החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

מחסומים

מאת:
הוצאה: | 2021 | 268 עמ'
קטגוריות: ביכורים, מתח ופעולה
הספר זמין לקריאה במכשירים:

42.00

רכשו ספר זה:

"ארצי, אני רוצה לבקש ממך טובה. אומנם הסיכוי שבאמת אזדקק לה הוא נמוך, אפסי כמעט, אבל ליתר ביטחון רציתי לבקש ממך…" אבא השתהה לרגע, ואני הרגשתי את החשש מחלחל לתוכי…

 

בקשה אחת קטנה מובילה לסוד משפחתי שהוא גם כמעט סוד מדינה במציאות הפוליטית היהודית-ערבית בישראל – כל זאת על רקע אהבה אסורה ונשמות שמחפשות את האמת הפנימית של הלב.

האם כל מה שאתם חושבים שאתם יודעים הוא באמת נכון? מה אמת ומה שקר? מחסומים הוא רומן ריאליסטי אקטואלי מתוחכם ומהפנט שאי אפשר להניח מהיד.

 

אלון ורבר, יליד קיבוץ חצרים, נשוי ואב לשלושה, משמש כיום כמנכ"ל Pixellot, אחת מחברות הספורט-טק המובילות בעולם. כיהן בעבר כמנכ"ל וסמנכ"ל חברות היי-טק בישראל ובארצות הברית וייעץ אסטרטגית לחברות מובילות, ובהן Cisco, ידיעות אחרונות, טבע ועוד.

אלון בוגר לימודי הנדסה, בעל תואר שני במנהל עסקים ושירת כלוחם בסיירת מטכ"ל. זהו ספר הביכורים שלו.

 

"הרבה לפני נטפליקס, הרבה לפני הסטרימינג של הטלוויזיה החכמה היה את הבינג' האמתי – ספר! במקרה הזה – ספר מתח שלא תוכלו להניח מהיד, על אהבות וסודות ותככים וחלומות ותעלומות של אנשים שהפרסונה הפוליטית שלהם כל כך שונה מהאנשים שהם באמת. מבחינתי זה שקוף – הספר הזה חייב עיבוד לסדרת טלוויזיה!"

צביקה הדר

 

"אני מחשיב את עצמי כאחד שדי מהר מבין לאיזה כיוון הסיפור מתפתח ומודה שכאן הופתעתי כמה וכמה פעמים במהלך הסיפור.

ספר מצוין. מפתיע ומעורר מחשבה."

אריק זאבי

 

"בכתיבה חדה ועדינה, בתיאור רגיש ונוקב מעמיד אותנו הספר מול מי שאנו ומול מה שאנו ראויים להיות. יש בספר תרומה עמוקה לניתוץ מחסומים המעכבים את כולנו מלבנות חברה טובה יותר"

הרב שי פירון

מקט: 4-1272-1323
"ארצי, אני רוצה לבקש ממך טובה. אומנם הסיכוי שבאמת אזדקק לה הוא נמוך, אפסי כמעט, אבל ליתר ביטחון רציתי לבקש […]

 

1

ארצי

 

הנהנתי קלות בראשי לעבר השומר ופתחתי את התיק תוך כדי צעידה על מנת לזרז את הבדיקה.

כמו תמיד, חשתי קורטוב של כעס בזמן ריטואל הבדיקה של השומר שעבד במקום כבר יותר משנה ולא טרח לוותר על הבדיקה או לפחות לזרזה. בעצם, המשכתי לגלגל את המחשבה בראשי, מה שמרגיז הוא לא הבדיקה, זה הרי תפקידו של השומר, אלא שהשומר לא רמז, אפילו לא בחיוך קטן או מבט, על כך שהוא מזהה אותי. מצאתי עצמי מוטרד לאחרונה מדברים שלא הייתי נותן עליהם את הדעת בעבר וודאי לא נעלב מהם. אף שלפעמים חשתי שביעות רצון מעבודתי, ממעמדי, מחיי בכלל, רוב הזמן חשתי תחושת החמצה, תחושה שיכולתי וצריך הייתי לחיות חיים משמעותיים יותר. אבל לא הצלחתי לנסח לעצמי מה עליי לשנות. היו כמובן את הדברים הרגילים, פחות עבודה, יותר ספורט ויותר תחביבים. אבל היה משהו עמוק יותר שהציק לי והותיר אותי לא מסופק. אני ועוד תשעים אחוז מהאנושות מרגישים שחסרה להם משמעות בחיים, חשבתי לעצמי. כמה מקורי.

סילקתי ממוחי את המחשבה וללא משים מצאתי שאני ממלמל לעצמי מנטרות חיוביות. חשדתי תמיד, גם עכשיו, שהיה זה ריטואל נבוב. עמוק בפנים ידעתי שהמנטרות שאימצתי לאחר קריאה באחד מספרי המודעות העצמית, לא באמת משיגות את מטרתן, אבל החלטתי ביני לביני לא להיות ציני הפעם.

חייכתי כשהרהרתי במערכת ההונאות הקטנה שהתקיימה במוחי. אני ממלמל מנטרות חיוביות על מנת להשפיע באמצעות תת המודע על המודע. המודע, בהיותו מודע, מודע לכך שאינני חש באמת את מה שאני ממלמל. נו באמת…

פניתי לכיוון המעליות, מתכנן את סדר המטלות המצפות לי הבוקר. עד סוף היום עליי לגמור לעבור על המאזנים הרבעוניים של שתי חברות ולהעבירם לאישור.

אהבתי את העבודה עם החברות שבהן טיפלתי. הרגשתי נינוח בדיוני המס והתוויית אסטרטגיות המימון. לא פעם הרגשתי בדיונים אלה סוג של שלמות שהייתי מרגיש רק לעיתים רחוקות בחלקים אחרים של חיי. ברור לי שרוב האנשים יראו בכך הוכחה ניצחת לכך שאני יצור אפור ומשעמם. לכן אינני חולק את התחושות האלה עם מכריי. גם לא עם מיכל.

נרתעתי מחיוב לקוחותיי בסכומים הגבוהים כנדרש בתעריף החברה, ופעמים רבות לא חייבתי אותם על כל השעות הנוספות שאני והצוות השקענו בהם. הרכות הזאת גררה אותי כבר פעמיים לשיחות נזיפה מהמנהל הישיר שלי. שיחות אלה הציפו בי תמיד סימני שאלה בקשר לבחירה שעשיתי, לעבוד בחברה מבוססת וגדולה על פני פתיחת משרד עצמאי כפי שעשו לא מעט מעמיתיי לספסל הלימודים, רבים מהם תלמידים טובים ומבטיחים פחות ממני, אך תמיד נשארתי, נצמד לצורך בביטחון והמסגרת המגוננת כעובד שכיר. צלצול פעמון המעלית עקר אותי ממחשבותיי. נכנסתי למעלית הריקה ולחצתי על כפתור הקומה הרביעית.

בדרכי למשרדי הצצתי למשרדו של בני. ראיתי אותו ישוב מאחורי שולחנו, מתעמק בחומר שמולו. הוא חרוץ, החרא, חשבתי לעצמי בטינה. הוא הרים את ראשו ואני נופפתי לעברו לשלום. בני חייך וסימן לי לגשת אליו. הוא הצביע על העיתון שהיה מפוזר על השולחן.

“היורו ממשיך להתחזק”, אמר, “החברים שלך בטח מרוצים”.

בני, ידעתי, התייחס לחברת הפלסטיקה שעימה עבדתי, שמכרה בעיקר באירופה.

“כן, אני מתאר לעצמי, אבל קרוב לארבעים אחוז מההכנסות הן דולריות, ושם, אתה יודע, העניינים משמחים פחות”.

בני הנהן בהסכמה. גלגלנו שיחה עוד דקות אחדות. לא באמת חיבבתי אותו. בין השאר כי הצליח להביא לקוחות גדולים ונחשב לסוג של כוכב, נאלצתי להודות, אבל לא רק בגלל זה. היה בשאפתנות המחויכת שלו משהו חסר מעצורים. הוא עוד ייפול, מצאתי את עצמי חושב. מקווה.

התקדמתי לאורך המסדרון ונכנסתי למשרדי, סוקר את הנוף התל-אביבי האפור שנגלה מחלוני.

פתק כתום בפינת השולחן לכד את עיניי. בפתק, שהיה כתוב בכתב ידה של דסי המזכירה, נכתב: “אביך התקשר פעמיים, הוא ביקש שתתפוס אותו בנייד”.

לא צוין תאריך, אך דסי עדיין לא הגיעה למשרד, וניחשתי שהפתק נכתב אתמול. למה לא התקשר אליי בערב, תהיתי. הצצתי בשעוני. קצת מוקדם, החלטתי, אתקשר אליו בעוד שעה.

הטלפון צלצל. הרמתי את עיניי ממסמך שעבדתי עליו. מבטי חלף על פני השעון שעל שולחני והופתעתי לראות שכבר שתיים בצוהריים. שיט, סיננתי, אני שוב מחמיץ ארוחת צוהריים.

“ארצי מדבר”, עניתי.

“ארצי”, נשמע הקול המוכר, “זה אבא”. היה משהו קצת שונה בקולו. נזכרתי לפתע בפתק מהבוקר ונזפתי בעצמי. כל כך מעט פעמים הוא מבקש שאתקשר אליו, וכשזה כבר קורה, אני שוכח.

“אוי אבא, ראיתי את ההודעה של דסי רק עכשיו, ועמדתי לחזור אליך”, מיהרתי לומר לפני שאבי ימשיך ויעקוץ אותי על הבלגן שלי.

“זה בסדר”, הפטיר אבא בפיזור דעת לא אופייני, “אני רוצה שתקפוץ אליי למשרד, אני צריך ממך משהו קטן”. חשתי התרגשות קלה. כבר שכחתי את הפעם האחרונה שבה ביקש אבא את עזרתי.

“זה דחוף?” שאלתי, “אני יכול להתחמק מפגישה שיש לי בשלוש”.

אפילו בגילי ועם מטעני הכעס מהילדות, חשתי שהרצון לרצות את אבא חזק ממני.

אבא שתק לרגע, “זה לא דחוף”. הוא לא נשמע משכנע, “אבל אם תוכל להגיע…”

“בטח, בטח”, הזדרזתי להשיב, “אני אהיה אצלך בערך בשלוש וחצי”.

בימי שלישי אבא שהה במשרדו בתל אביב, בערך עשרים דקות נסיעה ממשרדי. הנחתי את השפופרת ונשענתי לאחור, בוהה בתקרה. אבא היה לרוב תובעני, קצר רוח ובעיקר עסוק. תמיד שקוע במשהו שהיה חשוב יותר מאיתנו, גם כשבילה איתי או עם אחותי כשהיינו קטנים יותר, אבל הוא היה, וגם עדיין, גיבור ילדותי. ואף שבגרתי וחלקתי על רוב דעותיו ולעיתים אף התביישתי בהן, בעיקר בעימותיו הקולניים מעל בימת הכנסת, היה בי תמיד משהו שהמשיך לחפש את אישורו.

אף פעם לא הזדהיתי כבנו של חבר הכנסת יורם תמיר, אבל בפעמים המעטות שבהן נודע הדבר – מעולם לא ביוזמתי – הרגשתי תמיד קורטוב של גאווה.

אבא היה דמות שנויה במחלוקת. רבים התנגדו לו ולדעותיו. היו שראו בו גזען ולאומני. אך רבים העריצו אותו. וכולם, גם מתנגדיו, הודו שהוא כריזמטי, אמיתי וישר. הוא לא חשש להתעמת ולא נראה אף פעם כניתן להשפעה על ידי בעלי שררה והון. העצמאות הזו עלתה לו ביוקר, והוא מעולם לא הצליח להשתלב במעגל ההנהגה הראשון. שמו עלה פעמים רבות כמועמד לתפקידים בכירים, יושב ראש ועדות שונות בכנסת, תפקידי סגן שר, פעם אפילו דובר בו כשר קליטה. אך הוא תמיד נשר מבורסת המועמדים בישורת האחרונה.

מעולם לא העזתי לשאול את אבי מה הוא הרגיש בקשר לכך, כל כך קרוב, אך עם זאת, כל כך רחוק ממעגלי ההשפעה האמיתיים. בכלל, מיעטתי לדבר עם אבא. בעבר הרבינו לשוחח על עניינים לאומיים ועל פוליטיקה. בהזדמנויות אלו אבא הרצה, בעצם, אך מאז שגיבשתי את עמדותיי “התבוסתניות”, כפי שנהג לכנותן, לא יכולנו לשוחח ללא שניגרר לעימותים.

* * *

משרדו של אבא היה ממוקם לקראת סופה של סמטה צרה ללא מוצא. הבחנתי בפיג’ו הישנה חונה בחניה שבינות לעמודי הבטון העגולים שעליהם נח הבניין. האצתי באבא לא פעם להחליף את הרכב, “זה מפגע סביבתי”, נהגתי להעיר בקנטרנות, אך הוא דחה אותי בביטול. “האוטו נוסע מצוין”, השיב לי. איזה זקן עקשן, חשבתי, אך ידעתי גם שצניעות זו אינה מזויפת. אבא באמת בז לנהנתנות שהקיפה את רוב חבריו למפלגה, גם הוותיקים שבהם. אנשים חשו שהיה בו משהו שורשי, זה היה חלק מסוד כוחו.

סגפני, החלטתי. זאת גם המילה שבה השתמשו העיתונאים כשתיארו את אבא.

עליתי במדרגות הבית הישן. בעלי הדירות הוותיקים, רובם אמידים, דחו כל שנה את הפצרות ועד הבית להתקין מעלית. אין צורך במעלית לבניין בן ארבע קומות, טענו. מחיר השיפוץ הוא שערורייתי. אבא, שמשרדו היה ממוקם בקומה הרביעית, סירב להתערב בוויכוח.

הגעתי לקומה הרביעית ועצרתי לפני דלת המשרד, מסדיר את נשימתי. ניסיתי שוב לשער מה עשוי אבא לבקש ממני בדחיפות כזאת. מהי הבקשה שלא ניתן לדבר עליה בטלפון. זה בקשר לדפנה?

לא, לא סביר, הקשר שלי עם אחותי היה קלוש ואבא ידע זאת. לפעמים אף גער בי על כך.

פתחתי את הדלת שעליה היה מוצמד לוח מתכת דהוי – “ח”כ יורם תמיר”, בפשטות, בלי מניירות מיותרות, ונכנסתי למבואה הקטנה. אורנה, המזכירה הוותיקה של אבא, הייתה עסוקה בשיחת טלפון. היא חייכה לעברי וסימנה בידה שמייד תתפנה. סקרתי את המשרד. נראה שהוא לא השתנה כלל מאז שביקרתי בו לפני יותר משנתיים. היה במשרד הזה, שהזמן כאילו עמד בו מלכת, משהו נינוח. הבחנתי בתמונה הישנה שאימא קנתה לו לפני שנים רבות. התמונה, רקדנית אפריקאית מצוירת בצבעים עזים מדי, נשארה מכוערת בעיניי. אף פעם לא היה לה טעם, גיחכתי ומייד הרגשתי את הצריבה המוכרת מתחילה להתעורר בגרון. עברו יותר מעשרים שנה, עשרים ואחת בעצם, חישבתי במהירות, וכשנתקלתי במפתיע, ללא הכנה, במשהו שהזכיר אותה, עדיין הרגשתי את ההתקשות בגרון. בשנים הראשונות היה הדבר ניכר בפניי ובהתנהגותי, ולמרות שעם השנים למדתי להתעשת, הכאב לא קהה.

אימי הייתה העוגן של חיי, כך באמת חשתי, ומאז מותה לא הרגשתי בטוח כפי שחשתי כשהייתה בחיים. אימא גם השכילה לרכך ולהרגיע את אבא. בחברתה היה אבא חם יותר ומרוחק פחות. אבא ואני מיעטנו לדבר עליה, אך ידעתי שהיא הייתה אהבת חייו. מאז מותה, יחסיי עם אבא ודפנה התקררו. דפנה “ברחה” לאמריקה. אבא לא נישא לאישה אחרת, אף שלא פעם ניסו בעיתונים לקשור לו מערכות יחסים.

הדלת אל משרדו של אבא נפתחה, וראיתי אותו יוצא מחדרו וצועד לעברי. על פניו היה מתוח חיוך דק. אבא היה לבוש בקפידה כהרגלו, חליפה כחולה עם פסים בהירים דקיקים, חפתי כסף, עניבה תכולה משוכה בפסי בורדו. לא פעם החמיאו לו בעיתונים על לבושו. פניו נראו עייפות ומשהו בהתנהלותו היה שונה. לא הצלחתי לזהות מה בדיוק, אך אבא נראה לא טוב. סרטן, הבזיקה פתאום מחשבה במוחי. הרגשתי איך ליבי צונח.

אבא התקרב והרחיב את חיוכו. “ארצי, טוב לראות אותך”, אמר וטפח על כתפי. אף פעם לא חיבוק, חשבתי, אך מייד דחקתי את העניין הצידה ושאלתי, “הכול בסדר?”

אבא עטה על פרצופו מבע מופתע, “אני רוצה לדבר עם בני ומשהו חייב להיות לא בסדר?” אבל תשובתו לא נשמעה לי משכנעת. “בוא ניכנס למשרד”, הוסיף ולאורנה סימן בידו לא להעביר שיחות.

אבא סימן לי להתיישב בכורסה שבפינת החדר והתיישב על הכורסה מולי, מעבר לשולחן הקפה הקטן. “מה שלומך?” שאל, כפי שתמיד פתח בשיחותינו.

“הכול בסדר”, עניתי בלאקוניות, מחכה שיעבור לנושא שלשמו הזעיק אותי. לא באמת הזעיק, הודיתי ביני לבין עצמי.

“הבנתי שמיכל חוזרת מחר”, הוסיף והשתהה, מחכה שאספר.

אף שלא שיתפתי אותו, אבא ידע שעברנו משבר ואף ידע שמיכל נסעה לאחותה ללונדון ללא תאריך חזרה מוגדר. אימה של מיכל עדכנה אותו, כך הודתה בפניי בשיחתנו האחרונה.

“כן, היא חוזרת”, עניתי ולא הרחבתי.

אבא שתק עוד שניות אחדות, ממתין שאשתף בנושא, אך משום שלא המשכתי, המשיך ושאל, קצת בהיסוס, “זה טוב… לא?”

“אין לי מושג עדיין”, עניתי בחוסר חשק, “אבל בוא נעזוב את זה”.

השיחה הביכה אותי, אבא אף פעם לא היה פרטנר טבעי לשיחות כאלה. אך היה גם משהו נעים בהתעניינות הבלתי צפויה שלו.

“יש לי תחושה טובה”, הוספתי, גם כדי לרכך את העוינות שבתשובתי הקודמת.

אבא הנהן בשביעות רצון, אך שתק.

“איך ההערכות לקראת המרכז בשבוע הבא? יש לכם פייט גדול בנושא רכישת הקרקעות”. לא עמדתי בפיתוי והעליתי את אחד מנושאי המחלוקת שבהם היה אבא שקוע ועליו היינו חלוקים גם אנחנו. במרכז המפלגה התגבשה יוזמה לדרוש מנציגי המפלגה בכנסת להעלות הצעת חוק שתאסור על מכירת קרקעות מינהל לערבים ביישובים בעלי “צביון יהודי מובהק”. אבי היה ממובילי יוזמת החקיקה. בניסיון להתחמק ממבחן בג”ץ, חיפשו עורכי הדין ניסוחים הקשורים למבחן הפגיעה ברגשות דתיים, אך הכוונה האמיתית הייתה ברורה. אבי ואחרים בקבוצת התומכים לא ממש טרחו להסתיר אותה.

הרוחות סערו, כמובן. גם במפלגה של אבא היו רבים שראו בהצעת החוק הצעה גזענית, ואחת ממפלגות הקואליציה אף איימה לפרוש מהממשלה אם תאומץ ההצעה על ידי מרכז מפלגת השלטון.

אבא, שלא כדרכו, המשיך להביט בי מהורהר, ומקץ שניות אחדות הפטיר כיוצא ידי חובה, “כן, אנחנו עובדים קשה, המרכז יאשר את ההחלטה”, ומייד המשיך הלאה, מיישיר אליי את מבטו: “ארצי, אני רוצה לבקש ממך טובה. אומנם הסיכוי שבאמת אזדקק למה שאבקש ממך הוא נמוך, אפסי כמעט, אבל ליתר ביטחון רציתי לבקש ממך…” אבא השתהה לרגע, ואני הרגשתי את החשש מחלחל לתוכי וניצלתי את השתיקה הקצרה, “מה, מה אתה צריך?” והשתתקתי, מנסה להרגיע את עצמי.

אבא המשיך, מסמן לי בידו, “תן לי ארצי, אני מייד אסביר, אין שום סיבה לדאגה. גילו אצלי גידול קצת מדאיג, למרות שהרופאים די בטוחים שהוא שפיר. אבל קיים סיכוי, קלוש אומנם, שהוא סרטני. במקרה שהוא אכן סרטני, אולי אזדקק להשתלת מח עצמות. שוב, הסיכוי נמוך, אך הרופאים ביקשו שתבצע בדיקה כדי שנדע אם אתה תורם מתאים. אתה יודע בוודאי שהסיכוי להתאמה בקרב בני משפחה קרובים גבוה משמעותית מהסיכוי להתאמה של תורמים אחרים. אם אינך מתאים, נצטרך להתחיל לחפש אצל קרובים אחרים ובמאגרי מידע בעולם”.

שתקתי. המחשבות צפו מייד. אימא מתה מסרטן, אבל אבא תמיד היה בריא כל כך. אף פעם לא העליתי על דעתי שמשהו יכול לקרות לו. מקץ רגע עניתי, “בטח, בטח, איזה שאלה”. ואחר כך הוספתי, “דפנה יודעת?”

“לא, מיותר לגרור אותה מארצות הברית בשלב הזה, וחבל לי להדאיג אותה שלא לצורך, מה גם שרוב הסיכויים שזה יתגלה כשום דבר”, הוא ענה.

ישבנו שותקים שניות ארוכות. ניסיתי להסדיר את מחשבותיי.

אבא אף פעם לא התלונן על בריאות או כאבים. זה חייב להיות רציני אם הוא פנה אליי, רציני יותר מאיך שהוא מציג את זה.

“אבא, תן לי את כל הפרטים, זה לא באמת סיכוי קלוש, נכון?” הוא הישיר את מבטו אליי, אך הסיט את עיניו כשאמר, “זאת התמונה המדויקת ארצי. לפני שלושה שבועות הרגשתי לראשונה בגידול באזור האגן. האמת שחשבתי שזה ביטוי לדלקת שהייתה לי שם ולא הלכתי מייד להיבדק. לפני שבועיים עצרתי אצל דוקטור שרבו. הוא בדק והחליט לא לקחת סיכון ולעשות ביופסיה. התוצאות הגיעו אתמול. הן לא חד משמעיות, אף שנראה שמדובר בגידול שפיר. דוקטור שרבו אומר שתשעים וחמישה אחוז שזה שפיר. הם מבצעים עוד ביופסיה, אך החליטו, לטובת הסיכוי הקטן שהגידול הוא סרטני, לחפש במקביל מח עצמות מתאים. הם אומרים שחיסכון הזמן עשוי להיות משמעותי”.

שתקתי. אבא חייך, מנסה להפיג את המתח. “ארצי, באמת שאין מה לדאוג”.

“איפה נבדקים?” התעשתי וחזרתי למעשיות הנוחה. “מה אני צריך לעשות? לעשות את התיאומים דרך אורנה?”

אורנה עבדה עם אבא כבר יותר מחמש-עשרה שנה. היא דאגה לאבא לכול וטיפלה גם בענייניו האישיים. אבל אבא הפתיע אותי, “לא, אסור שאורנה תדע, אני לא רוצה להדאיג אותה”.

למראה מבטי המופתע הוסיף, “אורנה נהייתה דאגנית מדי לאחרונה, קצת טרחנית”, הוסיף בחיבה. “תתקשר לתל השומר למספר שאתן לך ותקבע תור. תוכל להגיע כבר מחר?” אבא שלף פתק מארנקו והעתיק מספר לפיסת נייר ששלף מערמת ניירות שעל שולחנו. “כשתגיע תבקש לדבר עם אווה, היא המזכירה הרפואית הראשית. תאמר לה שאתה הבן שלי, היא כבר תסביר לך בדיוק מה צריך לעשות”, אמר והושיט לי את הפתק. “וארצי”, הוסיף, “אסור שאף אחד ידע מזה, אפילו לא מיכל”.

בירידה מהבניין הרהרתי שוב בפגישה שלנו. הייתי מודאג, אבל גם קצת נרגש. הרגשתי קרבה לאבא שכמותה לא הרגשתי כבר שנים. ברגע החשוב באמת, חייכתי לעצמי על הגאווה הילדותית שחשתי, אני האיש שאליו הוא פנה.

* * *

אווה הסבירה לי שעליי לפנות שמאלה אחרי בניין היולדות הראשי ולהתעקל עם הכביש עד שאראה מימין חניה גדולה. “תקיף את החניה מהצד הצפוני ותחצה את הדשא הקטן, אתה תראה את השילוט לכיוון מרפאות החוץ של המחלקה האונקולוגית, אי-אפשר להחמיץ”. אך כפי שכבר קרה לי בעבר בתל השומר, הצלחתי כנראה לפנות בפנייה הלא נכונה. לא ראיתי חניה גדולה מימין כפי שתיארה אווה. כבר הספקתי לשאול שני אנשים שונים ורק עכשיו, באיחור של עשר דקות מהמועד שאווה קבעה לי, מצאתי את עצמי מול הכניסה למרפאה.

מעולם לא הכניסו אותי בזמן לתור שנקבע בבית חולים. במקרה הטוב קראו לי להיכנס חצי שעה אחרי המועד. ובכל זאת, אני שונא לאחר ונכנסתי פנימה כמעט בריצה. ראיתי את דלפק האחיות בהמשך המסדרון. מסביב היו המחזות הרגילים של מרפאות בבתי חולים, שורה של כיסאות שעליהם יושבים, כואבים או משועממים, חולים זקנים, אימהות צעירות וגברים בגילים שונים. כמה ילדים רצו במסדרון וחלפו על פני שלוש מיטות עם חולים שהיו פזורות לאורכו.

צעדתי לכיוון הדלפק, לוכד בעיניי את מבטה של אחות צעירה. תג מתכת קטן על דש החלוק שלה גילה לי ששמה עירית. ניגשתי אליה והיא הביטה בי בעיניים עייפות, מחכה שאדבר.

“עירית, בוקר טוב, שמי ארצי תמיר, קבעתי תור לבדיקות דרך אווה”.

עירית עיינה בגיליון שהיה תלוי על הקיר לצידה, מנסה לאתר את שמי. “אצל איזה רופא אתה נבדק?” שאלה.

היססתי לרגע, מנסה להיזכר אם אווה הזכירה שם של רופא. “אני לא יודע”, אמרתי, נבוך מעט, ומייד המשכתי. “אווה פשוט אמרה לי להגיע…”

“מתי התור”, קטעה אותי האחות, חוסר סבלנות התגנב לקולה.

“תשע ורבע”, עניתי, מציץ בשעוני שהורה תשע וחצי. היא הרימה את ראשה והציצה בשעון קיר לבן ומכוער עם כיתוב של אחת מחברות הביטוח שהיה תלוי במרכז הקיר.

“אתה מאחר”, הפטירה בטון נרגן ופנתה שוב להציץ בגיליון, “אתה תיבדק אצל דוקטור שילוני”. היא פתחה מגירת מתכת ושלפה מתוכה תיקייה. הצלחתי להבחין בכותרת שנשאה את שמי ושם נוסף שלא הצלחתי לקרוא, ודאי שם הרופא. היא דפדפה במהירות עד שהגיעה לדף הסיכום. “דוקטור שילוני יסביר לך בהרחבה את שלבי הבדיקה, ואת המשך התהליך, אבל בקצרה, אתה עובר היום”, אמרה ועברה להקריא מהכתב, “בדיקת רקמות תאים לבנים לבחינת התאמת מח עצמות”, ואז הביטה בי, “גש לחדר 34”, ציינה והצביעה לעבר קצה המסדרון, “דוקטור שילוני כבר ממתין בחדר”.

“ממתין בחדר?” שאלתי מופתע, לא זכור לי שרופא חיכה לי אי-פעם.

“דוקטור שילוני הקפיד לסיים את הבדיקות בזמן, הוא לא רצה שתמתין”, ענתה בקוצר רוח.

הדלת הייתה כמעט סגורה, אך לא טרוקה. דפקתי עליה קלות בעודי פותח אותה באיטיות, מנסה לאתר את הדוקטור. מבפנים נשמע קול, “כן, כן תיכנס”. דוקטור שילוני ישב מעבר לשולחן קטן, משרבט במהירות על גיליון נייר. סביבו היו פזורים עוד עשרות ניירות. הוא לא הרים את עיניו, רק הפטיר בפיזור, “חכה דקה, אני כבר איתך”. רופאים משרים עליי בדרך כלל תחושה נוחה, אין לי מושג מדוע. רוב האנשים עצבניים לקראת מפגש עם רופא. בתי חולים אני ממש לא אוהב, אבל רופאים, הז’רגון המקצועי שלהם, הדיבור השקול, משרים עליי סוג של רוגע. שריד מילדות.

גם הפעם, כמו בפעמים אחרות, הרגשתי נינוח בכניסתי, והרגשתי השתפרה עוד יותר כשדוקטור שילוני הרים את עיניו והביט בי. הוא היה כבן שישים, שערו המכסיף כיסה בדלילות את פדחתו. הסטטוסקופ הנצחי שהיה תלוי ברישול על צווארו נראה עליו טבעי לגמרי. הקמטים הדקים מסביב לעיניים שיוו לו תבונה, ובעיניו היה ניצוץ.

“ארצי”, אמר בקול עליז כמעט, “השתנית קצת מאז שראיתי אותך בפעם אחרונה”.

נראיתי מופתע כנראה, כי הוא המשיך מייד, “אבא שכח כנראה לספר לך שכבר נפגשנו. טוב, היית אולי בן עשר וכנראה גם אני השתניתי קצת”, הוסיף בחיוך.

אימצתי את מוחי, והדוקטור הוסיף, קולו מרצין, “הייתי מעורב בטיפול באימא”. שתקתי לרגע, לא יודע בדיוק איך להגיב, ואז, כמוצא סתירה בעדות בבית משפט, אמרתי, “אבל אימא טופלה בבילינסון”, ממשיך במקביל לסרוק במוחי דמויות של רופאים ורופאות שבהם נתקלתי באותה תקופה.

אך הדמויות בזיכרוני היו מטושטשות. זכרתי שורה ארוכה של חלוקים לבנים שנכנסו ויצאו מחדרה של אימי. לא זכרתי הרבה מהחודשים שבהם אימא שהתה בבילינסון, כשמצבה הידרדר במהירות מיום ליום. האמת הייתה שמיעטתי לבקר אותה. אני מניח שכילד התקשיתי להתמודד עם הדעיכה המהירה שלה. היא, שהייתה כל כך נמרצת וחזקה תמיד, כל כך חיה.

בתחילה עוד הייתי מגיע עם אבא, אבל בהמשך מצאתי צידוקים למה לא אוכל, “רק הפעם”, להגיע. אבא, שלא כמנהגו באותן שנים, לא לחץ ולא הטיף ומעולם לא הזכיר זאת אחרי מותה, אבל נדמה לי שהיה מאוכזב ממני. כשכבר הגעתי, אימא הייתה מפצירה בי למעט להגיע על מנת לא להפריע ללימודים או לפעילות בצופים, “אתה כל כך עסוק, תפסיק להגיע כל כך הרבה”, נזפה בי תמיד בחיוך, שהיה פעם יפה כל כך והפך בהדרגה לעווית.

הרגשתי אז, כפי שהרגשתי תמיד, שמחשבותיי פרושות לפניה כאילו היו מודפסות על פוסטר גדול, כמו אלה שהיו תלויים על קירות בית הספר. בערך בגיל שש-עשרה מצאתי את עצמי חושב יותר ויותר על התקופה ההיא. בתחילה נזכרתי בעיקר בהלוויה ובאירועים מהשבעה, אך בהדרגה התחלתי להיזכר גם בתקופה שקדמה למותה. ואם בהתחלה התמקדו מחשבותיי באימא, ברופאים ובזיכרונות מבית החולים, הרי שבהדרגה חשבתי יותר ויותר על התנהגותי באותה תקופה. בזתי לעצמי ולפחדנות שלי. כדרכם של מתבגרים, גם התחלתי לדמות לעצמי שאם הייתי מגיע יותר ועומד לצידה של אימא, הייתי עוזר לה בדרך נס להבריא. אף פעם לא הצלחתי לדמיין לעצמי מה בדיוק היה קורה, אבל דמיינתי את הרופא קורא לנו ומספר בטון המום על הנס הרפואי שלא נתקל בשכמותו בכל שנותיו במקצוע.

הרופא, כך בדמיוני, היה מציין את התמיכה של המשפחה, “ובמיוחד שלך ארצי”, כגורם מכריע בהחלמתה המדהימה של אימא. “אתם הגיבורים האמיתיים בסיפור הזה”, היה מסיים, ואני הייתי משפיל ראשי בענווה, ער למבטי ההערכה של אבא.

הבנתי לפתע שהדוקטור בוחן אותי, ממתין בשקט שאחזור ממסע הזיכרונות ואתחבר בחזרה להווה. “מצטער שהזכרתי כך את אימא לפתע”, אמר בשקט. “הייתי אז רופא צעיר בבילינסון. טיפלתי מאז באלפי חולים. עברו כבר…” ראיתי אותו מנסה לחשב במוחו.

“עשרים ואחת שנים וכמעט ארבעה חודשים, אבל מי סופר”, הוספתי בחיוך.

דוקטור שילוני חייך קלות ומבטו התמלא רוך כשהמשיך, “ומעטים מהחולים נחקקים עמוק בזיכרון. זה כואב, כל אדם הוא באמת עולם ומלואו, אך רופאים, רובנו לפחות, לא יכולים שלא להדחיק חלק מהסיפורים, חלק מהכאב שראינו וחווינו. מעט סיפורים ואנשים מלווים אותנו הלאה בזיכרון מדי יום. בדרך כלל זה קשור לדרמה יוצאת דופן שהייתה בטיפול, ולצערי לא פעם להתנהגות חריגה לרעה של החולה או של אחד מבני המשפחה. אבל לעיתים, לעיתים רחוקות בעצם, זו האישיות. האישיות שנוגעת בך כל כך עמוק, שאתה באמת זוכר. לא רק את הכאב, אלא את הבן אדם עצמו ולא רק כ”חולה”. אימא שלך הייתה אחת מאלה. לאימא שלך הייתה השפעה מיוחדת על כל הצוות, טוב אמיתי, אצילות שלא נעלמה גם בשלבי המחלה האחרונים כאשר היא נעלמת לרוב כמעט אצל כולם”.

דוקטור שילוני השתתק והרגשתי את עיניו מחפשות את עיניי. מודע למבטו, השארתי את עיניי נעוצות בפינת השולחן. התחושות שלי, כפי שקרה תמיד כששמעתי סיפורים, בדרך כלל תשבחות, על אימא, היו מעורבות. תחושת חום ואהבה אליה, וגם גאווה, אך גם רחמים עצמיים, שאף בהם היה משהו קצת מנחם.

אבל עם רגעי שקט היה לי קשה תמיד, לא פעם נזפתי בעצמי על האחריות שמשום מה הרגשתי על המבוכה שהשקט מביא עימו.

גם הפעם מצאתי מפלט במעשיות מנומסת, “דוקטור, זה מרגש שאתה מדבר ככה על אימא. תודה לך. אבל אתה ודאי עסוק ואני לא רוצה לעכב אותך יותר. והאמת היא שאני דואג לאבא. מה באמת הסיכון שהגידול שלו סרטני? נראה לי שהוא מסתיר ממני משהו”.

דוקטור שילוני נראה מופתע משאלתי, וצל של דאגה, או נדמה לי לפחות שזה מה שזה היה, חלף לרגע בעיניו. הוא לא ענה מייד, וראיתי שהוא שוקל את תשובתו. “למה אתה חושב שאבא מסתיר דברים?” שאל, ממתין לתגובתי. תשובתו הפתיעה אותי מעט.

“אתה יודע, אבא אמר לי שאני צריך להיבדק רק ליתר ביטחון, שהסיכוי שהגידול סרטני הוא נמוך. נראה לי מוזר כל העסק הזה, היום מקבלים תשובות חד-משמעיות על אופי הגידול, לא? מה פתאום צריך תורם בעמדת המתנה?”

הפעם הדוקטור ענה מייד, “אתה טועה ארצי, הבדיקות לא תמיד חד-משמעיות, ולפעמים צריך לבצע סדרה של בדיקות נוספות כדי לשלול סוגי סרטן שונים. שללנו את סוגי הסרטן הנפוצים, אך כיוון שלא מצאנו עדיין מה מהות הגידול, אנחנו לא לוקחים סיכונים ובודקים גם אפשרויות עם הסתברויות נמוכות יותר. בחלק מהן צריך יהיה השתלת מח עצמות ומהירות הטיפול חשובה. זו הסיבה שביקשתי שתיבדק. בני משפחה, כפי שאתה אולי יודע, הם בעלי סבירות ההתאמה הגבוהה ביותר, ואם הם לא מתאימים, החיפוש עלול לקחת זמן ארוך”.

דוקטור שילוני השתתק לרגע, והוסיף, “מחובתי לומר לך ששאיבת מח העצם היא תהליך חודרני וכואב. התורם נדרש לאשפוז, ולאחר מכן לבידוד של כמה שבועות. זיהומים הם מאוד מסוכנים בשלב הזה, כך שאנו מקפידים על בידוד”.

לאחר מכן שאל אותי הדוקטור שאלות אחדות בנוגע לבריאותי, וניגש לבדיקת הדם. עשרים דקות אחר כך, כבר הייתי בדרכי החוצה.

* * *

סקרתי את ההמון הממתין מאחורי חומת המים המקיפה את היציאה ממעבר המכס שממנו זרמו הנוסעים שנחתו מחו”ל. משפחות נרגשות המתינו ליקיריהן עם שלטים ובלונים.

דווקא פה, חשבתי לעצמי, הישראליות במיטבה. משפחתיות, חום, התרגשות.

מיקדתי את מבטי בדמויות שצעדו מכיוון מעבר המכס לתוך הרחבה. זוג צעיר צעד בהתרגשות לתוך אולם הקבלה. הם השתהו, עיניהם משוטטות על פני הקהל, ידו של הצעיר מגששת ואוחזת ביד חברתו.

היא סילקה את ידו במהירות, נרתעת ודאי ממבטי ההורים המחכים אי-שם בהמון.

עברו שלושה שבועות מאז נסיעתה של מיכל. עד השיחה שלשום, שבה היא בישרה לי שהיא חוזרת ונתנה לי את פרטי הטיסה, דיברנו רק פעם אחת, כשבוע אחרי שטסה. השיחה הייתה קורקטית. חשבונות, טופסי הרשמה שהגיעו עבורה, עוד תקלה ברכב. שנינו נזהרנו שלא להעלות איזשהו נושא שעלול היה לגרור ויכוחים, ונשארו, מתברר, מעט נושאים כאלה.

עכשיו מצאתי את עצמי שוב מתלבט מה לומר כשניפגש. הרגשתי את המתח, הפה היבש היה ביטוי פיזי לכך. שנאתי את התגובות הפיזיות שלי, והבגרות והניסיון לא הפחיתו את הסימפטומים האלה. אני חייב להירגע, נזפתי בעצמי. לאחר “שלום שלום” ונשיקה קרירה, האם לפנות מייד לדבר על ענייני היום-יום, החתימה שמחכה בבנק, מכונת הכביסה השובקת? זה עלוב, חשבתי, אבל עשוי להעביר את הדקות הראשונות. אך זה עלול גם להרתיח אותה. “אתה פשוט לא משתנה”, תטיח בי בוודאי, “ממשיך בהעמדות הפנים שלך”.

או אולי אציג חזות עליזה, משדר שהסתדרתי יפה בלעדיה. אולי כך אחלץ את עצמי מהעמדה המתגוננת, החלשה, שהתקבעה ביחסינו. או אולי, וידעתי פתאום שכך בדיוק אנהג, אחכה למוצא פיה, אחרי כמה מילות נימוסין כמובן, ואתגלגל עם השיחה בעקבותיה.

מכה בידי ניערה אותי והבחנתי באישה כבת חמישים ממרפקת את דרכה, נרגשת, בתוך ההמון. הרפיתי ממתכת הגדר הקרה שעליה נשענתי, מבחין ברצועות הלבנות שנחרצו בכף ידי. אני חייב להירגע, חשבתי, נושם עמוקות. מבטי נדד אל הפתח. הבחנתי באיש עסקים שמן צועד מבעד לפתח בחופזה. מייד אחריו זיהיתי את הצעיף הסקוטי ההוא, מונח ברישול על מעיל הצמר הירקרק.

היא גררה אחריה את המזוודה החומה שאותה רכשנו לפני הטיול הגדול לארצות הברית. נזכרתי כיצד התעקשתי לרכוש אותה. מיכל, בריטואל הקבוע שהתפתח בינינו, לגלגה על קמצנותי ועל טעמי, או היעדרו, כפי שניסחה זאת. מצחיק, חשבתי עכשיו, כיצד דווקא היא נקשרה לבסוף למזוודה ושמרה לה אמונים גם כשנקרעה ובלתה. ראיתי את עיניה, אדומות משנת מטוסים קטועה, משוטטות, מחפשות אחריי. כעבור שניות אחדות הבחינה בי ונופפה בידה. נופפתי בחזרה והתחלתי מפלס דרכי, מסמן לה בידי אל עבר המעבר הקרוב. היא הנהנה ופנתה לצעוד לכיוון שאליו הצבעתי.

ניסיתי, כפי שעשיתי אלף פעמים בעבר, לדמיין את מחשבותיה על פי מבטה ותנועותיה. בימים אחרים נהגה מיכל לומר לי בחיבה שאני יכול לקרוא את מחשבותיה עוד לפני שנוצרו. לפעמים, ספק בצחוק, אפילו הטיחה בי שאני שותל את המחשבות בראשה. את הכישרון הזה, חשבתי לעצמי, איבדתי כנראה. עקפתי משפחה צוהלת שהקיפה בחור רזה כבן עשרים ושתיים. הבחור, קצוץ שיער, עמד נבוך, עטוף בחיבוקיה של אימו, סופג בהכנעה טפיחה על השכם מהאח הגדול. לפתע חשתי טינה לא מוסברת כלפי בני המשפחה העליזים ודחפתי את האח בכתפי בחולפי על פניו, לא משתהה להתנצל.

כעבור שניות אחדות הגעתי למעבר וראיתי אותה מפלסת דרכה לעברי. המתנתי, עוטה חיוך, מרגיש מתוח אך גם נרגש. כשהגיעה, נעמדה לצידי. הנחתי את ידי בהיסוס על גבה ונשקתי לה על לחייה. היא נרתעה בתנועה בלתי מורגשת, אך השיבה נשיקה רפה והפטירה, “אני ממוטטת, הייתה טיסה איומה”.

היא הרפתה מהמזוודה ואני אחזתי בה במקומה. לפחות התפקידים המסורתיים נשמרים, חלפה מחשבה בראשי. אולי זה סימן חיובי.

פילסנו את דרכנו לכיוון היציאה. “בואי נמצא עגלה”, אמרתי, “החניתי את האוטו בקצה החניון”.

צעדנו בשתיקה ועברנו מבעד לדלת הזכוכית החשמלית אל מחוץ לאולם. ההמולה בחוץ הייתה כרגיל רבה, צפירות עצבניות, שובל אנשים נדחקים בתור למוניות, רכבי חברות ההשכרה מורידים ומעלים נוסעים.

הבחנתי בבחור כבן גילי פורק את מזוודותיו מעגלת מזוודות אל רכב שכור. צעדתי לכיוונו, מסמן בידי במבט שואל לעבר העגלה. הבחור הנהן בראשו, מגניב מבט חטוף לעבר מיכל. גם במצבה המרופט, חשבתי, היא עדיין מושכת מבטים…

חזרתי עם העגלה והעמסתי את המזוודה. מיכל המשיכה לאחוז את תיק הצד שלה. נזכרתי שקראתי פעם באחד ממגזיני הנשים שתיק האישה מאפשר הצצה לנפשה. הכותבת טענה שבחינה מדוקדקת של תכולת התיק והצורה שבה הוא מאורגן, פותחת צוהר לנפשה של בעלת התיק. לעיתים, נסחפה הכותבת, נלמד כך על אישיותה של בעלת התיק יותר מאשר בשיחת נפש עימה.

כנראה לא חיטטתי מספיק בתיק של מיכל, חייכתי לעצמי.

צעדנו בשתיקה, חוצים את הכביש לעבר החניון.

כעבור רגעים ספורים, כשהתקרבנו לרכב, שאלתי בטון כאילו מבודח, נשמע מאולץ אפילו לעצמי, “מאדאם, רוצה למושב או לעיר הגדולה?” “המושב”, כפי שנהגנו לקרוא לו לפעמים, היה ביתנו המשותף זה חמש שנים. ב”עיר הגדולה” – תל אביב, גרה אחותה הגדולה מיקה.

“ארצי”, אמרה מיכל בקול השקול והמרוחק שאימצה לאחרונה בשיחותינו, “חשבתי הרבה בלונדון, זה כמעט הדבר היחיד שעשיתי. יש לנו בעיה אמיתית. אני ממש לא יודעת אם שתי אישיויות שונות כמו שלנו יכולות בכלל להתחבר. כמעט כל דבר שאתה עושה מצליח לעצבן אותי. אבל”, אמרה, וקצה של חיוך התחיל להימתח על פניה, “יש בך משהו. אחרי שלושה שבועות שראיתי רק גברים אנגלים בכל מקום, הצלחתי להיזכר אפילו בכמה יתרונות שיש לך”. עכשיו כבר חייכה חיוך רחב. הבחנתי שלא נשמתי בדקה האחרונה.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.