לוחמה בשטח האויב הוא ספר עיון ומחקר העוסק במחתרות, פרטיזנים, לוחמת קומנדו, יחידות עילית מיוחדות ויחידות מוטסות במלחמת העולם השנייה. […]
הקדמה
מלחמת העולם השנייה הייתה מלחמה טוטאלית. כלומר, הצבאות הלוחמים השקיעו את כל משאביהם במאמץ המלחמתי. זה כלל בראש ובראשונה כוח אדם, ציוד צבאי, תעשייה, פיתוח מדעי וטכנולוגי, ידע ומשאבים כלכליים.
מדינות הציר, גרמניה, יפן ואיטליה, שהיו יוזמות המלחמה, הכינו את עצמן היטב להשגת מטרותיהן וזכו לכיבושים מהירים, לפחות בשלוש השנים הראשונות של המלחמה. הצבא הגרמני השתלט על מרבית שטחה של אירופה, בעוד הצי והצבא היפני פעלו באזור דרום מזרח אסיה ובאיי האוקיינוס השקט. הכיבושים הללו הבטיחו למדינות הציר גישה למחצבים, דלק, חומרי גלם ולניצול עושרן של המדינות הכבושות. בהמשך המלחמה הן גם ניצלו את כוח האדם במדינות הכבושות לשמש כעובדי כפייה שעבדו עבורן ללא תמורה.
עד לכניסת ארצות הברית למלחמה בדצמבר 1491, נותרה בריטניה לבדה במערכה. גם לאחר כניסת ארצות הברית למלחמה היה ברור למנהיגיהן: כדי להילחם בגרמנים על אדמת אירופה, נדרש להתארגן זמן רב מראש, ולא לפני אביב 4491. החל מיוני 1491 הייתה זאת בעיקר ברית המועצות שנשאה בעול הלחימה. במזרח הרחוק ובאיי האוקיינוס השקט לא היה סיכוי רב לצי האמריקאי, שהוכה קשות בפרל הארבור, להילחם ביפנים ביעילות לפני אמצע 2491.
במצב שנוצר, ובשל הלחץ הבלתי פוסק של מנהיג ברית המועצות, סטלין, שדרש מבעלות הברית להילחם בגרמנים כדי להקל על הלחץ שבו היה נתון הצבא האדום, חיפשו בעלות הברית דרכים להילחם בגרמנים וביפנים, מבלי לפלוש בכוח צבאי גדול לשטחים שבשליטתן. הדרך היעילה ביותר הייתה באמצעות האוכלוסיות המקומיות בשטחים הכבושים, שחלקן התארגן בתאים מחתרתיים זמן קצר לאחר הכיבוש.
ההתארגנות להתנגדות לכובש התקיימה כמעט בכל מקום. אופי הלחימה נקבע בהתאם למבנה הגיאוגרפי של המדינה. באזורים שבהם היו בעיקר ערים ועיירות, בשטחים מישוריים ללא יערות גדולים, הפעילות הייתה בעיקר במסגרת המחתרות העירוניות. מחתרות אלה ביצעו בעיקר פעולות להעלאת המורל של האוכלוסייה המקומית, עסקו באיסוף מידע עבור בעלות הברית ופגעו באמצעי התקשורת והתחבורה של האויב, בעיקר באמצעות פעולות חבלה במסילות ברזל ובקווי תקשורת.
במדינות שבהן המבנה הגיאוגרפי היה הררי וכלל יערות גדולים וצפופים שהקשו על כניסת כלים ממונעים, פעלו הפרטיזנים. בניגוד למחתרות העירוניות, הפרטיזנים היו למעשה קבוצות דמוי צבאיות, בחלקן לבשו מדים, תפקדו בשרשרת פיקוד צבאית והתמקדו בעיקר בלוחמת גרילה. הם יצאו ממחבואם, בין שבהרים ובין שביערות, תקפו שיירות אספקה, פגעו בחיילי האויב וביצעו חבלות בקווי תקשורת ותחבורה. במקומות מסוימים, פעילות הפרטיזנים הייתה כה יעילה, שהגרמנים נאלצו להקצות כוחות גדולים כדי להיאבק בהם, דבר שפגע בכושרם הצבאי.
למעשה המחתרות והפרטיזנים לחמו למטרה משותפת: סילוק הכוח הפולש מארצם. ההבדל המשמעותי היה בשיטת הלחימה. לשני הארגונים היו קשיים רבים ולכל שיטת לחימה היו יתרונות וחסרונות.
המחתרות העירוניות נרדפו על ידי המשטרה המקומית, שברוב הארצות שיתפה פעולה עם הכובש, האס-אס והגסטפו. יתרונן היה טמון ביכולתן להיטמע בתוך האוכלוסייה המקומית, למצוא מקומות מסתור ולנוע בערים בחופשיות. הסכנה הגדולה הייתה בהחדרת סוכנים לשורותיהן, ובעיקר מלשינים. מלשינים נמצאו בכל מקום: חלקם פעלו מתוך בצע כסף, אחרים ממניע אידיאולוגי, והם היו המסוכנים ביותר בעבור אנשי המחתרת. הקושי המרכזי היה בהשגת נשק, וכאן נכנסו לתמונה בעלות הברית, שעשו מאמצים להצניח ציוד לחימה למחתרות השונות.
המחתרות גם נבדלו ביניהן בתפיסותיהן האידיאולוגיות. כמעט בכל מדינה הייתה מחתרת לאומנית ומחתרת קומוניסטית. האידיאולוגיה הקומוניסטית הצליחה לנטוע את שורשיה בכל מדינות אירופה וגם במזרח הרחוק. ברוב המקרים, הייתה זו ברית המועצות שסייעה למחתרות הקומוניסטיות, אם כי במהלך המלחמה גם בעלות הברית המערביות תמכו בארגונים אלה.
הפרטיזנים לעומת זאת פעלו באזורים שבהם הצבא הגרמני והיפני התקשה לפעול. לא במקרה הפרטיזנים היעילים ביותר היו ביוגוסלביה, שרובה מכוסה בהרים גבוהים שאינם עבירים לרכב ממונע, ודאי בחורף. הקושי העיקרי היה בהשגת מזון, ולשם כך הם נעזרו באוכלוסייה המקומית שברובה הייתה אוהדת את מאבקם. הגרמנים והיפנים ניסו לקטוע את אספקת המזון לפרטיזנים באמצעות הפעלת טרור על האוכלוסייה הכפרית במדינות אלה.
למחתרות ולפרטיזנים היו קשיים רבים, במיוחד בשלבים הראשונים של הלחימה.חלקם מעולם לא שירת בצבא או אחז בנשק והיה צורך להדריכם, במיוחד בכל הנוגע בטיפול באמצעי חבלה, שלרובם לא היה ניסיון בהם. אך הקושי הגדול ביותר היה בהשגת נשק: רוב הנשק שנאגר בתחילה היה אקדחים לשימוש אישי ונשק שנלקח מחיילי האויב שלחמו בהם.
ראשי בעלות הברית, בראשם וינסטון צ'רצ'יל, ראש ממשלת בריטניה, שנכנס לתפקידו ב-01 במאי 0491, הבינו שהשימוש במחתרות המקומיות והפרטיזנים באירופה מהווה את הדרך היחידה שבה יכולה הייתה בריטניה להשיב מלחמה. על כן הוא הורה על הקמת ארגון חשאי בשם 'המנהל לשירותים מיוחדים' (Secret Operations Executive EOS), כדי לסייע בארגון מחדש של המחתרות והפרטיזנים, לאמנם ולציידם בנשק. מטרת הארגון שהוקם בהוראת צ'רצ'יל ביולי 0491 הייתה "להבעיר את השטח", כפי שנאמר על ידו. לאחר כניסת ארצות הברית למלחמה הוקם הארגון האמריקאי המקביל, 'המשרד לשירותים אסטרטגיים' (ecivreS cigetartS fo eciffO – SSO).
ארגונים אלה היו אחראים על ארגון שורות המחתרות, איחוד הכוחות, מניעת חיכוכים ביניהם על רקע אידיאולוגי, לאמנם ובעיקר לציידם בנשק. סוכני EOS ובהמשך של SSO הועברו לשטחים הכבושים כדי לסייע בפועל. בין הסוכנים היו גם נשים רבות. ארגון EOS כלל אגפים שונים, וכל אגף היה אחראי על מדינה באירופה שבה הייתה פעילות מחתרתית. לא פעם נאלצו בעלות הברית לבחור בקבוצת מחתרת מסוימת, בשל סכסוכים, פוליטיקה פנימית וקווים אידיאולוגיים שונים בין המחתרות השונות. כך למשל היו מחתרות קומוניסטיות שקיבלו סיוע לא מבעלות הברית מהמערב, אלא מברית המועצות.
שיטות נוספות לפגוע באויב מבלי לפלוש לשטחו כללו פשיטות מקומיות שביצעו קבוצות קומנדו קטנות ומאומנות היטב ללוחמה מסוג זה, הן באירופה והן במזרח הרחוק. פעולות הקומנדו היו לרוב מקומיות, נמשכו בין כמה שעות לכמה ימים, ובסיומן הכוח נסוג חזרה. פעולות אלה הציקו לגרמנים, פגעו בחיילים ובציוד, בקווי תקשורת ובתחנות מכ"ם, ואילצו את הגרמנים להציב כוח הגנתי גדול, בעיקר בחופים, דבר שפגע בכושר הניהול בזירות האחרות במלחמה.
במהלך המלחמה הקימו בעלות הברית יחידות מיוחדות, שהיו למעשה יחידות קומנדו למטרות מסוימות, בדומה ל'שירות הספינות המיוחד' או הרנג'רס (sregnaR) האמריקאי. הן גם ביצעו פשיטות מקומיות, תוך ניצול המומחיות שלהן בשטח.
במהלך המלחמה נזקקו בעלות הברית לכוחות פשיטה גדולים, שהיו מסוגלים לפעול בעורף האויב לפרקי זמן ארוכים יותר ולהחזיק בשטח עד להגעת כוחות הקרקע הסדירים. כוחות אלה היו האוגדות המוטסות. בתחילה לבריטים הייתה אוגדה אחת ולאמריקאים שתיים, ובהמשך הוקמו אוגדות נוספות. בניגוד לאנשי הקומנדו שפעלו בקבוצות קטנות, האוגדות המוטסות היו כוח צבאי משמעותי, מצויד ומאומן להחזיק מעמד בשטח האויב כמה ימים. כמו אנשי הקומנדו, גם הם עברו אימונים מיוחדים של לוחמה בשטח אויב. האוגדות המוטסות כללו כמה חטיבות של צנחנים וגם של חי"ר מוטס באמצעות דאונים.
הספר מחולק לארבעה חלקים, שכל אחד מהם מחולק לפרקים ותתי פרקים.
החלק הראשון עוסק בלוחמת המחתרות והפרטיזנים ובשיתוף הפעולה שלהם עם בעלות הברית. תחילה חשבתי להפריד בין שני הגופים הללו, בשל השוני בשיטות הלחימה, אולם הגעתי למסקנה שהדבר קשה עד כדי בלתי אפשרי. במרבית המקרים יש חפיפה רבה בין פעולותיהם, וקשה להבחין מתי מדובר במחתרת ומתי בפרטיזנים.
הפרק הראשון של החלק הראשון עוסק במלחמת המחתרות והפרטיזנים בגרמנים ובאיטלקים באירופה הכבושה בידי מדינות הציר, בעיקר גרמניה. פרק זה מחולק לתת-פרקים, כאשר כל תת-פרק עוסק בלוחמת המחתרות והפרטיזנים במדינה מסוימת.
הפרק השני של החלק הראשון עוסק במחתרות ובפרטיזנים שלחמו ביפנים בדרום מזרח אסיה ובאיי האוקיינוס השקט.
החלק השני עוסק באנשי הקומנדו, הקמתם, אימוניהם, מפקדיהם והמבצעים שבהם השתתפו.
הפרק הראשון של החלק השני עוסק בקומנדו הבריטי.
הפרק השני של החלק השני עוסק בקומנדו האמריקאי.
הפרק השלישי של החלק השני עוסק בקומנדו הגרמני.
הפרק הרביעי של החלק השני עוסק בקומנדו הסובייטי.
הפרק החמישי של החלק השני עוסק בקומנדו היפני.
החלק השלישי עוסק בכוחות המיוחדים שהוקמו בצבאות השונים.
הפרק הראשון של החלק השלישי עוסק בכוחות המיוחדים שבצבא הבריטי.
הפרק השני של החלק השלישי עוסק בכוחות המיוחדים של הצבא האמריקאי.
הפרק השלישי של החלק השלישי עוסק בכוחות המיוחדים שבצבא הגרמני.
הפרק הרביעי של החלק השלישי עוסק בכוחות המיוחדים של הצבא האדום.
הפרק החמישי של החלק השלישי עוסק בכוחות המיוחדים של הצבא היפני.
החלק הרביעי עוסק בכוחות המוטסים.
הפרק הראשון של החלק הרביעי עוסק בכוחות המוטסים שבצבא הבריטי.
הפרק השני של החלק הרביעי עוסק בכוחות המוטסים שבצבא האמריקאי.
הפרק השלישי של החלק הרביעי עוסק בכוחות המוטסים שבצבא הגרמני.
הפרק הרביעי של החלק הרביעי עוסק בכוחות המוטסים שבצבא האדום.
הפרק החמישי של החלק הרביעי עוסק בכוחות המוטסים שבצבא היפני.
אין עדיין תגובות