החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

במעגלים שבורים

מאת:
הוצאה: | 2021 | 91 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

30.00

רכשו ספר זה:

וידוי חשוף ובלתי מתנצל של אדם פרטי שבתוך כך, מתאר למעשה את תכלית הכאב האנושי: תשוקתנו האחת לאחוז במה שלנצח נשמט מידינו – אהבה

 

בספר השירים "במעגלים שבורים", המשובץ קטעי פרוזה קצרים, כותב ישראל ויזר (ומוחק, וכותב…) את מסע חייו כפי שהוא משתקף במבוך המראות השבורות של הנפש; על הכמיהה לאושר הדק והחמקמק, ועל הצורך הבלתי מפויס לגעת, לאהוב ולהיות נאהב בתוך העומס המשוגע, ולעיתים נורא, של הקיום האנושי. במילותיו הפתלתלות והחושניות הוא מתחקה אחר אינספור החוטים המושכים בנפשו: תשוקה ומוסר, זיכרון ושכחה, כאב ועונג, כוח וחולשה, ייאוש וקנאה, אומץ ונרפות, אמת ושקר. בחקר הבלתי מתפשר של הלב שבפנים, "לא זה המשאבה", משמשות המילים בערבוביה גם ככלי המדידה וגם כתופעות עצמן.

 

ישראל ויזר – במאי תאטרון, מחנך, מלמד ספרות, תיאטרון ובעיקר מה שהוא רוצה. מנחה קבוצות תיאטרון של נוער ומבוגרים, נוער בסיכון, קבוצות עם צרכים מיוחדים וקבוצות בקונפליקט. אחרי אירוע לבבי משמעותי החל לעבוד עם "לוחמים לשלום" ועם עם קבוצת פליטים ביוון, ובעקבות אירוע מוחי קטן החליט לחיות.

מקט: 4-1156-10
וידוי חשוף ובלתי מתנצל של אדם פרטי שבתוך כך, מתאר למעשה את תכלית הכאב האנושי: תשוקתנו האחת לאחוז במה שלנצח […]

קורה שסיפור נולד לא במקרה

מה הייתם עושים, לו בגיל די מתקדם — נאמר 52 — אתם נשואים עם ילדים עוד מעט גם נכדים… להיות נשוי מאהבה — עד לפני איזה זמן זה היה משפט שבא עם סימן קריאה שעם השנים הפך לשלוש נקודות.

אבל אתה אוהב, והיא אותך. אולי.

ויש גם אהבה לא ממומשת אחרת שאולי מחכה.

ואז אתה פוגש בה במקריות, או שלא במקרה. היא בכלל מעיר אחרת, אחרי כמה שנים כבר אי אפשר אחרת, ואתה מבין שרק היא, ורק אותה, ועכשיו מתבקש לשאול, איך ולאן?! ואתה חושב, אם רק אפשר היה שהכול יהיה ללא השאלות.

פגשתי אותה לגמרי במקרה, כמו ברוב הסיפורים, בטח בסרטים. הולך ברחוב בעיר זרה, כמו שרק ירושלים יכולה להיות זרה. ‘עיר זרה’ זה תמיד טוב לסיפורים. עומד בחלון של חנות ספרים, מתלבט אם להיכנס, כי להיכנס זה אומר להוציא עוד כסף שלא תכננתי, ולשוב לביתי עם עוד כמה ספרים שלך תדע מתי אקרא אותם כי הם יצטרפו לערימה שכבר מחכה לי ליד המיטה… הרי אני לא ישן הרבה, לכן לא מבלה הרבה במיטה, ולכן לא אגיע לספרים הללו כל כך מהר.

אז אני רק בוחן, מסתכל, ואז, אני מרגיש בנוכחות חדשה. מעט מאחורי, בצד ימין, רואה צדודית מביטה בחלון, לא יודע על מה נחות עיניה, לבושה בשחור, מידה גדולה, מסתירה את גופה? צו והאופנה? בידה מחזיקה כוס שקופה עם קשית ומשקה שנראה כמו לימונדה… חיננית ומאירה את הזמן באור נעים לעין. אני שם עצמי בוחן ספר, מחפש את הספר שנראה הכי אינטלקטואלי בחלון… מתקרב כביכול לראות אותיות קטנות… היא לא מגיבה. חושב לעצמי שאני לא באמת מעניין אותה, אז אני עוזב.

שעתיים לאחר מכן, כאן אולי אפשר שאני שכותב את הדברים, לא מדייק בדקות ושניות אבל זה נדמה ששעתיים, אפשר לכתוב על השעתיים הללו מאוחר יותר, כי ההליכה, הרחובות, האפשרויות, המחשבות, של השעתיים הללו יכולות לפרנס ספר לעצמו אבל אני לא סופר, אז אני לא אתעכב…

התיישבתי ליד אחד השולחנות הקטנים המאכלסים את ‘תמול שלשום’. למה דווקא שם? כי ככה זה, כשאני מגיע לירושלים זה המקום הנעים לי ביותר, ואולי כך גם אחשב בעיני עצמי כאיש של ספרים, ואולי בעיניי אחרים? אחרות? משחק תפקידים.

אני נכנס, מתיישב, מבט מהיר סביב, מזמין קפה מתובל בוויסקי, אין ספק שהשעה מתירה זאת. ניגש למדף ספרים, מחפש… חוזר לשבת עם ברדיצ’בסקי מאובק — ‘מעמק רפאים’. כשהקפה מגיע, מניח את הספר ליד כוס הקפה, עושה לעצמי מן טקס קטן, הכנות לקריאה ולשתייה. מוריד את משקפי הראייה, פותח את הספר ובזווית העין, לאחר דקות ספורות אני קולט את הכניסה שלה. מתיישבת במרחק שני שולחנות, מניחה תיק על הכיסא וניגשת למדף.

איך ייתכן?! אני שואל. כמה מקריות יכולה להיות בחיים? לא זוכר שנדברנו להיפגש.

‘אני זוכר יום אחד שבו החלטתי שאני לעולם לא אשתמש בקלישאה ‘פעם שלישית גלידה’ ובכלל זאת רק פעם שנייה, אז בטח לא נדבר על גלידה אבל אפשר להצטרף עם הקפה שלי?’

‘כן’. והחיוך הזה. טוב, החיוך הזה יקבל התייחסות מיוחדת מאוחר יותר. ‘אתה יכול. ואני חשבתי דווקא כן על הגלידה והפעם השלישית’.

טוב, עכשיו אין לי ברירה, רק מהנימוס אני חייב לשבת. ‘הבעיה היא להתגבר על המבוכה ועל מה מדברים’?

‘אתה לא עושה רושם של אדם נבוך או ביישן’.

‘איזה רושם אני עושה’?

‘נו, שב כבר, לא ממש נעים לי שאתה עומד ככה מעליי… עוד יחשבו שאתה מתחיל אתי’.

‘לא ארצה שיחשבו ככה. ומי דרך אגב עלול לחשוב את זה’?

‘אין מצב שאני אהיה כאן ולא יהיה פה מישהו מהשכונה שלי, או מהמכירים, או משפחה… ככה זה אצלנו…’

‘אצלנו’?

‘במגזר’

???

‘דתיים, או דוסים, איך אתה קורא לנו’?

‘אההה, את כבר מניחה שאני מסווג אנשים לפי מגזרים? לרגע לא חשבתי…’

‘שאני דתיה. איך נשים דתיות צריכות להראות בעיניך’?

‘את מתקיפה אותי? עוד לא אמרתי כלום’.

‘סליחה’.

‘אין צורך…’

הדיאלוג הזה אמיתי לגמרי, זה לא מסוג הדברים שנוטים לשכוח. חשבתי שתוך כדי הדיבור והרצון להיות רהוט ושנון, רציתי לבחון מי יושבת מולי. כי מה לעשות אני מודה, אני מאלה שחשוב להם המראה החיצוני. ולא רק היופי הפנימי, שאני רק מרגיש שהוא קיים שם.

אז דמיינו לעצמכם אישה בשנות השלושים, הדבר הראשון שאני שם לב זה העיניים. אי אפשר אחרת. הן בולעות אותי. כחול עמוק, והנה באה עוד קלישאה, הכחול העמוק הולך עם עצב. עצב גדול. והעיניים האלה לא מרפות. נעוצות בי, לא מפלרטטות, לא מעוצבנות, לא מושפלות, בוחנות כמו בעוד קלישאה ידועה — מנסות לחדור אותי.

‘אז נדלג עכשיו לשלב הבא?’ היא חייכה והגומה בפניה העמיקה, ‘נדבר על הספר שיש לך ביד’?

‘עכשיו אני קצת נבוכה… לא יודעת… היא משוררת שגרה בשכונה שלי… אני אוהבת את השירים שלה…’

‘מזמן לא פגשתי אנשים שקוראים שירה’.

‘שחצן’.

‘בגלל מה שאמרתי? למה’?

‘לא יודעת. ככה זה נשמע… הכול…’

‘לא, אני לא. באמת שלא. אני סתם אדם תוהה וטועה…’

‘שחצן. בדיוק. כל המילים האלה שלך האופן בו אתה מדבר. האופן בו אתה מביט’. והיא שלחה יד להפוך את הספר שבידי, הביטה רגע בכריכה . דפדפה לתוכן העניינים.

‘פעם קראתי משהו שלו. לא זוכרת כבר. ‘מעמק רפאים’, אה, זה קטע… אתה יודע שהיית קודם בעמק רפאים כן, זו השכונה. שמתי לב, כי …’

‘כי מה’?

‘שמתי לב כי שאתה לא משם, לא יודעת ככה הרגיש לי, ומשהו בנוכחות שלך…’

‘עכשיו את באה לי עם נוכחות..’ זה קצת מביך…

‘הוא מהאנשים שיש לי אליהם געגוע גדול, אין עוד אנשים כאלה היום… אני חושב שהוא השפיע על הרבה סופרים אחריו’.

‘לא ממש מכירה. אני יודעת שאני בחוסר גדול של ידע על סופרים’

‘אין דבר כזה חוסר גדול. גם אני לא מכיר את כולם. אי אפשר לקרוא הכול’.

‘ואתה אומר שאתה לא שחצן’.

‘הקטע שלך עם השחצן הזה’?

‘סתם. זה מוצא חן בעיניי’.

ואני לא יודע אם זה היה באותו הרגע או איזה רגע בפעם אחרת, אבל שוב המבט הזה בעיניים עם החיוך שאף פעם לא ראיתי כמותו, קצת מבויש, קצת מהוסס קצת שואל, קצת מתריס. קצת מהכול. מסקרן ומגרה. והגומה בלחי שבולעת את הכול.

‘אני חוזר רגע לאחור… אמרת משהו על כן גלידה ועל כן פעם שלישית… אז’?

‘אז’?

‘זה יקרה’?

‘אולי… אולי… ‘

שתיקה ארוכה או שנדמה לי.

‘מה אתה אומר’?

‘מה אני אומר? שזה נראה לי מאד’.

‘אני לא פנויה, אתה מבין. נשואה. שלושה ילדים’.

‘אני לא מתחיל אתך או משהו… רק שמרגע לרגע זה יותר מעניין… אני מתעניין…’

‘אין במה. אני לא ממש מציאה כפי שאתה רואה’.

‘לא. אני לא רואה. לא מחפש מציאות… ואת מה שאני כן רואה זאת נקודת המבט שלי, אל תתערבי לי בנקודת המבט. מה מצחיק עכשיו’?

‘לא מצחיק. עכשיו אני נבוכה’.

‘חשוב שתהיה הדדיות’.

‘ספר לי עליך. למה אתה נאנח ככה’?

‘מה לספר? תשאלי שאלות…’

‘מאיפה, מה עושה’?

‘שאלה מסובכת. באמת. אני חי את חיי בקיבוץ שבגליל. ועושה מיני דברים. מתפרנס מהוראה’.

‘מעניין, מה אתה מלמד’?

‘חזון’.

‘חזון’?

‘אומנתי ואולפתי להיות מורה להיסטוריה, אבל חשבתי שזה כל כך לא מעניין לדעת על מה היה ועל עובדות ומספרים ותהליכים היסטוריים, אז חשבתי על חזון — למשל מה יהיה חזון הציונות אחרי שקמה מדינת ישראל? או מה יהיה החזון שלפיו יקיימו את המדינה לאורך זמן — ואפשר לבדק חזון — למשל של המהפכה הצרפתית לפי הצרפתים שחיים היום… ואז מחפשים מקורות לחזון ושואלים מה התממש ומה בעיקר לא התממש ולמה’.

‘שאלתי שאלה פשוטה לא מסובכת. אתה מסבך. אתה כזה כי אתה רוצה לעשות עלי רושם? אתה מוזר’.

‘תגדירי מוזר’.

‘לא יודעת. ככה אני מרגישה. לא רגילה לדבר ככה עם אנשים. אתה מביך אותי במבטים שלך’.

‘מצטער, אין לי כוונה כזאת’.

במשך כל השיחה הזאת אני נמשך אל העיניים הבוחנות. מרגיש משהו. מה? כל הזמן הגומה הקטנה בלחי שנפתחת עם חיוך ואי אפשר להתיק את המבט.

בשבועות הבאים היא תגיד כמעט בכל שיחה אם בטלפון או בצ’אט הקבוע שלנו, שהיא לא זוכרת את הפנים שלי. שאני חומק לה.

ואחרי חודשיים, למדתי להכיר את האינטונציה כשכואב, את הצבע הבלתי נראה של הפחד, את ההשפלה במילים שהיא שומעת, להיכנס לתוך עולם של הסיוט בו היא חיה.

והיא: ‘זה לא שום דפוס וזה לא מעגל אלימות. מבחינתי זה אופי של איש ואין לי מה לעשות עם זה. ותפסיק כבר להגיד לי ‘אישה מוכה’. אני לא’!

היא תבוא לת’א לפגוש אותי. ואחרי ההצגה ‘שונאים סיפור אהבה’ היא באה לפגוש אותי. נכנסה לאוטו. ישבנו שותקים דקות ארוכות עד מאד. ונסענו לטיילת בעג’מי. ושתקנו. והתנשקנו.

חזרה למכונית ונסעה את כל הדרך לירושלים. ואחרי שבועיים אני באתי. וישבנו על ספסל בחורשה בלב העיר. והידיים ליטפו ורפרפו. והשפתיים נפגשו והלשונות העמיקו…

אז אני משוגע ואת מירושלים.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.