החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שלום אורח התחברות

פה אהבו

מאת:
הוצאה: | 2020 | 288 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית סיפריאפ במכשירי אנדרואיד, אייפד ואייפון בלבד

זמינות:

35.00

רכשו ספר זה:

גבר משונה נעמד באמצע האולם ומביט. רקדנית נעצרת לרגע ואז ממשיכה. הקולגות שלו מסמנים לו לשבת. אין זה מכובד, אבל הוא, גופו נסער ונרגש, לא יכול להירגע. הלב פועם במהירות, הידיים מזיעות. הוא מביט בכל תנועה, מכיר את הגוף הזה, את הנערה הזאת. ממתין חסר סבלנות לסוף המחול הארוך מנשוא ורץ אל הקלעים. הרקדנים נמתחים, משחררים איברים, והיא אינה בנמצא. הוא אינו מופתע, הרי היה בטוח שתיעלם. הוא שואל עליה, אך אין מענה. עובר רקדנית אחר רקדנית ושואל עליה, אבל לשווא. היא איננה. הולך אחרי הלהקה למלון, ברגל, מחפש בעיניו, מביט בכל אחת, מוטרף. נעלמה אז ונעלמת כעת. היא אינה רוצה להימצא, הוא מבין. הוא מתחיל לשחזר דברים שאולי אמר, מעשה שאולי עשה ופגע בה ולא מוצא שריד. אהב אותה, זה כל חטאו. אולי אהב מדי. הגורל לוקח את מיכל הרחק ומשאיר את יואל עם לב מרוסק ועם המון סימני שאלה.

פה אהבו הוא סיפור אהבה חשוף, המתחיל בנעורים ונמשך לנצח.

 

ענת קפלן, מוסמכת מטעם אוניברסיטת בר-אילן ללימודי ספרות משווה, מתגוררת בדרום, קוראת סדרתית וגונבת רגעים כדי לכתוב.

מקט: 4-1272-690
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
גבר משונה נעמד באמצע האולם ומביט. רקדנית נעצרת לרגע ואז ממשיכה. הקולגות שלו מסמנים לו לשבת. אין זה מכובד, אבל […]

 

פרק 35

 

לימים מצא בנות שאליהן לא נקשר, שזנה בהן ביתר קלות, שהיו לו למכונת מזומנים משומנת. והוא שם לב לכל פרט, דאג שיאכלו, שיהיו שזופות, מאופרות, שלא ייעלמו לו לאיזו תהום נשייה.

לעצמו הוא שכר דירת שלושה חדרים בגבעה הצרפתית, רחוק רחוק מבית הוריו, וקנה רהיטים שהוא עצמו בחר. הכול לבן. בניגוד מוחלט לטינופת שבה התעסק בלילות, בימים היה חוזר לבית לבן. הווילונות, הכלים, הספות – לבנים כשלג טהור. זה השקיט את מצפונו, באם זה הוא התערער.

הוא שכר בית דירות לצורך עסקיו ומכר את נערותיו לפי שעה, היה לו מאבטח, והוא הדביק לב אדום ענק בכל חדר, אשליית אהבה. הלב הגדול היה מהבהב בקצב קבוע, והבנות משוות הבהובים. היו שיאנים והיו כאלה שלא החזיקו מעמד חמישה הבהובים – את אלו הבנות הכי אוהבות, אותו הכסף בפחות זמן. הוא התחיל להפעיל את העסק גם ביום, המוח שלו כל הזמן חשב איך להרוויח עוד ועוד כסף, הוא היה מסנוור. קנה רכב מנקר עיניים, לא נזהר. הרגיש שהוא על איזה גג של עולם. הרקולס. הוא עצמו לא התלכלך ואין לו צורך במגבונים. היה מגיע לשכונה, מפזר אבק כוכבים, כולם היו מביטים בו והוא כטווס מתהלך, אומר שלום ולוחץ ידיים כאיזה ראש של עיר. ואז הוא ראה אותה, העתק, אחותה.

היא ידעה. היא לא התעניינה בבגדים שלו או בשרשראות הזהב, היא הביטה עמוק בעיניו וראתה ישר אל תוך עליבותו. והוא, כמו בלון שמישהו תקע בו סיכה, יצא ממנו כל האוויר, נכנס לרכב שלו ונסע. הוא לא ישוב לשכונת ילדותו, יותר מדי זיכרונות שמכאיבים ללב. הוא לא בנוי למועקות, לא יכול להמשיך בבצע כסף כשכואב לו.

הוא החליט לפתוח בסטה. קנה צמידים ושרשראות, משקפי שמש ועוד פריטי יריד זולים והפך את עצמו לעוסק מורשה. כך הוא צד נערות. לרוב הוא יבחין בהן משוטטות ללא כיוון בכיכר, בנות עשירים מורדות ונכונות להרפתקאות, נערות חסרות בית ועתיד, הכול הולך. הוא מפתה אותן במילים יפות והבטחות משוללות בסיס, מייפה את המקצוע כך שכולן ירצו להשתתף בפריצות, יקום מקביל.

אחרי כמה שנים בכיכר הוא כבר הכיר את כולם וידו בכול. כנופיות הגנבים היו חייבות לו נתח מרווחיהן, החנויות סביב נהנו מהגנתו הבריונית שלו ושל חבריו תמורת תשלום שבועי נכבד, הוא ביסס את עסקיו בכיכר, הוא הרשות המחוקקת והמבצעת.

הוא התהלך כבלתי מנוצח, לא פחד גם לא מרשויות החוק, סחר והחליף נערות, אין סוף לגברים. חלקן ברחו ממנו, יש שאיבדו את דעתן, סיגל היפה קפצה מגג הבניין – הוא חזר מהכיכר ומצא אותה ועיניה החומות היפות פקוחות קרועות לרווחה, הוא עצם אותן ופנה לדירה לטשטש עקבות לפני שהמשטרה תגיע ותשאל המון שאלות.

רבות הנערות שבהן זנה תמורת בצע כסף. התרגל לתפנוקים, שום ערך חיובי לא היה לנגד עיניו. רק טובתו האישית, זו ולא אחרת. אחת לשנה, ביום ההולדת של שימי, הוא היה אומר קדיש קולקטיבי עבור כולן. לוקח חצי יום חופש וזוכר אותן. ואחר כך לוקח לו נערה, ככה בחינם, מכריח אותה, היא לא הייתה מתנגדת, זה הגורל שלה. החוקים היו ברורים ולא דובר בהם. אסור להיקשר לאף אחת, הוא ראה את מה שנדרש מהן לעשות, שמע את ההשפלות ואימן את ליבו להתקשות.

הלילות היו קשים לו, בחלומות היא מופיעה לו, שימי, מביטה עמוק בעיניו ולא מרפה. הוא היה מתעורר מכוסה בזיעה. מפחד לישון, מפחד ממנה. הוא התחיל לשתות בכבדות ואז סמים, הכול כדי לאבד הכרה בלילה, לא לחלום. ואז הוא התרגל, בקושי קם בבקרים, התרשל בחשבונות, איבד ריכוז.

היא רדפה אותו גם כשהיה ער, סמי ההזיה החמירו את המצב. היא מולו, הוא מנהל איתה שיחות, מנסה להרוג אותה בשתי ידיו והוא בעצם אוחז באוויר. הוא יצא לחופשה, ניסה בכל מאודו להתרחק ולהשתיק את מצפונו, שהיה ער והציק לו. הוא הגיע לחוף ים, שאף את האוויר הנקי, התחבר לגלים, בהה וברגע שהצליח לעצום את עיניו היא הגיחה, צוחקת ממנו. הוא הרגיש שהוא משתגע.

מבלי משים קם לו מתחרה. בזמן שהוא היה עסוק ברוחות ושדים הלכו חלק מהבנות ועזבוהו. הוא יצא מאיזון והשתלח בבנות שנשארו ובכל מי שנקרה בדרכו. מוחו קודח והוא חייב להשיב את כבודו. הדיבור עליו ברחוב נעשה משפיל, הוא הרגיש שלועגים לו, שלא סופרים אותו, שלא לוקחים ברצינות את העסק שלו, שהבנות מזלזלות בו.

רק חלק מהתחושות שלו היו נכונות, השאר התנהלו והתלקחו בדמיונו. הוא סיפר לעצמו סיפורים מלאי פרטים על אירועים שהקשר שלהם למציאות היה מקרי לחלוטין. ובזמן שהבנות פרנסו אותו בגופן הוא תכנן את הנקמה לפרטי פרטים. הוא ייכנס לפנות בוקר למקום, יחריב אותו ואיש לא יוכל להתחקות אחר עקבותיו. הוא חקר את הנושא, קנה את החומרים והחל במעקב.

ארבעה לילות רצופים הוא צפה מקרוב על דירות המתחרה שלו, ראה את הגברים יוצאים ונכנסים, באים והולכים. צפה בבנות מעשנות סיגריה במרווחים קבועים, שינן את לוח הזמנים. כתב לעצמו את השעה המדויקת שבה עוזבות הבנות ומתחיל יום חדש. הוא ראה את הילדים הולכים לבית הספר, משפחות במלאכת יומן. חישב חישובים מוטרפים והיה בטוח שמצא את הפרצה הקוראת לו ואז הגיעה שעת הכושר. והנה הוא נכנס, בקבוק קטן כל כך בידו, והדירה נשרפת במהירות כמו הייתה היא שדה קוצים.

הוא עמד והביט בכבאית, כמה שעות ניסו להשתלט על השריפה, הדיירים פונו במהירות, בהלה התרגשה באותו הבוקר. ואז הגיעו אנשי זק"א. הוא לא הבין מייד, הוא קרא את ראשי התיבות ואז פניו הלבינו. גופות גופות הם הוציאו מהבניין השרוף.

הוא עמד נטוע במקום, לא יכול אפילו לברוח. ככה עמד והביט. השמועה התפשטה באותה מהירות של השריפה. תשע נערות הוא שרף חיות, חמש מנערותיו שלו. הוא זוהה במסדר זיהוי פלילי במשטרה ונכנס לכלא. איש לא בא לבקר אותו. ארבע פעמים ניסה להרוג את עצמו, ללא הצלחה. בכל פעם הובהל לבית החולים וניצל. בזבוז כוח אדם, הוא שמע את הרופאים שלו אומרים, בזבוז של חיים – הוא מרגיש על עצמו. אין לו תיאבון, אין לו חשקים.

האסירים היו יכולים להכות אותו והוא לא התנגד, הסוהרים התעללו בו דרך קבע והוא אינו מגיב, הוא אוויר. ילד מגודל של אף אחד. הוא ישן מעט, רק כי חייב. רק כשאינו יכול עוד להחזיק את הכרתו, רק אז הוא מתעלף ומרפה. לא רק היא רדפה אותו. בנות יפות, ארוכות שיער, צוחקות ומתות מבקרות אותו בשינה. זה הזמן שלהן, והעונש הזה חמור יותר מחומותיו של הכלא.

בכלא הכול היה מסודר, סדר יום שגרתי כמו שלא היה לו מעולם. היה לו זמן לחשוב, להרהר בגורל ולתהות על משמעות החיים. הוא רק היה חושב ומשחזר, התמונה שלו ושלה. אבא ואימא של שבת. חולצה לבנה, חיוך מאושר באמת. גן עדן של ילדות לפני התפוח. שאול שמע כבר שנים ארוכות הכול ולא הגיב, זה לא עניינו ובכלא זה הכול.

חגג פה עשרים וחמש, עשרים ושש ושבע, והוא כבר נושק לארבעים. שותפיו לתא מדברים לידו חופשי, אבל הוא זומבי ולא התעניין בכלום. הם לא היו בטוחים שאת שמותיהם הוא בכלל ידע, לא הייתה על פניו שום הבעה. שום רגש לא ניכר בו. ככה ריק. ואז הוא שמע אותם זוממים רצח.

הם רצו להוריד את הראש של הרוסים. הוא נגס להם ברווחים שבחוץ, הפריע לתזרים המזומנים שהתנהל על ידי מיופי כוחם בחוץ. הם תכננו את הפגיעה הקשה בתוך כותלי הכלא ובחרו את הרוצח שיבצע ויבלה את שארית חייו בכלא במקום לצאת לחופשי. הבטיחו רווחה כלכלית לאשתו ולילדיו והוא קיבל את ההצעה בשתי ידיים מגואלות מדם. שאול ידע באיזה יום יתבצע הפשע. הוא ידע על ידי מי ובאיזה תזמון. הוא ידע מה יעשה כל אחד מהפושעים בכל רגע נתון שבו תתרחש ההפיכה.

ידע אך סובב גב גדול להתרחשויות. לקח את מנת הצוהריים כהרגלו והביט. הוא הביט לתוך עיניו של הנרצח לעתיד ומבלי לחשוב על כך חייך אליו. החיוך גדול ומוטרף, עיניו נעוצות בו כמבשרות דבר מה. החיוך הזה בכלא הזה כל כך יוצא דופן, ראש הרוסים לא התעלם ממנו, ליבו בישר רעות.

הוא התקרב אליו ממש, הגיע עד לצלחת שלו ובגוף מאיים שאל אותו אם יש לו בעיה. "לי אין בעיה, אבל לך יש," הוא הספיק לענות לו ובגבו כבר ננעצה הסכין אבל לא הרגה אותו. התוכנית השתנתה ובחדר האוכל התרגשה מהומה בלתי מאורגנת. את הכאוס הזה לא תכננו המארגנים. רוסים, מרוקאים, קווקזים וערבים השתמשו בכל מה שיש ברשותם כדי להכריע את הקרב הזה.

המזלגות דוקרים, הרגליים בועטות והידיים מנסות לתקוף ולהגן. שלושים ושישה פצועים נספרו בשוך הקרב, ארבעה סוהרים דקורים ושאול אחד מחייך. בעיצומו של הקרב הוא נעמד ככה עם ידיו הפרוסות, כמו איזה ישו הוא הגיש את עצמו על מגש של מוות אבל איש לא הרג אותו. הרוצחים קרי הדעת ביותר הרגישו מאוימים מפניו הטרופות. משאלת המוות שלו לא התגשמה והוא שב לתאו חי ומאוכזב.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.