החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
על יעקב שגיא

הסופר והמשורר יעקב שגיא נפטר בשנת 2016. כך כתב על עצמו בגב ספרו האחרון "אימא עננה": "העצים ביער צומחים על קרקע מזון שהשאירו קודמיהם." התחלתי את 'חיי הבוגרים' בגיל שלוש וחצי ביער. זה היה בשנת 1941, מיד עם פלישת הגרמנים ... עוד >>

אימא עננה

מאת:
הוצאה: | 2015-01 | 96 עמ'
זמינות:

29.00

רכשו ספר זה:

הסתכלתם פעם בשמיים ביום בהיר?

בכל השמיים הכחולים עד קצה האופק יש רק ענן קטן אחד, בגודל כף יד, קטן ולבן.

זה לא ענן, זאת אמא שלי.

כך פתר הילד ינק את חידת היעלמותה של אמו ביערות פולין בעת מלחמת העולם השנייה. ינק היה אז בן חמש וחצי. מאז הסתתר ונדד ביערות לבדו עד אחרי המלחמה ואיש, לרבות יעקב שגיא עצמו, אינו יודע כיצד שרד. ידוע בוודאות רק שעם תום המלחמה הוא הגיע לבית יתומים. היום אנו יודעים שבית היתומים היה בחוז'וב, ושמשם עבר ללודז' ועלה לישראל עם סרטיפיקט רשמי, כיתום מוצהר, בגיל תשע.

סיפור חיים זה הוא הרקע לספר אמא עננה, מעין ביוגרפיה שחלקה טלאים של זיכרון וחלקה מִבדה ספרותי, השזורה בשפתו הפיוטית ובעושר הדימויים המוכרים משיריו של יעקב שגיא.

מקט: 001-0820-006
מסת"ב: 978-965-565-086-0
ביקורת על הספר
קישור אל הספר בגוגל-בוקס
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


א

"ינק, אל תצא מן הבונקר עד שנחזור," הזהירה אותי אימא, "בעוד יומיים נחזור."

ינק. פעם קראו לי ינק, או אולי זה רק נדמה לי? זמן רב לא שמעתי את השם הזה.

שלוש שנים ביער.

אימא והדוד לא חזרו.

כבר כשיצאו ידעתי שלא יחזרו, כעבור שלושה ימים הייתי בטוח בכך. איני יודע איך, אבל ידעתי. רציתי להחזיק באימא, לאחוז חזק ברגליה ולא לתת לה ללכת. לא העזתי, לא רציתי שתחשוב שאני מפחד, מפחד להישאר בבונקר לבד למשך יומיים שלמים. רציתי להזהיר אותם, אבל לא הוצאתי מילה מפי.

זה כבר היה אולי לפני שנתיים.

יומיים חיכיתי. הצעדים לא קרבו והפתח לא נפתח.

ביומיים הראשונים כמעט ולא ישנתי. הייתי בטוח שאני טועה בספירה כי הייתי עייף, עייף מאוד. הייתי סחוט והזיתי, דמיינתי קולות צעדים ונביחות כלבים.

קולות הכלבים רדפו אחריי. ידעתי שאני צריך לרוץ לבִּיצה. שם יש לי סיכוי, שם אולי הם יאבדו את העקבות, אבל צעדיי איטיים כל כך, כל תנועה נמשכת שניות ארוכות. אני חייב אני חייב להניע את הרגליים ולרוץ מהר יותר, לרוץ ממש, ככה לא רצים. והנביחות קרֵבות ומאיימות. אני יודע, מהשיניים שלהם לא אצא חי. אבל אני לא יכול למהר יותר. אני חייב, אבל איני יכול.

אימא לא כאן, היא עזבה לפני יומיים ואין מי שיעצור בעד הקולות. אימא! אימא! הכלבים ודאי רודפים גם אחרי אימא, הם ישיגו גם אותה. גם רגליה ודאי כבדות ותנועותיה איטיות, כמו שלי, לא מגיבות לצורך הבהול לברוח, להימלט.

לא, אין טעם, הכול אבוד. אני עוצר, מסתובב, מביט לאחור בדיוק ברגע שבו הכלב הענק, האפור, מזנק אלי באוויר, חושף מלתעות, כמו מחייך בטרם ינחת עלי בכל כובד גופו.

האקדח, איפה האקדח? אני חייב לירות בו עכשיו. אך לא, כמו ברק עוברת בי האזהרה: אסור לירות, בכפר עלולים לשמוע. ואני רואה את דודי העומד מעלי ומסביר לי איך משתמשים באקדח, וחוזר ואומר שאסור, אסור לירות, אלא רק כשאין ברירה וכשזה הסוף, ולא רגע לפני כן. אבל הרי זה הסוף, הכלב הזה יקרע אותי לגזרים. אני מרגיש את הכובד שלו נוחת עלי. אני מתגלגל לתהום, נופל ונופל, מתגלגל ונופל.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אימא עננה”