החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

המלשין

מאת:
מאנגלית: ניצה פלד | הוצאה: | 2016-02 | 82 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

19.00

רכשו ספר זה:

אחרי "האידיוטים ואנרכיסט", שראו אור בהוצאת נהר ב-2014, ג'וזף קונרד מגיש לנו את סיפורו של "המלשין", גם בתרגום ראשון לעברית. הסיפור מוגש לנו באמצעות מסַפר עלום שֵם, השומע אותו מפיו של אנרכיסט המכונה מר X ולאחר שסיפר אותו כבר לחברו, האנונימי גם הוא. מר X מספר את סיפורו בשוויון נפש גם כשהוא מדבר על אהבה, בגידה או מוות. את הרגשות האנושיים האלה המפעימים מעביר לנו ג'וזף קונרד דרך עדשות אובייקטיביות כביכול, המקהות את עוקצם ויוצרות תחושה של ראיית מציאות אירונית מפוכחת.
"המלשין", שנכתב עבור כתב העת האמריקני Harper's Magazine מתוך מצוקה כספית, מעורר כמאה שנה לאחר פרסומו עניין רב בקרב חוקרי יצירתו הספרותית של קונרד, המזהים בו את יסודותיה ומאפייניה של הפרוזה הקונרדית ורואים בו יצירת מופת בסוגת הסיפור הקצר – סיפור מהודק ומזוקק. רגשות עזים, אומר קונרד בסיפורו, מתעצמים בעת מצוקה, "על שפתו של קבר" כדבריו, ולא מן הנמנע אפוא שכמוהם מִתלטשת גם אמנות הסיפור הקצר. "המלשין" מהווה הוכחה יפה לכך.

מקט: 4-644-1036
מסת"ב: 978-965-563-011-4
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


מר X הגיע אלי בעקבות מכתב המלצה מחבר טוב שלי בפריז, במיוחד כדי לראות את אוסף פסלי הברונזה והפורצלן הסיניים שלי.
החבר שלי בפריז גם הוא אספן. הוא לא אוסף פסלי ברונזה ולא פסלי פורצלן, לא תמונות, לא מדליות ולא בולים, שום דבר שאפשר להעביר הלאה בהלמות פטיש במכירה פומבית. מן הסתם היה דוחה בפליאה כנה את תיוגו כאספן. ובכל זאת, זה מה שהוא, מטבעו. הוא אוסף מַכָּרים. מדובר בעבודה עדינה. הוא משקיע בה סבלנות, תשוקה ונחישות של אספן מוזרויות אמיתי. בּנֵי מלוכה האוסף שלו אינו כולל. אני חושב שאלה אינם די נדירים ומעניינים בעיניו, אך מלבדם הוא כבר פגש ושוחח עם כל מי שראוי להכיר מכל סיבה סבירה שהיא. הוא מתבונן בהם, מקשיב להם, חודר לתוכם, אומד אותם, ומאחסן את הזיכרון ביציעי מוחו. כבר זמם, תִחבֵּל ונדד בכל רחבי אירופה רק כדי להוסיף לאוסף שלו מכרים אישיים נכבדים.
בהיותו איש אמיד, מקושר היטב ונטול דעות קדומות, האוסף שלו שלם למדי וכולל אובייקטים (או שמא עלי לומר סובייקטים?) שערכם אינו מוכּר בקרב סרי הטעם והם לעתים קרובות זרים לכל תהילה המונית. מובן שבפריטים אלה החבר שלי גאה במיוחד.
הוא כתב לי על X: "האיש הוא המורד הגדול של הזמן המודרני. העולם מכיר אותו בתור כותב מהפכן שהאירוניה הפראית שלו חשפה את ריקבונם של המוסדות המכובדים ביותר. הוא כבר ערף כל ראש נערץ, ושיפד בשנינותו כל דעה מקובלת וכל עיקרון מוכר של התנהגות ומדיניות. מי אינו זוכר את להט הפמפלטים המהפכניים האדומים שלו? התפוצה הפתאומית שלהם הכתה בכוחות כל משטרות היבשת כמו מגפת זבובי בקר אדומים. אבל הכותב הקיצוני הזה היה גם מנהיג פעיל של כמה אגודות סתרים, מספר אחת מסתורי ועלום של קונספירציות נואשות חשודות ובלתי חשודות, בשלוֹת או מבולבלות. והעולם, רובו ככולו, כלל לא ידע על כך ולוּ ברמז! מה שמסביר את העובדה שעד היום עודנו מהלך בינינו עם ותק של קמפיינים חשאיים רבים, גם אם כעת רק כצופה מהצד, מוגן במוניטין שלו כלא יותר מאשר העיתונאי הקטלני של כל הזמנים."
כך כתב לי החבר והוסיף שמר X הוא מומחה מלומד לפסלי ברונזה ופורצלן, וביקש ממני להראות לו את האוסף שלי.
X הופיע בזמן שנקבע. האוצרות שלי מוצגים בשלושה חדרים גדולים נטולי שטיחים ווילונות. אין בהם רהיטים לבד מכונניות וויטרינות שתכולתן תהווה הון עתק עבור יורשַי. איני מתיר להדליק כאן אש מחשש לתאונות, ודלת חסינת אש מפרידה את חדרי התצוגה משאר הבית.
זה היה יום קר במיוחד. נשארנו עם כובעים ומעילים בתוך הבית. X, גבר כחוש בעל מידות בינוניות, עיניים דרוכות, אף רומאי ופרצוף ארוך, נכנס בצעדים קטנים על כפות רגליים קטנות ויעילות, והתבונן בשׂוֹם שֵׂכל באוסף שלי. אני מקווה שגם אני התבוננתי בו בשׂום שכל. שפם וזקנקן מחודד לבנים כשלג שיוו גוון חום כהה יותר לעור פניו האגוזי. במעיל פרווה ובכובע גבוה ובוהק, האיש הנורא הזה נראה בהחלט אופנתי. נדמה לי שהוא היה נצר למשפחת אצולה, ואילו רצה יכול היה לכנות את עצמו הרוזן X דה לה Y. דיברנו אך ורק בענייני ברונזה ופורצלן. הוא הביע הערכה ניכרת, נפרדנו כידידים.
איני יודע היכן הוא התאכסן. אני מניח שהיה איש בודד. לאנרכיסטים הרי אין משפחה — לפחות לא כפי שאנחנו מבינים את הקֶשר החברתי הזה. התארגנות במשפחות אולי עונה על צורך אנושי טבעי, אבל בסופו של יום היא מבוססת על חוקים, ולפיכך מן הסתם מאוסה ובלתי אפשרית מבחינתו של אנרכיסט. האמת היא שאינני מבין אנרכיסטים. האם גבר בעל תפיסת עולם שכזאת נותר אנרכיסט למשל גם כשהוא לבדו, לגמרי לבד במיטתו? האם הוא מניח ראשו על כר, מתכסה ונרדם כשהצורך החיוני לפוצץ את העולם אינו מרפה לרגע ממחשבותיו? ואם כן, איך הוא מצליח לעשות את זה? אני משוכנע שאילו השתלטה על רוחי מין אמונה (או פנאטיוּת) מסוג זה, לא הייתי מסוגל כלל להירגע מספיק כדי לישון או לאכול או לבצע פעולה שגרתית כלשהי של חיי היומיום. לא הייתי רוצה אישה ולא ילדים; לא נראה לי שהייתי מסוגל לרכוש לי ידידים; ובאשר לאיסוף ברונזות ופורצלנים, אני מניח שכל זה לא היה בא כלל בחשבון. אבל אני לא באמת יודע. אני יודע רק שמר X נהג לאכול במסעדה טובה מאוד שגם אני פקדתי לעתים תכופות.
שם, ללא כיסוי ראש, ציצת שערו הכסוף והמסורק היטב השלימה את אופי תווי פניו — רכסים גרומים ושקעים חלולים עטויי הבעה של ניכור מושלם. כפות ידיו, חומות ורזות, הגיחו בדיוק מכני שקט מתוך חפתים לבנים וגדולים כדי לבצוע לחם, למזוג יין וכדומה. ראשו וגופו ניצבו מעל למפת השולחן דוממים ונוקשים. האיש הזה המלבה אש, המסית הגדול, הפגין מידה זעירה ביותר של חום וחיוּת. קולו היה צורם, קר ומונוטוני ושמר על טונים נמוכים. אי אפשר לקרוא לו איש שיחה; אך בשל התנהלותו המרוחקת והשלֵווה הוא נראה נכון להמשיך ולשוחח לא פחות משנראה נכון בכל רגע לקטוע את השיחה.
ודבריו בהחלט לא היו משעממים. עלי להודות שמבחינתי היה ריגוש כלשהו בשיחה חרישית ליד שולחן מסעדה עם אדם שמדקרות עטו הארסי כבר ערערו את כוחו של משטר מלוכני אחד לפחות. העניין הזה אכן היה ידוע לכול. אבל אני ידעתי יותר. אני ידעתי בוודאות — דרך אותו חבר — את מה ששומרי הסֵדר החברתי באירופה העלו לכל היותר בתור חשד או רק שיערו במעורפל.
היו לו, ניתן לומר, חיים מחתרתיים משלו. וכשישבתי מולו במסעדה ערב אחר ערב, התעוררה בי באופן טבעי הסקרנות לגבי זה. אני תוצר שקט ושוחר שלום של הציוויליזציה, ואין בי תשוקה מלבד לאיסוף דברים נדירים, שגם אם יש בם משהו מפלצתי הם חייבים להיות אניני טעם — יש פסלי ברונזה סיניים שמחירם אכן מפלצתי. והנה מגיע אלי (מן האוסף של החבר) מין יצור מפלצתי נדיר. נכון שהוא היה מפלצת מלוטשת ובמובן מסוים אף אנינת טעם. על כך העיד יפי התנהלותו השלווה. אבל הרי לא היה עשוי ברונזה. ואפילו לא היה סיני — מה שהיה מאפשר לחשוב עליו ברוגע מעֵבר לתהום השונוּת הגזעית. הוא היה אדם חי ואירופי; בעל הליכות של החֶברה הטובה, לבש מעיל וכובע ממש כמוני, והפגין טעם דומה מאוד לשלי בבישול. המחשבה על כך היתה מבהילה מדי.
ערב אחד הוא העיר במהלך השיחה כבדרך אגב: "אין דרך לתיקון המין האנושי אלא בטרור ובאלימות."
תוכלו לדמיין לעצמכם את ההשפעה של משפט שכזה מפי אדם כזה על אחד כמוני, שכל חייו נבנו על נועם הליכות ועל הבחנה דקה בערכי חברה ואמנות. רק דמיינו לעצמכם! אני, שכל צורה וסוג של אלימות אינם ריאליים בעיני יותר מענקים, מפלצות והידרוֹת בעלות שבעה ראשים שמעשיהם מחוללים באורח פלא מיתוסים ואגדות!
מעל שקשוק הכלים וההמולה החגיגית של המסעדה המצוינת עלה באוזנַי לפתע רחש של המון רעֵב ומסית.
אני כנראה מתרשם בקלות ובעל דמיון פורה. כי בתוך מאה מנורות החשמל של המקום ראיתי בעיני רוחי חשכה זרוית מלתעות כחושות ועיניים פראיות. והחיזיון הזה גם הכעיס אותי משום־מה. מראהו של האיש הזה, השלֵו כל כך, הבוצע פיסות לחם לבן, הרתיח אותי. והעזתי לשאול אותו איך זה שהפרולטריון המורעב של אירופה, זה שלוֹ הוא מטיף למרד ולאלימות, אינו זועם בשל חיי המותרות הפומביים שלו. "על כל זה," אמרתי בהטעמה והעפתי מבט סביבי ובבקבוק השמפניה שבדרך כלל חָלקנו יחד בסעודה.
הוא נותר אדיש.
"האם אני ניזון מעמלם ומדם לבם? אני ספסר או קפיטליסט? האם גזלתי את הוני מעַם מְזֵה רעב? לא! והם יודעים זאת היטב. ואינם מקנאים בי. המון העם האומלל נדיב ביחס למנהיגיו. את מה שיש לי השגתי באמצעות הכתיבה שלי; לא ממיליוני הפמפלטים המחולקים חינם לרעבים ולמדוכאים, אלא ממאות אלפי העותקים הנמכרים לבורגנות השׂבֵעה. אתה יודע שכתבַי היו פעם אופנה לוהטת — קריאת חובה בפליאה ובאימה — לגלגל עיניים מהפתוס שלי… או לצחוק בטירוף מהשנינות שלי."
"כן," הודיתי. "אני זוכר, כמובן; ואני מודה בכנות שמעולם לא הבנתי את המשיכה הזאת אליהם."
"לא ברור לך עדיין שבנֵי המעמד הבטלני והאנוכי אוהבים לראות שעושים צרות גם אם אלה נעשות על חשבונם שלהם? מאחר שחייהם אינם אלא עניין של העמדת פנים ופוזות, אין הם מסוגלים לתפוס את הכוח ואת הסכנה שבתנועה אמיתית ובמילים נטולות משמעות מזויפת. רק הנאה ורגש הם מבינים. די, למשל, להצביע על יחסה של האצולה הצרפתית הישנה כלפי הפילוסופים שדבריהם הכינו את הקרקע למהפכה הגדולה. אפילו באנגליה, שניחנה במידה של שֵׂכל ישר, כל דמגוג צריך רק לזעוק בקול מספיק רם ולאורך מספיק זמן כדי למצוא לעצמו תומכים בקרב אותו מעמד שנגדו הוא זועק. גם אתה עצמך אוהב לראות שעושים צרות. הדמגוג סוחף איתו את חובבני הרגש. חובבנות כזו או אחרת היא דרך קלה להפליא להרוג זמן ולהזין את הרהבתנות — זוהי הרהבתנות המטופשת של התעדכנות ברעיונות של מחרתיים. בדיוק כשם שאנשים טובים או בלתי מזיקים יצטרפו אליך בהתלהבות מהאוסף שלך בלי שיהיה להם שמץ של מושג מה באמת מופלא בו."
הרכנתי את ראשי. היתה זו הארה מפלחת של האמת העצובה שאותה ביקש להוכיח. העולם מלא באנשים כאלה. והדוגמה של האצולה הצרפתית לפני המהפכה היתה גם היא קולעת ביותר. לא יכולתי להפריך את דבריו, אם כי הציניות שלו — תכונה שהיא תמיד סרת טעם — גרעה לדעתי רבות מערכם. בכל מקרה עלי להודות שהתרשמתי. חשתי צורך לומר משהו שלא יישמע כמו הסכמה ועם זאת לא יזמין ויכוח.
"אינך מתכוון לומר," הערתי בקלילות, "שמהפכנים קיצוניים הסתייעו אי פעם במעריצים שוטים שכאלה?"
"לא בדיוק לכך כיוונתי במה שזה עתה אמרתי. דיברתי באופן כללי. אבל אם אתה כבר שואל אותי, אני יכול לומר לך שפעילים מהפכניים שונים אכן קיבלו, במודע פחות או יותר, עזרה מהסוג הזה בכמה וכמה מדינות. ואפילו כאן, במדינה הזאת."
"לא ייתכן!" מחיתי בתוקף. "אנחנו לא משחקים עד כדי כך באש."
"אולי דווקא אתם יותר מאחרים יכולים להרשות זאת לעצמכם. ואלו נשים, עלי לציין, רובן ככולן, גם אם הן לא תמיד מוכנות לשחק באש, בדרך כלל הן להוטות לשחק בכל זיק תועה."
"זו מין בדיחה שכזאת?" שאלתי בחיוך.
"לא שידוע לי," אמר בגמלוניות. "בדיוק חשבתי על דוגמה. הנה! מתונה למדי במובן מסוים…"
כעת נמלאתי בציפייה. בעבר ניסיתי פעמים רבות להתקרב לצד המחתרתי שלו, אם אפשר לכנות זאת כך — המילה הזו אכן שימשה אותנו במפורש בשיחותינו. אבל תמיד נתקלתי אצלו באותה שלווה בלתי חדירה.
"ועם זאת," המשיך מר X, "דוגמה שתיתן לך מושג על הקשיים העלולים להתעורר במה שאתה אוהב לכנות עבודה מחתרתית. לעתים קשה להתמודד איתם. מובן שאין בארגון כזה היררכיה. אין מערכת נוקשה."
הופתעתי מאוד, אך לא לזמן רב. הלא מובן שלא תיתכן היררכיה בקרב אנרכיסטיים קיצוניים; לא ייתכן שום דבר בעל אופי של חוקֵי מִדרג כלשהו. המחשבה שהאנרכיה שולטת בקרב אנרכיסטים היתה אפילו מנחמת. ברור שהיא לא תורמת ליעילותם.
מר X החריד אותי ממחשבותי כששאל פתאום: "אתה מכיר את רחוב הֶרמיוֹני?"
הנהנתי במהוסס. בשלוש השנים האחרונות רחוב הרמיוני שופץ עד לבלי הכר. השם עדיין נותר על כנו, אבל לא נשארה ולוּ אבן או לבֵנה מרחוב הרמיוני הישן. הוא התכוון לרחוב הישן, כי אמר: "היתה שם בצדו השמאלי שורת בתי לבֵנים בני שתי קומות, שגבם צמוד לאגף בניין ציבורי גדול — אם אתה זוכר. עד כמה יפתיע אותך לשמוע שאחד הבתים האלה היה תקופת־מה מרכז לתעמולה אנרכיסטית ולְמה שאתה היית מכנה פעילות מחתרתית?"
"אני לגמרי לא מופתע," הכרזתי. רחוב הרמיוני, למיטב זיכרוני, מעולם לא נחשב מהוגן במיוחד.
"הבית הזה היה רכושו של פקיד ממשלתי נכבד," הוא הוסיף ולגם מן השמפניה שלו.
"אה, באמת?!" אמרתי, והפעם לא האמנתי לאף מילה שלו.
"הוא כמובן לא התגורר שם," מר X המשיך. "אך משעה עשר ועד שעה ארבע האיש היקר הזה ישב ממש בסמוך, בחדרו הפרטי והמרוהט היטב שבאגף הבניין הציבורי שהזכרתי קודם. למען הדיוק עלי להסביר שהבית ברחוב הרמיוני לא היה באמת שלו. הוא היה שייך לילדיו הבוגרים — בת ובן. הבת היתה בחורה חטובה שיופיה רחוק מלהיות גס. לקסם האישי שלה, שלא נבע רק מעצם היותה צעירה, נוספה גם חזות מפתה של התלהבות, של עצמאות ושל מחשבה אמיצה. נדמה לי שהיא לבשה את החזות הזאת כשם שלבשה את שמלותיה הססגוניות וגם מאותה סיבה: כדי להכריז בכל מחיר על האינדיבידואליוּת שלה. נשים, לידיעתך, מוכנות להרחיק לֶכת למען מטרה שכזאת. והיא הרחיקה מאוד לֶכת. סיגלה לעצמה את כל הפוזות הנכונות שמביעות עקרונות מהפכניים — מחוות של רחמים, התמרמרות, זעם על פשעים נגד האנושות המבוצעים בידי המעמד החברתי שאליו היא עצמה השתייכה. כל זה התיישב היטב עם אישיותה הבולטת, ממש כמו התלבושות שלה שהצטיינו במעט מקוריות. במעט מאוד מקוריות; רק במידה מספקת כדי למחות נגד גסות הרוח של עושקי העניים המפוטמים. רק במידה מספקת, לא יותר מזה. לא היה טעם, אתה מבין, להרחיק לכת בכיוון הזה. אבל היא היתה בוגרת, ושום דבר לא עמד בדרכה כשהציעה את הבית שלה לפעילים מהפכניים."
"אתה לא רציני!" קראתי.
"האמֵן לי," הוא הצהיר, "זה מה שהיא אכן עשתה. אלא איך הם השתלטו על המקום? זה לא ארגון עשיר. מה גם שכל מתווך דירות היה דורש המלצות ויוצר קשיים. הקבוצה שאיתה היא יצרה קשר כאשר סיירה ברבעים העניים של העיר (אתה מכיר את מחווַת הצדקה והשירות האישי שהיתה אופנתית כל כך לפני כמה שנים), קיבלה את זה בהכרת תודה. היתרון הראשון היה שרחוב הרמיוני מרוחק מאוד, כידוע לך, מן האזור החשוד של העיר הנתון תחת מעקב מיוחד של המשטרה.
"בקומת הקרקע שכנה מסעדה איטלקית קטנה, מהסוג הדוחה. לא היתה שום בעיה לשלם לבעלים כדי שיֵצא משם. אישה וגבר מחברי הקבוצה נכנסו במקומו. הגבר היה בעברו טבח. החברים יכלו לקבל שם את הארוחות שלהם בלי לבלוט בין כל שאר הלקוחות. וזה היה יתרון נוסף. בקומה הראשונה שכנה סוכנות עלובה של אמנים — כאלה שמופיעים באולמות מוזיקה נחותים, אתה יודע. של בחור בשם בוֹם, אני זוכר. הוא לא הפריע. זה היה אפילו מוצלח — המון אנשים בעלי חזות זרה, להטוטנים, אקרובטים, זמרים וזמרות וכדומה נכנסו ויצאו כל היום. ככה המשטרה לא שמה לב לפרצופים חדשים, הבנת? והקומה העליונה עמדה אז, למרבה הנוחות, ריקה."
X קטע את דבריו כדי להסתער בשאננות ובתנועות מדודות על פצצת שוקולד שהמלצר הניח זה עתה על השולחן. הוא בלע בקפידה כמה כפיות של הממתק הקפוא ושאל אותי: "שמעת פעם על המרק הנמס של סְטוֹן?"
"על מה?"
"זה היה," המשיך X בשוויון נפש, "מוצר מזון שקיבל פעם די הרבה פרסומת בעיתונים היומיים, אבל איכשהו מעולם לא זכה באהדת הציבור. המיזם הזה התמסמס, כמו שאומרים. חבילות שנותרו במלאי נמכרו במכרזים בהרבה פחות מפֶּני לחצי קילו. אז הקבוצה קנתה חלק מהן ופתחה בקומה העליונה סוכנות של מרק נמס סטון. עסק מהוגן להפליא. המוצר הזה, אבקה צהובה ומאוד לא מעוררת תיאבון, הוכנס למכלי מתכת גדולים ומרובעים — שישה בארגז. אם מישהו הגיע פעם להזמין מזה, ההזמנה בוצעה, כמובן. אבל היתרון של האבקה הזאת היה טמון בכך שאפשר היה בקלות רבה להסתיר בתוכה דברים. מדי פעם הוכנס ארגז מיוחד לרכב ונשלח ליצוא לחו"ל מתחת לאפו של שוטר המקוף התורן. הבנת אותי?"
"נדמה לי שכן," אמרתי בלוויית ניד ראש דרמטי לעבר שאריות פצצת השוקולד שהתמוססה לאִטה בצלחת.
"בדיוק. אבל היה לארגזים גם שימוש נוסף. במרתף שמאחור הוצבו שני מכבשי דפוס. הרבה מאוד ספרות מהפכנית מהסוג המסית ביותר יצאה מהבית בארגזי המרק הנמס של סטון. אחיה של אותה ליידי אנרכיסטית צעירה מצא שם תעסוקה. הוא כתב מאמרים, עזר עם סְדר הדפוס ועם התקנת הגיליונות, וסייע באופן כללי לבחור האחראי שם, צעיר מוכשר מאוד בשם סֶבְרין.
"המורה הרוחני של הקבוצה היה פנאט של מהפכה חברתית. הוא כבר מת. היה חרט וגלף גאוני. בטח ראית עבודות שלו. הן מבוקשות מאוד עכשיו בקרב חובבנים. הוא החל כאמן מהפכני, וסיים בתור מהפכן אחרי שאשתו והילד שלו מתו בעוני ובמחסור. היה אומר שהבורגנים, כל מדושני העונג המפוטמים, הם שהרגו אותם. הוא באמת האמין בזה. ועדיין המשיך בעבודתו האמנותית וניהל חיים כפולים. היה גבוה, כחוש ושחום, עם זקָן חום ארוך ועיניים שקועות. בטח ראית אותו פעם. שמו היה הוֹרְן."
עכשיו באמת הופתעתי. פגשתי כמובן את הורן לפני שנים. הוא נראה כמו צועני חזק ומחוספס, עם מגבעת ישנה, צעיף אדום סביב הצוואר ומעיל ארוך ומרופט מכופתר עד למעלה. הוא דיבר על האמנות שלו ברוממות רוח והשאיר רושם של אדם מתוח על סף הטירוף. קבוצה קטנה של מומחים אניני טעם העריכה את עבודתו. מי היה מעלה בדעתו שהאיש הזה… מדהים! ועם זאת, בעצם לא קשה במיוחד להאמין.
"הנה כך," X המשיך, "יכלה הקבוצה לשקוד על עבודת התעמולה שלה וגם על העבודה האחרת בתנאים נוחים ביותר. הם היו אנשים איכותיים במיוחד, נחושים ומנוסים כולם. אך לבסוף נדהמנו לגלות שתוכניות מבית היוצר של רחוב הרמיוני כמעט באופן גורף — נכשלו.
"מי זה 'נדהמנו'?" שאלתי בהטעמה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “המלשין”