רב-פקד ירמי קריב נקרא לחקור רצח אכזרי של ילד בתוך המשפחה, וזאת בזמן שמשפחתו שלו מתפרקת, כשזיכרונות וסודות מהעבר עולים וצפים. כל זה מתרחש בזמן שבארץ מתלקחת מלחמה.
"הלא ראויים" הוא רומן פסיכולוגי-קרימינולוגי, העוסק בפן האפל של נפש האדם בהקשר המשפחתי, החברתי והתרבותי, ונע בציר הזמן משנות ה-60 להיום, בין יפו-פלמחים-פנמה-ספרד. רומן המסמן את טשטוש הגבולות שבין הקורבן והמקרבן, הנורמלי והאבנורמלי, האנושי והחייתי, האני והאחר.
קטגוריות: מבצעי החודש, מתח ופעולה, סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:
28.00 ₪
מקט: 4-575-752
רב-פקד ירמי קריב נקרא לחקור רצח אכזרי של ילד בתוך המשפחה, וזאת בזמן שמשפחתו שלו מתפרקת, כשזיכרונות וסודות מהעבר עולים […]
פרק 1
בבוקר הזה לא נשמעה אזעקה.
זרזיפים דקיקים זלגו מהשמיים, נבלעו בכתמי השמן השחור שעל הכביש. למגע הטיפות, ניעור השמן מתרדמתו העמוקה וניתק מחיבוקו של האספלט. בבוקר הזה נשמעו רעמים, והזרזיפים נעשו למטר. נחשי שמן בקעו ועלו על פני השלולית המתהווה, התפתלו לרגע והמשיכו הלאה במורד הכביש בנכלוליותם הצבעונית.
רב-פקד ירמי קריב עמד סמוך לרכבו בוהה בשלולית, טובע בתוך בבואת שרעפיו. שברי זיכרונות ילדות החלו לעלות מהמצולות, כמו חלקי ספינה טרופה.
זיכרון ראשון: ילד עירום בחצר, אוחז במברשת וצובע גדר עץ, כשלצידו עומד אביו בזרועות שלובות. בעקבותיו עולה וצף זיכרון נוסף: אותו הילד יושב לבדו בגן הילדים ומשרבט בצבעי פסטל דמויות על מרצפות השיש של הגן. ועוד שבר זיכרון אחר מגיח מהמעמקים: שני ילדים מתגלגלים על הדשא, כמו בסרט נע. עוד זיכרון ועוד אחד וזיכרון שישי ואחרון עולה אליו מתוך השלולית, רגע לפני שצבעוניותה נמוגה לחלוטין עם השמן: נער צעיר על הקרקע בשדה הפתוח, כפות ידיו לופתות בחוזקה את כתפיו הרוטטות, גופו מיטלטל לפנים ולאחור ושפתיו לוחשות תפילה חרישית. הוא שוב לבדו.
מבטו של רב-פקד קריב מתמקד בשלולית, מנסה לזהות, להיזכר, להאזין לתפילה החרישית.
כאב מצמית בלתי נסבל פילח את גופו שוב מהצוואר ועד לקצות בהונותיו. אותו כאב נורא תוקף אותו כבר בפעם השלישית מאז הבוקר. הוא ניער את ראשו ובתנועה חדה הפשיל את שרוול המעיל הכחול. על פרק יד עבה ומצולק הראה השעון 08:23. “זה רק סטרס,” לחש לעצמו.
“נו כבר, רונה, ראבק, מה יהיה?” צעק לכיוון דלת הכניסה. במבטו עקב אחריה, כשיצאה בחיפזון. רונה נעמדה על מפתן הבית. הוא סקר את הופעתה: מעיל ארוך ששוליו נגעו במגפי עקב שחורים שהגיעו עד לברכיה, מכנסיים שחורים צמודים וחולצת סאטן אדומה. האופן שבו דייקה בלבושה רק הכעיס אותו יותר.
היא השתהתה. “רגע, שנייה, נראה לי ששכחתי את הארנק,” צעקה לעברו לפני שחזרה ונכנסה פנימה. הדלת נטרקה מאחוריה. הוא לחץ בעצבנות מספר פעמים על כפתור שלט האזעקה של היונדאי הכסופה. לחיצה ועוד לחיצה.
“כוס אמ-אימא שלה, חתיכת בת זונה,” סינן לעצמו. אצבעו לחצה שוב ושוב על כפתור השלט, כמו לחצה על הדק. גופו נרעד והתכווץ לרגע, כשהכאב החד אותת לו. לרגע קט הרפה מהלחיצה ורכס את המעיל, הידק אותו לצווארו.
ירמי הוסיף להתבונן באדוות השלולית, שנעו על פני המראה השמנונית. עם הגשם המתחזק האדוות, בתנועתן הגוברת, עיוותו יותר ויותר את השתקפות בבואתו. לא היה במראה הזה כל חן או פרט מסקרן ועדיין משהו אחז בו ולא הרפה, לא הניח לו להפסיק לבהות.
הספק הזה הצמא לוודאוּת, הסקרנות והרצון לחקור ולגלות, להבין את פשר החלום בהקיץ.
קשת הצבעים על הכביש, התמהיל הזה: הילד בחצר, הילד בגן, הגדר, רצפת השיש – אלה הרי זיכרונות שעולים וצפים כסלילים קרועים של קלטות. והספק הזה שמקנן בבוקר יום ראשון, כשבחוץ מתחוללת מלחמה. האם שלו הזיכרון או שמא הושאל מחיים אחרים שאימץ לעצמו מתוך חקירה? והזיכרון הזה שנתקע, הנער הצעיר שנמצא לבדו בשדה, מחבק את עצמו ונושא תפילה. הוא לא רואה את פניו. הזיכרון נעשה מוחשי יותר ויותר, נאחז בשולי מעילו, לוחש באוזנו: “בבקשה, אל תעזוב, אל תרפה, הישאר איתי, הצל אותי אבא, בבקשה.” והוא עדיין לא הצליח לזהות את פניו.
בבוקר הזה לא נשמעה אזעקה, רק רעמים והבלחות של זיכרונות וחזיונות שזחלו ועלו אליו מתוך השלולית, מתפתלים מרגליו עד לצווארו, כנחש קדמוני שהשיל את עורו הצבעוני, השמנוני והותירו אחריו על האספלט.
קולה של רונה החזיר אותו למציאות: “מצאתי, אבל רגע, תן לי לבדוק שלא שכחתי עוד משהו.”
ירמי הפנה את גבו אליה וירד אל הכביש, רגלו טובלת במים.
אצבעו לחצה לחיצה נוספת על כפתור שלט האזעקה.
***
“ירמי וגוני, ממש כפפה לכפפה.” אלה היו המילים המדויקות, כפי שנקלטו באוזניה של רות קריב ביום שישי, בשבוע הראשון של ספטמבר שנת 1981. רות בחנה את התנועות הזעירות שהפכו את פניה של כוכבה לנחושות ומודאגות יותר ויותר.
“דעי לך! אין לי כל ספק שזה ייגמר בכי רע!” המשיכה כוכבה, “לצערי, אם זה יימשך, איאלץ להפריד ביניהם.”
קולה הרך הקבוע הפך לנזיפה. רות קריב שתקה.
בכל בוקר עם כניסתם לגן היה זה טקס קבוע. טקס שנפתח בריצה קצרה של ירמי לעברו של גוני הממתין לבואו. ירמי היה נעמד צמוד אל גוני, מניף את ידיו ודוחף אותו במלוא כוחו, מטיחו באלימות על הרצפה. לאחר מכן נשאר לעמוד מעליו בפנים קפואות ונטולות כל הבעה, ממתין לתגובה. גוני היה משיב בתגובה קצרה וחריפה – לעיתים באגרוף, לעיתים בסטירה ולעיתים בזריקת חפץ לעברו. בהתחלה כוכבה עוד ניסתה להפריד ביניהם, אך גוני וירמי, שניהם, לא ויתרו. גם אם צריך היה להמתין לזמן המתאים, הם המתינו בסבלנות.
לא היה יום אחד שעבר ללא הטקס הפראי. כוכבה השתדלה להשגיח ולפקח, לא להסיר מהם את מבטה. היא הייתה כבר מותשת. ארבעה חודשים נמשך הטקס, עד שנגדע.
“זה לא יכול להימשך ככה,” צעקה כוכבה בעודה מנגבת במטלית את הרצפה האדומה מדם מול עיניהם השופטות של שאר ההורים במהלך מסיבת החנוכה.
הורי ילדי הגן לא הופתעו. הם הכירו זמן רב את הריקוד האלים של שני הפרחחים.
אימו של גוני התנצלה בפניהם וחתמה במשפט, “רשמנו אותו כבר לגן אחר.”
ורות קריב שוב שתקה.
למוחרת לקח אהרון קריב את בנו לטיול רגלי בשדות. ירמי כל כך אהב את ההליכות עם אביו.
השמש ליטפה את הים באותו יום, השמיים התקדרו והעננים המתינו בחוסר סבלנות לרגע מכונן שמיאן להגיע. שקית החטיפים התרוקנה לאיטה. שפמנונים נדחקו זה אל זה, פיותיהם הכעורים פעורים במלחמה על הפירורים שנזרקו לעברם. שני קוֹרמוֹרנים התקרבו בחשש, מקווים ללקט את שנשמט מתוך השקית. ירמי ואהרון התיישבו על העשבייה המעקצצת, הלחה, שעל גדות הנחל.
“למה אתה כל הזמן רב עם גוני, מה הסיפור? אה, ילד?” ירמי ניער את השקית הריקה.
“אפשר עוד ופלה? בבקשה, אבא?” אהרון נשכב על גבו, ראשו מונח על זרועותיו השלובות. “תראה מה נשאר בתיק,” השיב.
“אחד לי והאחרון לדגים,” שמע אהרון את בנו לוחש לעצמו. הוא חייך.
“תראה איזה ילד טוב אתה, את הוופלה האחרונה נותן לדגים. אז למה בגן להרביץ? למה?” ירמי נעמד והתקרב בחשש לנחל נעמד על הגדה, כפסע מהמים. הוא הניח את הוופלה בזהירות קרוב אליו לגדה, צופה בדגים מטפסים זה על זה. “אבל אבא, אתה לא מבין. אני לא מרביץ.”
אהרון התרומם, נשען על זרועותיו ומיקד את מבטו בירמי. “אני לא מבין, אני לא מבין? זה אתה שלא מבין. מה זה לא מרביץ, לא רק שהרסתם לכולם את מסיבת חנוכה, גם אין יותר גוני. אתה מבין, עכשיו מעבירים אותו לגן אחר.”
ירמי הפנה את גבו אל הנחל והתבונן באביו. “אבא, אל תכעס. אתה באמת לא מבין. זה לא כואב לו בכלל. מה אתה לא יודע? אני סופרמן וגוני סטיב אוסטין. אבא, זה בכלל לא כואב לו. הוא סטיב אוסטין.” ירמי רץ בהילוך איטי, מחקה את התנועות ואת המימיקה בפניו של האיש השווה מיליונים.
הכעס של אהרון הומר בחיוך, “ילד שלי, בוא אליי, בוא. אני לא יודע מה יהיה איתך.”
הוא פרש את זרועותיו לחיבוק. ירמי נעצר והביט בו במבט מהוסס. לבסוף התקרב, אם כי בחשש, לפני שהתמסר לחיבוק. בחיקו של אביו הוא לקח שאיפה עמוקה, נושם את ריח השדות הספוג בבגדיו. אהרון הרגיש כיצד גופו של בנו נעשה רפוי בין זרועותיו, והרפה. ליבו נכמר. “זרתוסטרא,” לחש לעצמו אהרון קריב, וחיבוקו נעשה הדוק יותר ויותר. בהדרגה הדאגה בליבו השתנתה שוב והפכה להשלמה. וירמי, נדמה היה כי הוא נאבק בין הרצון העז להיבלע בתוך החיבוק האחרון של אביו, לבין הסקרנות לדעת.
“מה אמרת, אבא?” שאל לבסוף.
“זרתוסטרא! אתה, אתה זרתוסתרא שלי.”
“אבא, מי זה השם הזה שאתה אומר?”
“פעם בן שלי, עוד לפני שנולדת, כשעוד לא היה בעולם סופרמן, היה מישהו אחר במקומו שקראו לו זרתוסטרא.”
“זרתוסטרא, איזה שם מצחיק זה זרתוסטרא,” צחק ירמי.
“זרתוסטרא היה גיבור. נביא שרדף אחר הצדק, שנא שקרים וגילה לבני האדם את האמת.”
“מה, אבא, הוא היה כמו שוטר?”
בזמן שראשו של בנו מונח על בטנו, הוא ניסה לשווא להסתיר את חיוכו. “בדיוק כמו שוטר.”
“אז למה אתה קורא לי ככה? אם אני גיבור כמו שוטר, אז למה כולם כועסים עליי?”
אהרון הסתכל ארוכות בפניו של בנו. “אני קורא לך ככה כי גם אתה גיבור וכי האמת המיוחדת שלך יוצאת מתוך ליבך הטוב.”
“אז אם אני טוב, למה לוקחים לי את גוני?” שאל ופניו נעשו עצובות.
“כי ירמי שלי, אנחנו הזרתוסטרות. ואותנו, הזרתוסטרות, לא תמיד מבינים.”
“אז אני לא רוצה להיות כזה, ככה לבד בלי חברים.”
“אני יכול לגלות לך סוד?”
“כן אבא.”
אהרון התכופף, וירמי קירב את אוזנו לשפתיו של אביו. הוא לחש באוזנו של בנו: “תדע לך, שכמו סופרמן גם זרתוסתרא לא מפחד להיות לבד.”
ירמי התיישב על הקרקע ואהרון נשאר לעמוד, מצביע על השמיים. “אתה יודע שגם סופרמן הגיע לכדור הארץ לבד וראית איך הוא הצליח להציל את העולם מכל האנשים הרעים.” אהרון טפח על חזהו בגאווה. “אז זרתוסטרא הוא כמו סופרמן, רק לא מכוכב אחר. סופרמן אנושי…”
כשחזר מחופשת חנוכה, נותר בודד בגן. שנה וחצי עמד בעקשנותו. כוכבה ניסתה, אך לשווא.
ההורים האחרים לא ממש שיתפו פעולה. מבחינתם, הוא כבר סומן. הרי תמיד יש מי שמסומן בתור הילד שממנו כדאי להתרחק. אימו של גוני הקפידה גם היא להרחיק את בנה ממנו, אף שהתגוררו באותו יישוב. עם המעבר לבית הספר היסודי והמפגש המחודש, היא נאלצה לוותר.
ירמי וגוני אומנם למדו בכיתות מקבילות, אך הקפידו לבלות יחד בכל הפסקה. כשעלו לחטיבת הביניים, גוני כבר בילה יותר ימים בשוטטויות מחוץ לכיתה מאשר בשיעורים. הסיבה היחידה שנשאר בשטח בית הספר הייתה שאהב את הנסיעה והזמן המשותף עם ירמי בתום יום הלימודים. גוני נהג להמתין לירמי שעלה איתו להסעה חזרה למושב, ואחרי שירדו מההסעה היו עוצרים במרכול, קונים שוקו ולחמנייה או כל דבר אחר שיחזיק אותם עד החשיכה, וממשיכים בדרכם.
השדות, הפרדסים, הדיונות, חוף הים והשמורה לאורך הנחל. בין הבסיס בדרום לקצה קיבוץ פלמחים בצפון, בין הים במערב לבין בתי המושב במזרח, זו הייתה ממלכתם. ממלכה שאותה חקרו לאט וביסודיות עם סיום יום הלימודים ועד רדת החשיכה. וכשחזרו לא היה מי שהמתין לקבל את פניהם. הוריו של גוני נואשו מהניסיונות להכניסו לתלם. “אין מה לעשות, זה ילד פרא שצריך מרחב,” שמע פעם ירמי את אביו של גוני אומר לאהרון. אהרון, אביו של ירמי, עבד בשדות עד מאוחר, ורות… רות קריב את רוב ימיה העבירה ספונה בחדר השינה.
בשבת אחת, כשהיו בני שתים עשרה, גוני הגיע רכוב על אופניו ונעמד מחוץ לביתו. זה היה בשעות הצוהריים: “ירמיייי, ירמייי, ירמייי…” קולו הדק של גוני הרעיד את השקט הפסטורלי.
“צא החוצה ותשתיק את המופרע הזה מייד.” ירמי שמע את אימו קוראת מחדר השינה.
הוא יצא אליו בריצה.
“מה אתה צועק, יא דפוק? אימא שלי…”
“תקשיב,” קטע אותו גוני. “אתה ואני, מצאתי לנו מקום מושלם. אתה זוכר שדיברנו על לבנות לנו מחנה רק שלנו? אז סוף סוף מצאתי את המקום המושלם.” עיניו של ירמי ברקו בהתלהבות ורגליו כמו ריחפו בזמן שרץ אחריו.
שלושה קילומטרים מחוץ למושב, בין החורשה לפרדסים סמוך לים, עמד לו מבנה ארעי נשכח עשוי מעץ ולבֵנים. “נו, איך?” ירמי חיבק את גוני וצעק: “תקשיב, זה מטורף. אבא שלי אמר לי שפעם היו פה דייגים ערבים, והיו כל מיני מבנים כאלה שהם בנו. הוא אמר שקוראים לזה חירבֶּה או משהו כזה. גוני זה מושלם, באמת מושלם, אחלה מקום!”
“תראה, גבר, הכנתי לנו עוד הפתעה.” גוני הפשיל יריעת ברזנט כבדה ומתחתיה נחשפו שני גלשני גלים ישנים. “גוני, מה זה, מאיפה השגת את זה?”
“מה זה משנה עכשיו מאיפה השגתי את זה? אבל בוא, תנסה גם אתה פעם אחת לגלוש.”
“כבר אמרתי לך מלא פעמים שהים הוא לא בשבילי. אתה תמשיך עם הגלישה שלך, אני אדאג להרים לנו מחנה ולדאוג לנו לאוכל. אני אהיה גם הצייד וגם החקלאי, ואתה תהיה הגולש. אתה יודע מה, בעצם אתה זה שמצא את המקום, אז אתה תהיה גם הגולש וגם מגלה הארצות. וואלה, אחלה מחנה נעשה לנו מהחִ’רבה הזאת, אה?”
“ארמון… בוא נתחיל, קדימה.”
הם ניכשו את העשבייה ובנו גדר, שיפצו והוסיפו חללים נוספים, מעין סלון ומעין מטבח שצויד במחבתות וסירים שפילחו מבתיהם. לאט הפכו את המקום למקום המפלט שיהיה רק שלהם.
וככה בכל יום, היישר מבית הספר היו נחפזים לביתם החדש. היחיד שהתעניין בהיעלמויות שלהם היה אהרון קריב.
“אבא, זה מקום סודי. לא יכול לגלות אפילו לך.”
“בסדר ירמי, אני מבין, למרות שאני סקרן. אבל אתה יודע מה, יש לי רעיון מדהים.”
“מה, אבא?” שאל ירמי בסקרנות. “אמרת לי שאתה בתפקיד של מי שדואג לאוכל, אז אני אביא לך בתחילת כל חודש זרעים של עצי פרי ואתה תזרע אותם מחוץ למחנה שבניתם. כשהעצים יישאו פרי, אתה תדאג גם לי.”
“בטח אבא, אתה תראה עוד איך אפנק אותך עם הפירות הכי שווים בכל המושב.”
ואהרון הביא זרעים, שירמי טמן באדמה יחד עם גוני וכלום לא צמח וכלום לא הבשיל. ואהרון לא שאל. כשהחלו ללמוד בתיכון, המחנה נותר שומם והקשר ביניהם, כמו החִ’רבה, הלך והתפורר.
“אני בחיים לא אהיה איזה חקלאי עלוב. אני לא דפוק כמוך, מבזבז את הזמן שלי בים. אני הולך להשקיע בלימודים, כי ממני יצא משהו מיוחד. אתה עוד תראה,” השיב ירמי לגוני ששאל אותו בכעס, מה קרה לו שהפך כזה חנון לאחר שסירב להבריז איתו משיעור מתמטיקה.
“הבנתי. אז אתה תהיה מפורסם, בהצלחה לך.” ענה לו גוני נעלב, “כבר אין טעם שאחכה לך להסעה.”
אחרי החגים גוני הפסיק לחלוטין ללכת לבית הספר. את רוב שעות היום בילה בים.
ירמי, לעומתו, עמד בהחלטתו להצטיין ולהצליח. הוא בודד עצמו לגמרי והשקיע את רוב זמנו בלימודים.
יום אחד, לאחר היסוסים רבים, רווית, הנערה השקטה שתמיד ישבה מאחור, אזרה אומץ וניגשה אליו בהפסקה.
“אם תרצה, אעזור לך ללמוד למבחן.”
עד אז ירמי לא שם לב כמה יפה היא הייתה. עד אז כמעט לא היה מודע לקיומה.
“תודה, זה… זה בסדר. אני אסתדר.”
פניה האדימו. היא התפללה שהאדמה תבלע אותה. “אוקיי,” מלמלה.
“רווית…”
היא לא הגיבה. חזרה והתיישבה במקומה.
ירמי עקב אחריה במבטו והבחין שרק שניהם נשארו לבד בכיתה. הוא קם וניגש אליה. “רווית.”
“כן,” השיבה מבלי להישיר אליו מבט. “את האמת, אני ממש צריך עזרה. יש עוד שבוע עד למבחן המחורבן הזה במתמטיקה להקבצה, ואני, אני אין מי שיעזור לי.”
“אוקיי, תבוא אליי היום אחר הצוהריים. אני גם ככה בבית לומדת. אין לי בעיה לעזור גם לך.”
בעצמה לא האמינה שהמשפט הזה יצא מפיה. “אני חייבת רגע, שנייה, שכחתי משהו בחוץ.” היא, במבוכתה, רצה החוצה.
באותו יום ירמי נכנס לסלון ביתה. רווית התגוררה במרחק של לא יותר ממאתיים מטרים מביתו, אבל הוא הרגיש כאילו נכנס לארץ זרה. גל נעים של חמימות פשט בגופו, כשאימה פתחה לו את הדלת. הם הכירו זה את זה. במושב כולם הכירו את כולם, תמיד בירכו זה את זה בניד ראש.
“היי ירמי, מה שלומך? פעם ראשונה שאני רואה אותך בלי גוני. זה דווקא נחמד,” צחקה. “רווית בחדר שלה, מחכה לך.”
זה היה בשלהי אוקטובר. במפרץ הפרסי כבר נשבו רוחות מלחמה.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הלא ראויים”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות