החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

פסיעות בשביל החלב

מאת:
הוצאה: | 2008 | 318 עמ'
זמינות:

18.00

רכשו ספר זה:

רחלי בת השבע מקבלת את המשימה הראשונה בחייה כאשר היא מצוידת בכד חלב ויוצאת בבוקר ירושלמי, קסום ופסטוראלי אל המכולת הסמוכה לביתה כדי להביא הביתה חלב. שם, בתור לחלב, פוגשת בדמויות שונות ומשונות אשר ילוו אותה למחוזות שונים בחייה. לאן נעלם הצנחן עם העיניים הבורקות שפגשה בתור לחלב? מדוע החלבן מוהל את החלב במים? מי זאת הזקנה מהתור לחלב? מדוע אמא לא עמדה בצפירה לזכר יום השואה? האם איתמר הטריד מינית? מי באמת היה זמר האופרה המקסים שפגשה בוינה? איך החלילן העיוור מצייר? איך זה שהים הרועש, הגועש והקוצף כל כך מרגיע? "פסיעות בשביל החלב" הינו סיפור קסום ובו שלוש עלילות מרתקות השזורות זו בזו ועוברות כחוט השני לאורך שנים ובסופו של דבר נפגשות בצומת אחד. הסיפור מלווה מפסיעה לפסיעה ביופי, באהבה, בתמימות, בנועזות, במתח, בתשוקה, בשנאה, בכיעור ובתסכול. הסיפור רצוף באפיזודות והפתעות רבות ומרתקות החל מהפסיעה הראשונה ועד לפסיעה האחרונה. "פסיעות בשביל החלב" הינו ספרה הראשון למבוגרים של אתי שחר, שהתגוררה בירושלים מרבית שנותיה. בעבר הוציאה לאור שני ספרי ילדים. כיום עוסקת בגישור.

מקט: 1-698-32
ביקורת על הספר
סקירת הספר באתר סימניה
רחלי בת השבע מקבלת את המשימה הראשונה בחייה כאשר היא מצוידת בכד חלב ויוצאת בבוקר ירושלמי, קסום ופסטוראלי אל המכולת […]

המשימה הראשונה בחיי – באותו יום קפוא, בו השלג הבהיק בשולי הדרך בשל קרני השמש החורפית, נמס ליבי. עד היום אני יכולה לחוש את החום שפשט בכל גופי, באותו רגע בו כף ידו עטפה את כף ידי. זו היתה הפעם הראשונה בחיי בה חוויתי, ממש פיזית, את הגירוי המתוק אותו נצרתי לעד. הכמיהה לגבר הזה, צנחן שחום הפנים והיפהפה עם עיניו הטובות והבורקות, ליוותה אותי שנים רבות. בכל פעם כשראיתי צנחן ברחוב נזכרתי בו. היום, במרחק של זיכרון, בו הזמן לעיתים פוקח את עינינו, נראה לי תמוה שמאז היותי ילדה בת שמונה וחצי בערך, לא נשכחה ממני אותה דמות שפגשתי פעם אחת בלבד. אולי הטבע הסקרן שלא בא על סיפוקו, הוא זה שגרם לי להיזכר בצנחן שפגשתי בתור לחלב. אולי הנעליים האדומות, סמל הצנחנים, שראיתי בפעם הראשונה. אולי כי הוא האדם היחיד שעמד בתור לחלב, ונתן לי תחושה של כבוד, ויחס של חמלה כשנקלעתי למבוכה מלהג האנשים שעמדו שם. אולי משום העובדה שבחורות רבות כמוני השתוקקו לצנחנים, או שמא טיפחתי אשליה שלא היתה לה כל אחיזה במציאות.

הסיפור התחיל כשנתיים לפני הפגישה עם אותו צנחן, בשלהי שנות החמישים בירושלים, כאשר קיבלתי את המשימה הראשונה בחיי.

עד היום מצלצלת באוזניי ברכת ה"בוקר טוב" הקולנית שהדהדה מחדר מדרגות ביתנו. אמי היתה מזנקת מהמטבח בבהלה, חוטפת מהקולב את החלוק הפרחוני, מכסה את כותנתה השקופה, ונחפזת אל הדלת כדי להחריש את החלבן, בעל הלחיים השמוטות והעיניים האדומות נטולות השינה, פן יעיר את כל בני הבית בקולו הרם.

כל יום עם שחר אמי המתינה, ובידה סיר אמייל לבן שבשוליו היה מעוטר בפס כחול דק, ובתחתיתו צלקת כהה, זכר לפציעה מהעבר. בכיס חלוקה היה סכום כסף קטן שהכינה מבעוד מועד. היא חייכה אל החלבן ואמרה בלחש, "שניים".

"שני ליטר?!" שאל בקולו העבה והצרוד, כאילו זה חדש בשבילו.

"כן" היא היסתה אותו באצבעה.

החלבן הכניס ספל מדידה מאלומיניום, לכד גדול מאותה מתכת, מילא אותו בחלב ושפך אל הסיר שאמי החזיקה בשתי ידיה. הוא נהג להעיף מבט אל פנים הבית, רואה את ראשי מציץ ממראשות המיטה, ממצמץ בעיניו וממשיך דרכו לעבר המדרגות, אל השכנות האחרות.

אחרי שאמי היתה מקבלת את מנת המזון הבסיסי, המכילה את הסידן על כל סגולותיו, לחיזוק השיניים, הציפורניים והעצמות, כפי שביטאה זאת לעיתים קרובות, היתה סוגרת את הדלת ומעקמת את פיה בחוסר שביעות רצון. פניה היו לובשים ארשת רצינית ואפשר היה לראות את הכעס והנרגנות בפניה, כשהיא ממצמצת בעיניה, מכווצת גביניה וממלמלת את המנטרה היומית שלה.

"הוא מערבב את החלב במים, הוא מוסיף לחלב מים, בשביל כמה פרוטות הוא גוזל לנו את הקלציום. איזה מצפון יש לו?" אבל ברגע שהחלבן הופיע, טענותיה נמוגו. היא היתה מחייכת אליו, אף מברכת את הבוקר שלו, וקונה שני ליטר חלב.

לא פעם הבטתי בה בתמיהה ולא הבנתי מה באמת מפריע לה: הרי היא עצמה הוסיפה מים לקקאו שהכינה כל בוקר לאחיותיי, והוא ערב לחיכן. אף אחת לא התלוננה על תוספת המים, עם זאת גם לא הכרנו את טעמו של החלב ללא תוספת המים. אחיותיי חיכו בשקיקה לקקאו החם שלהן ולא נתנו דעתן לטרוניות שנשמעו מתחת לאפה. אני אהבתי חלב קר ללא כל תוספת, לכן קיבלתי את החלב שעבר תהליך רתיחה יום קודם. הקרום הדק שהצטבר מעל החלב החם גרם לי לתחושת גועל. עד היום המחשבה על כך, גורמת לגרוני להתכווץ ולהעלות מיצי קיבה חמוצים.

הבוקר אצלנו בבית החל זמן קצר לאחר ביקור החלבן. בשעה זו התנהל ויכוח לוהט על התור לשירותים, שהיה חלק מהווי חיינו, במעוננו הקט בן שני החדרים. המחזה היומיומי החל בדשדוש ישנוני של חמש בנות פרועות שיער, משפשפות עיניים והולכות כסומות לכיוון בית השימוש היחיד בבית. היינו מתגודדות ליד הדלת, נדחפות ומתחככות זו בזו כדי להקדים ולהיכנס.

"אני הייתי ראשונה"! "בורח לי"! "אמא, תגידי לה, אתמול נתתי לה את התור שלי"!

כך היינו מקפצות מול השירותים ומושכות בתחתונים מלפנים כדי שהפיפי לא יברח לנו. כל בוקר ניהלנו מאבקים קשים על המקום בתור, בחוסר סבלנות ובצרחות צורמניות שהדהדו בחדר המדרגות וטיפסו עד הקומות העליונות.

בוקר אחד בעודנו עומדות וצורחות, פסעה אמי הלוך ושוב במסדרון הבית בצעדים מהירים ומדודים כאילו התאימה כפות רגליה הקטנות לגודלן של המרצפות האפורות עם הפסיפסים הזעירים. היא היתה חסרת שקט, הסתובבה סביב עצמה שקועה במחשבות, דבר מה הציק לה. היא היתה כל כך מרוכזת בעצמה עד כי נותקה לחלוטין מהסובב אותה ולא הגיבה לשאגותינו הרמות. פכרה את אצבעותיה בעצבנות, ובתנועה חדה החליקה לאחור את שיערה הקצר, הידקה ידיה אל ירכיה הרזות כשהיא ממלמלת משהו לעצמה.

התחקיתי אחר התנהגותה המתוחה, הכעוסה והלא שגרתית, ופתאום היא נעצרה, נטלה שרפרף קטן, טיפסה עליו על מנת להגיע אל הארון העליון והורידה משם את מה שכינתה כד החלב, שמעולם לא היה בשימוש. היה זה כלי אלומיניום ארוך, ובחלקו העליון צוואר קצר וצר במעט מגוף הכלי, הידיות היו עשויות משתי זרועות מתכת שיצאו מצידיו וגליל עץ מחבר ביניהן.

עיניי עקבו בסקרנות אחר מעשיה. היא הניחה את הכד בכיור תחת הברז ומילאה אותו במים. הרימה אותו כאילו אומדת את משקלו, מלמלה משהו לעצמה וכיסתה אותו במכסה. בחנה אותי במבט מהורהר ואמרה: "רחלי, תחזיקי את הכד הזה", ודחפה אותו לכף ידי. נימת קולה היתה עניינית ויבשה. הבטתי בה בהשתוממות מהבקשה המוזרה, אי שקט נשקף מפניה. לא הבנתי מה היא רוצה ולמה דווקא אני, אבל עשיתי כמצוותה.

"זה כבד?" שאלה בהצביעה על הכד.

"לא, מה פתאום…" אמרתי מנסה להיות מאופקת, "אני כבר בת שבע, יש לי כוח."

"יופי! תגמרי להתלבש מהר ונצא."

צייתי לדרישתה ולא הקשיתי קושיות. חיש לבשתי את בגדיי, שהיו מונחים על הכיסא מיום אתמול, והמתנתי לבאות. להפתעתי היא ויתרה על קליעת צמותיי והותירה את שיערי פזור. היא הסירה מעליה בחיפזון את החלוק, התלבשה, ויצאנו לדרך.

אמי היתה אישה נמוכה ורזה על אף חמש לידות. היא נחשבה לאישה יפה ומושכת ולחייה נראו סמוקות תמיד. היא ייחסה את האדמומיות הזו לשפע העגבניות שנהגה לאכול. עיניה וגבותיה היו שחורות וצבען בלט על רקע שערה הבהיר. אותו בוקר לבשה מכנסיים ירוקים וחולצה כחולה. אני זוכרת שהסטתי את עיניי לצד ממראה צבע בגדיה, שילוב צבעים כזה נחשב אז לחסר טעם, אפילו אותנו הילדים לא הלבישו בשילוב כה צורם. היום אינני מבינה מדוע לא השכילו מעצבי האופנה דאז לשלב את שני הצבעים האלו, הירוק והכחול, מרכיבי הטורקיז, אשר באופן טבעי מצויים בים ובשמים יחדיו.

"בואי נלך," שמעתי את קולה. היא הובילה אותי החוצה כשהיא מותירה בידי את הכד עם המים. לא ידעתי מה כוונותיה וניסיתי לנחש את פשר המסתורין.

יצאנו מדירתנו שבשיכון עובדי המדינה בשכונת קטמון, שנקראה גם המושבה היוונית, אל האוויר הצח. היה זה בוקר ירושלמי עם ניחוח אביבי, עדיין היה מעט קריר בשעה זו של היום. אימי נראתה נחושה ואני תוהה, וכך חצינו את השדה הסמוך לביתנו, במסלול בו היינו מקצרים את הדרך לבית הספר. זה היה שביל עפר שהותווה על ידי הולכי הרגל שדרסו ורמסו את הצמחייה ברגליהם.

היה מוקדם מאוד וקרני החמה הראשונות רק החלו לבצבץ ולגעת בדומם המנמנם. איש לא נראה בחוץ מלבדנו. צעדנו חרש יד ביד ופתאום חשתי לחץ עצום בבטני התחתונה.

"עוד מעט בורח לי, לא הספקתי לעשות פיפי," ייבבתי לאמי.

"למה לא אמרת לפני שיצאנו מהבית?" היא נשפה בקוצר רוח, הביטה אליי, הסתכלה מסביב ובדקה כיצד תוכל לפתור את הבעיה. היא התרככה מעט ואמרה בטבעיות: "לכי מאחורי השיח, אני אשמור שלא יראו". הלכתי בהיסוס, מעולם לא חשבתי קודם שאפשר לעשות זאת בטבע. בדקתי שאיש לא "מציץ". הסרתי את מכנסיי ותחתוניי בחטף והתיישבתי כשאני נזהרת שלא להידקר מהשיחים הקוצניים. לאחר שהשקיתי את האדמה בנוזל החם שהעלה אדים על הרקע הקוצני, חזרתי בריצה בתחושת הקלה.

אמי הושיטה לי בחזרה את כד המים והמשכנו בדרכנו. היא החישה צעדיה כשעיניה נעוצות בשביל העפר כמי שמחפשת דבר מה. מדי פעם הרגשתי שהיא מושכת את ידי כדי שאגביר את הקצב. ניסיתי להביט בפרחים, אך היא כל כך מיהרה, שהתקשיתי להגניב ולו מבט קטן אחד או להשחיל שאלה אל תוך הרהוריה. הייתי מאופקת מאוד והשתדלתי לא להציק לה, נתתי לדברים לקרות. לאחר דקות אחדות הגענו אל קצה השדה, עלינו על המדרכה שברחוב חזקיהו המלך המוביל אל המושבה הגרמנית. שם שכן בית הספר היסודי "הכרמלי", בו למדתי. באותה שכונה, ברחוב רות, התגוררו סבי וסבתי. הלכנו בימין הדרך, לא היה צורך לחצות כביש. חלפנו על פני שתי תחנות אוטובוס והגענו למכולת של שומן ברחוב רחל אמנו זו שסבי נהג לקנות בה ממתקים ומוצרי מזון שונים, ובעיקר התעקש לקנות שם את הביסקוויטים שלדעתו היו הכי טריים, משום שהיו לחים ונוחים לחסרי שיניים כמותו. עם הזמן הבנתי שהלחות לא בהכרח העידה על טריות.

אמי השקתה את העץ הסמוך למכולת במים שרוקנה מהכד והצטרפה לתור שבו עמדו כבר לפנינו שלושה אנשים והמתינו בסבלנות. בעודנו ממתינים לתורנו היא בלשה אחר שיער ראשי שגלש על צווארי, ליטפה אותו ואמרה: "יש לך קשרים, אני צריכה לספר אותך."

"לא!" נפלטה מפי לחישה רועמת. אבל, ימים אחדים אחרי אותו בוקר היא מצאה במחלפות שיער ראשי ביצי כינים, ולמורת רוחי, בכיי ותחנוניי, גזזה אותן. היא ניסתה להרגיע אותי והבטיחה לשמור את שתי הצמות הזהובות שלי למזכרת בקופסת קרטון, ואמרה שאין לי מה לדאוג כי השיער צומח מהר. לא עבר זמן רב עד שהתגברתי על הטראומה ואף חשתי נוח יותר – ראשי נעשה קל יותר והתנועע על הצוואר באופן חופשי. עם השנים הקופסה עם מחלפות ראשי נעלמה באופן מסתורי.

התור התקדם מהר מכפי שחשבתי, והנה שומן כבר הושיט את ידו ולקח מאימי את הכד. הוא התכופף אל מאחורי הדלפק ונעלם. לא יכולתי לראות מה הוא עושה. לאחר רגע הוא הרים את ראשו והניח על הדלפק את הכד שהכיל שני ליטר חלב. אמי הורידה את הכד והניחה את הידית בכף ידי.

הכד היה כבד, פלג גופי העליון נמשך מטה, אבל הזדקפתי מיד פן תחשוד שהוא מכביד עלי. עד לאותו רגע לא הבנתי ותהיתי מה כוונותיה. כל רצף האירועים עבר עלי מהר מדי, כמו סרט שלא הספקתי לקרוא את כתוביותיו.

אמי הוציאה מארנקה הקטן מטבעות אחדים, הניחה אותם על הדלפק, וכמו כולם היתה שקועה בעצמה, לא אמרה "בוקר טוב" ולא "תודה", ביקשה שני ליטר ויצאה, כששומן קורא לה לקבל את העודף.

בדרכנו חזרה הבחנתי בהבעת פניה הרצינית, שפתיה ולסתותיה היו חשוקות. היא הביטה אלי ובחנה אותי מכף רגל ועד ראש.

"זה כבד לך?" היא שאלה בדאגה. אני התעקשתי להיראות חזקה, זקפתי גופי ואמרתי: "לא, מה פתאום," והעברתי את הכד ליד השנייה.

"יופי, עכשיו נשתה חלב מלא, בלי מים," היא אמרה בסיפוק. רק אז הבנתי שהחלב של שומן לא מהול, ושמחתי שנמצא פיתרון לבעיה שהטרידה אותה כל בוקר מחדש. בעיקר שמחתי שבא הקץ ל"תפילות השחרית" שכיווצו את גבותיה והיו כטוטפות בין עיניה.

הלכנו בשקט והיא המשיכה בהרהוריה, סימני הדאגה עוד היו בפניה והייתה לי תחושה שהיא בוחנת אותי. היה זה מין בוחן פתע, מה שלא כל כך אהבתי, אבל היווה אתגר שרציתי להצליח בו.

ברגע שכף רגלי דרכה על מפתן הבית, הנחתי את הכד על הרצפה ויצאתי אל המרפסת. הבטתי בכפות ידיי: זו שהחזיקה רוב הזמן את הכד היתה אדומה ועליה סימנים כהים שהידית הטביעה עליה. שפשפתי את כפות ידיי זו בזו כדי שהסימן ייטשטש וחזרתי מחייכת אל עצמי.

בינתיים אמי הרתיחה את החלב על הכירה על מנת להכין את ספלי הקקאו לכולם. אחר כך אספה בכף את הקרום העוטה את החלב, גרדה את השאריות משולי הסיר ויצקה לתוך צלוחית קטנה. היתה זאת השמנת שאבי אהב למרוח בערב על הלחם.

באותו בוקר מופלא בחידושיו, קיבלתי את ה"משרה" הראשונה בחיי. מאותו יום, עם שחר, קמתי לפני כולם, ניצלתי את השירותים שלא היו תפוסים בשעה זו, העפתי מבט במראה הגדולה במקלחת, חייכתי אל בבואתי בעיניים קונדסיות, כפי שכינו אותן חברים של הוריי, הוצאתי לשון, נפנפתי לעצמי לשלום והתייצבתי במטבח. אספתי את המטבעות שאימי הניחה על השולחן, לקחתי את כד החלב, שהגיע כמעט עד מותניי, ויצאתי לשליחות הבוקר. צפירת הרכבת שיצאה באותה שעה בדרכה לתל-אביב נשמעה ברקע. אז – בגילי, לפני בת מצווה לא נהגו ללכת עם שעון וצפירות הרכבת היוו סימן לשעות מסוימות ביום.

יצאתי מהבית בתחושת אחריות ורצון עז להצליח במשימה שלא נראתה לי קלה, אך גרמה לי לחוש חשובה. תקופת האביב היתה תקופה יפה לתחילת אותם טיולי בוקר. עד היום אני יכולה לחוש בריחם החריף והמשכר של פרחי הבר שכיסו כל חלקה חשופה.

השדה היה מכוסה במרבד אדום של כלניות, שנדחק מעט על ידי החרדל המצוי בצבעו הצהבהב, שהגיח מכל פינה כמי שחותר לשליטה מלאה גם על חשבונם של הנוריות והסביונים עזי הצבע. מעולם לא אהבתי את צבעו הדהוי. פה ושם, בין הסלעים, נותרו הפרחים החביבים עליי, הרקפות של שלהי החורף, גאות ואצילות, מוגנות בסלעים ומרופדות בעלים גדולים ובשרניים. לא הרשיתי לעצמי להתענג זמן רב על מרבדי הפרחים הנפלאים בשלל גוניהם, כי רציתי להספיק להגיע לפני שהתור לחלב יתארך.

ניחוחות פריחת האביב מזכירים לי עוד היום את אותה ילדה ההולכת ומטלטלת את כד החלב קדימה ואחורה, משועשעת מעצמה, נושמת מלוא ריאותיה אוויר צח של בוקר נקי לפני צאת האוטובוסים והמכוניות שכבר אז פגעו בצלילותו. היציאה עם הנץ החמה לרחוב דומם, בו ניתן לשמוע את ציוץ הציפורים המרנין, עוד בטרם הקיצו משנתם שוכני הבתים שנחירותיהם נשמעו מבעד לחלונות בתי האבן הירושלמית, נתנה תחושת עצמאות נפלאה. היה זה בוקר מבטיח ומשחרר.

מעולם לא הבנתי מדוע אסרו עליי הוריי בערבים, אחרי השקיעה, להמשיך ולשחק מחוץ לבית. תמיד נאלצתי להפסיק בעיצומו של משחק ולמהר הביתה, בטענה שצריך להתארגן לשינה ואין זו שעה מתאימה להסתובב בחוץ. לעומת זאת הם לא נתנו דעתם על כך שיצאתי מוקדם בבוקר, לעיתים לפני הזריחה, כשכולם ישנו ולא היתה נפש חיה ברחובות.

הלכתי לאיטי ברחוב המחריש עם תהיות קטנות שניקרו בראשי, כשפה ושם התחילו להגיח ולצוץ הדמויות של הבוקר – רוכב האופניים הממושקף שחילק את עיתון הבוקר למעט המינויים שהיו אז. הוא הפליא לעשות כשהעיף לגובה את העיתון המגולגל בגומייה. החבילה עשתה את דרכה בקשת הישר אל מפתן הבית שאליו כיוון כמו קוסם.

בתחנת אוטובוס קו 4 עמד שוטר במדים מגוהצים וסמלים שונים על חולצתו. הוא נראה ישן בעמידה, אפילו לא הבחין כשחלפתי על פניו. הוא לא נראה ערני כמו אבי, שאף הוא היה שוטר ויצא לעבודה בשמחה כל בוקר.

סמוך למכולת, ליד תחנת האוטובוס השנייה בדרכי, צעדה מולי אישה זקנה, גוצה. שיערה השחור השזור במעט שיבה, היה אסוף בפקעת מאחור. היא הלכה עם כד חלב דומה לשלי רק רחב יותר. עינינו הצטלבו, החלפנו מבט והמשכנו, היא לדרכה ואני לעבר החנות שכבר לא היתה רחוקה. יכולתי כבר להבחין בשלט הלבן עם האותיות הכחולות – "המכולת של שומן". התקרבתי עוד מעט וראיתי את האנשים העומדים בתור המשתרך מול החנות כשמבטיהם פונים קדימה אל החנווני השמנמן, בעל סבר הפנים החייכני, העוטה על בגדיו סינר כחול דהוי עם כיס גדול שהכיל מטבעות קטנים לעודף. הוא החזיק בידו באותו ספל שהכרתי מהחלבן, שעליו מסומנים לרוחב ארבעה פסי מדידה.

הצטרפתי לתור, עמדתי בסבלנות וסקרתי את הכלים שהלקוחות המנומנמים אחזו. אישה עגלגלה עם סנטר כפול הגיעה עם חלוק פרחוני דהוי והחזיקה בידה סיר רחב ולו שתי ידיות עגולות בצדדים ומכסה הגדול במידותיו מהסיר, מה שלא התאים לאמירה של אימי שלכל סיר יש את המכסה שלו. היום אני לא מבינה איך היא הלכה עם סיר כזה מבלי שהחלב נשפך, ואולי גם אז לא בכו על חלב שנשפך. לגברת שעמדה על יד זו עם הסנטר הכפול, היה כלי דומה לשלי אבל יפה יותר, מצופה באמייל כחול וידית מתכת. לידית שלי היה יתרון, החלק המיועד לאחיזה היה עשוי עץ – כבר אז למדתי בבית ספר שהעץ לא מוליך חום או קור.

לידי ניצב אדם גבוה. ריחו היה חריף מאוד ולא נעים. עצרתי את נשימתי ובחנתי את הכלי הכדורי שאחז בידו. בהיתי באנשים הגדולים שעמדו שם. לעיתים הייתי כל כך שקועה בדמויות שסבבו אותי, ורק כשנשמעו לעברי צעקות: "נו, ילדה!" התעוררתי מהזיותיי וחשתי בסומק המציף את פניי. שומן חייך אלי ברוך ובקולו המרגיע אמר: "כן, ילדה, כמה?"

"שני ליטר", אמרתי.

"שימי את הכד כאן", אמר והצביע על הדלפק. נאלצתי לעמוד על קצות אצבעותיי לשם כך. שומן יצק שני ספלים מלאים. לא הבנתי מאין הוא ממלא את הספל. הוא היה רוכן מאחורי הדלפק, אבל לא יכולתי לראות לאן, חייכתי לעצמי וחשבתי – אם הוא היה חולב שם פרה מתחת לדלפק, הייתי שומעת "מו".

שומן כיסה את הכד והניחו על הדלפק, ואני הורדתי אותו בשתי ידיי אל הרצפה. אחזתי בידית והרמתי אותו. הוא טמן בכיסו את המטבעות שהנחתי ובסבר פנים רציני אמר: "מי בתור?"

זזתי מעט הצידה כדי לא להפריע לבאים אחריי בתור. הכד היה כבד, נאלצתי לייצב את גופי הקטן ולצאת לדרך חזרה, כשאני מותירה אחריי אנשים חסרי סבלנות עם פנים זועפות, קולות שונים ובליל של שפות ומבטאים משונים, "כמה אתה רוצה?" "אני הייתי לפנייך!" "זוז כבר, אני מאחר לעבודה" "אין לי עודף" ועוד כהנה חילופי דברים של אוסף בני אדם שהמתין לאותה מטרה.

התרחקתי מהמקום כשליבי טוב עליי, לא נתתי לזעפנים להשבית את תחושת העליצות שחשתי. הייתי בלי אמי, ויכולתי להודות שאכן הכד כבד. כבר לא יכולתי להניע אותו קדימה ואחורה, ולפעמים אף עצרתי והנחתי אותו לרגע על הקרקע כדי לנוח קמעה. התעקשתי לא להתייאש והתנחמתי בכך שבכל יום אני גדלה ומתחזקת. נזכרתי בדוקטור פולק, רופאת המשפחה שלנו, שליוותה אותי פעם הביתה מקופת חולים. היה קור נורא, שיניי נקשו, והיא אמרה לי:"תגידי לעצמך שחם לך, ככה – 'חם לי, חם לי, חם לי', ותראי שתכף יהיה לך חם," שמעתי לעצתה והקור אכן חדל.

חזרתי על הרעיון ואמרתי לעצמי: 'קל לי, קל לי, קלי לי,' והכד כבר לא הכביד כל כך.

על אף כל השכנועים העצמיים, הדרך חזרה נראתה לי ארוכה יותר וכבר לא כל כך שקטה. רעש האוטובוסים החל להשתלט על הרחוב, הרדיו השמיע מוסיקה מהבתים שרגע לפני כן היו דוממים. אנשים התעוררו אל הבוקר, שאצלי החל כבר מזמן. הפרפרים הגיחו מכל עבר בשלל צבעים, נצמדו לעלי הכותרת וינקו את מנת הצוף היומית שלהם.

היום ליבי נחמץ כשאני נזכרת כיצד אני וחברותיי נהגנו לתפוס את הפרפרים בכנפיהם ולהכניסם לצנצנת כשאצבעותינו מאובקות מצבעם. היו בנות שייבשו את הפרפרים לאחר מספר ימים בתוך ספרים ישנים ויצרו אוסף פרפרים. אז היו כל מיני "אוספים". לי היה אוסף של פרחים שייבשתי בתוך הספרים. היתה לי חברה שאספה "זהבים" – מן עטיפות אלומיניום צבעוניות של שוקולדים. היא היתה מחליקה את ניר ה"זהב" בציפורן ומחליפה עם חברות אחרות. בייחוד אהבה את ה"זהבים" הנדירים של חברתי "אלה", שקיבלה ממתקים מחו"ל.

כל יום חיכיתי בכיליון עיניים לבוקר שאחריו. הבקרים הללו המריצו אותי וגרמו לי להיות אופטימית ומאושרת. החמיא לי שאמי, אשר עול הבית היה מוטל עליה, סמכה עלי על אף שלא הייתי הבכורה. נראה לי שאחת הסיבות לכך, היתה נעוצה בעובדה שהתעוררתי לפני כולן.

השכם בבוקר אבי נהג להתעמל במרפסת ואחר כך לצאת לעבודה כשהוא מפזם ומחייך לעצמו. מיד אחריו יצאתי גם אני ל"עבודתי", מלאת גאווה על האחריות שנפלה בחלקי. בדרכי הייתי מעסיקה את עצמי בכל מיני משחקים, כמו ספירת צעדים. אהבתי לנחש את מספר הצעדים ממקום למקום. זה היה מן משחק שהמצאתי לי והשתעשעתי בו באותם בקרים. עם הזמן צברתי מיומנות וידעתי לנחש את מספר הפסיעות מנקודה לנקודה, מעץ לעץ, בין עמודי החשמל ובין תחנה לתחנה. ידעתי את מספר הצעדים מהבית שלנו לביתה של סבתי, או למכולת של שומן. פעמים רבות הוסחה דעתי בדרך בעקבות מראה או דמות כלשהי, התבלבלתי בספירה ונאלצתי לספור מחדש. כך הייתי בוחנת את עצמי ומציבה לי אתגרים. עם הזמן – במקביל לצמיחתי ובהתאם לאורך רגליי, השתנה מספר הצעדים. עד היום אני סופרת צעדים, סופרת מדרגות, סופרת זמן, סופרת אנשים בכל תור, סופרת את הדקות שכל אחד מתעכב, ובכלל סופרת.

מיום ליום גדלה סקרנותי לגבי האנשים שפגשתי בתור לחלב. רציתי לדעת איזה סיפור כל אחד מהם נושא על כתפיו. מה גורם לעצב שפניהם הביעו, למי הם קונים את החלב? כמה ילדים יש להם? לפעמים הערכתי את גודל משפחתם לפי כמות החלב שהם קנו. הם אף פעם לא שוחחו ביניהם ולא ניתן היה לדלות פיסת מידע על חייהם – לכן יצרתי לי סיפורים שונים ומשונים על כל דמות ודמות.

את הגברת הזקנה פגשתי בדרך כלל כשהיא בדרכה חזרה הביתה. דרכינו הצטלבו באותה שעה ובאותו מקום, סמוך למכולת, מול מגרש הכדורגל של הפועל. המגרש נראה מוזר בשיממונו בשעות הקטנות של הבוקר. מרבית הזמן הוא היה מאויש ורועש, ובמשחקי שבת המולת הקהל והדהוד מחיאות הכפיים הגיעו עד לביתנו. על כל פנים, המפגש שלי איתה הצביע על כך שכל אחת מאיתנו יצאה בשעה קבועה מהבית. לעיתים נדירות לא נפגשנו באותו מקום, וכשזה קרה, לא ידעתי מי הקדימה ומי אחרה.

הזקנה הזו סקרנה אותי. לא הזדמן לי להיפגש איתה בחנות. לא היה לי מושג מה כמות החלב שהיא קנתה ולא יכולתי לנחש את גודל משפחתה. היא היתה לבושה בכל יום באותו בגד, גם בקיץ וגם בחורף, שמלה חומה עם פרחים קטנים מבד ג'רסי, כך כינתה אמי את הבד הזה. היא הביטה עלי בחמלה, אולי חשבה שכבד לי, או שמכריחים אותי, או כמו רבים חשבה שאני קטנה בשביל משימה כל כך גדולה. רציתי מאוד לספר לה עד כמה אני נהנית. לפעמים הביטה בי בסקרנות ואני חשתי מבוכה ממבטה. במשך הזמן למדתי להתייחס אליה כאל עוד תחנה בדרך.

סמוך לתחנת האוטובוס היתה אישה בכיסא גלגלים, רזה עם פנים מאורכות, שיערה הקצר היה בצבע כסוף ומשקפיה עגולים. היא היתה יושבת בחצר ביתה, מוקדם בבוקר – ובידה ספל עם משקה מהביל. פעם האישה הזו קראה לי בצורה היסטרית בעת שחזרתי מבית ספר, "ילדה, קים הריין, הגשם מרטב את הכביסה. תביאי לי." עד היום קולה העבה והתובעני זכור לי. הורדתי מהחבל את הסדין הלבן ומספר לבנים שהיו תלויים עליו, עטפתי אותם בסדין, קשרתי והנחתי את הצרור בכניסה לביתה. היא לא אמרה תודה. התנהגותה ויחסה אלי היו כשל גבירה לעבד בתפיסה שלי אז, ושנאתי אותה על כך. לא הבנתי מדוע היא חושבת כי עצם היותה נכה פוטרת אותה מלהתייחס יפה לילדים. שנים רבות חלפו עד שהצלחתי להבין ולסלוח לה ולאנשים קשי יום כמותה.

בתור עמדה אישה בעלת עיניים כחולות. תמיד נראתה מסכנה ועיניה נראו בוכיות בגלל עפעפיה הנפולים שהסתירו את צבען היפה. פעם שמעתי אותה אומרת לאישה העגלגלה שעמדה לידה, תוך שיגור מבטים לעברי "איזו מין אמא נותנת לילדה בגילה עבודה כזו?"

הסתכלתי אליה וחייכתי בביישנות, "אני אוהבת את הטיול הזה בבוקר."

"טיול?" היא לגלגה, עיוותה שפתיה הצידה ולרגע פניה נראו כפרצוף של מכשפה.

התאפקתי שלא לפרוץ בצחוק. האיש עם הכלי הכדורי, שפניו היו חרושות קמטים, בהה אלי מלמעלה בעיני עגל. כל בוקר היה עם אותו פרצוף ואותה חולצת פלנל משובצת. הייתי סקרנית מאוד לדעת על מה הוא חושב, אם הוא בכלל חושב. הבטתי אליו והוא הסתכל עלי, אבל אני לא בטוחה שהוא ראה אותי. לפעמים תהיתי אם האיש העגמומי הזה סופר או משורר, כאשר ברגעי ההמתנה הממושכים הוא בונה את סיפורו. היתה שם בלונדית עם צמה ארוכה, שפתיה היו דקות ואפה נשרי. היא נראתה בגיל אמי אבל התנהגה כמו סבתא. היא היתה קמצנית על הגרוש ותמיד נראתה עצבנית. באחד הימים נשמט מארנקה הפתוח מטבע. היא חיפשה וחיפשה, האשימה את כולם וביקשה מכולם שיזוזו. היא רטנה וכעסה, עד ששומן אמר לה, "תעזבי, אני אעשה לך הנחה בגרוש."

אבל היא המשיכה לסרוק בעיניה את השטח. ראיתי את הגרוש מונח לרגלה ממש מתחת לאף שלה. הצבעתי עליו והיא לא הודתה לי, רק המתינה שאיאות להרים אותו בעבורה. עשיתי עצמי לא מבינה, ושמעתי אותה ממלמלת, "מי שלא מרים גרוש, לא שווה גרוש." לא עניתי לה, אבל חשבתי, 'מה היא חושבת לה, בגלל שאני קרובה לרצפה יותר ממנה אני חייבת לה?' בלית ברירה היא רכנה אל המטבע והרימה אותו.

האנשים שפגשתי שם היו טיפוסים נטולי הבעה וחסרי שמחה. הדיאלוג החייכני היחיד שהיה לי התנהל עם שומן. בכל פעם כשהגעתי הוא אמר שגבהתי עוד קצת. תמיד חזר על הבדיחות שלו. אותי זה הצחיק ואותם זה עיצבן. "נו, ילדה יש לך זמן לצחוק על הבוקר?" אמר מישהו בקול עמוק ומחוספס. אבל שומן ואני התעלמנו והמשכנו לצחוק.

לפתע פתאום הגיעה לתור אישה נמרצת, גדולה, גבוהה ושמנה. גוון עורה שחום ושיערה מדובלל, פניה מלאים ובשרניים. היא חייכה, עם שתי גומות חן גדולות, ואמרה, "בוקר טוב". אף אחד לא ענה לה, מלמלתי בביישנות, "בוקר טוב." אבל איש לא שמע אותי. חשתי חיבה אל האישה הזו מהרגע שראיתי אותה. היא היתה חביבה והכניסה לאווירה העכורה משב רוח מרענן.

האוניברסיטה של החיים שלי החלה בתור לחלב. כבר אז הבנתי שהצחוק והחיוך שסבי נהג לציין עד כמה הוא אוהב בי, הן תכונות חובקות עולם. צריך לחייך לעולם כדי לזכות בחזרה בחיוך ובאהבה. הזעפנות, הרצינות והפנים המכורכמות שנתקלתי בהם בכל בוקר, כשהללו רק החלו את עמל יומם, חרשו את פני האנשים בקמטים, פגעו ברוחם וביופיים, כמו הקמט הסדוק של אמי בין גביניה. עד היום מלווה אותי האמירה של השכנה הזקנה שאמרה לאמי, "עדיף קמטי צחוק בצידי העיניים ולא חריצים של דאגה בין הגבות".

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “פסיעות בשביל החלב”