוכלכת. אולי צמחו מעט שערות על העור הקירח והתחברו אל השאר המכסות את רוב הגב ואת הבטן הנפוחה, שֶׁמִלמטה היא בגוון בהיר יותר, לבן־משופשף, וממנה נתלות הרגליים הדקיקות של חמור. איזה מין רגליים – גם בהן משתהה רוסלאן שניות ארוכות, ונראה לו כאילו ארבעתן רועדות תמידית, וּבַפְּנים שלהן, לאורכן – פרט לברכיים הבולטות יחסית – הוא מדמיין בכל אחת מהן רק מיתר גִידִי, כמעט חוּטי, רגלי פינוקיו, בלי עצמות ובלי שרירים, ככה שרגליים כאלה בקושי יכולות להעמיד מישהו יציב ולא מתנדנד. אבל עובדה – חמור ניצב בעמידה בטוחה, והפְּליאה הזעירה הזאת מעודדת את רוסלאן, כי הנה החיה שלפניו משדרת אפס ספקנות, אין אצלה רמז לפקפוק בגלל רגליים כאלה, או בגלל מה שקרה לה לפני שהובלה בחבל ונכנסה ממושמעת אל מתחם החצר. חמור היה אז כמו ילד מיותם עזוב ומנומס, נזהר לא לפצות פה ולפתוח במלים, לבקש מחסה, כי אם ככה יעשה הכל ייהרס לו. ומסכנותו לא היתה צריכה להיות כל־כך ויזואלית, כה ברורה, מפני שרוסלאן הסכים ממילא להעניק לו חסות, וחשב אז על זמן קצר, יום־יומיים, נתן לו אפשרות חדשה לחיים, ניצוץ, הזדמנות להשתנוּת.

ומאז אותו אחר־הצהריים לפני חמישה שבועות לא עזב חמור את משטח העשב של כאן. כן, רוסלאן לא מוציא אותו, הוא לא רוצה להוציא אותו אל החוץ של בת הדר. הרי משהו רע אירע לחיה – ככה הוא משוכנע. ולמרות זאת, תראו אותו גם היום: לחמור אין דין־וחשבון עם צורת הגוף והגפיים שלו, ורוב הסיכויים שאין בו מחשבה שמלקה את מה שהיה בעבר, או רצון להכות את העבר, ואפילו לא את מי שאולי היכה אותו והתעלל בו, האחד ההוא שהיה בניידת המשטרה ורוסלאן לא הצליח להגניב אליו אפילו מבט חלקיקי, וגם השוטרים שנעלמו מן הכביש בבזק כאילו ציחצחו את מעשה הפשיעה והחזירו את המצב החריג לתיקונו, לרגילוּתוֹ – גם אותם לא ראה יותר, ובינתיים, עד היום, לא שמע מהם. ולמה הוא, רוסלאן, צריך לדאוג מכך? במה הוא בכלל אשם? שָׂמו בידיים שלו חמור ואמרו לו לחכות, וגם אם אולי לא חיכה מספיק, כמו שהיה צריך לחכות, הרי זה בסך־הכל חמור, אפשר לחשוב. וגם – מה שבאמת חשוב הוא האחד שלכדו השוטרים, הצעיר ההוא, בטוח צעיר, הבחור העוין והאגרסיבי כנראה, וּודאי לא החיה שנמצאת כעת ברשותו, שהוא הבעלים המקרי שלה, הזמני בינתיים, או עדיין, המשגיח עליה ודואג לה בלי הרבה מאמץ מצדו.

הלוא מה זה בשביל רוסלאן לשים לב אל חמור? הוא לכל היותר זולג מעט מעצמו בגלל האכפתיות שלו, מעצב את עצמו אל נינוחות הטיפול בבעל־החיים. הרי ממילא ברוב שעות היום חמור פשוט עומד כאן. ואם לא עומד, אז מהלך באיטיות על־פני העשב, נע מִקָצֶה אל קצה במצעדים של אלגנטיות עקמומית במִפרָקיוּת הרגליים הדקות, או נעצר בפינות של הגדר החיה ולא מלחך אותה. לפעמים מתיישב רגוע ורגליו מקופלות ואסופות תחת הבטן, וגם אז בעידון כל־כך שלם ויפה בעיניו של רוסלאן, בעיקר כשחמור מתמקם בתנוחה היושבת הזאת – גבירה לבנטינית – ליד עץ הזית המתורבת ונראה מתאים ומותאם אל סוגו של העץ הישראלי־הערבי, כמו משתתף לרגעים בעבר הכנעני של אותה מוסלמיוּת יהודית, שתמיד נמחקת מרוסלאן בחתך, מתפוגגת ממנו מיד כשצץ בו הדימוי המַשווה הזה. כי איך הוא יכול להישאר עם פירות־הדמיון שלו כשעץ הזית החי־האמיתי, השתול בחצר הקטנה, זה שהוא מתקרב אליו ממש עכשיו, מתגבר על הזמן והתחושה המפורָרים של פעם, אשר איתם באות האכזבה על שלא התנסה בהם, והעצבות על שאינו יודע אם בכלל היו. ועוד יותר מתרסקת התמונה הבדויה כשרוסלאן מאתר את אשכולות הפרחים הלבנים של הזית, השוכבים נבולים כבר כמה שבועות על הדשא. הם אף־פעם לא מתקרבים לשלב החֲנָטָה, להתפתחות של פרי על הענפים, שברגע זה עצר רוסלאן תחת צילָם.

האם חמור שומע את העצירה היחפנית של רוסלאן? אם הוא אכן שומע, זה לא מטריד אותו, כי החיה כנראה עדיין במצב ההוא של הכשלעצמה, נטועה ביסוד הגולמי וגם הגולמני שלה, נתונה בפני כל מי שיביט בה רק בתור עובדה שאי־אפשר להתערב בה ולשנות אותה. ומתי יהיה רוסלאן רק עובדה בעיניו־שלו? כבר זמן רב שהוא ממלא את הימים ומותיר אותם לא מלאים עבורו. וזה לא מה שהוא רוצה. בטח לא בשעה הזאת ולא אל מול חמור, שעדיין אינו מפרק את התנוחה העומדת שלו, עומדת היטב, כאילו גם הוא מאמין לאווירת הבוקר הפרוצה־הטובה וסופג את חיוניותה, סופח אותה אליו, והוא לבדו בעולמו, ראשו נותר כפוף, טבעי כלפי הכפיפוּת, כלפי ההטיה הרכה הנמתחת מטה, שם מצויות העיניים השחורות השלוחות אל קרבת העשבים.

ממש פאר של חמור – כך תופס אותו רוסלאן ועוד פעם מתרשם מן העמידה העקמומית שלו, כאילו פרוק־רגליים, והנה עמידתו האדישה בכל־זאת יציבה, הופכת כזו כנראה בזכות הפרסות הבנויות סוליות, נראות קשיחות וגמישות בצבע הציפורן שלהן, שנהב עכור. כל משקל הגוף נשען עליהן, ומקרוב יותר מבחין רוסלאן שחמור נסמך בעיקר על שולי דופן הפרסות, ואיך, איך לא כואב לו ככה? כיצד נוח לו להשתייר עליהן במשך דקות ארוכות־ארוכות?

הֶרְגלוֹ של חמור. פשוט חמור. ואם היה אפשר לראות עכשיו גם את העיניים שלו, לנער את המבט שממשיך להיות תקוע נמוך, למצוא בעיניים האלה שלו סיבה, הסבר. לוּ רק ניתן, ודאי היה רוסלאן מחלץ את הצחוק החבוק בתוכו. אבל לא נורא, צחוק קולני לא בהכרח טוב יותר משורשיותו הדוממת שנובעת במפתח הלב, בקדמת כלוב הצלעות, היכן שהרִגשה חזקה בהרבה מכל צליל אנושי. חוצמזה, רוסלאן לא רוצה להפריע לחמור, והוא אפילו מתענג על ההפתעה שאולי תתרחש עוד מעט, על הבהלה האפשרית שתקפיץ אותו ואת החיה אם פתאום יסתער לקראתה ותוך כדי ריצה ירים סוף־סוף את בְּעֵרַת הצעקה שלו:

יָא חֲמ־וֹ־וֹ־וֹ־ר… יָא חְמָאַ־אַ־אַ־ר…

אבל דווקא בגלל התאפקותו, בגלל שימוּר העַכָּבָה הזאת אצלו, נעים יותר לרוסלאן, ובתוספת למַנְעַמים הפנימיים בא כעת קו רגעי של אותה רוח מקוררת ונוסע על הגב העירום שלו, וזה מעיר את חֶשְׁקָתוֹ, מזיז בזעירוּת מדגדגת דבר בתחתונים, לא את הזין, אלא היכנשהו תחתיו ואף מַטָה משם, ורוסלאן מתאפק עוד, שומר את הלהב הקטון, את זה שמהדהד אצלו כגירוי אסור, אסור במידה, גם אם בדקות אלה לא אכפת לו ממה שלא מותר, ובדומה לילד שמוותר לראשונה בחייו על תרגילי החשבון המורכבים והמסתבכים – הנעלמים האיומים – ככה רוסלאן מבין שבאמת אין במה להתחשב, ודאי לא באיזה בנאדם שלא נמצא כאן אתו ועם חמור, וההבנה הזאת שלו דומה לתחושת החירות שמלווה אותו כבר קרוב לחצי שנה, וכפי שהיא נהדרת היא גם חירות קשה, מפני שהיא מנביטה בו את גודל התעוזה שיש בה, את חוצפת ההפקרות שדורשת ממנו להיות בדיוק כזה – איש חצוף שמעז לנסות לאסוף הרבה ממה שהחיים הם לטעמו, את השומן והעצמות שלהם, להשתדל לא להפיל מהם גרגיר.

ורק מתוך שֶׁלְדַעַת רוסלאן דלדול מסואב וחלקלק ממשיך לפקוד את הארץ, במיוחד כאן, בערי הדרום המתחפשות לקפיטליסטיות בהצלחה רבה – דווקא אצלו צומחת הוולגאריות, ומאז שחמור נכנס אל החצר הפְּרוּאָה, בכל פעם שרוסלאן רואה אותו, מתלכד החופש העצמאי שלו ונעשה גם מוצדק, ואז הוא מאוד־מאוד מרגיש, כל־כך מרגיש עד שהוא שואף לראות אותם, את רִגְשוֹ וחירותו, למשש כיצד הם זולגים ממנו במסע מתנחשל אל החיה האורחת, או בעצם כבר בת־בית.

כי כמה זמן צריך כדי שחמור יהפוך לחלק רגיל מהמקום האחורי? כמה שווה בימים כדי שחמור יהיה שייך לו? ורוסלאן־עצמו, לכמה זמן הוא זקוק בשביל לדעת בתחושתו שמבנה המגורים, העומד עכשיו מאחוריו, הוא קבע בעבורו? עשר שנים? חמש־עשרה? הרי ממילא יחידת־הבית לא בדיוק בבעלותו, הוא משלם שכירות מוגנת כבר תשע שנים; סלון ועוד רבע חדר, מקלחת־שירותים ומטבחון, שיוצאים דרכו אל הכמו־מרפסת, ממנה יורדים אל החצר המרובעת. ולמרות זאת, למה הדבר הקטן הזה לא יכול להיות ה־בית של רוסלאן, כמו שאר הבתים הרחבים־המגודלים־יותר ביישוב הקהילתי בת הדר, או אפילו משהו הדומה לדיור בדירה באשקלון המערבית מכאן. ואולי אפשר להכיר ביחידה הביתית, ובשטח החוץ שלה, בתור שיכון קבוע, לקבל אותם כמוגדרים ולא כארעיים, לפחות כעת, מפני שביַרכתי הגינה העזובה נמשך הקול של השקט, מִנְשְׁבֵי הרוח דוממים אתו, ואין הפרעה ואין רמז להתהפכות, ככה שגם החירות כמו זוכה להתפשט עוד, קרובה למלא את הווייתה, זורמת ברוסלאן, חלקים שלה חודרים אל חמור, והיא צומחת לגובה שמגיע עד סופם של שיחי הגדר, כמעט שלושה מטרים, שיחים שענפיהם דחוסים אלה באלה, אוטמים את החצר מימין ומשמאל וגם מלפנים בזכות העלים הבשרניים בצבע ירוק עז, שִׂמחת עלים, חגיגה, עלים חיים בְּטוֹב.

טוב גם לרוסלאן שאינו מהסס לגבי הרגשתו, שעדיין מונעת ממנו לחדור אל העשב ולהיות קרוב מאוד אל חמור. הוא מְלַבֶּה את הבלימה שגדֵלה ומתפתחת באמצע הבטן, מזהה אותה נוכחת גם בירכיים, כן, חישה מרסנת מודלקת בִּזרמים בירכיים העבות והמוצקות, החשופות והשעירות, וזאת משאירה אותו לעמוד תרבותי תחת הענפים הנמוכים של עץ הזית, לא נותנת לו לזוז הלאה, וגירוי המתח נמתח בהנאה, ובגלל אלה עוד פעם רוסלאן מכיר שֶׁפֹּה, בשטח האדמה העורפי, המוסתר יחסית מהחזית של רחוב הפרדס, מה שנתפס ונראה באופן טבעי אחורה – הוא בשבילו קָדימה, סוג של קָדימה. כי כאן רוסלאן ממשמש בנגיעה מופשטת את האפשרות ההיא להבטחת החיים, לָעמידה שלהם, למשהו מההבטחה והעמידה, כאילו אפשר להצית אותן בניצוץ אחד שיבעיר את החיים האלה, או אפילו חלק מהם, וככה תוכל להיות לרוסלאן חתיכה מתפוקת החיים, מחיוכם של החיים, ואז יתפזר ויתאדה ממנו היישוב בת הדר, שהוא מתגורר במעגל שלו, וגם אשקלון הקצת־יותר־רחוקה תיעלם, ולא מתוך זלזול יימחקו המקומות הללו, אלא מפני שרוסלאן יודע לזמן קצר מיהו עכשיו לפני חמור: הוא איש בַּחַיים, בתוככי חיי־החיים, לא בצד שלהם ולא מעליהם, הוא איתם, ובלב שלו כמו נאמר: הנני איפוא לא לבד בעולם.

לכן הוא חוזר להיות מרוצה שגם אתמול בערב לא קשר את חמור אל גזע עץ הזית. כבר יותר משבוע ימים הוא משאיר אותו משוחרר, וחמור זה לא מפר את אמונו של רוסלאן, את ההסכמה האילמת ביניהם לא לעשות פעולה חריגה, לא לברוח או להשתולל. החיה כל־כך מנומסת, שאפילו אל שביל החצר המשופע כנראה לא הגיעה, אלא בוחרת לחיות במרובע העשבים. לולאת החבל כרוכה ברפיון על הצוואר שלה, אותו קֶשֶׁר עגול ומורחב שלא השתנה מאז אותו יום שהגיעה לכאן. בטח ההוא שנאסר בניידת עשה את הקשירה והשחיל אותה דרך הראש של חמור, וכשרוסלאן בא והעמיד אותו לראשונה במעלה החצר, הוא מצא שהלולאה אינה חונקת ומעיקה. אבל גם לא רצה להוריד אותה מחמור, כי חשש שאולי מתישהו יעשה חמור איזה אקט פרא, כך שיהיה צורך להדק את הקשר ולרסן אותו. אבל הנה, פלא־פלאים, גם בשעה זו של הבוקר המאוחר רוסלאן ממשיך ללמוד שאין בחמור שמץ זדון, כלום לא חַיָתי בו, והחבל שמשתלשל מן הצוואר שלו ונופל אל האדמה העשבונית מוטל עליה כמה מטרים אחריו, נדמה לו כמו זנב שני וארוך, שובל ייחודי לכבודו.

חמור שלי – מגרד בלשון לרוסלאן, הנזהר שלא לדבֵּר. הוא לא רוצה לפגוע בנפילה הלא־מחייבת של הראש של חמור המוּרָד מטה בשלווה, מאוד־מאוד סמוך אל הדשא, שפֹּה־ושם יש בו כמה קרחות. רוסלאן אף־פעם לא משקה אותו, ובכל־זאת גדל העשב מעצמו, מתגבר על תנאי היובש של הארץ הדרומית. חמור לא מלחך את העלים הצרים הדלים האלה, והוא עדיין רק רָכוּן. יכול להיות שאכל קודם מן הקש המקוצץ, המפוזר בערמה נמוכה בפינה השמאלית העמוקה של השטח, אחריה נערם מצבור דליל ויבש מאוד של גללים, צואת חמור, שם על־פי־רוב רוסלאן מגלה אותם. אולי מחר יאסוף את האשפה הזאת ויזרוק אותה מעבר לגדר. מה שבטוח הוא שיצטרך מקסימום מחרתיים להביא תבן חדש למאכל. גיגית הפלסטיק הכחולה גם היא עומדת שטוחה בין הצמחים היבשים, נראית עייפה ומלוכלכת. לא כפי שהיתה למחרת היום הראשון של חמור בחצר, כשיצא אליו רוסלאן מוקדם־מוקדם בבוקר, יצא מהוסס, טעוּן בחשש מוגבר, כאילו עומד לפגוש את הלא־נודע והבלתי־אפשרי, בידיו סחב את פַּיילַת הכביסה היחידה שיש לו, התקדם וקלט את חמור עומד כמעט במרכז העשב ולא עושה כלום, החבל רפוי ממנו ונמשך אל גזע עץ הזית בקשירה לא מקצועית, ולרגע נרגע רוסלאן שהדברים עומדים במקומם, שכלום לא קורה, בא במהירות ונכנס אל חלקת הדשא, ניסה להתעלם מחמור ועקף אותו בזהירות חשדנית, הניח את הגיגית קצת אחריו ובדק שחמור יכול להגיע אליה אם יסתובב, אחר־כך הביא גם דלי ומילא אותו במים מן הברז השתול באמצע השביל, ותוך שהלך וחזר שלוש פעמים ורוקן את הדלי לתוך הגיגית, הצטער שוב שלא דאג לקנות צינור השקיה ופשוט לחבר אותו אל עמוד הברז. מאז הוא משתדל לעשות ככה בערך כל יומיים, רק לא להשאיר את החיה צמאה.

נוֹכֵח

נכון, דבר לא מדאיג ומאומה לא הדוק בדקות אלה. חמור עדיין בשקט, נושם, נושם, ולרוסלאן נדמה שהוא שומע את החרישוּת של הבל הנשימות יוצאת מן הנחיריים המעט מנופחים שלו, וברגע שגם הוא מחדד מבט אל הלמטה הצהוב־ירוק, עיניו מזהות לפחות שתי נשיפות שפוגעות בעלי העשב ומפיחות בהם תזוזה, כאילו היו משב רוח של החוץ, והנה עוד אחת נפלטת שם, חמור חי, חי היטב, וברגע זה, ובגלל זה, מסתנן רוסלאן קדימה ומתחיל ללכת אל חמור שלו. כפות רגליו היחפניות, פְּלָטות גדולות, נוחתות על העוקצניוּת החלקה של צמרת שטיח העלים, גם מתוכם נובטת קרירות קצרה, והמרחק של שישה צעדים בינו לבין חמור הולך ומתקצר, ובאה השמש, שעד עכשיו לא פלשה אל המקום, מתרוממת מעל לגדר החיה מצד מזרח, פוגעת בכתפיים העירומות של רוסלאן, נשלחת אל הגוף של חמור, וגם השמש הזאת, המאירה והלא־מזיקה, אינה מנערת את הראש של החיה מן העשב הנמוך, העיניים שלה עדיין תקועות מטה, לא עיניים כלואות, מפני שרוסלאן, שנמצא כבר שלושה צעדים ממנה, מגלה בוודאות שככה חמור בוחר לעשות, כמו שככה הוא בוחר להתייצב, לא לזוז, לנשום, לנשום, ורק כשרוסלאן נעמד קרוב לפרסות הקדמיות מרים חמור את הראש בתנועה איטית, משאיר אותו בגובה הטבעי לו, ומוצא את בעליו, שמיד נצמד אל בטן החיה מן הצד ושולח את כף היד אל עורף האוזן שלה, והאצבעות יורדות בלטיפה יסודית לאורך הצוואר המסיבי, היכן שהפרווה חלקה־חלקה, וקרן השמש שפוגעת בה הופכת אותה גם מבריקה, קטיפה של חמור.

וזה מכיר אותו, מזהה את המגע ומתמסר למשיכות המלטפות, נַעֲנָה להן ולרוסלאן, עוצם את העיניים, מתענג תוך שמותח את הצוואר ואת הראש המעט־חרוּטי מַעלָה, הכי רחוק שאפשר, ואז משחרר אנחה, לא נועֵר בקול חמורי, אלא פולט המהום נמשך, ולמשמע הצליל המגרגר נפתחות השפתיים של רוסלאן, והוא מצטרף אל הנאת החיה, ובתוכו מצטבר סיפוק שככה בגללו באה לה תחושת הַרְווחה, באה בזכותו, ורוסלאן מבקש עוד מזה, ולכן הוא נותן חצי צעד אחרון וממש נדבק אל מעטפת הבטן של חמור, המגע מעקצץ את העור הבהיר שלו בנקודת הטבור ומטה ממנה, ובכלל הוא מרגיש שהוא יכול לחיה הזאת, שכל גובההּ מגיע עד קצת אחרי המותניים שלו. ולא משום שהוא הבעלים הזמני־האקראי שלה מרגיש רוסלאן ככה, אלא כי חמור פשוט מתאים לו, ומתאים לעצמו, ליום ולשעה, והוא גם יאה בשבילו, ואפילו עוד יותר מנָאֶה כשחמור מרפה עכשיו ממתיחת הצוואר, משיב את הראש לזווית ישרה באוויר בשעה שעיניו עדיין סגורות, וארבע הרגליים החוּטיוֹת שלו אינן זזות, עומדות, וגם רוסלאן לא זע, רק ידו נוסעת הלוך־ושוב ומסרקת את העורף המוחלק, וגם בתחתונים שלו זז דבר, הפעם כן, הזין, קצת־קצת עומד לו. והוא אינו מבויש או נחבא, אלא נשאר צמוד אל חמור, מרשה לעצמו ומגלה מסביב שמותר לו, כמו שמותר לחיה לעשות מה שתרצה בדקה הזאת. הבחירה כולה של שניהם, ברשותם, לרשותם; זה מניע בהילוך אטי את ראשו מטה־מעלה, ואילו רוסלאן רואה את הנדנוד והוא־עצמו אינו מתנועע. ורק במין פתאום־לא־צפוי חמור מתחיל לדרוך עכשיו במקום, שתי הפרסות הקדמיות שלו דופקות על העשב, לא חזק, לא חלש, רקיעות קפדניות ומפוקחות, ומאחור נשמעת תנופת הזנב, המוטל ימינה־שמאלה, וחמור נושב בו גבוה, מפזר מתוכו פְלִיק־פְלָאק שחותך את אוויר השמש, שוסע אותו באופן אצילי, חמור חי בנמרצות, בהתעוררות נלהבת אך גם מדודה, וברגע זה הרגליים האחוריות מצטרפות ובוקעות את הקיבעון, עושות צעידה קלה לצד, ורוסלאן לא נבהל ורק נהדף מצמידותו אל חמור, מנסה לצוד את העיניים השחורות שלו כדי לתהות עוד פעם למה, מדוע, לזהות בהן רמז שיסביר את פשר התנועה של חמור דווקא ברגע זה, ובעיקר לנסות להבין מהו הדבר שנתפס לרוסלאן כל־כך נוֹכֵח, ישנו, כמו שוֹכֵן־פְּנִים בכל חי צומח ודומם שעומדים באחורי החצר, ואז הוא פונה בכיוון הראש של חמור, מרים גם את מבטו־שלו מגובה הדשא, ואוֹי… הפתעה חמוצה ומלבבת מגלה לו את סְטִיב, עומד בקצה השביל תחת הצל המנוקד של ענפי הזית, מחויך ושמח והשיניים הלבנות והבריאות שלו זורחות.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “חמור”