החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

פרח קטן

מאת:
מספרדית: יוסי טל, סוניה ברשילון | הוצאה: | 2019 |
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

"פרח קטן" הוא נובלה אלגנטית וריאליסטית על יחסי בני זוג בימינו – כך על פני שלושה עמודים. ולפתע פתאום, כמה רגעים בלבד לאחר שהוצגו לפנינו רוב הדמויות, הסופר – שהתמקם בשקט מאחורי עורפו של הקורא – נותן לו מכה קטלנית ופורש לו מלכודת עלילתית שאין כל דרך להיחלץ ממנה.

נתחיל שוב: אדם מאבד את עבודתו. זוגתו היא המפרנסת היחידה, והוא חווה את החיים, את הפנאי ואת הזמן בצורה, איך לומר, חדשה. הוא מנקה ומבשל, משקיע רבות בחינוך בתו, מאזין לתקליטים נשכחים, אך גם מזמין אותנו לסיפור מצמרר, גאוני.

פעמים רבות מזדמן לנו לשמוע את המונחים "עכשווי", "חדש" – ופעמים רבות ההבטחה מסתכמת בספרים שבהם הנושאים חתרניים, המבנה מסורתי והנוסח פלקטי. ואז אנחנו חוזרים בשמחה אל הקלאסיקות האהובות בידיעה כי אין חדש תחת השמש. ובכן, לא זה המקרה. יוסי אביליו, אחד הסופרים המבריקים בימינו, שספריו מתורגמים במיטב ההוצאות לאור בעולם ממש ברגע זה, מגיש לנו ספר שהוא מפגן מרשים ביותר של דמיון, עוצמה, ביטחון ספרותי, מתח ומקוריות.

לבסוף נעיר כי גם במשפחה ממוצעת, ששאיפותיה ובעיותיה ממוצעות, המתגוררת בבניין דירות ממוצע בעיר ממוצעת – האימה, אי-השפיות, הדרמה וחגיגת הספרות יכולות לחכות לנו ממש מעבר לפינה.

 

יוסי אָבּיליוֹ נולד בבואנוס איירס ב-1974. הוא נעשה סופר, לדבריו, בילדותו, כשדמיין תמיד דברים כברירת מחדל. למשל, הוא זוכר (או שהמציא, הוא כבר לא בטוח) נסיעה למערב ארגנטינה עם אביו, שבמהלכה ראה שלט לכפר אוֹפֶּנדוֹר שבו שוכן בית משוגעים מפורסם. יוסי הקטן ביקש לבקר שם, אך נאלץ רק לדמיין ביקור, בגלל האילוצים המשפחתיים. שנים לאחר מכן נתנה לו התקרית הזו שם לרומן הראשון פרי עטו, "אופנדור" (2006). נוסף על זיכרונות הילדות השפיעו עליו הספרים הרבים שקרא.

אביליו למד פילוסופיה, מוזיקה וקולנוע, ופרסם חמישה רומנים המתורגמים לשלל שפות. לדבריו, כיום ההשראה מבקרת אותו בסדירות: בסביבות שבע תמיד, בבוקר או בערב, תלוי ביום, והוא כותב בעיקר בסטודיו שלו, אם כי מיטה, מטבח, חדר אמבטיה או חצר בימים נעימים הם תחליפים אפשריים. יוסי, או בשמו האמיתי, חוסה, סבור כי "מוכר הספרים, הספרן או המדריך הספרותי הטוב ביותר הוא המזל, שכמובן צריך לגרות אותו, דרך כתיבה, קריאה, שיחות או נסיעות". לדעת המבקרים, קולו מתבלט בייחודו בספרות הלטינו-אמריקאית העכשווית.

מקט: 4-1298-63
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


הסיפור הזה מתחיל כשהייתי אדם אחר. כמו בכל יום מאז עברנו לעיירה, בבוקר של יום שני ההוא עליתי על האופניים והתחלתי לדווש. ביציאה מהמנהרה, כשהאוויר הדחוס של הגשר נשב על פני, נכנס לראשי הרעיון שאנטוניה תישאר גמדה לתמיד. הרעיון הזה עורר בי חרדה והתרגשות מוזרה בו זמנית. על זה חשבתי במעלה המדרון, בדיוק ברגע שבו הפתיע אותי עמוד עבה של עשן שחור שהגיע עד העננים. שלוש מאות מטר משם, בראש המדרון המגיע לאזור התעשייה, כבר לא היה לי ספק, השריפה — יותר נכון, שאריות השריפה — הגיעה ממפעל הזיקוקים. המגרש היה מוקף ניידות משטרה, כבאיות ומשאיות של שירותי החירום. מרחוק ראיתי קבוצת עובדים שהצטופפה מאחורי סרטי הסימון של המשטרה. לא היה לי אומץ להתקרב. הסתובבתי ופניתי אל עץ גדול בראש גבעה. התיישבתי ליד הגזע כדי לעקוב אחר המתרחש. לנחיל הסירנות נוספו כמה ניידות שידור טלוויזיוניות. אחז בי מעין שיתוק, בגוף ובנפש. אין לדעת כמה זמן הייתי ליד העץ ההוא. התגברות הרעב החזירה אותי אל קרקע המציאות. התרחקתי מהסצנה כשבפי תחושה מעורבת, שילוב של דיכאון ושחרור. במטרים הראשונים הלכתי לצד האופניים כדי שהנסיגה שלי לא תעורר חשד. התקשרתי ללָאוּרָה, אמרתי לה שאני מתפנה מוקדם מהמתוכנן והצעתי לה להיפגש מתחת לסככה בטיילת שליד האגם. תכננו לערוך פיקניק כדי לחגוג את יום הולדתה הראשון של אנטוניה. חציתי את הגשר המתרומם והתיישבתי על גדת התעלה, בדוכן מזון שלקוחותיו היו פועלים ומכונאים; אהבתי ללכת לשם כשהייתי צריך לסדר את המחשבות. הזמנתי את מנת היום: בשר צלוי עם תפוחי אדמה. מראה הר הזבל והעופות הדורסים החגים מעליו גרם לי לבחון מחדש את שנותי האחרונות. פעם אמר עלי מישהו שאני ילד פלא שמסוגל להפוך לזהב כל דבר שהוא נוגע בו. בזבזתי מחצית מחיי במחשבה שבמוקדם או במאוחר כך יהיה. השמים הלכו והתבהרו, נראה שכיוון הרוח השתנה, ותחושת הכובד של הבוקר נמוגה ברוח רעננה. חגיגת יום ההולדת של אנטוניה היתה אינטימית ומרגשת מאוד, והבטחתי לעצמי שנקיים את טקס הפיקניק מדי שנה, עד שתהיה מבוגרת. התיישבנו על המדרגות היורדות אל המפרץ, אכלנו ‘סנדוויצ’ס דה מיגה’, חולשה משפחתית. אנטוניה נראתה נחושה להראות לנו את שמחתה וזמזמה סביבנו כמו דבורה צעירה. העניין העמוק שעוררה באנפות היה ההוכחה הברורה ביותר לכוח החיים המיוחד שלה. לאורה ואני היינו נרגשים. בלילה הסתגרתי במוסך כדי לגמור את בית הבובות שבניתי לה, מתנת יום ההולדת שלה. הייתי בפיגור. לפתע נפתחה הדלת, לאורה נכנסה והביטה בי בפה פעור: לא סיפרתָ לי כלום! אמרתי לה שלא רציתי להדאיג אותה ביום מיוחד כל כך. ראיתי את התמונות בחדשות… איזה אסון! מה אתה מתכנן לעשות? לא יודע, אמרתי לה בכנות, לראות מה קורה. המשכתי לעבוד עד מאוחר בהשפעתו המעוררת של ריח הלכה. התכוונתי לסיים את העבודה וכך עשיתי. כשנכנסתי לחדר כדי לשכב לישון, לאורה כבר נרדמה עם הטלוויזיה דולקת. על המסך היה סרט בשחור־לבן שמתרחש בוונציה. כיביתי את המכשיר והתחלתי לחפש מידע על השריפה באינטרנט. היא היתה בכל מקום. קראתי כמה ידיעות, השערות לגבי הסיבות לפריצתה, אם בגלל קצר חשמלי או התפוצצות מכל דלק של מלגזה. בתמונות נראה המקום בסוף היום, ההרס היה כמעט מוחלט. היה אפשר לצפות גם בסדרת סרטונים שצילמו שכנים ונהגים ברגע פיצוץ המחסן לפנות בוקר: אלפי זיקוקים בשלל צבעים על רקע שחור. הניצוצות העלו בזיכרון מלחמה רחוקה ומרהיבה. באופן בלתי נמנע הסתננו המראות הללו לחלומותי. למחרת התעוררתי בשעה הרגילה. התקלחתי, התלבשתי, הדלקתי את הרדיו, אכלתי ארוחת בוקר, ורגע לפני שעליתי על האופניים, עצרה אותי לאורה מסף הדלת: לאן אתה הולך? רציתי לברוח, לכל מקום שהוא. התקשרתי למספרי טלפון שונים בחברה, ניסיתי לאתר את הבעלים בטלפונים הניידים שלהם, אף אחד לא ענה. שקעתי במצב קטטוני. כל התנועות שלי נדמו לא אמיתיות, כאילו השתלט מישהו על גופי ועל מוחי. התהלכתי בבית כמו מומיה, מעורער; לא הייתי מסוגל לשום הכרעה. בלילות, כשלאורה ישנה, עיניתי את עצמי בצפייה בסרטונים של המפעל עף באוויר. צפיתי בהם שוב ושוב, בכפייתיות. היו שם שוֹטים מכל סוג ואיכות, אחדים מזוויות מוזרות במיוחד. ביום שישי קיבלתי את המברק המודיע על הפסקת העבודה. לאורה הגיבה באדישות ואמרה שצריך להשלים עם משמעות המצב. היא יכולה לחזור לעבודה שלה; בסופו של דבר, היא מתחילה להרגיש ששנת השבתון שלה ארוכה מדי. בתחילה התנגדתי כמקובל, אבל המחשבה על חיפוש עבודה סתמה לי את הפה. שכר דירה ואוכל חייבים לשלם. תוך שבוע חזרה לאורה להוצאת הספרים ואני נעשיתי עקרת בית בעל כורחי. ההתחלה היתה מטלטלת. שעות היום עשו יד אחת נגדי ונמתחו כדי להדגיש את אפסיותי. החלק הגרוע ביותר היה אותו פרק זמן זדוני של אחר הצהריים, אותו זמן מזדחל שבין ארוחת הצהריים לחזרה הביתה. הייתי נבלע בחור שחור שבתוכו יכולתי — באותה מידה ובעוצמה שווה — לרצות לשנות את העולם כמו גם להיעלם בלא להותיר עקבות. מצב רוחי נעשה הולוגרמה קבועה. לא משנה איזו גישה אימצתי, בסופו של דבר נפלתי למלכודת; שום יוזמה לא עברה את לימבו ההצהרות. אנטוניה, שעבורה נעשיתי חיוני, דאגה להכניס שגרה לרִיק שלי. בלעדיה הדיכאון היה בולע אותי. לאחר רצף של ימים נטולי ממשות הכרתי במציאות, החלפתי את התסכול במרד שלילי והתמסרתי לעצלות מוחלטת ומכוונת. החלטתי לא לעשות דבר כלל, והזמן הלך והואט. והבטלה, כידוע, היא הדרך הבטוחה לטינופת ולהתנוונות מוסרית. לאורה, מצדה, כשחלף החידוש שבדבר, שבה לסבול מהעייפות של עולם העבודה והחלה להגיב בחוסר סבלנות כלפי ההזנחה שלי. אחרי הכול היא נאלצה לחזור לעבודה בפתאומיות ובתנאים לא נוחים: שעתיים נסיעה הלוך, שעתיים חזור ותפקיד זוטר יותר: מעורכת תוכן הפכה למגיהה פשוטה. אתה לא יכול לתת לעצמך לשקוע ככה, גערה בי. תתחיל במשהו קטן, אמרה לי בוקר אחד לפני שיצאה. למה שלא תסדר את הדיסקים? מתישהו נצטרך לעשות את זה, גם אם זה יהיה רק כדי לזרוק אותם לזבל. הרגשתי מושפל. הדפתי את העלבון בסטואיות. הכנתי לעצמי אספרסו כפול והתיישבתי על הרצפה עם ארגז התפוחים שבו נחו הדיסקים שלנו, שכוסו באבק. הקופסאות הריקות, הדיסקים השרוטים שנערמו בפינה לא נוחה של הבית והחזיקו מעמד אף שידעו שהם מין בסכנת הכחדה, היו עדות לעבר מזהיר, שופע סקרנות. נדרש לי יום שלם להשלים את המשימה, ואם תחילה עשיתי אותה באי־חשק, מתוך גאווה לעומתית ותו לא, הרי שכעת הלכה ההתלהבות והתפשטה מכפות רגלי מעלה, במעין חמימות דקיקה, עד שלא יכולתי להתעלם ממנה עוד. אני לא זוכר בדיוק איזה דיסק היה זה שיצר את הקליק ועורר בי דחף בלתי נשלט להאזין שוב למוזיקה. סביר להניח שזה היה דיסק של להקת ‘מָנאל’. או הרפסודיות של ליסט. ההשפעה היתה מידית, כבמטה קסם. הכול היה שם! באותם דיסקים זנוחים נם הכוח שלי. בזכות המוזיקה עברתי מבטלה לפעולה, מדיכאון לתקווה, לניצול אידיאלי של הזמן. בכל יום בחרתי דיסק, לפעמים באקראי, פעמים אחרות בכוונה, והוא נעשה לתוכנית של תנועותי: אופרה, בלוז, מוזיקה עממית, רוקבילי וכל אותן להקות שליוו אותי בנעורי ונשכחו מלבי כבר מזמן. בזכות המוזיקה, באמצע הבוקר היה הבית מצוחצח, ארוחת הצהריים מוכנה והכביסה תלויה בשמש. בעיני לאורה נראתה ההתנהגות שלי חשודה: זה לא שאתה צריך להוכיח שאתה גיבור על! הבטחתי לה שמניע אותי כוח אמיתי. כשהשלמתי את כל המטלות הקטנות, עברתי לשלב השני, למשימות הגדולות. התמסרתי לריקון המחסן, לתיקון הצנרת, למיון בגדים ישנים שנועדו לתרומה, לעבודה בגינה. התחלתי בגריפת עלי השלכת וכיסוח הדשא, המשכתי בגיזום עץ הלימון, ריססתי חומר הדברה על הגזעים ותכננתי גן ירק. קניתי זרעים של סוגים שונים של חסה, שום, עגבנייה, גזר וסלק. לפני הכול, לפי הכתוב במדריך לגנן שמצאתי בספרייה, מומלץ להכין קומפוסט כדי לדשן את האדמה. וכך ביום חמישי בלילה, בסביבות שמונה, כשלאורה חזרה מהעבודה, הלכתי לבקש מהשכן את חפירה. כשעמדתי על המדרכה, לאור הירח המרהיב, התחוב בין ענפי הסיגלון, עלו בזיכרוני שורות מתוך שיר שסבתי נהגה לדקלם: ‘אדמת המגרשים הריקים/ מחכה להיות אם/ מחכה לאֵם שתשחרר אותה/ מאשפה ועשבים.’ השכן עבר להתגורר בבית הזה לפני כמה חודשים בתום סדרת שיפוצים. העבודות הפריעו לחיי השגרה שלנו; השעות המשונות ורעשי הפטיש הכבד והמקדחה העירו אותנו לא פעם משנתנו. ראיתי אז מדי יום כיצד הפועלים מכינים את תערובת המלט בשולי המדרכה. צלצלתי בפעמון פעם, פעמיים, שום דבר. בפעם השלישית הוסטה העינית. שלום, אני השכן מהבית ליד, סליחה על השעה. אמרתי שבאתי לשאול את, אם אפשר. הדלת נפתחה ואור בוהק סנוור את עיני. גבר שזוף מאוד באמצע שנות השלושים שלו, בג’ינס ובחולצה לא מכופתרת, קיבל את פני בחיוך קורן. הוא הושיט את ידו, ואני לחצתי אותה בהחלטיות. הצגנו את עצמנו: גיזֶ’רמוֹ, חוֹסֶה. הלכתי אחריו במסדרון ארוך, בין ארגזי אריחים, גלילי יריעות וצינורות אוורור. האת היה בין שקי חול וסיד לרגלי המדרגות. נעצרנו לבחון אותו בדממה. גיז’רמו הביט בי בעיניים שובבות וחייך: אתה אוהב מוזיקה… זו לא היתה שאלה, אלא קביעה שלא יכולתי שלא להבין כתוכחה. מאז גיליתי מחדש את התקליטים הישנים שלי, האזנתי להם בכל שעה משעות היום ובשיא הווליום, ולרגע לא נעצרתי לחשוב שאני עלול להפריע לשכן. החזרתי לו חיוך עם קמצוץ של אשמה. טעיתי, לא היה ולו שמץ של האשמה בדבריו, רק אסטרטגיה לקשירת ידידות. בוא, אמר ושכח את האת, יש לי משהו שיכול לעניין אותך. ולא היתה לי ברירה אלא ללכת בעקבותיו. הבית היה מעוצב בסגנון מודרני, ועם זאת שמר על החלוקה הקלאסית של החלל. כל דבר היה במקומו, לכל דבר היה הברק האופייני לדברים חדשים: למסך השחור משחור על הקיר האחורי, לספרייה הלבנה, לכורסת העור בצורת כליה, למנורה העומדת בעלת האהיל השבלולי, לשולחן הקפה עשוי הזכוכית שרגליו עשויות שיש ובחלקו התחתון מפוזרים — באי־סדר מזויף — ספרי אמנות. גיז’רמו הזמין אותי לשבת והציע לי כוס יין. הוא עשה את זה כל כך מהר שנדמה כאילו חיכה לי. הוא שאל אותי עלי וסיפרתי לו כמה דברים. דיברתי על לאורה ועל בתנו הקטנה אנטוניה. שיקרתי לו בקשר לעבודה ואמרתי שאני עובד בעירייה. הוא רצה לדעת איפה. במחלקה בהקמה, התחמקתי. הוא רוקן את הכוס שלו והתחיל לדבר. אני, אמר בפומפוזיות וסובב את אצבעותיו המורות באוויר, עוסק בעיצוב פנים… אבל מעל לכול אני חולה על ג’ז. המשפט עורר בי צמרמורת ושתיתי עוד לגימה מהיין הטעים מאוד שמזג לי. מאותו רגע שקעתי בערפל היפנוטי. גיז’רמו התנהג כמו קוסם המתרברב בכל תחבולותיו. בתוך רגע הכין לנו משהו קל לאכול עם גבינות משובחות. החך שלי התחיל להתחמם, וכך גם ראשי. גיז’רמו הציג את אוסף הדיסקים שלו: חמש מאות שלושים ושלושה אלבומי ג’ז. יש כאן הכול, מאל’ף ועד ת’ו. הוא השמיע לי אינסוף קטעים, השעות חלפו בקצב מואץ. ברגע כלשהו נשמעה חצוצרה מתקתקה וקצבית וגיז’רמו החל לפזז באמצע הסלון. הפתיעה אותי הפתיחוּת שלו. נהיה נורא מאוחר, אמרתי מוכנית, אבל משהו בתוכי כבר השתבש…

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “פרח קטן”