החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

פארק הרסיסים

מאת:
מגרמנית: עפרה קק | הוצאה: | 2011 | 224 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

0.00

רכשו ספר זה:

סאשה היא נערה בת שבע־עשרה, ובקיץ הזה, החם כל כך, יש לה שני חלומות בלבד: היא רוצה לכתוב ספר על אמא שלה ולהרוג את ואדים. מה הסיפור של ואדים? מדוע סאשה לא גרה עם אמה, אלא עם דודתה? איך פשע מחריד מזעזע את המשפחה וגורם לפרסומה? ומה פשר הקשר המשולש שהיא יוצרת עם עיתונאי ועם בנו בן השש־עשרה? על כל זה סאשה מספרת בכנות, בבדיחות הדעת ובאנרגיה כובשת.

אלינה ברונסקי נולדה בשנת 1978 ברוסיה. בילדותה היא גרה בחלק האסיאתי של הרי אוּרָל, ובנעוריה חיה בגרמניה. לאחר שקטעה את לימודי הרפואה, עבדה כקופירייטרית בסוכנות פרסום וכעורכת בעיתון יומי. היא גרה בפרנקפורט ועדיין מדברת כמעט מדי יום עם סבתה וסבה הגרים בסיביר. פארק הרסיסים הוא פרסומה הספרותי הראשון.

"אי אפשר להימלט מכוח המשיכה של הספר הזה. הקריאה בו כמוה כזלילת שקית של חטיפי צ´יפס בלי הכרה עד שהיא נגמרת ." Frankfurter Allgemeine Zeitung

"משפטיה מכים בתודעה. הקצב של רומן הביכורים שלה כמעט עוצר את הנשימה ." Brigitte

"מצחיק, נוגע ללב, מרתק — הברונסקי־ביט החדש ממכר ."
Prinz

מקט: 15100568
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
סקירה

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


לפעמים נראה לי שאני היחידה בשכונה שעדיין יש לה חלומות הגיוניים. לי יש שני חלומות, ואני לא מתביישת באף אחד מהם. אני רוצה להרוג את וָאדים. ואני רוצה לכתוב ספר על אמא שלי. כבר יש לי כותרת בשבילו: "סיפורה של אישה אדמונית חסרת מוח, שעוד היתה חיה אילו שמעה בקולה של בתה הבכורה והנבונה". אולי זו תהיה רק כותרת משנה. יש לי עוד זמן לשקול את העניין, מכיוון שעדיין לא התחלתי לכתוב. לרוב האנשים שגרים בשכונה שלנו בכלל אין חלומות. שאלתי אותם. ולמעטים שחולמים יש חלומות כל כך עלובים, שאני במקומם כבר הייתי מעדיפה לוותר עליהם. החלום של אנה, למשל, הוא להתחתן עם מישהו עשיר. עליו להיות שופט באמצע שנות השלושים, ואם אפשר, לא מכוער לגמרי. אנה בת שבע־עשרה, בדיוק כמוני, והיא אומרת שהיא ישר תתחתן עם מישהו כזה כשהוא יבוא. אז היא תוכל סוף־סוף לעזוב את הסוליטֶר ולעבור לפנטהאוז של השופט. אף אחד חוץ ממני לא יודע שאנה נוסעת לפעמים בחשמלית למרכז העיר ומקיפה את בית המשפט שלוש־עשרה פעמים, בציפייה שהשופט יֵצא סוף־סוף, יגלה אותה, יעניק לה ורד אדום ויזמין אותה לגלידה ואחר כך לפנטהאוז שלו. היא אומרת שהאדם צריך להילחם בשביל המזל שלו, אחרת הוא יחלוף על פניו. "את יודעת בכלל מה זה סוליטר, יא מפגרת?" אני שואלת. "זה יהלום מיוחד, שמשובץ לבדו בכתר. זה דווקא צריך למצוא חן בעינייך. את לעולם לא תגורי שוב בסוליטר אם תלכי מפה." "את המצאת את זה עכשיו. הם בחיים לא היו נותנים לגוש הבטון הזה שם של יהלום," אומרת אנה. "ובכלל, אם יודעים יותר מדי, אז מהר מאוד נהיים זקנים ומקומטים." זה פתגם רוסי. מכיוון שהשופט של אנה לא ממהר לבוא, היא שוכבת עכשיו עם ולנטין, שגם לו יש חלום מסוג ג'. הוא רוצה מכונית מרצדס חדשה, לבנה כשלג. לפני כן הוא עוד צריך להוציא רישיון נהיגה, לכן הוא מחלק פלאיירים ליד בית הספר. מכיוון שהוא מצליח לחסוך מזה לאט ומעט מדי, ולנטין מנקה פעמיים בשבוע אצל זוג מבוגר. הזוג גר בקצה השני של העיר, ואמא של ולנטין סידרה לו את העבודה. היא מנקה אצל השכנים. אסור שאף אחד יֵדע על כך שוולנטין הולך לנקות, אחרת הבנים יגמרו עליו, ואנה תגמור איתו. לוולנטין יש לרוב מין הבעת פנים כזאת, כאילו מישהו דחף לו קקטוס למכנסיים. נראה לי שזה מפני שהוא יודע: גם אם מתישהו יהיה לו מספיק כסף בשביל רישיון נהיגה, בשביל מרצדס לבנה הוא יצטרך לנקות במשך שני גלגולי חיים. אולי בגלגול השלישי הוא יוכל לקנות מכונית כזאת. לעומת זאת, פטר הגדול חולם על בלונדינית אמיתית עם עיניים שחורות. הוא יצא לפני כן עם אנה. יש לה עיניים חומות, אבל היא לא טבעית, בכל אופן לא כבלונדינית. עכשיו יש לו מישהי אחרת, מהכיתה שלו. אבל זה לא פרקטי בשבילו, מכיוון שהיא גרה במרכז העיר, ולא בסוליטר. מאז הוא רק מקלל על שהוא מעביר חצי מהחיים שלו בחשמלית. שם הוא ממשיך לחפש בלונדיניות. הוא אף פעם לא היה מעוניין בי — השיער שלי כהה מדי. קוראים לי סאשה נאימן. אני לא בן, גם אם כל מי ששומע פה את השם שלי חושב כך. כבר הפסקתי לספור כמה פעמים הסברתי את זה לאנשים. סאשה זה שם קיצור של אלכסנדר וגם של אלכסנדרה. אני אלכסנדרה, בקיצור סאשה, כך אמא שלי תמיד קראה לי, וכך גם אני רוצה שיקראו לי. אם קוראים לי אלכסנדרה, אני לא מגיבה. פעם זה קרה לעתים קרובות יותר, כשהייתי חדשה בבית הספר. עכשיו זה קורה בעצם רק כשבא מורה חדש. לפעמים אני חושבת שלעולם לא ארצה שוב להכיר אנשים חדשים, כי נמאס לי להסביר בכל פעם מחדש למה קוראים לי סאשה וכמה זמן אני כבר חיה בגרמניה ולמה אני יודעת כל כך טוב גרמנית, בערך פי אחד־עשר מכל הגרמנים־רוסים האחרים יחד. אני יודעת גרמנית מכיוון שהראש שלי מלא בחומר אפור, שנראה כמו אגוז מלך. מבחינה מַקרוסקופית יש בו פיתולים רבים, אך מבחינה מיקרוסקופית יש בו כמות מרשימה של סינפסות. יש לי אולי כמה מיליוני סינפסות יותר מלאנה, אפילו בטוח. חוץ מגרמנית אני יודעת גם פיזיקה, כימיה, אנגלית, צרפתית ולטינית. אם אני מקבלת ציון "טוב", המורה ניגש אלי ומתנצל. אני טובה במיוחד במתמטיקה. כשבאנו לגרמניה, לפני שבע שנים, זה היה המקצוע היחיד שידעתי בכיתה ה' בלי בעיות. ליתר דיוק, הייתי יכולה לפתור גם את התרגילים של כיתה ח'. ברוסיה הייתי בבית ספר שבו הושם דגש על מתמטיקה. בגרמניה אמנם בהתחלה לא ידעתי גרמנית, אבל את המספרים הכרתי, כמובן. תמיד פתרתי ראשונה את המשוואות ותמיד נכון. הייתי היחידה בכיתה שהבינה את המילים "אלגברה" ו"גיאומטריה". התלמידים האחרים בכיתה חשבו שמדובר במחלות. אמא שלי צחקה על כך ואמרה שהיא חושבת שאני מוזרה. תמיד הייתי מוזרה בעיניה, מכיוון שחשבתי באופן הרבה יותר לוגי ממנה. אמנם היא לא היתה טיפשה, אבל היא היתה הרבה יותר רגשנית. היא קראה לפחות ספר עבה אחד בשבוע, ניגנה בפסנתר ובגיטרה, הכירה מיליון שירים, והיתה לה גם נטייה לשפות. למשל, היא למדה גרמנית מהר מאוד, ועוד קודם לכן היא יכלה לנהל שיחה באנגלית סבירה. אבל מתמטיקה, פיזיקה, כימיה, את אלה היא מעולם לא הבינה. באותה מידה היא גם לא ידעה מתי הגיע הזמן להעיף גבר מהבית. אלה הם כישרונות שקיבלתי ללא ספק מאבא שלי. אני יודעת עליו רק שיש לו כמה תוארי דוקטור ואופי דפוק. "גם לך כבר יש את האופי הזה," אמרה אמא שלי, "והתארים בטוח יבואו יותר מאוחר." אני היחידה בשכונה שלנו שהולכת לבית הספר על שם אלפרד דֶלפ. זוהי גימנסיה קתולית פרטית, ואני לא יודעת עד היום למה הם קיבלו אותי אז — הייתי ילדה שעדיין לא ממש יכלה לדבר, לא הוטבלה לנצרות, לבשה סוודר צמר ורוד בסגנון סבתא בתקופה שאף אחד לא לבש סוודרים ורודים. אחזתי בידה של אמי, שדיברה באנגלית המליצית שלה במבטא נורא, אבל בקול רם מאוד, ושערה האדום־לוהט מפוזר על כתפיה, ובידי היה ליטר חלב בשקית פלסטיק של "אלדי".1 1 סופרמרקט שנודע במחיריו הזולים. (כל ההערות הן הערות המתרגמת) חוץ מאמא שלי, גם מאות אדריכלים, רופאים ועורכי דין גרמנים קתולים רשמו את ילדיהם לבית הספר. כל האנשים שעל מצחם כתוב באותיות קידוש לבנה "תורם ברצון ובנדיבות". אמנם בבית הספר על שם אלפרד דלפ אין צורך לשלם שכר לימוד, אבל "תרומות יתקבלו ברצון". מזכירת בית הספר, גברת ויימֶרס, שנעצה מבט באמי, בי ובשקית הפלסטיק מעבר למסגרת המשקפיים שלה, ודאי קיבלה רושם מהיר ומציאותי על מידת הנזילות (כך אנחנו, תלמידי הגימנסיה העילית, מכנים את זה) של אמי. לאמיתו של דבר, אחרי שהתקבלתי לבית הספר, אמא שלי תרמה בשנה הראשונה עשרים אירו ובשנה השנייה עשרים ושניים אירו. ובאמת, לא היה אפשר לתרום יותר מזה. בעצם, גם הסכומים האלה לא ממש התאפשרו, אבל אמא שלי היתה נדיבה באופן עקרוני. "אין דבר שאני שונאת כמו טפילים," היה אחד המשפטים האהובים עליה. "את שונאת את זה רק אצלך," תמיד עניתי. "נסי לשנוא את זה גם אצל אחרים, למשל אצל ואדים." עכשיו אני מאמינה שקיבלו אותי לבית הספר כדי לחוות קצת אינטגרציה. הרבה ילדים של רופאים, עורכי דין ואדריכלים לא התקבלו. בסוף התקבלו ארבע כיתות מלאות עד אפס מקום, ובכיתה ה'3 הייתי היחידה עם "רקע של הגירה". בכיתה ה'1 היה ילד שאביו אמריקני, ובכיתה ה'2 היה ילד שאמו צרפתייה. בכל בית הספר לא ראיתי ילד שחור אחד וגם אף אחד שנראה כמו ערבי. אם כן, הכיתה שלי יצאה הכי נפסדת בגללי. הילדים בכיתה שלי נעצו בי עיניים ביום הראשון, כאילו כרגע יצאתי מעב"ם. הם שאלו אותי שאלות שבהתחלה לא הצלחתי להבין. אחרי זמן קצר הצלחתי להבין אותן, אבל אז כבר כולם חשבו שאי אפשר לדבר איתי. לקח זמן עד שהם התרגלו למצב החדש. מכיוון שרובם מעולם לא ראו מקרוב מהגר אמיתי, כולם היו נחמדים אלי. אחד המשפטים הראשונים שהבנתי היה מחמאה על הסוודר שלי, כנראה מתוך רחמים. קצת מאוחר יותר, כשהתחלתי לדבר, לחשב ולהשתתף בהכתבות, וכשהייתי היחידה ששמה פסיקים במקום הנכון, התייחסו אלי האחרים כאילו הם שמחים בשבילי. ואולי זה באמת היה כך. אמא שלי אמרה שאני צריכה להזמין פעם את חברַי לכיתה הביתה. היא אמרה את זה מכיוון שלא היה לה מושג. היא תמיד הזמינה חברים. אבל אני הייתי פעמיים בבתים של בנות מהכיתה, אצל מלאני ואצל קלרה, ועם כל הרצון הטוב לא יכולתי להעלות בדעתי את הסיטואציה ההפוכה. אין לי מושג מה זיעזע אותי יותר בזמנו: הסדר בחדרה של מלאני או הרהיטים עם ריח הלכּה, שתמיד חשבתי שהם מופיעים רק בקטלוגים או בדמיון של אנה; העובדה שבארוחת הצהריים אוכלים ליד שולחן אליפטי בסלון, ולא במטבח; או המצעים עם הסוסים. מעולם לא ראיתי קודם מצעים צבעוניים. אצלנו היו רק מצעים לבנים או מצעים בצבע תכלת עם דוגמה. בכל מקרה, הם היו ישנים ודהויים. שאלתי את עצמי איך אפשר לישון מעל לסוסים האלה ומתחתם בלי שיופיעו ניצוצות בעיניים. דרך אגב, אמא של מלאני באה מהונגריה. הופתעתי מזה מאוד, ראשית מכיוון שמלאני מעולם לא הזכירה את זה, ושנית, הילדה נראתה כל כך גרמנייה, כמו בספרים מצוירים, יותר מכל הילדות האחרות בכיתה שלי. בדיוק כפי שמישהו זר מדמיין ילדה גרמנייה, בעיקר כשהוא עדיין מעולם לא היה בגרמניה. היו לה שיער בלונדיני שהגיע עד הסנטר, שסופר לאחרונה וסורק בהקפדה, עיניים כחולות, לחיים ורדרדות וז'קט ג'ינס מגוהץ. היה לה ריח של סבון, והיא אמרה בקול צייצני משפטים שהורכבו בעיקר ממילים מורכבות משתי הברות, שהתגלגלו מפיה כמו אפונים. אילולא הכרתי אותה במציאות, עד היום לא הייתי מאמינה שמישהו כזה באמת קיים. לעומת זאת, אמא שלה דיברה במבטא, שבביקורי הראשון עוד לא הבחנתי בו. המבטא שלי עדיין חרק אז כמו אופניים חלודים. בארוחת הצהריים היא הסתכלה עלי מהצד ברחמים ושאלה אותי שאלות על עיר מולדתי, על מזג האוויר, על בית הספר הקודם שלי ועל אמי. סיפרתי שאמא שלי למדה תולדות האמנות ושברוסיה היא הופיעה בקבוצת תיאטרון, שבכל פעם הוגדרה מחדש כבלתי חוקית. סיפרתי שהיא רצתה לחפש גם פה תיאטרון קטן שתוכל לשחק בו. אמא של מלאני בלעה את רוקה ועברה לשאלה הבאה, אם החיים בבניין רב־הקומות שלנו אינם מסוכנים מדי. אמרתי שהבניין הרבה יותר נקי ונוח מזה שבו גרתי שם. אני תמיד אומרת "שם" כשאני מתכוונת לרוסיה. מלאני לעסה את כיסוני הגבינה שלה ותיקנה את אמה כשזו השתמשה במילת יחס לא נכונה. חוץ מזה, מלאני דיווחה לאמה שעשינו בכיתה סקר בנושא מתנות ליום ההולדת, ושנמצא ששבע פעמים הובעה המשאלה לקבל מערכת סטריאו חדשה. "נו, אז מה?" שאלה האם וכיווצה את עיניה. "את לא יודעת מה זה אומר?" שאלה מלאני ופערה לרווחה את עיניה הכחולות. "מערכת סטריאו חדשה. זה אומר שלכולם כבר יש כזאת. ולי אין." "אבל יש לך אחת בחדר," התערבתי. הגרמנית הגרועה שלי לא הפריעה לי לברבר. "זאת המערכת שבן דוד שלי לא רצה יותר," אמרה מלאני. "היא בכלל לא מתפקדת כמו שמערכת סטריאו היום צריכה לתפקד." אחרי האוכל חזרנו לחדרה המסודר. שם הדליקה מלאני את מערכת הסטריאו. אני גיליתי לידה ערמה של חוברות "בּרָאווֹ" והתחלתי לקרוא. באותו הזמן מלאני הסתובבה על הכיסא המשרדי שלה ודיברה בטלפון עם חברה. לנוכח העובדה שלא היה לנו מה לומר זו לזו, נראה לי שהעברנו היטב את הזמן. בערב אמא של מלאני הסיעה אותי הביתה. היא הסתכלה מסביב בהתרגשות והתעקשה להביא אותי עד לדלת הדירה ולמסור אותי ישירות לאמי. אבל אמא שלי לא היתה בבית. היה לי מפתח. "תבקרי אותנו שוב," אמרה אמא של מלאני וליטפה לי קלות את הלחי. "טוב," אמרתי וחשבתי לעצמי: רק אם יהיו חוברות חדשות של "בראוו". לאחר מכן ראיתי את הדירה שלנו בעיניים אחרות. ראיתי בדמיוני איך מלאני הנקייה, בז'קט הג'ינס שלה, עולה איתי במעלית. איך היא מסתכלת מסביבה באותה עצבנות כמו אמה. איך ניחוח הסבון שלה יוצא למאבק חסר תקווה נגד אדי השתן בחדר המדרגות — ומפסיד. איך היא עוברת דרך הדלת. היא רואה את הספה שלנו, שלקחנו מהרחוב, ואת השולחן הקטן הניצב לידה, שרגלו השלישית מתפרקת כשרק מסתכלים עליה. היא רואה את הספרים על הרצפה. את הטלוויזיה הקטנה ואת ערמת קלטות הווידיאו שניצבת לפניה. כבר אז לא היו לאף אחד קלטות וידיאו! היא רואה את הארון חסר הדלת. את הגרביים של אבי החורג על ההסקה. את הטייטס של אחי על הכיסא. היו לנו חמישה כיסאות, וכולם היו שונים אחד מהשני, מכיוון שאת כולם לקחנו מהרחוב. תמיד אכלנו במטבח, פרט לפעמים שבהן חגגנו עם אורחים ונאלצנו לעשות סדר רציני בסלון, כדי לפנות מקום בשביל הכיסאות שהבאנו מהשכנים. שולחן המטבח שלנו היה עמוס בדרך כלל בצנצנות ריבה, מכתבים, גלויות, בקבוקים חצי ריקים ועיתונים. היו לנו עשרים צלחות וכולן היו שונות זו מזו, מכיוון שאמא שלי קנתה כל אחת מהן בנפרד, בשוק הפשפשים. אז עוד לא היה לנו מדיח כלים, ולעתים קרובות נערמו בכיור כל עשרים הצלחות שלנו, עד שאמא שלי באה הביתה ועשתה סדר. לפעמים אני עשיתי סדר, אבל לעתים די רחוקות. בעיקר נמנעתי מכך כשוואדים דרש את זה ממני כבדרך אגב, אותו ואדים שתמיד השאיר את המחבת שלו עם השאריות השרופות של הביצה המקושקשת. רק כשהוא העלה בנימה מאיימת את שמה של אמי על שפתיו המטונפות, סידרתי הכול במהירות.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “פארק הרסיסים”