החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שלום אורח התחברות

האיש הרע הראשון

מאת:
מאנגלית: יעל אכמון | הוצאה: | 2016 | 272 עמ'

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית סיפריאפ במכשירי אנדרואיד, אייפד ואייפון בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

שריל גליקמן מאמינה ברומנים הנמשכים מאות שנים ובנשמה שעוברת מתינוק לתינוק. היא עובדת בארגון ללא מטרות רווח המלמד הגנה עצמית לנשים, וגרה לבדה. כשהבוסים שלה שואלים אם בתם בת העשרים, קלי, תוכל להתארח זמן־מה בביתה, עולמה האקסצנטרי הסדור של שריל מתפוצץ בבת אחת. אבל דווקא קלי — הפצצה הבלונדינית האנוכית והאכזרית — היא זאת שדוחפת את שריל בבריונות אל עולם המציאות, ובאופן בלתי צפוי מובילה אותה לאהבת חייה.

האיש הרע הראשון, הרומן הראשון של מירנדה ג'וליי, הוא ספר עדין, מרתק ומצחיק באופן ערמומי, גדוש אהבה אימהית עזה ופנטזיות מיניות פראיות. זהו קול עכשווי אייקוני ומקורי להרהיב.

מירנדה ג'וליי היא יוצרת סרטים, כותבת ואמנית עטורת שבחים ופרסים. סיפוריה התפרסמו בניו יורקר, בפריז רוויו ובהרפרס. ספרה "אף אחד לא שייך לכאן יותר ממך" זכה בפרס הסיפור הקצר על שם פרנק אוקונור.

"שונה מכל דבר שקראתי אי־פעם… לג'וליי יש כישרון יוצא דופן בתיאור מהותה של המיניות… ספר מצחיק עד דמעות ומכאיב בחיוניותו." הניו יורק טיימס

"הנרטיב של ג'וליי ספוג חמלה… ספר מוזר וחכם להפליא על סקס, על אהבה ועל דרישות העבודה והאימהוּת… מרתק, מפתיע ומדויק מבחינה רגשית."

בוסטון גלוב

מקט: 978-965-566-272-6
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

נסעתי לרופא כאילו אני כוכבת בסרט שפיליפ צופה בו — החלון פתוח, השיער מתבדר, רק יד אחת על ההגה. כשעצרתי ברמזורים אדומים, השארתי את המבט נעוץ במסתוריות קדימה. מי זאת? אנשים תהו אולי. מי האישה הזאת בגיל העמידה במכונית ההונדה הכחולה? חציתי בניחותא את החניון אל המעלית ולחצתי על קומה 12 באצבע אגבית, נהנתנית. אצבע מהסוג שנכון לכל דבר. ברגע שהדלתות נסגרו, הצצתי במראת התקרה והתאמנתי בהבעה שאעלה אם אתקל בפיליפ בחדר ההמתנה. מופתעת אבל לא יותר מדי, והוא לא יֵשב על התקרה, אז הצוואר שלי לא ישתרבב ככה. עשיתי את הפרצוף לאורך כל המסדרון. אה! אה, שלום! והנה הגיעה הדלת.

ד'ר יֶנס בּרויארד

כרומותרפיה

פתחתי את הדלת לרווחה.

שום פיליפ.

נדרש לי רגע להתאושש. כמעט הסתובבתי והלכתי הביתה — אבל אז לא הייתי יכולה להתקשר אליו לומר תודה על ההפניה. פקידת הקבלה נתנה לי טופס רישום מוצמד ללוח; התיישבתי על כיסא מרופד. לא היה שם סעיף 'שֵם המַפנֶה', אז פשוט כתבתי 'פיליפ בטלהיים הפנה אותי' בראש הדף.

'אני לא אומר שהוא הכי טוב בעולם,' אמר פיליפ באירוע ההתרמה של 'יד פתוחה'. הוא לבש סוודר קשמיר אפור שתאם את הזקן שלו. 'כי יש בציריך רופא צבעים שבהחלט מתחרה בו. אבל יֶנס הכי טוב בלוס אנג'לס, ובוודאי הכי טוב בווסט סייד. הוא ריפא לי את הפטרת בכף הרגל.' הוא הרים את כף הרגל שלו והוריד אותה לפני שהספקתי להריח אותה. 'רוב השנה הוא באמסטרדם, אז הוא מאוד סלקטיבי לגבי המטופלים שלו כאן. תגידי לו שפיל בטלהיים שלח אותך.' הוא כתב את מספר הטלפון על מפית והתחיל להתרחק ממני בצעדי סמבה.

'פיל בטלהיים שלח אותי.'

'בדיוק!' הוא צעק מעבר לכתף. את שארית הערב הוא בילה על רחבת הריקודים.

בהיתי בפקידת הקבלה — היא הכירה את פיליפ. יכול להיות שהוא בדיוק הלך; יכול להיות שהוא אצל הרופא ברגעים אלה ממש. זה לא עלה בדעתי עד עכשיו. תחבתי את השיער מאחורי האוזניים וצפיתי בדלת של חדר הרופא. אחרי דקה יצאה משם אישה גבוהה ורזה עם תינוק. התינוק שיחק בגביש תלוי על חוט. בחנתי אותו לראות אם יש בינינו חיבור גדול יותר משהיה לו עם אמא שלו. לא היה לנו.

לד'ר ברויארד היו תווי פנים סקנדינביים, והוא הרכיב משקפיים קטנטנים, שיפוטיים. ישבתי בכורסת עור רכה מול מחיצת נייר יפנית בזמן שהוא קרא את טופס הרישום שלי. לא נראו בחדר שרביטים או כדורי בדולח, אבל הכנתי את עצמי למשהו מהסוג הזה. אם פיליפ מאמין בכרוֹמוֹתרפיה, מבחינתי זה מספיק. ד'ר ברויארד השפיל את המשקפיים.

'ובכן. גלובוס היסטֵריקוּס.'

התחלתי להסביר מה זה, אבל הוא קטע אותי. 'אני רופא.'

'מצטערת.' אבל רופא אמיתי יגיד 'אני רופא'?

הוא בחן בשלווה את הלחיים שלי ודקר חתיכת נייר בעט אדום. על הנייר היה מצויר פרצוף, פרצוף כללי תחת הכותרת שריל גליקמן.

'הסימנים האלה הם…?'

'הרוֹזצֵיאה שלך.'

העיניים על הנייר היו גדולות ועגולות, ואילו שלי נעלמות לגמרי כשאני מחייכת, והאף שלי דומה יותר לתפוח אדמה. עם זאת, המרווחים בין תווי הפנים שלי פרופורציונליים לגמרי. עד כה איש לא הבחין בזה. והאוזניים שלי: קונכיות קטנות ומקסימות. אני מסרקת את השיער מאחוריהן ומנסה להיכנס לחדרים צפופים כשהאוזן מובילה, בהליכה הצדה. הוא צייר עיגול על הגרון שעל הנייר ומילא אותו בקִווקוּו שתי־וערב מוקפד.

'כמה זמן את סובלת מהגלובוס?'

'זה בא והולך בערך שלושים שנה. שלושים־ארבעים שנה.'

'קיבלת אי־פעם טיפול כלשהו?'

'ניסיתי להשיג הפניה לניתוח.'

'לניתוח.'

'להוציא את הכדור.'

'את יודעת שזה לא באמת כדור.'

'זה מה שאומרים.'

'הטיפול המקובל הוא פסיכותרפיה.'

'אני יודעת.' לא הסברתי לו שאני רווקה. תרפיה נועדה לזוגות. כמו חג המולד. כמו קמפינג. כמו קמפינג על החוף. ד'ר ברויארד פתח בקול קרקוש מגירה מלאה בקבוקי זכוכית קטנטנים ובחר אחד עם התווית אדום. הסתכלתי בצמצום עיניים על הנוזל השקוף לחלוטין. הוא מאוד הזכיר לי מים.

'זאת תמצית של אדום,' הוא אמר קצרות. הוא הרגיש בספקנות שלי. 'אדום הוא אנרגיה, שמפתחת גוון רק בצורתה הגולמית. קחי שלושים מיליליטר עכשיו ושלושים מיליליטר בכל בוקר לפני שתן ראשון.' בלעתי מלוא הטפטפת נוזל.

'למה לפני שתן ראשון?'

'לפני שאת קמה ומסתובבת — התנועה מעלה את טמפרטורת הגוף הבסיסית שלך.'

שקלתי את דבריו. מה אם האדם מתעורר ומיד עושה סקס, לפני שהוא הולך לשירותים? ודאי גם זה מעלה את טמפרטורת הגוף הבסיסית. אילו הייתי בשנות השלושים המוקדמות לחיי ולא הארבעים, האם הוא היה אומר 'לפני שתן ראשון או מגע מיני'? זאת הבעיה עם גברים בגילי, איכשהו אני יותר מבוגרת מהם. פיליפ בשנות השישים לחייו, אז סביר להניח שהוא רואה בי אישה צעירה יותר, כמעט נערה. לא שהוא כבר חושב עלי — אני סתם מישהי שעובדת ב'יד פתוחה'. אבל זה עשוי להשתנות בן־רגע; זה היה יכול לקרות היום, בחדר ההמתנה. זה עדיין עשוי לקרות, אם אתקשר אליו. ד'ר ברויארד הושיט לי טופס.

'תני את זה לרותי בקבלה. אני ממליץ על ביקור המשך, אבל אם מצב הגלובוס שלך יחמיר לפני כן, אולי כדאי שתשקלי ייעוץ כלשהו.'

'אני מקבלת גביש כזה?' הצבעתי על צרור הגבישים התלויים על החלון.

'טיפת שמש? בפעם הבאה.'

פקידת הקבלה צילמה את כרטיס הביטוח שלי והסבירה לי שהוא לא מכסה כרומותרפיה.

'המועד הפנוי הבא הוא תשעה־עשר ביוני. את מעדיפה בוקר או אחר צהריים?' השיער האפור שלה שהגיע עד המותניים היה מרתיע. גם שלי אפור, אבל אני שומרת אותו מסודר.

'אני לא יודעת — בוקר?' היינו בסך הכול בפברואר. עד יוני פיליפ ואני כבר עשויים להיות זוג, אולי נגיע אל ד'ר ברויארד יחד, יד ביד.

'אין מועד קרוב יותר?'

'הרופא מגיע למרפאה הזאת רק שלוש פעמים בשנה.'

העפתי מבט סביב חדר ההמתנה. 'מי ישקה את העציץ הזה?' רכנתי מעל לדלפק ודחפתי אצבע לאדמה של השרך. היא היתה רטובה.

'עוד מישהי עובדת כאן.' היא נקשה על מעמד הפרספקס, ועליו שתי ערימות של כרטיסי ביקור, של ד'ר ברויארד ושל ד'ר טיבֶּטס, עו'ס קלינית מורשית. ניסיתי לקחת כרטיס אחד מכל ערימה בלי להשתמש באצבע המלוכלכת שלי.

'מה דעתך על תשע ארבעים וחמש?' היא שאלה והושיטה לי קופסת טישו.

חציתי בדהרה את החניון, מחזיקה בטלפון בשתי הידיים. ברגע שדלתות המכונית היו נעולות והמזגן פעל, חייגתי את תשע הספרות הראשונות של המספר של פיליפ, ואז עצרתי. מעולם לא התקשרתי אליו; בשש השנים האחרונות הוא תמיד זה שהתקשר אלי, ורק לטלפון שלי ב'יד פתוחה', ורק במסגרת תפקידו כחבר מועצת המנהלים. אולי זה לא רעיון טוב. סוזאן היתה אומרת שכן. היא זאת שהתחילה עם קרל. סוזאן וקרל היו הבוסים שלי.

'אם את מרגישה חיבור, אל תתביישי,' היא אמרה לי פעם.

'את יכולה לתת לי דוגמה של לא להתבייש?'

'תפגיני קצת להט איתו.'

חיכיתי ארבעה ימים כדי לרווח את השאלות, ואז ביקשתי ממנה דוגמה להפגנת להט. היא הסתכלה עלי זמן ממושך, ואז הוציאה מעטפה משומשת מסל הניירות וציירה עליה אגס. 'זאת הצורה של הגוף שלך. את רואה? קטנטונת למעלה ולא כל כך קטנה למטה.' ואז היא הסבירה לי את האשליה שבלבישת גוונים כהים למטה וצבעוניים למעלה. כשאני נתקלת בנשים אחרות עם צירוף צבעים כזה, אני בודקת אם גם הן אגס, וזה תמיד ככה — אגס לא יכולה לעבוד על אגס אחרת.

מתחת לציור היא כתבה את מספר הטלפון של מישהו שנראה לה יותר מתאים לי מפיליפ — אב אלכוהוליסט גרוש בשם מארק קווֹן. הוא לקח אותי לארוחת ערב ב'מַנדָרֶט' בבוורלי. כשלא יצא ממנו כלום, היא שאלה אם אולי היא טעתה בכתובת. 'אולי זה לא מארק שלא מוצא חן בעינייך? אולי זה גברים באופן כללי?' אנשים חושבים ככה לפעמים בגלל התסרוקת שלי; היא די קצרה. אני גם נועלת נעליים שממש אפשר ללכת בהן, 'רוקפורט' או סניקרס חלקים, לא תכשיטי רגליים על עקבים. אבל האם היה לבה של אישה לסבית מתרונן למראה גבר בן שישים וחמש בסוודר אפור? מארק קוון התחתן שוב לפני כמה שנים; סוזאן דאגה לספר לי. לחצתי על הסִפרה האחרונה במספר הטלפון של פיליפ.

'הלו?' הוא נשמע ישֵן.

'היי, זאת שריל.'

'כן?'

'מ'יד פתוחה'.'

'אה, שלום, שלום! אירוע התרמה נהדר, היה פיצוץ. במה אוכל לעזור לך, שריל?'

'פשוט רציתי לומר לך שנפגשתי עם ד'ר ברויארד.' שתיקה ארוכה השתררה. 'הכרומותרפיסט,' הוספתי.

'ינס! הוא נהדר, מה?'

אמרתי שאני חושבת שהוא פנומנלי.

זאת היתה התוכנית שלי, להשתמש במילה שהוא השתמש בה לתיאור המחרוזת שלי באירוע ההתרמה. הוא הרים את החרוזים הכבדים מהחזה שלי ואמר: 'היא פנומנלית, איפה מצאת אותה?' ואני אמרתי: 'בדוכן בשוק האיכרים,' והוא השתמש בחרוזים כדי למשוך אותי אליו. 'הי,' הוא אמר, 'זה מוצא חן בעיני, זה ממש שימושי.' מישהו מהצד, למשל נָקאקוֹ האחראית להגשת מלגות, היתה עשויה לראות בזה רגע משפיל, אבל ידעתי שההשפלה היא רק בדיחה; הוא לעג לגברים שעושים דברים כאלה. זה היה נוהג קבוע שלו כבר שנים; פעם אחת, בזמן ישיבה של מועצת המנהלים, הוא התעקש שהחולצה שלי לא רכוסה מאחור, ואז פתח את הרוכסן וצחק. גם אני צחקתי, ומיד הושטתי יד לאחור לרכוס אותה. הבדיחה היתה, היית מאמינה על אנשים? איזה דברים נדושים הם עושים? אבל היה לזה רובד נוסף, כי יש משהו משחרר בחיקוי אנשים גסים — כמו להעמיד פנים שאנחנו ילדים או משוגעים. זה משהו שאפשר לעשות רק עם אדם שממש בוטחים בו, אדם שיודע כמה מוכשרים וטובים אנחנו באמת. אחרי שהוא הרפה מהמחרוזת שלי נתקפתי שיעול קצר, שהוביל לדיון בגלובוס שלי וברופא הצבעים.

לא נראה שהמילה 'פנומנלי' מעוררת אצלו זיכרון כלשהו; הוא אמר שד'ר ברויארד יקר אבל שווה את זה, ואז הקול שלו התרומם לקראת סיום מנומס. 'טוב, אני מניח שנתראה בישיבת מועצת המנהלים מ —' אבל לפני שהוא הספיק להשלים 'מחר', קטעתי אותו.

'מתי שתרצה, תשמיע קול!'

'סליחה?'

'אני כאן בשבילך. מתי שתרצה, תשמיע קול.'

חתיכת שתיקה. קתדרלות ענק מקומרות מעולם לא הכילו ריקנות אדירה כזאת. הוא השתעל שיעול קל. השיעול הידהד הלוך ושוב מהגג המקומר, הפחיד יונים.

'שריל?'

'כן?'

'אני חושב שכדאי שאנתק.'

לא אמרתי דבר. הוא יצטרך לעבור מעל גופתי המתה כדי לסיים את השיחה.

'להתראות,' הוא אמר, ואחרי שתיקה קצרה ניתק.

הכנסתי את הטלפון לתיק. אם האדום היה מתחיל לעבוד, תחושת הצריבה הנפלאה כבר היתה מפלחת את האף והעיניים שלי כמו מיליון סיכות זעירות, ושיאה בפרץ מלוח אדיר, בעוד הבושה נישאת על הדמעות החוצה אל תעלת הניקוז. הבכי טיפס בגרוני, מחניק, אבל במקום לגאות הוא השתופף לו שם בכדור לוחמני. גלובוס היסטריקוס.

משהו פגע במכונית שלי, ואני קפצתי בבהלה. זאת היתה דלת המכונית הסמוכה לשלי; אישה ניסתה לתמרן את התינוק שלה אל מושב הבטיחות. אחזתי בגרון ורכנתי קדימה להסתכל, אבל השיער שלה הסתיר את פניו, אז לא יכולתי לדעת אם זה אחד התינוקות שאני חושבת לשלי. לא שלי ביולוגית, פשוט… מוּכּר. אני קוראת להם 'קוּבֶּלקוֹ בּוֹנדי'. לוקח רק שנייה לבדוק; חצי מהפעמים אני אפילו לא יודעת שאני עושה את זה עד לאחר מעשה.

בני הזוג בונדי היו חברים של ההורים שלי זמן קצר בתחילת שנות השבעים. מר וגברת בונדי והילד שלהם קובלקו. לימים, כששאלתי את אמא שלי עליו, היא אמרה שהיא משוכנעת שזה לא היה שמו, אבל מה כן היה שמו? קֶווין? מרקו? היא לא זכרה. ההורים שתו יין בסלון, ואותי שלחו לשחק עם קובלקו. תראי לו את הצעצועים שלך. הוא ישב שותק ליד דלת החדר שלי והחזיק כף עץ, פה ושם חבט בה ברצפה. עיניים שחורות פעורות, קפלי צוואר ורודים שמנמנים. הוא היה קטן, מאוד קטן. בקושי בן שנה. אחרי זמן־מה הוא זרק את הכף שלו והתחיל ליילל. הסתכלתי עליו בוכה וחיכיתי שמישהו יבוא אבל איש לא בא, אז הנפתי אותו אל חיקי הקטן ונידנדתי את גופו השמנמן. הוא נרגע כמעט מיד. המשכתי לחבק אותו והוא הסתכל עלי ואני הסתכלתי עליו והוא הסתכל עלי ואני ידעתי שהוא אוהב אותי יותר מאשר את אמא ואבא שלו ושמבחינה ממשית וסופית כלשהי הוא שייך לי. כיוון שהייתי בסך הכול בת תשע, לא היה ברור אם הוא שייך לי כילד או כבן זוג, אבל זה לא היה חשוב, הרגשתי שאני מתריסה כנגד אתגר שיברון הלב. הצמדתי את הלחי שלי לשלו וחיבקתי אותו לפרק זמן שקיוויתי שיהיה נצח. הוא נרדם, ואני עצמי שקעתי בנמנום והתעוררתי חליפות, ללא עוגן של זמן או קנה מידה, גופו החמים עצום בגודלו ואז זעיר — אבל פתאום הוא נחטף מזרועותי בידי האישה שראתה בעצמה את אמו. בעוד המבוגרים עושים את דרכם לדלת בתודות עייפות ורמות מדי, קובלקו בונדי הסתכל עלי בעיניים מבוהלות.

תעשי משהו. הם לוקחים אותי מכאן.

אני אעשה, אל תדאג, אני אעשה משהו.

מובן שלא אניח לו פשוט להפליג משם אל תוך הלילה, לא לילד המתוק שלי. עצרו! עזבו אותו!

אבל הקול שלי היה שקט מדי, הוא לא חרג מגבולות ראשי. כעבור שניות הוא הפליג משם אל תוך הלילה, הילד המתוק שלי. ומעולם לא ראיתי אותו שוב.

אלא שכן ראיתי אותו שוב — שוב ושוב. לפעמים כתינוק שזה עתה נולד, לפעמים כבר פעוט מדדה. כשיצאתי מהחניה, ראיתי היטב את התינוק במכונית הסמוכה. סתם ילד.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.