שרה

רומן שלישי זה של מיכאל פריאנטה "שרה – נולדתי ללא זהות" מעמיד את הקורא בפני תעלומה פסיכו-גֵנֵאַלוֹגִית כפולה: חיפוש אחר שורשיה של הגיבורה המתעורר בגיל שתים-עשרה לאחר לידת אחות בשם Aimée (אהובה); חידת האימוץ על ידי אב יהודי ממוצא פולני, ניצול אושוויץ, שורד יחיד מכל משפחתו. רעייתו יהודייה-טוניסאית שכל רצונה להרות וללדת מפרי בטנה.
אהבתו המופרזת של האב לבתו המאומצת ודבקותו בשם "שרה" מעוררים תהיות רבות. החזרה של שרה על לידת ילד לאב לא ידוע והסובל מחוסר נוגדנים גורמת תחושת אשמה המובילה אותה לנטישת חיפוש אחר הוריה הביולוגיים כדי להתמסר כל כולה לבנה.
במסע מטלטל זה, המחבר מאפשר לנו לחוות חקירה אנליטית עם יחסים מורכבים הגורמים להתפתלויות נפשיות ולהפתעות. כתיבה אותנטית זאת מציעה רומן האוחז את הקורא במתח לאורך כל הסיפור.

מקט: 001-4240-002

רומן שלישי זה של מיכאל פריאנטה "שרה – נולדתי ללא זהות" מעמיד את הקורא בפני תעלומה פסיכו-גֵנֵאַלוֹגִית כפולה: חיפוש אחר […]

---

לידתה של אחותי הקטנה הסעירה את חיי. עד אז הייתי בת יחידה להוריי, ללא בעיות מיוחדות – נסיכה מפונקת, במיוחד עבור אבי. אולם, השם שניתן לאחותי, “אֶמֶה” (אהובה), עורר בי תהיות רבות. מדוע הוריי לא נתנו לי אותו? הייתי פחות אהובה? אימי סירבה להסביר לי את מקורו של שם זה. בעומק נפשי הייתי מוצפת תהיות ומוצפת רגשות מעורבים.

הייתי אז בת שתיים עשרה, והחיים בבית השתנו מקצה לקצה. חסל סדר הארוחות המשפחתיות. אבי החל למלא את המקרר במנות של אוכל מוכן: פיצות, המבוגרים, גבינות, ירקות ופירות. הוא הרבה לשהות מחוץ לבית וכשהיה שב מוקדם יחסית, הוא נהג לקחת אותי לארוחות במסעדה.

אהבתי מאוד סושי, שאמנם היה נדיר עד אז, אך אבי גילה אותו במהלך ביקוריו התדירים ביפן. הוא אף לימד אותי את השימוש במקלות אכילה. אימי העדיפה בדרך כלל להישאר לבד בבית עם התינוקת שלה. היא גם לא הרשתה לי לקחת אותה בידיי. “אני פוחדת שתחמוק מזרועותייך”, נהגה לומר.

לפני ההיריון, אימי נהגה להיעדר לעיתים קרובות. היעדרויותיה הנשנות עלו בזיכרוני. היא הייתה יוצאת מהבית מוקדם בבוקר וחוזרת בערב, חיוורת, תשושה וטרודה. אבי ליווה אותה בכל פעם שהתאפשר לו. מאוחר יותר, נודע לי שהיא ניסתה בנחישות להרות באמצעות הפרייה מלאכותית. כשסוף סוף הצליחה, היא הייתה מרותקת רוב הזמן למיטה, בעיקר במשך שלושת החודשים הראשונים להריון. למזלנו, הייתה לנו עוזרת בית שבאה בכל יום, טיפלה בבית ועזרה לאימי, ככל האפשר, בהכנותיה לקראת הלידה.

אימי הייתה בת בכורה למשפחה יהודייה-תוניסאית והיו לה עוד שלוש אחיות ושני אחים. עם עינייה הכחולות וצבע עורה הבהיר היא לא דמתה לאף אחד מהם. משפחתה הגדולה הייתה מלוכדת, מלאת שמחה ואהבה חגיגות. לעתים, דיברו האחיות ביניהן בערבית. בחברתן, אבי נראה כאילו בא מעולם אחר. הוא דיבר מעט, היה תמיד שקוע במחשבותיו ונראה בדרך כלל מנותק. ‘אברום’ כפי שכולם כינו אותו היה מבוגר בעשרים ושתיים שנה מאימי. הוא מעולם לא דיבר על עברו. ידעתי רק שהיה בן יחיד להוריו שניספו עם שארית בני משפחתו במחנות הנאצים.

מספר ימים לאחר הגעתה של אֶמֶה לביתנו קיבלתי את המחזור החודשי הראשון שלי. לא ידעתי דבר על גיל ההתבגרות ואימי לא העלתה בפניי מעולם את הנושא.

למזלי, חברה מהכיתה שהתנסתה בזה חודשים קודם לכן ליוותה אותי. טיפות הדם הראשונות הן תמיד מקור לייסורים עבור נערה צעירה שמגלה לבדה שהיא עומדת להפוך לאישה.

 

היה זה ביום בו נפל ה-סְקָד הראשון בקרבת תל אביב, ששיגרה עירק לישראל עם תחילת מלחמת המפרץ הראשונה. לעולם לא אשכח את התאריך הזה. אבי היה אחוז חרדה וחשש לסוף המפעל הציוני… נראה היה שמלחמה הזו עוררה אצל אבי את הזעזועים הפנימיים הקשים ביותר. הוא לא היה מודע למצב שלי, ממילא זה לא היה אמור להיות עניינו. למרות המלחמה, השינויי שחל בי העסיק אותי מאוד. השוויתי את מצבי לסטירה שאימהות נהגו לתת לבנותיהן ביום קבלת המחזור הראשון שלהן. על פי המסורת הצרפתית, סטירה זו אמורה להיות האחרונה מאחר שהילדה הפכה לבוגרת.

אבי המשיך לחגוג את יום הולדתי כמדי שנה בקול תרועה. לא אהבתי את האירוע הזה, גם לא את אורחיו. שנאתי את מבטיהם של קרוביי המשפחה שלי. לחישותיהם ומבטיהם הסקרניים ומלאי הרחמים הפריעו לי. חוץ ממַרְטִין, אחת הדודות שלי, שדווקא הפגינה כלפיי חמלה מופרזת. היא אף דרשה זאת מילדיה, מה שהציק לי עוד יותר. נמנעתי מלהזמין חברות מהכיתה לחגיגת יום הולדתי, משום שהחגיגה ממילא הייתה כולה של הוריי. סבלתי, עד שבגיל ארבע עשרה דרשתי את ביטול האירוע המעיק הזה.
***

היות ונולדתי בחודש יולי, חגיגת יום ההולדת שלי הפכה לחלק מחופשת הקיץ. בגיל חמש עשרה, הורי שלחו אותי בפעם הראשונה לאנגליה למשך הקיץ. בבית הארחה קרוב למנצ’סטר ביליתי שלושה שבועות במסגרת תוכנית ה-סַמֵר סְקוּל. נשלחתי לשם כדי לשפר את האנגלית שלי, אך למעשה, הכיתה הייתה כמעט כולה פרנקופונית כך שדיברנו בינינו לרוב בצרפתית. לשמחתי, השיעורים ניתנו על ידי מורים אנגליים, כך שבכל זאת למדתי משהו.

היינו כעשרים תלמידים שבאו מצרפת, בלגיה, שוויץ, קנדה ושניים או שלושה מגרמניה. כולם בגיל ההתבגרות וממשפחות אמידות. הוריהם של אחדים היו גרושים, ואחרים היו בעלי משפחות מורכבות. האווירה החברתית מחוץ לשיעורים לא נעמה לי ובכל זאת רציתי שהשהות תתארך. הייתי זקוקה ליציאה מסיר הלחץ המשפחתי. התאים לי מאוד להיות מרוחקת מאימי ומעיסוקיה האובססיביים.

כאן, הכרתי את סֵלִיה, נערה משוויץ הפרנקופונית. כמוני, היא הייתה רזה לא גובהה מדיי ונראתה כמו שחיינית מקצועית. שערה היה בלונדיני וקצר ועיניה היו כחולות. היא תמיד לבשה חולצות טריקו צמודות לגוף. בניגוד אלי, שדיה היו שטוחים, בעוד ששלי היו דיספרופורציוניים ביחס לגופי, מה שגרם לי לאי נוחות. אולם, היה לנו הרבה מן המשותף, בעיקר אהבת הטבע. נהגנו לטייל שעות ארוכות, בגינות ובפארקים של האזור. התלמידים שאהבו מוסיקת רוק, לא החסירו אף קונצרט של הלהקות המקומיות. הנערים, שהיו עדיין ילדותיים, העדיפו את משחקי הביליארד והכדור רגל שולחן שהוצבו בלובי של בית המגורים.

 

כבת להורים גרושים, סליה חלקה את חייה בין ביתה של אימה לבין זה של אביה. אימא שלה, שהייתה רק בת 19 כשילדה אותה, נהגה לצאת לבלות לעיתים קרובות בערבים והייתה עסוקה בכיבוש לבבות. כשסליה הייתה אצלה, היא הרגישה בודדה. אצל אביה, היא נאלצה להתמודד עם שני בניה של בת זוגו. אחד מהם היה בן גילה. הוא דחה אותה ומירר את חייה. להבדיל מאבא שלי, שלפחות העניק לי תשומת לב ואהבה כשהיה בבית, אביה היה אדיש לחלוטין כלפיה. הוא התגורר אצל בת זוגו, והיה למעשה תלוי בה. בהשוואה לסליה, הייתה לי תחושה שחיי היו טובים יותר, בעיקר יציבים יותר.

גרנו ב-נוֹיִי סוּר סֵין, עיר שקטה ובורגנית. ליתר דיוק ב-אִיל דֵה לַה זֵ’ט. אהבתי להימלט אל תוך הצמחייה הסבוכה שמילאה רובע יוקרתי זה. הייתי מתבוננת שעות ארוכות בספינות התיור ובסירות ששטו על נהר ה-סֵין. ישבתי תמיד על ספסל מבודד ונהגתי להקשיב באוזניות לשירים צרפתיים בנגן המוסיקה שלי. בַּרְבַּרַה, וְרוֹנִיק סַנְסוֹן ומִישֵׁל בֵּרְזֵ’ה היו בין הזמרים המועדפים עלי.

 

בימים שטופי שמש, צפיתי בדייגים שהחזיקו בחכתם שעות ארוכות. בסתיו, עקבתי אחר הציפורים שנדדו אל עבר יבשות חמות יותר. התרשמתי מריקוד המעוף האחיד שלהן כשחגו מעל הפארק. הצטיידתי לפעמים במשקפת כדי להתבונן בהן. ממש כמו צפרית. הן נראו לי מפוטמות יותר בעת חזרתן באביב. נראה שהן נהגו לאגור שומן שהיה אמור להעניק להן את הכוח הדרוש להשגת יעדן הרחוק.

עם שובי הביתה, נהגתי להתבודד בחדרי, בעיקר כשנכחו אורחים בבית. מצבי הרוח של גיל ההתבגרות הפכו אותי לבלתי צפויה ומראה גופי שהפך יותר ויותר נשי הדגיש עוד יותר את אי הנוחות שחשתי.

ככול שאחותי גדלה הקנאה שלי הלכה והעצימה את סבלי. היא דמתה יותר ויותר לאימי ולא היה דבר משותף ביני לבינה, שום דמיון משפחתי שיאפשר לי להרגיש קרובה אליה. היו לה עיניים כחולות כמו אלה של אימי. שלי היו חומות עם ריסים סמיכים ושחורים. שיערה החלק והזהוב הזכיר שיער של ילדה סקנדינבית. שלי היה שחור ומקורזל ודמה יותר לזה של זמרת אפרו-אמריקאית.

אימי טיפלה בבתה כאילו הייתה זאת הילדה הראשונה שלה. לא היה לה יותר פנאי עבורי למרות ניסיונותיי הרבים להשיג את תשומת לבה. עקבתי בדאגה אחר מעשיה ותנועותיה. דבריה והערותיה פגעו בי לא פעם. השוויתי, ללא הרף, את התנהגותה כלפי אחותי לזאת שהייתה לה כלפיי בילדותי, כאילו התכוננתי להתחשבנות בעתיד.

ספרים עבור אימהות טריות נערמו בחדר של אֶמֶה. למעשה, מאז לידתה, אימי ישנה איתה כאילו החליטה בהזדמנות זו להפסיק לחלוק את חדר ההורים עם בעלה. אף אחד מבגדיי התינוקות שלי ומהצעצועים שלי לא נשמרו עבורה. גם לא עגלת התינוקות שאבי קנה בחנות יוקרתית ונותרה כחדשה. אימי נתנה אותה במתנה לאחותה עוד בזמן ההיריון. אמונותיה הטפלות מנעו ממנה להחזיק חפצי תינוקות לפני הלידה. בכל פעם שאֶמֶה חשה ברע, אימי רצה איתה אל רופא הילדים ומאז כניסתה לגן, היא לקחה אותה כל בוקר ושבה להביאה בכל ערב. היא לא סמכה עלי ואפילו לא על בעלה. היא רצתה לשלוט בכל מה שקשור לחייה של הילדה היקרה שלה.

הספק אודות השתייכותי המשפחתית החל לכרסם בי. הוא השתלט, אט אט, על מחשבותיי. התחלתי לתהות ללא הפוגה על שורשיי. אלה של אבי לא היו ידועים לי כלל, כאילו היו נצורים בכספת. אלו של אימי נראו לי כל כך שונים שלא מצאתי דרכם כל קשר אלי. לא חַסר לי דבר ובכל זאת הייתי נערה אומללה. בגיל חמש עשרה, גובהי היה 1.65 מ’. מבנה גופי החל למשוך אליו מבטים מביכים. אפילו אלה של אבי הציקו לי, למרות שאהבתי אותו מאוד. הערצתי במיוחד את שתיקתו. הכריזמה שלו דרשה כבוד. הייתי גאה בהצלחתו, במסירותו לעבודתו ובעמידתו במצבים קשים.

אבי עמד בראש רשת חנויות שהייתה פזורה בכל רחבי צרפת. הוא נהג לנסוע הרבה. בהיעדרו, אתגרתי את אימי ללא הרף. היעדרויותיי מהבית לא הדאיגו אותה כלל וכלל. אני חושבת שהן אפילו התאימו לה. הרגשתי שכלום כבר לא הלך בינינו. התרחקתי ממנה יותר ויותר והיא נותרה אדישה להתנהגותי. היא השקיעה את כל תשומת ליבה במערכת היחסים הבלעדית שלה.

 

יום אחד סיפרה חברה מהכיתה על תחושה מעיקה שרדפה אותה. היא הייתה בטוחה שננטשה כתינוקת בתא בכנסייה ששמש בזמנו צעירות שהרו מחוץ לנישואין ולנשים שרצו להפטר מתינוקות לא רצויים. תהיתי אם תא כזה עדיין קיים? נגשתי לכנסייה שהייתה בקרבת מגוריי ומצאתי שם רק מבטים סקרניים. חברה אחרת אמרה לי בבירור כמה הייתה שמחה להיות מאומצת על ידי דודתה. אימה הביולוגית מתה ממנת יתר של סמים.

שתי חברותיי העצימו את חששותיי. גם אני הייתי טרודה מאוד ממקור שורשיי. אולם, לא העזתי אף פעם להעלות את הנושא. אהבתי פחות ופחות את בית הספר. ניצלתי את נסיעותיו התדירות של אבי אל מחוץ לצרפת, ונעדרתי משיעורים רבים. לפעמים אף המצאתי מחלות. לאט לאט התחלתי לפתח הפרעת אכילה. הרגשתי שחברותיי לכיתה סירבו להבין את השינוי שחל בי. התרחקתי אפילו מאלו שאיתן חלקתי הרבה במשותף.