החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אשת חיל

מאת:
הוצאה: | 2008 | 224 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

44.00

רכשו ספר זה:

״והקשבתי לשקט. אחרי כל כך הרבה זמן שרק נתתי, ושהיו צריכים ממני, וצריכים אותי, ושכל כך התאמצתי להיות בסדר, להיות טובה, אישה טובה, אישה שדואגת לכולם, שקודם כול דואגת לאחרים, כמו שחינכו אותי שאני צריכה להיות. לא לחשוב על עצמי. לא לדאוג לעצמי, אלא לדאוג קודם כול לכל האחרים. לדאוג לילדים שלי, לבעלי שלי, להורים שלי, לחברות שלי, לעבודה שלי, לזה שיהיה מסודר, ושיהיה אוכל. וכמו כל אישה טובה אכלתי את מה שנשאר. כי אישה טובה מקריבה את עצמה למען זה שיהיה לכולם טוב. כי אישה טובה לא אומרת עכשיו אני, עכשיו תורי.״

 

אשת חיל מתמודד ברגישות ובכנות כובשת עם המורכבות שהעצומה והמבולבלת של התפקיד החשוב ביותר בחייה של כל אישה – האימהות. אחד לאחר מפרקת ליהיא לפיד את השקרים המוסכמים ואת האמיתות המקובלות האופפים כמסך עשן את התא המשפחתי המודרני.

מבעד למכתביהן של עשרות נשים, ודרך סיפור חייה שלה, נחשפת המערבולת המסחררת של הקרבות היומיומיים ומאבקי השגרה להיות אם ואישה, מאהבת ונאהבת, להיות חיק ומקלט ולחפש רקע של שקט עם עצמך בין הרגעים המתישים, והניצחונות הקטנים, במלחמה על הבית.

 

אשת חיל הוא ספרה השני של ליהיא לפיד. ספרה הראשון, סודות ששמרתי בבטן, היה לרב־מכר.

 

 

מקט: 15101482
״והקשבתי לשקט. אחרי כל כך הרבה זמן שרק נתתי, ושהיו צריכים ממני, וצריכים אותי, ושכל כך התאמצתי להיות בסדר, להיות […]

1.
לֹא־טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ

(בראשית ב יח)

השמש זרחה, ומהעיר שמאחורינו החלו מתגנבים קולות של בוקר. אני הייתי חיילת צעירה, והוא היה איש שבא ערב קודם ליום מילואים. קמנו מכיסאות הנוח שעל החוף הריק, והוא שאל אותי מה הוא צריך לעשות כדי לראות אותי שוב. מצאתי פיסת נייר, כתבתי עליה את מספר הטלפון שלי, הושטתי לו ואמרתי שאני מאוד אשמח אם הוא יתקשר. הוא צחק ואמר שאזכור שאני זו שהתחלתי איתו. מעט החברות שלי שרצו בטובתי, ושלהן סיפרתי עליו, מיד עטו על פניהן מבט מודאג ומיהרו להסביר לי שאין לזה עתיד, ושבגילי זו שטות להיכנס למערכת יחסים עם גרוש פלוס ילד. אבל אותי הוא הצחיק, והיה לי מעניין לדבר איתו, ולא חשבתי כל כך רחוק. שנתיים וחצי אחרי אותה זריחה הוא נסע לכמה ימים, ואני כל כך התגעגעתי, שברגע שהוא הופיע עם המזוודות, רצתי אליו ושאלתי אותו אם הוא רוצה להתחתן איתי.

‘אני רווקה בת 32. משכילה, עובדת ומתפרנסת בכבוד, נאה, בריאה, תודה לאל, ושמחה בחלקה. אלוהים שבשמים ולבי יודעים עד כמה אני כמהה ומשתוקקת, אחרי כל כך הרבה דייטים מתסכלים, להכיר את האחד. עד כמה אני משתוקקת לעמוד נרגשת עם אהובי, בן זוגי, תחת החופה, עד כמה אני כמהה להקים משפחה לתפארת. משפחה משלי, ולהחזיק ביד את תינוקי הראשון, ולבכות מהתרגשות. אולם לצערי, כאבי הפרטי הופך משום מה להיות נחלת הכלל הדואג. ‘את לא רוצה להתחתן כבר?’ ‘איך זה שעדיין לא התחתנת?’ מטיחים בי בטון מאשים. ‘למה את פוסלת כל אחד?’ הם מטביעים בי חותם, ללא שמץ מושג אם אני כן פוסלת, ואולי דווקא נפסלת. נשמה טובה אחת אפילו נתנה לי על הזדקנות ביציותי. יומיים בכיתי. די!! שיפסיקו עם זה.’ (שרון)

הנסיכה רוקדת בנשף הכלולות שלה, שמלתה הצחורה והארוכה מתעופפת עם כל תנועה שלה, עוטפת אותה בהילה של טוהר, והיא יפה כמו באגדות, כמו בחלומות, כמו שהיא חלמה. ענן האושר שבו היא מרחפת מקהה את כאב היבלות שגרמו לה הנעליים החדשות, והיא מסתחררת לה, חוגגת את הרגע, את הפסגה, את השיא, את הערב הכי חשוב בחיים שלה, את הסוף של התהליך הזה, של השאלות, התהיות, ההתלבטות בנוגע להחלטה הכל כך קשה הזאת. ההחלטה לשלב את חייה לעולמי עולמים בחייו של מישהו אחד. באש ובמים. בטוב וברע. מכל האנשים בעולם. מכל הנשים בעולם. הרבה זמן לקח לה למצוא אותו, ולו אותה. היא עוצרת לרגע להסדיר את נשימתה ומחפשת אותו בין החוגגים, והיא רואה אותו אי־שם, בקצה האולם הגדול, את הנסיך, מתנדנד הלום אלכוהול, הנסיך שלה. מתוק שלי, היא חושבת, לא ממש יודע לשתות, שזה טוב, היא אומרת לעצמה, וצוחק יותר מדי, שזה נחמד, והנה החברים המקסימים שלו מקיפים אותו, חברים שילוו אותם מעכשיו ולעולמים, ולא, היא לא תשאל מה היה במסיבת הרווקים, כי היא יודעת שהוא אוהב אותה. והוא יודע שהיא אוהבת אותו.

הנסיכה כל כך מאושרת, וכולם אומרים לה שהיא כל כך יפה, וזוהרת, וכל מה שהיה לפני הערב הזה נשכח ממנה, כל הוויכוחים בין ההורים שלה להורים שלו, הריב ההוא שלהם, שלה ושלו, כשהם נקרעו בין הנאמנויות הקודמות, של המשפחות שמהן כל אחד מהם הגיע, ובין ההתחייבות החדשה זה לזה, וההתלבטות בין המפיות הסגולות שהיא רצתה לוורודות שאמא שלו רצתה. ועוד מלצר עובר, חוצה את האולם עם מגש ובו כלים מלוכלכים, ולרגע אחד היא נוחתת מהענן, מבוהלת. לרגע נראה לה כאילו היא בכלל שחקנית באיזו הצגת סיום, מסתירה את זה שהיא לא מה שכולם חושבים, שהיא בכלל מרגישה עוד ילדה קטנה, שהיא מפחדת, ושגם הוא עוד לא ממש איש אלא רק נסיך צעיר בתחילת חייו, ושאין סיכוי שהצ’קים יכסו את ההוצאות על הערב הזה, שהלך ותפח לממדים מפלצתיים בלי שהם התכוונו. והיא לא ממש הבינה איך זה קרה, הם הרי הבטיחו לעצמם משהו קטן, צנוע, ועכשיו היא לובשת שמלה שעלתה לה יותר מכל הבגדים שהיא קנתה בכל חייה. והיא נושמת עמוק, מסתכלת על כל הדודים והדודות האלה שאוכלים מנות שנספרו בדולרים, וכל הזרים האלה שבוחנים אותה, והנה מתקרבים אליה אבא שלה ואמא שלה, כל כך גאים, והחזה שלהם נפוח, והם מחבקים אותה, והצלם מבזיק פלאש, בכלה ובהוריה, והיא ממהרת לעטות על עצמה חיוך, היום היא כוכבת הערב, והנה מישהו מושך אותה לרקוד, ושוב היא מסתחררת אי־שם על ענן. ומזל טוב. והיא מאושרת, וטוב לה, ומקצה החדר הנסיך מחייך אליה, והיא מחייכת אליו, והיא אוהבת אותו כל כך, והיא יודעת שהוא אוהב אותה נורא, והיא יודעת שיהיה להם טוב יחד. שהם זוג נפלא. וכל החיים לפניהם.

‘רוב תודות על הקרם שעליו המלצת. אני וכמה חברות שלי רכשנו את המוצר ופנינו זוהרות ונראות טוב מתמיד. עכשיו כל שנותר הוא לקבל את המלצתך על סוג הגברים שאיתם כדאי להתחתן, אז אם ישנה העדפה כלשהי בבקשה דווחי.’ (רוית)

והוא הסכים להתחתן איתי. אמא שלי חשבה, וגם אמרה לי, שזו טעות להתחתן בגיל כל כך צעיר. אבל הייתי אז בת עשרים ושתיים וחצי והרגשתי שאני כבר מבוגרת, ומכירה את החיים ושאני יודעת מספיק טוב. ידעתי שאני אוהבת אותו. ורציתי התחייבות. רציתי להתחייב, ושהוא יתחייב. לעשות את הדבר האמיתי. שהוא יהיה בעלי ואני אשתו. כבר הייתי מוכנה לעבור לשלב הבא. מוכנה ובשלה להתחיל את החיים האמיתיים.

מעולם לא היו לי פנטזיות בתחום ארגון האירועים, והאירוע עצמו לא היה חשוב לי בכלל. אז סגרנו על חתונה קטנה במסעדה. מאז כיתה ג’ לא לבשתי שמלה, מאז כיתה ה’ היה לי שיער קצוץ, מעולם לא התאפרתי, ולא התכוונתי לעשות עניין עכשיו ממה ללבוש. יום אחד הלכתי וקניתי סתם שמלה לבנה. מבחינתי בזה תמו ההכנות ליום הגדול. יומיים לפני החתונה הביאו לי ההורים שלו שעון זהב קטן במתנה. באותו יום התייצבה אמא שלי עם תכשיט כסף שהיא רצתה שאענוד. אפילו בחורה כמוני, חסרת כל תשוקה והבנה בענייני אופנה, יכלה לראות ששני החפצים האלה לא יכולים להתחבר בשום צורה.

ואז אמא שלי התעקשה שאראה לה את השמלה. הלכתי לחדר, לבשתי אותה ויצאתי. המבטים של כולם הושפלו. זו היתה השמלה הכי לא חגיגית בעולם, אבל זו לא היתה הבעיה. הבעיה היתה שהיא היתה, ואין איך להגיד את זה בעדינות, ממש מכוערת. נכנעתי, ולמחרת הלכתי עם הורי וקניתי שמלה יפה שהם ראו וחשבו שתתאים לי. ביום החתונה, בשעת אחר צהריים, ירדנו אני ויקירי במדרגות הדירה השכורה ונכנסנו למכונית שלנו. זה היה כל כך יומיומי וכל כך רגיל, חוץ מדבר אחד. זה שאני הייתי לבושה בשמלה ארוכה מבד עשיר ונפלא בצבע קרם, ולראשונה בחיי נראיתי כמו אישה. אל החופה צעדתי כשאני עונדת את תכשיט הכסף הגדול שהורי הביאו לי, ואת שעון הזהב הקטן שהוריו הביאו לי. אפילו שהם ממש לא התאימו זה לזה.

‘כל השנים חיכיתי שגם לי יהיה מישהו לרוץ איתו, ולחוות איתו את כל מה שזקוק בן אנוש לחוות בזוגיות. אני בת 25 ואולי במושגים שלכם זה עדיין צעיר, אבל בתור בחורה דתייה, שכל החברות שלה התחתנו בגיל 19—20 ועכשיו יש להן ילדים, אני כבר לא. הסחורה שנשארת בחוץ בגיל כזה, זה רק השוליים, או כמו שאצלנו קוראים לזה הבררה. כששמעתי שחברתי הטובה בהיריון שלישי, חשבתי שכבר אבוד לי. ואז החלטתי שלא אתפשר, גם אם אני עדיין לבד. ולפני חודש הוא הופיע. הוא היה שם מתחת לאף שלי ולא ידעתי, וכבר חודש אני מסתובבת עם חיוך מרוח על הפנים ומבינה שלא איחרתי כלום, והיה שווה. דווקא כשכבר חשבתי שלי זה לא יקרה והלחץ בבית ומסביב היה בשיאו, אז המלאך הזה הופיע. והכי הזוי בכל הסיפור הזה זה שהוא חילוני ואנחנו לומדים לאט־לאט לבוא אחד לקראת השני והוא יכבד את הדברים החשובים לי ואני אכבד אותו. אז זהו, עכשיו תורי. עכשיו תורי לאהוב.’ (רחלי)

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.