החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

ה־100: היום ה־21

מאת:
מאנגלית: עידית שורר | הוצאה: | 2019 | 244 עמ'
זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

הם חשבו שהם לבד. הם טעו.

 

חלפו 21 ימים מאז נחיתת ה-100 בכדור הארץ. הם בני האדם היחידים שכף רגלם דרכה על אדמת כוכב ארץ זה מאות שנים… זה מה שהם חשבו בכל אופן.
וֶולס נאלץ להתייצב מול אויב לא מוכר ועושה כל מאמץ להגן על החבורה לאחר מתקפה הרת אסון.

קלארק יוצאת לחפש מושבות נוספות.

בלאמי נחוש בדעתו להציל את אחותו, בכל מחיר.

גלאס, בספינה, מתמודדת עם בחירה בלתי אפשרית בין אהבת חייה לחיים עצמם.
בספר המרתק היום ה-21, השני בסדרת ה-100 (שתורגמה בהוצאת הקיבוץ המאוחד),

סודות נחשפים, עובדות חדשות מתגלות, חברויות עומדות למבחן.

מקט: 4-31-6762
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פרק 1

וֶֶולס

אף אחד מהם לא רצה לעמוד קרוב לקבר. אף על פי שארבעה משלהם כבר היו קבורים בבית הקברות המאולתר, שאר המאה עדיין לא הצליחו להשלים עם הרעיון שטומנים גוף בתוך האדמה.

אף אחד מהם גם לא רצה לעמוד עם הגב אל העצים. מאז המתקפה, כל ענף חורק הבהיל את הניצולים החרדים. הצעירים שהתקבצו כדי להיפרד – כמעט מאה במספר – הצטופפו אם כן בחצי מעגל, ועיניהם התרוצצו בין הגופה שעל האדמה ובין הצללים שביער.

הרחשים המעודדים של האש בלטו בהיעדרם. אמש נגמרו להם העצים למדורה, ואיש לא העז ללכת לאסוף עוד. וֶולס היה הולך בעצמו, אבל הוא היה עסוק בחפירת הקבר. גם למשימה הזאת לא היו מתנדבים, חוץ מנער גבוה ושקט מארקדיה בשם אֶריק.

“אנחנו בטוחים שהוא באמת מת?” לחשה מולי והתרחקה מן הבור העמוק, כאילו חששה שהוא עלול לבלוע גם אותה. היא היתה רק בת שלוש־עשרה ונראתה צעירה יותר. או לפחות נראתה צעירה יותר לפני כן. וֶולס זכר שעזר לה אחרי ההתרסקות, כשדמעות ואפר הכתימו את לחייה העגלגלות. עכשיו היו פניה של הילדה כחושים, כמעט גרמיים, ועל מצחה היה חתך שכנראה לא נוקה כראוי.

עיניו של וֶולס מיהרו לנוע מאליהן אל צווארו של אֵשֶׁר, אל הקרע הגס שהותיר שם החץ שפילח את גרונו. חלפו יומיים מאז שאשר מת, יומיים מאז שהדמויות המסתוריות צצו על הרכס והפריכו כל מה שבני המושבה שמעו תמיד, כל מה שידעו.

שלחו אותם אל כדור הארץ כנבדקים בניסוי, להיות בני האדם הראשונים שכף רגלם תדרוך על אדמת הכוכב לראשונה זה שלוש מאות שנה. אבל הם טעו.

היו אנשים שלא נטשו אותו כלל.

הכול קרה מהר מאוד. וֶולס הבין שמשהו קורה רק ברגע שאשר נפל ארצה והשתנק, וידיו נשלחו בתנועה נואשת אל החץ שננעץ בצווארו. רק אז וֶולס הסתובב – וראה אותם. האלמונים הסתמנו כצלליות על רקע השמש השוקעת ודמו לשדים יותר מאשר לבני אדם. וֶולס מצמץ, כאילו ציפה שהדמויות ייעלמו. הרי לא ייתכן שהן אמיתיות.

אבל הזיות אינן יורות חצים.

איש לא נענה לקריאות של וֶולס לעזרה, ולכן נשא את אשר אל אוהל המרפאה שבתוכו אִפסנו את הציוד הרפואי שהצליחו לחלץ מן השריפה. אבל לשווא. בזמן שוֶולס חיפש בבהילות תחבושות, אשר מת.

איך ייתכן שיש בני אדם על כדור הארץ? זה לא יכול להיות. הרי אף נפש חיה לא שרדה אחרי הפורענות. זאת היתה עובדה חד־משמעית, שהושרשה עמוק במוחו של וֶולס בדיוק כמו העובדה שמים קופאים באפס מעלות צלזיוס והעובדה שכוכבי הלכת סובבים סביב השמש. ובכל זאת, הוא ראה אותם במו עיניו. בני אדם שבוודאות לא הגיעו מהמושבה בחללית מַנחיתה. ילודי־הארץ.

“הוא מת”, אמר וֶולס למולי והתרומם בלאות על רגליו, ורק אז הבחין שרוב חברי הקבוצה נועצים בו עיניים. רק לפני כמה שבועות היו פניהם מביעים חשדנות רבה, אם לא בוז ממש. הם התקשו להאמין שבנו של ראש המועצה באמת היה כלוא. גרהם הצליח לשכנע אותם בקלות שוֶולס נשלח לרגל למען אביו. אבל עכשיו הם הביטו בו בציפייה.

בתוהו ובוהו שהשתרר אחרי השריפה, וֶולס ארגן צוותים שימיינו את הציוד שנותר ויתחילו להקים מבני קבע. העניין שגילה באדריכלות של כדור הארץ, והיתה בעבר מקור של רוגז לאביו המעשי מטבעו, אִפשרה לוֶולס לתכנן את שלושת צריפי העץ שניצבו כעת במרכז קרחת היער.

וֶולס הביט בשמים המחשיכים. הוא היה נותן הכול כדי שראש המועצה יזכה לראות את הצריפים הללו. לא כדי להוכיח משהו – אחרי שראה את אביו נורה על סיפון השיגור, הטינה שוֶולס רחש לו אזלה מהר יותר מהצבע בלחייו של ראש המועצה. עכשיו רצה רק שביום מן הימים יזכה אביו לראות בכדור הארץ את ביתו. יתר המושבה היתה אמורה להצטרף אליהם לאחר שייקבע שהתנאים בכדור הארץ אינם מסוכנים עוד, אבל עשרים ואחד ימים חלפו ואין כל אות מן השמים.

וֶולס השפיל את מבטו לאדמה ומחשבותיו שבו אל המשימה שלפניו: פרידה מן הנער שהם עומדים לשלוח למנוחת עולמים במקום חשוך בהרבה.

נערה לידו רעדה. “אולי אפשר להתקדם עם זה?” היא אמרה. “אני לא רוצה לעמוד פה בחוץ כל הלילה.”

“איך את מדברת?!” נזפה בה נערה אחרת, קנדל שמה, ושפתיה העדינות התהדקו בזעף. וֶולס הניח בתחילה שהיא מפניקס, כמותו, אבל במשך הזמן התברר לו שמבטה היהיר וחיתוך הדיבור המקוטע היו רק חיקוי של הבנות שוֶולס גדל איתן. הנוהג הזה היה שכיח מאוד בקרב צעירי וֶולדן וארקדיה, אבל הוא טרם נתקל בחיקוי מוצלח כמו של קנדל.

וֶולס הפנה את ראשו לצדדים וחיפש את גרהם, שהיה בן פניקס היחיד מלבד וֶולס וקלארק. בדרך כלל הוא לא אהב להניח לגרהם לתפוס שליטה על החבורה, אבל הנער היה חבר של אשר, ולכן התבקש שהוא, ולא וֶולס, ידבר בלוויה. אלא שפניו של גרהם היו מן המעטים שלא ראה שם, וכמוהם פניה של קלארק. מיד אחרי השריפה היא יצאה עם באלמי לחפש את אחותו והותירה מאחוריה רק את זכרון המילים הארסיות שהטיחה בוֶולס לפני לכתה: אתה הורס כל מה שאתה נוגע בו.

קול נפץ בקע מבין העצים וכל הנאספים השתנקו בבת־אחת. בלי לחשוב, וֶולס הדף את מולי לאחוריו ביד אחת ובאחרת תפס את האֵת שהיה מונח לידו.

כעבור רגע הופיע גרהם בקרחת היער ומשני צדדיו שניים מבני ארקדיה – אֶזוּמה ודמיטרי – ונערה מוֶולדן, לִילה. זרועותיהם של שלושת הבנים היו עמוסות בולי עץ, ואילו לִילה החזיקה כמה ענפים מתחת לזרועה.

“אז לשם נעלמו שאר הגרזינים,” אמר אנטוניו, בחור מוֶולדן, והביט בכלי העבודה שנחו על כתפיהם של אזומה ודמיטרי. “תשמעו, הם יכלו לעזור לנו אחרי הצהריים.”

גרהם זקר גבה וסקר את הצריף החדש. בסופו של דבר הם למדו את העבודה – הפעם לא היו חרכים בגג, מה שאומר שבלילה יהיה המבנה חמים ויבש יותר. אבל כל המבנים היו חסרי חלונות. ניסור חלונות גזל הרבה זמן, וכיוון שלא היו להם זכוכית או פלסטיק לשמשות, הם יהיו רק חורים פעורים בקירות.

“תאמין לי, זה יותר חשוב,” אמר גרהם והרים את הערימה של בולי עץ שנשא בזרועותיו.

“עצים למדורה?” שאלה מולי. גרהם נחר בזלזול, והיא נרתעה.

“לא, כידונים. כמה צריפי עץ לא יספקו לנו ביטחון. אנחנו צריכים לדעת להגן על עצמנו. בפעם הבאה שהחלאות האלה יופיעו, אנחנו נהיה מוכנים.” עיניו של גרהם נחו על אשר והבעה לא מוכּרת הבליחה על פניו לרגע. המעטה הרגיל של כעס ויהירות נסדק וחשף משהו דמוי צער אמיתי.

“אתה רוצה להצטרף אלינו לרגע?” שאל וֶולס, שהתרכך. “חשבתי שנגיד כמה מילים לזכר אשר. אתה הכרת אותו טוב, אז אולי אתה רוצה…”

“נראה לי שאתה מסתדר מעולה,” קטע אותו גרהם. הוא הסיט את עיניו מאשר והישיר מבט אל וֶולס. “תמשיך, אדוני ראש המועצה.”

עוד לפני ששקעה השמש הטילו המעדרים של וֶולס ואריק רגבי עפר אחרונים על הקבר הטרי, ופּריאה עיטרה את שלט העץ בפרחים. שאר חבריהם התרחקו, אם כדי לא לראות את מלאכת הקבורה עצמה ואם כדי לתפוס מקום באחד הצריפים החדשים. כל צריף היה ערוך להלין בנוחות עשרים איש – שלושים, אם היו עייפים מדי או היה להם קר מדי ולכן לא התלוננו על רגליים שנדדו אל ערימת השמיכות החרוכות שלהם או על מרפק אקראי שננעץ בפרצופם.

וֶולס התאכזב אך לא הופתע לגלות שלִילה שוב השתלטה על אחד הצריפים בשביל גרהם וחבריו והשאירה בחוץ את הצעירים שבחבורה, שרעדו בקור והסתכלו בחשש בקרחת היער שרחשה צללים. למרות המתנדבים שהתייצבו לשמירה, לאלה שנותרו בחוץ לא חיכה ליל מנוחה.

“תשמע,” אמר וֶולס לגרהם, שחלף על פניו ובידיו אחד מן הכידונים, שהכנתו הושלמה חלקית. “אתה ודמיטרי לקחתם את המשמרת השנייה בשמירה, אז אולי תהיו מוכנים לישון בחוץ? יהיה לי יותר קל למצוא אתכם כשהמשמרת שלי תיגמר.”

לפני שגרהם הספיק להגיב, התקרבה לִילה בנחת ושילבה את זרועה בזרועו. “אתה זוכר שהבטחת לי להישאר איתי הלילה? אני פוחדת מדי לישון לבד,” אמרה בקול גבוה ומתנשף, שהיה מלאכותי ורחוק מאוד מקולה החד בדרך כלל.

“מצטער,” אמר גרהם לוֶולס ומשך בכתפיו. וֶולס שמע בקולו את הגיחוך המרוצה מעצמו. “אני לא אוהב להפר הבטחות.” גרהם השליך את הכידון אל וֶולס, שתפס אותו ביד אחת. “אני אקח משמרת מחר בלילה, אם לא נמות עד אז.”

לִילה הצטמררה בתנועה מוגזמת. “גרהם,” היא גערה בו. “אל תדבר ככה!”

“אל תדאגי. אני מבטיח להגן עלייך,” אמר גרהם וכרך סביבה את זרועו. “או לפחות לדאוג שהלילה האחרון שלך בכדור הארץ יהיה הלילה הכי טוב בחיים שלך.” לִילה צחקקה, ואילו וֶולס נאבק בדחף לגלגל עיניים.

“אולי שניכם צריכים לישון בחוץ,” אמר אריק, שהגיח מהאפלה. “כדי שלכולנו תהיה קצת מנוחה.”

גרהם השיב בלעג, “כאילו שלא ראיתי את פליקס מתגנב מהשק שינה שלך הבוקר. אם יש משהו שאני לא סובל, זה צבועים.”

צל של חיוך נדיר הבהב על פניו של אריק. “כן, אבל לא שמעת אותנו.”

“די, בוא,” אמרה לִילה ומשכה את גרהם קדימה. “בוא נלך לפני שטֶמסין תיתן את המיטה שלנו.”

אריק הביט בוֶולס. “אולי נשמור יחד במשמרת הזאת?” הציע.

וֶולס נענע את ראשו לשלילה. “זה בסדר. פּריאה כבר יצאה לבדוק את השטח.”

“אתה חושב שהם יחזרו?” שאל אריק בקול נמוך.

וֶולס העיף מבט לאחור, לחפש מצותתים בחושך, ולאחר מכן הנהן. “זאת לא היתה רק אזהרה. זאת היתה הפגנת כוח. לא משנה מי אלה, הם רוצים שנדע שהם לא שמחים שאנחנו פה.”

“לא. ברור שלא,” אמר אריק והפנה את מבטו אל מעבר לקרחת היער, אל הקבר של אשר. הוא נאנח, אמר לוֶולס לילה טוב ופנה אל קבוצת מיטות השדה המאולתרות שפליקס וכמה חברים אחרים ריכזו מתוך הרגל סביב השוחה הריקה של המדורה.

וֶולס הניף את הכידון על כתפו ופנה לאחור כדי לצאת לחפש את פּריאה. הוא הספיק לעשות רק כמה צעדים וכבר נתקלה כתפו במשהו, וצווחה קצרה הדהדה בחשכה.

“את בסדר?” שאל וֶולס והושיט יד תומכת.

“בסדר גמור,” אמרה ילדה בקול רועד. זאת היתה מולי.

“איפה את ישנה הלילה? בואי, אני אעזור לך למצוא את המיטה שלך.”

“בחוץ. לא היה מקום בתוך הצריפים.” קולה נשמע דקיק.

וֶולס נמלא דחף עז לתפוס את גרהם ואת לִילה ולזרוק אותם לנחל. “לא קר לך?” הוא שאל. “אני יכול להביא לך שמיכה.” אם צריך, הוא יגנוב אותה מעל גופו של גרהם.

“אני בסדר. נכון די חם הלילה?”

וֶולס הביט בה בתמיהה. הטמפרטורה צנחה במידה ניכרת מאז שקיעת השמש. הוא הניח את גב ידו על מצחה של מולי. עורה היה חם למגע. “את בטוחה שאת מרגישה טוב?”

“אולי מסתובב לי קצת הראש,” היא הודתה. וֶולס חשק את שפתיו. הם איבדו הרבה מהציוד שלהם בשריפה, ולכן גם המנות שלהם, שהיו קצובות מלכתחילה, הצטמצמו במידה ניכרת. “קחי,” הוא אמר ושלף מכיסו חפיסת חלבון שלא הספיק לסיים.

היא נענעה את ראשה לשלילה. “זה בסדר. אני לא רעבה,” אמרה בקול חלוש.

אחרי שסחט ממנה הבטחה להודיע לו אם לא תרגיש טוב יותר מחר, וֶולס יצא לחפש את פּריאה. הם הצליחו להציל את מרבית התרופות, אבל מה הן יועילו בהיעדרה של היחידה שידעה להשתמש בהן? הוא שאל את עצמו לאיזה מרחק קלארק ובֶּלאמי כבר הגיעו, ואם מצאו סימן כלשהו לאוקטביה. הבזק של פחד הפציע בתוך תשישותו כשחשב על הסכנות שאורבות לקלארק ביער. היא ובֶּלאמי יצאו לפני המתקפה. לא היה להם מושג שיש בסביבה בני אדם, ילודי־הארץ שמתקשרים בשפה של חצים קטלניים.

הוא נאנח, הטה את ראשו לאחור, אל השמים, ושיגר תפילה חרישית למען הנערה שכדי להגן עליה העמיד בסכנה נפשות רבות מספור. הנערה שעיניה רשפו בטינה כשאמרה לו שהיא לא רוצה לראות אותו יותר.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ה־100: היום ה־21”