"המתיישבים הילכו לאיטם על אדמת הכוכב, סוקרים ומביטים במרחבים הריקים שסביבם. ניקול, שהלכה בסוף הקבוצה, חשה לפתע צמרמורת בעורפה. היא […]
הקדמה
נכנסתי חזרה לתא המבודד שלי ושמעתי איך הסוהר טורק אחרי את הדלת הכבדה. התיישבתי על המיטה שלי, כולי מלא הלם והפתעה, מהשיחה שהתקיימה לפני מספר רגעים, במשרדו של מנהל הכלא.
ראשי הסתחרר ממחשבות שהתערבלו להן יחדיו בערבוביה. מחשבות על חופש, על ניסים, מחשבות של חרטה ושל ‘למה הסכמתי’, מחשבות של פחד ממה שעתיד להתרחש, ממה שאני עתיד לפגוש, מחשבות עצובות, על כך שהחיים שלי כאן נגמרו ומחשבות מאושרות עד הולם לב, מכך שעומדת בפני התחלה חדשה.
נשכבתי על המיטה, איברי נעים לאיטם, כמו בחלל. צחקתי לעצמי, אני עוד כאן וכבר מרגיש כמו על כוכב אחר. גלגלתי במוחי שוב ושוב את השיחה שהתקיימה אך זה עתה, במשרדו של מנהל הכלא. כשהסוהרים ליוו אותי לפגישה לא הבנתי במה מדובר. האם הקדימו לי את ההוצאה להורג? האם יש חדשות בפיו? אולי מעבירים אותי לכלא אחר מסיבה כלשהי? אולי מחזירים אותי לתא משותף?
המנהל היה לבבי באופן חשוד והציג בפני את האישה שישבה לידו, ולבשה חליפה חשובה וחיוך מזויף.
היא עובדת של נאס”א, יש לה הצעה בשבילי, משהו שלא אוכל לסרב לו, משהו טוב, שיבטל את גזר הדין שלי. שיאפשר לי להמשיך לחיות. שתקתי והבטתי בשניהם. רציתי מיד לומר כן, אבל חיכיתי לשמוע כמה זה עולה לי. למרות שמה זה חשוב כמה זה עולה? הרי הייתי בן מוות. בעוד כשבעה חודשים מחכה לי מיטה עם זריקת רעל. אין מחיר שיהיה גבוה מדי כדי להיחלץ מזה.
האישה של נאס”א לא חיכתה יותר מדי ואמרה לי מיד מה בתוכנית שלה עבורי, אם רק אסכים. חופש ממאסר. וחיים. תמורת טיסה לכוכב אחר שגילו לא מזמן, טיסה יחד עם קבוצה גדולה של אסירים ואסירות, כדי לחיות שם ולהקים עבור תושבי כדור הארץ עולם חדש. לבנות אותו כמעט מאפס. חשבתי לעצמי מיד שזה בוודאי ייקח שנים, שנים שבהן אוכל להסתובב כאדם חופשי, במקום רחוק מאוד מהכלא או מכל גוף אכיפה אחר. נכון, מדובר בעבודת פרך, להקים עיר חדשה מכלום. בתנאים שאינני רגיל להם, כך היא אמרה בזהירות, כדי לא להבהיל אותי מדי, מוכרת לי את העסקה. אין שם אוויר כמעט לחלוטין, די קר שם, צריך להסתובב עם חליפות ומסכות חמצן, הכבידה שונה מכאן, אין מזון וצריך לגדל אותו, ועוד הסברים ותיאורים. הקשבתי לה, אבל בעיני רוחי ראיתי רק איך אני יוצא מכאן. חי. איך קרה לי נס מדהים ופתאום מודיעים לי שבעצם, לא מוציאים אותי להורג. שאני ממשיך לחיות. ולהיות חופשי. ואחרי מחשבה של כמה רגעים בלבד, לקחתי את זה. אמרתי לה כן. שאני מוכן. היא שמחה מאוד ולחצה את ידי, ואמרה לי שבקרוב נחתום על חוזה, ואז אתחיל לצאת למחנה אימונים עם אסירים נוספים מארצות הברית ומהעולם. ובעוד שנתיים בערך, נטוס. זה נראה לי כמו נצח. שנתיים. למי שסופר ימים עד למוות שלו, סופר שבועות, סופר שעות, שנתיים למי שהשעון מתקתק עבורו והוא סופר את פעימותיו, זה אינסוף. וכך קרה שהצטרפתי למשלחת הראשונה שטסה לכוכב שנער. משלחת שתקים את המושבה הראשונה על הכוכב, מושבה ושמה נורפוק.
אין לי מושג לאן אני הולך ומה מחכה לי שם. אני רק יודע שאני יכול להפסיק לספור.
אין עדיין תגובות