החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

'כלום לא קרה…'

מאת:
הוצאה: | 2015-05 | 224 עמ'
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:


שושן-רותם

"כלום לא קרה" מספר על שורדת גילוי עריות משני הוריה, שעברו התעללויות מיניות בשואה והמשיכו לעשות זאת בארץ לבתם.

כשהילדה, שגדלה בינתיים לאישה, מגיעה לבקש עזרה במרפאת בריאות הנפש, איש מהמטפלים לא מאמין לסיפוריה ומגדירים אותה כ"מקרה אישיות גבולית" – "נפגעת נפש". מאותו הרגע עבודתה כאחות מוסמכת מופסקת והיא מוצאת את עצמה מתגלגלת במסגרות לחולי נפש עם טיפול רפואי בהתאם, כלומר טיפול משמר במקום טיפול משקם. הצוות לא נותן לה שום תקווה להבריא. לא מדברים אתה על הקמת משפחה, היא נאלצת להפסיק את עבודתה ואי לכך גם אין לה פנסיה. מלעיטים אותה בתרופות ללא צורך ומצבה מתדרדר.

והאישה הזאת היא… אני.

בגיל 52 מגיעה באקראי למטפלת מומחית לטיפול ב"נפגעות פוסט טראומה על רגע תקיפה מינית" ותוך שנה מצבי משתפר פלאים.

היום בגיל 62 אני אחרי תערוכה, מלמדת נגינה, מנצחת על תזמורת ילדים שהקמתי, עורכת ערבי שירה, מדריכה טיולים מזמרים, כותבת ומרצה ברחבי הארץ וגם שומרת על חולים בלילה בבתי חולים – וחיה חיים מלאים ומאושרים.

מקט: 001-2330-001
מסת"ב: 978-965-565-135-5
סקירה
קטע וידאו/אודיו קשור
מאמר על הספר בעיתונות
ביקורת על הספר
סקירה על הספר בבלוגיה
קישור אל הספר בגוגל-בוקס
מאמר שפורסם על הספר
סקירה
סקירת הספר באתר סימניה
עמוד הפייסבוק

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


הקדמה

באחת הפעמים הרבות שקראתי את הספר של שושן "כלום לא קרה", צד את עיני המשפט: "אי אפשר להבריא מהמצב הזה. אין אף מקרה שהבריא מהמצב שלך".

שושן עשתה את הדרך הקשה והמסויטת ויצאה מקיום ללא עתיד. בגיל 51, היא בנתה לעצמה חיים מלאי תקווה ועשייה. ולי לא נותר אלא לתהות: אם שושן השיגה כל כך הרבה בתקופה קצרה כל כך, איך היו נראים חייה אם הייתה מתחילה אותם עשרים או שלושים שנה מוקדם יותר?

הספר מלווה את שושן שנים רבות, עוד טרם הגיעה אלי לטיפול. גרסתו הראשונה נכתבה בזמן הטיפול של שרי, אך הוא הונח בצד עד לאחרונה. לאחר תום המשפט של שושן נגד רשויות הבריאות, היא חזרה לספר וכתבה אותו מחדש. מתוך מעורבות ובהתרגשות, כתבה את חייה. ולנו לא נותר אלא לקרוא ולהתפעם. חייה של שושן נפרשים מול הקורא המשתומם: בת להורים ניצולי שואה שנצמדו זה לזה וילדו ילדה אחת שספגה את כל מה שעבר עליהם. הכאב, העוני והזוועות חוזרים אליה שוב ושוב, מלווים את ילדותה והיא לבדה, מנסה לשרוד בגיהינום חייה.

נפגעות התעללות מינית בילדות הן שורדות תופת, אשר זקוקות לעד שייתן תוקף למה שקרה להן ויאפשר לבטא במילים רגשות וכאב. שושן הגיעה לטיפול ללא יכולת לתאר את הסבל שחוותה, בגלל שההתעללות החלה בשלב הטרום מילולי. במהלך הטיפול, כמו ילד שלומד ללכת או לדבר, היא למדה לתת שם לרגשות, לאירועים ולקשרים עם האנשים המשמעותיים בחייה. הטיפול היה כמו פאזל הנבנה לאיטו–עוד חלק ועוד פיסת מידע המצטרפים לתמונת חיים שלמה עם עבר, הווה ועתיד.

מתן התוקף בטיפול לכל אשר עברה הן בילדות והן כתוצאה מחוסר ההכרה של מסגרות הטיפול, אפשר לשושן לצאת מהפגיעות של ילדה בודדה שנאבקת מול העולם, לגלות את יכולותיה וכוחותיה ולבנות את חייה מחדש.

התעללות שאינה מעובדת משאירה את האירועים נוכחים, כאילו הם קורים עכשיו ולא כאילו קרו בעבר. העיבוד בטיפול הופך את הזוועות לחלק מהעבר, ולא לאירועים הנחווים בהווה בעוצמה שהייתה להם כשההתעללות התרחשה. לילדה הקטנה שחיה בסיוט לא היה מי שיאשר שהדברים קרו, שהפגיעה קיימת. לכן, בד בבד עם השלמת פאזל החיים, מתגבשת גם החוויה שיש מי שנותן לה יד ומכיר בערך שלה וביכולתה לצמוח.

הספר החשוב הזה מנסה לתאר את הסבל של ילדה שעוברת התעללות מינית על ידי שני הוריה. ילדה, שבתוך הבועה המשפחתית, אינה יודעת שהקשר המוכר לה אינו הקשר התקין בין הורים לבתם. הספר מביא את הכמיהה של מי שרוצה בכל מאודה אהבה וקרבה אך לא מוצאת את הדרך להשיגן, ושל אישה אמיצה שהצליחה באופן מופלא, בעזרת הטיפול הנכון, לבנות לעצמה חיים חדשים ומעוררי תקווה.

העבודה עם שושן הייתה ועודנה זכות עבורי. שושן גדלה ופורחת בתוך הקשר הטיפולי. אנו פוסעות בצוותא בדרך ארוכה, מתבוננות במאורעות חייה הקשים, ומגלות ביחד את כוחותיה ועוצמתה.

הספר נקרא בנשימה עצורה וללא כל אפשרות להניחו מהיד. הקורא יתלווה לשושן במסעה מעורר ההשראה להחלמה ומאבקה לחיים מאושרים ובעלי-משמעות.

אסנת אלבו עטיה, פסיכותרפיסטית

מטפלת בשושן.

  1. :

    מה שקוראים/ות כתבו אודות הספר "כלום לא קרה…"

    o רציתי להגיד תודה על הספר תודה שכתבת אותו ותודה על התהליך שעברת את השראה לרבים ואני בטוחה שכולם יכולים להתרם מהספר שלך אני שמחה לשמוע שאת חיה בשמחה היום מגיע לך את כל האושר והתמיכה בעולם דניאל רדי

    o אני ממש ממש מצדיע לך. אחרי כל מה שעברת – היה לך את הכוח לבנות את עצמך בצורה מעוררת כבוד. את בשבילי האדם המוכשר ביותר. מעריך את יכולותייך בכל התחומים – מוסיקה, חינוך, עבודות יד….. שמח על שהייתה לי הזכות להכיר אותך. המשיכי להיות חזקה ולהצליח בכל התחומים.
    o שושן שלום לך. קראתי את ספרך בנשימה אחת. הרגשתי כאב, זעם, והזדהות עם כאבייך. לא יאומן עד כמה המערכת אטומה. נחמתי הגדולה בקריאת הספר היתה שאני יודעת שאת חזקה ומתגברת. אין מילים בפי להביע את הערכתי הרבה לך, על ההתמודדות ועל האומץ לצאת מול כולם ולספר את סיפורך. יישר כוח מעריצה אותך

    o היי שושן, אתמול סיימתי לקרוא את הספר, ואף על פי שכבר שמעתי מפיך בהזדמנויות שונות אעת עיקרי הדברים, לא יכולתי לחשוב שוב ושוב על הכוחות שעמדו לך להתמודד עם הכול, וגם על האומץ שלך בחשיפת הדברים. בהצלחה!
    o שושן שלום, עוקבת אחרי הפרסומים שלך, נפעמת ונרגשת מהעוז, התעוזה, האומץ והיכולות שלך… לוחצת יד ושולחת חיבוק של חיזוק והבנה….

    o שלום שושן, תודה ששלחת לי את הספר. קראתי אותו בהתרגשות ובהתפעמות מכוח החיים שמפעם בך, מהיצירתיות שהייתה בך מגיל יום ועד עתה ואפשרה לך לשרוד. הצעתי לך חברות בפייסבוק ואני מקווה שתאשרי לי. יש בך כל כך הרבה אור שאני לא יכולה פשוט לשים את הספר על המדף וזהו. אני רוצה לקנות עוד 5 עותקים כדי לתת לאנשים אחרים, גם כאלה שעוסקים ב…..

    o שושן יקרה, השבוע הגיע הספר שלך. פתחתי רק כד להציץ, ממש לא תכננתי לקרוא כבר עכשיו. אבל כמו שהבטיחה אסנת בפתח הדבר, לא הצלחתי להניח אותו מהיד וגמרתי אותו ביום אחד.
    לא ברור לי איך הצלחת לטוות את הסיפור בצורה כל-כך חיה וברורה מתוך כל הכאוס הזה. והכנות הבלתי-מתפשרת כל-כך חזקה (גם במובן מה שזה עושה לקורא וגם במובן החוזק שלך).
    החלוקה לפרקים קצרים חכמה ועושה את העבודה. יש כן בעיה של עריכת לשון והגהה. אם פעם תהיה מהדורה נוספת, אני מתנדבת לטפל בעניין.
    המפגש והטיפול עם שרי מרגש ומרתק. ואת – מעוררת השראה.
    יש לי תהיות ושאלות על כתיבת הספר ועל דברים שנשארו לא ברורים לי. אם את מעבירה מתישהו הרצאה באזור המרכז, אשמח להגיע.
    יישר כח ענק על הספר החשוב הזה.
    בהערכה גדולה מאד,

    o היי שושן,
    קיבלתי אתמול בדואר את הספר ששלחת לי. הספקתי לקרוא חלקים ממנו, והוא מרגש ומרתק.
    המון תודה, ובהצלחה.

    o יקרה יקרה ואמיצה ! אחולים לרגל הוצאת הספר.היכן ניתן לרכוש? חבוק גדול

    o אהובה, הגיע הספר…. מדהים! מעבר לסיפור, כשרון כתיבה! קוראת בזמן פנוי, בזמן שקט בעבודה!
    מעבר לתודה….
    o שושן היקרה, קיבלתי היום בדואר את 2 הכרכים שהזמנתי של 'כלום לא קרה'. מעריצה אותך גם על כושר האירגון. אין לי בנתיים אומץ לקרא. המון תודה !

    o מעניין מאוד וכתוב בצורה ברורה כל כך…

    "כלום לא קרה" – קרה הרבה ואי אפשר להפסיק לקרוא.

    תודה רבה.

    o הספר החזק שלך הגיע שלשום, אני בעומס אבל מוצאת זמן לקרוא. והוא מרתק ♥

    o ואווו, מאיפה אתחיל, מאוד מאוד / נורא רגשת אותי…..
    רק מי שעברה…. יודעת להתפעם ולהרגיש את הדופק הפנימי של מה שאת עברת והצלחת להעביר לספרך. אין לי מילים. רק חיבוק….

    o שושן יקירה ואמיצה
    תודה על השיתוף והכוחות
    ועל שפתחת פתח לעוד נשים נפגעות
    מקווה שגם המוסדות יתעשתו ויטפלו בהן כפי שמגיע להן
    חזקי ואמצי
    אוהבת אותך

  2. :

    האם באמת כלום לא קרה לשושן רותם והיא הגיעה "כך סתם" לגיל 52 אז התרחש המפנה המופלא בחייה? וכמו נולדה מחדש והחלה ללמוד את עצמה, להכיר ולתקשר עם החברה והקהילה כאחד האדם אחרי שסבלה בילדותה גילוי עריות, וטראומות שהובילו אותה למסכת של אשפוזים וטיפול כושל של מערכת הבריאות.

    קראתי את סיפורה העגום של שושן כאשר שוב ושוב עלתה בי תחושת ה"דה זה וו" על מקרים רבים שהמערכת עשתה ככל יכולתה כדי להרחיק אדם מהחברה ולשכנע אותו שהוא סובל מפיצול אישיות או מהפרעה אחרת בכותרת דומה.

    הספר, המביא את סיפורה המטלטל של שושן, חושף את הכישלון המעטפת הטיפולית, לדבריה:, "באתי לבקש מזור לקשיי, הגעתי טובעת במצולות של חיים בלתי אפשריים וזכיתי ליחס מזלזל, במקום לטפל ולהחזירני לעבודה ולחיים. דבקה בי הסטיגמה של 'פגועת נפש' ואפילו ביטוח סיעודי נמנע ממני לעשות".

    במבוא לספר כותבת שושן: "במשך 30 שנה הוגדרתי על ידי המרפאה לבריאות הנפש שבה טופלתי: כ"פגועת נפש". את "הקריירה" כמטופלת התחלתי טרם מלאו לי 28 שנה…"

    האם לא היה אף אדם שפוי במהלך כל השנים האלו שעצר לרגע לשאול למה היא כאן? (תאור מקום ותאור מצב!! ) שהרי ההוכחה הברורה באה רק הרבה שנים מאוחר יותר כאשר שכחה לקחת את התרופה ומאז גם לא שבה אליה- ובאמת

    כלום לא קרה!!!

    ספר הביכורים של שושן רותם, "כלום לא קרה" (הוצאת מנדלי מוכר ספרים), מגולל את סיפורה של המחברת, שורדת גילוי עריות משני הוריה, שעברו התעללויות מיניות בשואה, ובארץ התעללו בבתם שלהם וצילקו את נפשה. במשך שנים ארוכות היא עוברת מסכת ייסורים של טיפולים ואשפוזים ומתגלגלת במסגרות שונות לפגועי נפש. איש מהמטפלים לא מאמין לסיפוריה והם מגדירים אותה כבעלת "אישיות גבולית". הטיפול אותו היא מקבלת הוא משמר ולא משקם; הצוות הטיפולי אינו נותן לה תקווה להבריא ומלעיט אותה בתרופות, והיא נאלצת להפסיק את עבודתה ומצבה מתדרדר. בגיל 45 הפיתרון המוצע לה הוא מעבר למוסד יום לקשישים. נקודת המפנה בחייה מגיעה בגיל 52, אז מגיעה שושן באקראי למטפלת המתמחה בטיפול בנפגעות פוסט טראומה על רקע תקיפה מינית. בתוך שנה מצבה משתפר פלאים והיא מחליטה להגיש תביעה נגד משרד הבריאות, שירותי בריאות כללית ואגף הרווחה, במשפט הנמשך שבע שנים.

    כיום, בגיל 62, ממצה שושן את כישרונותיה ויכולותיה וחיה חיים מלאים ומאושרים – היא מלמדת נגינה, מנצחת על תזמורת ילדים שהקימה, עורכת ערבי שירה, מדריכה טיולים מזמרים, כותבת ומרצה ברחבי הארץ, הציגה תערוכה מציוריה בנושא גילוי עריות, וגם שומרת על חולים בלילה בבתי חולים.

    לרכישה ישירה הכנסו לאתר ההוצאה מנדלי מוכר ספרים

    ריקי ברוךבחירות נכונות- אימון אישי וקבוצתי.

  3. :

    0 היום בצהריים הספר דיבר אלי והתחלתי לעיין בו. ההקדמה של אוסנת הייתה מדוייקת. לא יכולתי להניח לו וקראתי אותו בנשימה אחת. מיד כשסיימתי התיישבתי לכתוב לך. אני פשוט מתקשה להאמין שאת אותו אדם שאת מתארת בספר. הסיפור שלך כל כך כואב, המסע שלך כל כך ארוך, והמקום שהגעת אליו הוא קסום ופלאי. במהלך הקריאה היה לי קשה, כואב ועצוב. התמלאתי שמחה לגלות שבסופו של דבר פגשת מלאכים ובעיקר מלאכיות שהראו לך את הדרך. את מאוד אמיצה. ממש גיבורה. מעבר לביקורת על מערכת הבריאות חשפת את עצמך לחלוטין בפני הקוראים. צריך בשביל מעשה כזה המון חוזק פנימי, המון אומץ והמון חיות. נתת לי המון חומר למחשבה וייקח לי עוד זמן לעבד מה הספר שלך עשה לי או היכן הוא נגע בי. רציתי לאחל לך שהחלק הנוכחי של חייך ומעתה לתמיד יהיה מהנה, מאושר ומספק וכולי תפילה שלא תפחדי יותר לעולם ליותר מכמה שניות. (הכמה שניות הן בגלל שאני מבינה שפחד הוא חלק מהחיים ואי אפשר למגרו). ובעיקר רציתי להודות לך שחלקת את סיפורך איתי. כל טוב,

    שושן היא פלא בעיני !!!! אשה מופלאה

    ספר מטלטל ולחשוב שאין התנצלות של המערכת כאילו כלום לא קרה.ספר שצריך לזעוק

    גם אלינו הגיע
    מרתק אבל קשה לקריאה. ולחשוב שמישהי חיה את זה…

  4. :

    ‏שושן היקרה,

    אני נתונה כבר יומיים בסערת רגשות מאז שסיימתי לקרוא ויש לי כל כך הרבה להגיד שאני לא יודעת איך להתחיל.

    אנחנו מכירות הרבה שנים ועל רוב האירועים שכתבת שמעתי כבר במידה בזו או אחרת בעבר, אבל לקרוא את הכל במרוכז

    ובשפה המיוחדת שלך – זה היה מזעזע, מהמם מדכא ומלא כוח כאחד.

    לא מוזכר בספר שאת אשה חכמה במיוחד, יצירתית באופן יוצא דופן ומוכשרת בהמון תחומים – מוזיקלית, אמנות פלסטית, צילום ועוד

    והנה מתגלה הכשרון הנוסף – כתיבה ספרותית נהדרת וביחוד הכוח שלך לבטא במלים את מה שעברת.

    היכולת שלך לכתוב את הקורות אותך במעין "מונוטון" – צריך לפעמים להפסיק לקרוא, לחזור על פיסקה בשביל להבין מה מסתתר מאחוריה.

    כאילו את אומרת – נעבור הלאה ומה שבא אחר כך הוא לא יותר טוב .

    התיאורים של אמא שלך – ממש קורעי לב. את מסתכלת עליה בעיניים פקוחות ומציאותיות ומנתחת כאילו מבחוץ את הסיבות לקשיים האיומים

    בחייה ועם זה הכל בכל כך הרבה אהבה ומסירות ורצון לגונן עליה. יש איזה דיסוננס אדיר בין הדברים הקשים מנשוא שאת מתארת לבין

    היכולת המופלאה שלך לתת לזה ביטוי ממש ספרותי.

    כמו שתמיד אמרתי עוד לפני שהתחלתי להבין את הנוראות שחווית – את אדם מיוחד עם כוחות אדירים והמון כשרונות ותודה למזל הטוב

    שנתן לך לפגוש את שרי המופלאה ולמרות שהכל היה באיחור עדיין נשאר לך הרבה זמן ליצור ולעשות דברים נהדרים.

    לא כתבתי אפילו חצי ממה שרציתי להגיד אבל ידעתי שאם לא אשב עכשיו לכתוב ואשלח זה יידחה עוד ועוד ולא יגיע לכלל מעשה.

    הערה אחת – העריכה של הספר מצוינת ונותנת לו ממד נוסף ואת זה אני אומרת אחרי שקראתי את הגרסאות הקודמות.

    ועוד אחת – חבל שהדברים החשובים של שרי לא תורגמו לעברית – רוב האנשים לא יטריחו את עצמם להסתבך עם קריאת קטע באנגלית

    שהיא כידוע שפה קשה והדברים שהיא כותבת חשובים וחבל לדלג עליהם.

    זהו להיום וגם למדתי משהו משרי

    אני אתך

    הייתי ואהיה

    עליזה

  5. :

    שושן היקרה,

    אני נתונה כבר יומיים בסערת רגשות מאז שסיימתי לקרוא ויש לי כל כך הרבה להגיד שאני לא יודעת איך להתחיל.

    אנחנו מכירות הרבה שנים ועל רוב האירועים שכתבת שמעתי כבר במידה בזו או אחרת בעבר, אבל לקרוא את הכל במרוכז

    ובשפה המיוחדת שלך – זה היה מזעזע, מהמם מדכא ומלא כוח כאחד.

    לא מוזכר בספר שאת אשה חכמה במיוחד, יצירתית באופן יוצא דופן ומוכשרת בהמון תחומים – מוזיקלית, אמנות פלסטית, צילום ועוד

    והנה מתגלה הכשרון הנוסף – כתיבה ספרותית נהדרת וביחוד הכוח שלך לבטא במלים את מה שעברת.

    היכולת שלך לכתוב את הקורות אותך במעין "מונוטון" – צריך לפעמים להפסיק לקרוא, לחזור על פיסקה בשביל להבין מה מסתתר מאחוריה.

    כאילו את אומרת – נעבור הלאה ומה שבא אחר כך הוא לא יותר טוב .

    התיאורים של אמא שלך – ממש קורעי לב. את מסתכלת עליה בעיניים פקוחות ומציאותיות ומנתחת כאילו מבחוץ את הסיבות לקשיים האיומים

    בחייה ועם זה הכל בכל כך הרבה אהבה ומסירות ורצון לגונן עליה. יש איזה דיסוננס אדיר בין הדברים הקשים מנשוא שאת מתארת לבין

    היכולת המופלאה שלך לתת לזה ביטוי ממש ספרותי.

    כמו שתמיד אמרתי עוד לפני שהתחלתי להבין את הנוראות שחווית – את אדם מיוחד עם כוחות אדירים והמון כשרונות ותודה למזל הטוב

    שנתן לך לפגוש את שרי המופלאה ולמרות שהכל היה באיחור עדיין נשאר לך הרבה זמן ליצור ולעשות דברים נהדרים.

    לא כתבתי אפילו חצי ממה שרציתי להגיד אבל ידעתי שאם לא אשב עכשיו לכתוב ואשלח זה יידחה עוד ועוד ולא יגיע לכלל מעשה.

    הערה אחת – העריכה של הספר מצוינת ונותנת לו ממד נוסף ואת זה אני אומרת אחרי שקראתי את הגרסאות הקודמות.

    ועוד אחת – חבל שהדברים החשובים של שרי לא תורגמו לעברית – רוב האנשים לא יטריחו את עצמם להסתבך עם קריאת קטע באנגלית

    שהיא כידוע שפה קשה והדברים שהיא כותבת חשובים וחבל לדלג עליהם.

    זהו להיום וגם למדתי משהו משרי

    אני אתך

    הייתי ואהיה

    עליזה

  6. :

    "כלום לא קרה.." הוא בעצם ספר שמספר על הרבה דברים שקרו, הם קרו לשושן רותם שמביאה את סיפורה האישי בספר ביכורים נוקב.

    שושן רותם חוותה בילדותה ניצול מיני , ונפלה קורבן לגילוי עריות ממי שהיו אמורים להגן עליה , הוריה ,ניצולי שואה שבעצמם נפלו קורבן להתעללות מינית בשואה.

    מחברת הספר מתגייסת לצבא, משרתת כצפתית בחיל הקשר ולאחר שרותה הצבאי לומדת בבית הספר לאחיות והופכת לאחות מוסמכת, הטראומות שעברה בילדותה לא מניחות לה, בגיל 28 הפחדים, הזכרונות הרעים והחרדות צפים ועולים, שושן מתארת מצב בו היא נעמדת ומפחדת לחצות את הכביש.

    היא פונה לעזרה, אך במקום עזרה היא "זוכה" להפסקת עבודתה כאחות בטיפול נמרץ, מולעטת בתרופות ללא צורך, וזוכה ליחס משפיל מהצוות המטפל, הזכות לעבוד נשללת ממנה, היא מוגדרת "כמקרה אישיות גבולית" והמערכת משמרת את מצבה העגום במקום לשקם אותה, 2 מטפלות אפילו "הבטיחו" לה שאם תמשיך כך היא תגיע למוסד סגור.

    בגיל 45 לאחר שאפסה כל תקווה ולא חל שום שיפור במצבה מציעה לה המערכת לעבור למוסד יום לקשישים, עד כדי כך אנחנו אטומים?

    שושן בזבזה את שנותיה על טיפול תרופתי ושימור מצבה הנפשי הרעוע תודות לטיפול מזלזל וסקפטי, היא אינה עובדת ואינה מקימה משפחה, היא נובלת.

    בגיל 52 היא מגיעה למטפלת מומחית בנפגעות פוסט טראומה על רקע תקיפה מינית, ותוך שנה מצבה של שושן משתפר פלאים,

    שושן היא ילידת ירושלים ותושבת חיפה כיום, בת 62 וטורפת את החיים, מטופלת בעקבות גילוי העריות שעברה, אך בוחרת לחיות ולראות מעבר לגילוי העריות שחוותה בילדותה, היא מספרת את סיפורה האישי בחוגי בית, יש לה מקהלת ילדים שהקימה, היא מלמדת נגינה, מארגנת ערבי שירה, מדריכה טיולי זמר, שומרת על חולים בלילה, כותבת ומרצה וחיה חיים מאושרים.

    שושן הגישה תביעה כנגד מדינת ישראל, משרד הבריאות, הביטוח הלאומי, קופת החולים ושרותי הרווחה- שבע שנים נמשך משפטה.

    הספר יצא בהוצאת מנדלי מוכר ספרים ברשת, ניתן להשיגו גם בגרסא מודפסת וגם ברשת, 167 עמודים שמגוללים מסכת התעללות , מערכת אטומה ומקטלגת, ואשה אחת שיצאה מחושך לאור.

    הספר מיועד לכולם, אך מטפלים, אנשי חינוך, ונפגעי גילוי עריות, לכל מי שיכול לעזור ולאלו שצריכים עזרה , הספר הינו מסע אל מעבר להרי החושך.

  7. :

    כלום לא קרה

    יום כיפורים בפתח ונאמר: "ועיניתם את נפשותכם"… זה בדיוק הזמן לקרוא את ספר הביכורים של שושן רותם בהוצאת מנדלי. הספר מגולל את סיפור חייה המטלטל, הטומן בחובו גילוי עריות, טראומות, מסכת של אשפוזים וטיפול כושל של מערכת הבריאות, שבעטיו הגישה כתב תביעה כנגד הרשויות. באמצעות הסוף הטוב – שיקום וחיים מלאים ומאושרים – היא מבקשת להעלות מודעות ולהפיח תקווה

    "בעקבות תערוכה שהצגתי בנושא גילוי עריות, שעוררה עניין בקרב חברות הכנסת, פצחתי יום אחד בנאום חוצב להבות באזני המטפלת: 'אני רוצה להגיע לכנסת, עם הסיפור שלי כדי שיבטלו את תקרת הבטוח הלאומי המגבילה אותי בהשתכרות, אחרי שנלקחו ממני מיטב שנותיי בתור אישה עובדת ונגזר עלי להיות אישה ענייה!'. 'אבל הכנסת אינה מקום לסיפורים', השיבה שרי המטפלת. 'בכנסת מחוקקים חוקים ואת זה עושים עם עורך דין'… היום, אני, שושן רותם, שושי משיכון מפונים בתלפיות, מגישה כתב תביעה נגד מדינת ישראל, משרד הבריאות, קופת חולים, הביטוח הלאומי ושירותי הרווחה" (מתוך המבוא לספר).

    ספר הביכורים של שושן רותם, "כלום לא קרה" (הוצאת מנדלי), מגולל את סיפורה של המחברת, שורדת גילוי עריות משני הוריה, שעברו התעללויות מיניות בשואה, ובארץ התעללו בבתם שלהם וצילקו את נפשה. לאחר שירות צבאי כצפתית בחיל קשר ולימודים בבית הספר לאחיות, הטראומות, החרדות והפחדים נתנו אותותיהם והיא התקשתה להחזיק מעמד לאורך זמן במקומות עבודה. רק בגיל 28 היא מחליטה לעשות צעד אמיץ ופונה לקבל עזרה במרפאה לבריאות הנפש כדי לנסות להתגבר על עברה הכואב.

    במשך שנים ארוכות היא עוברת מסכת ייסורים של טיפולים ואשפוזים ומתגלגלת במסגרות שונות לפגועי נפש. איש מהמטפלים לא מאמין לסיפוריה והם מגדירים אותה כבעלת "אישיות גבולית". הטיפול אותו היא מקבלת הוא משמר ולא משקם; הצוות הטיפולי אינו נותן לה תקווה להבריא ומלעיט אותה בתרופות, והיא נאלצת להפסיק את עבודתה ומצבה מתדרדר. בגיל 45 הפיתרון המוצע לה הוא מעבר למוסד יום לקשישים. נקודת המפנה בחייה מגיעה בגיל 52, אז מגיעה שושן באקראי למטפלת המתמחה בטיפול בנפגעות פוסט טראומה על רקע תקיפה מינית. בתוך שנה מצבה משתפר פלאים והיא מחליטה להגיש תביעה נגד משרד הבריאות, שירותי בריאות כללית ואגף הרווחה, במשפט הנמשך שבע שנים.

    הספר, המביא את סיפורה המטלטל של שושן, חושף את הכישלון המהדהד של כל רבדי המעטפת הטיפולית, אשר אמורה לסייע לחלש ולהגן עליו. לדברי שושן, "באתי לבקש מזור לקשיי, הגעתי טובעת במצולות של חיים בלתי אפשריים וזכיתי ליחס מזלזל, במקום לטפל ולהחזירני לעבודה ולחיים. דבקה בי הסטיגמה של 'פגועת נפש' ואפילו ביטוח סיעודי נמנע ממני לעשות".

    כיום, בגיל 62, ממצה שושן את כישרונותיה ויכולותיה וחיה חיים מלאים ומאושרים – היא מלמדת נגינה, מנצחת על תזמורת ילדים שהקימה, עורכת ערבי שירה, מדריכה טיולים מזמרים, כותבת ומרצה ברחבי הארץ, הציגה תערוכה מציוריה בנושא גילוי עריות, וגם שומרת על חולים בלילה בבתי חולים. את הספר היא מגדירה כ"אופטימי ומפיח תקווה".

    לדבריה, "הוא נכתב כדי לעודד אנשים פגועים ולהעלות את המודעות לקבל טיפול המתאים

    למצב המטופל, להראות שישנה דרך אחרת. אני מקווה כי הספר יגיע לידיהם של מטפלים ואנשי חינוך, לאנשים שנפגעו ולבני משפחותיהם".

    כלום לא קרה. מאת: שושן רותם.

    הוצאת מנדלי מוכר ספרים ברשת.

    167 עמ'. מחיר מומלץ: 76 ₪.

    בחנות המקוונת של ההוצאה http://www.mendele.co.il, המציעה גם גרסה מודפסת של הספר 39 ש"ח.

  8. :

    באחד הלילות, לפני כ־14 שנה, האזינה שושן רותם (62) מחיפה לתוכנית רדיו על גילוי עריות. "פסיכולוגית התחילה להסביר על התופעות, וכל מה שהיא אמרה התאים לי. הייתי בשוק", מספרת רותם, "היא דיברה על תופעות של נשים שרק מתרחצות או כאלה שלא מתרחצות, נשים שמרבות באכילה או כאלה שמתנזרות מאוכל, נשים שפוחדות להירדם בלילה. אמרתי: וואלה, מאיפה היא מכירה אותי? זו הייתה הפעם הראשונה שהיה פירוש למה שחוויתי כל חיי. הקשבתי, בלעתי והמשכתי, כאילו כלום לא קרה".

    חלפו כמה שנים עד שהגיעה באקראי למטפלת בנפגעות פוסט־טראומה על רקע תקיפה מינית. לאחר שנים של טיפולים נפשיים, הבינה שושן לראשונה כי אינה בעלת "אישיות גבולית", כפי שהוגדרה עד אז, אלא קורבן לגילוי עריות מצד שני הוריה.

    בספר הביכורים שהוציאה לאחרונה, "כלום לא קרה" (הוצאת מנדלי), מתארת רותם את סיפור חייה המטלטל. "אל תתייחסו לחיים שלי כאל סיפור סוחט דמעות", היא מבקשת. "מטרת הספר היא להאיר בזרקור את כישלון המערכת הטיפולית. איבדתי שנים מהחיים שלי, הוגדרתי פגועת נפש. המערכת פספסה אותי בענק. רק היום, כשזכיתי בחיים, אני מבינה איפה יכולתי להיות אם כל המטפלים לאורך הדרך היו עושים את המוטל עליהם".

    למה את מתכוונת?

    "אובחנתי כבעלת אישיות גבולית, אחת שאין לה סיכוי, שאין לה שום דרך לצאת מהמצב. המלה 'להירפא' לא נאמרה בכלל. רק בגיל 52, לאחר שהגעתי למטפלת פרטית, היה שיפור. בתוך שנה כבר הייתי בצד השני. מטפלים קודמים לא האמינו לסיפור שלי ולא טיפלו בו. המטפלת הראשונה שקיבלה אותי כתבה כבר בפגישה השנייה או השלישית שאבא שלי היה מקיים איתי 'יחסי מין'. איך אפשר לקרוא למה שמבצע גבר בן 61 בילדה בת 10 'יחסי מין'? מעולם לא נאמרו המלים 'אונס' או 'גילוי עריות'".

    בת מצווה בלי אורחים

    המראה של רותם אינו מרמז דבר על סיפור חייה – היא אישה מלאת שמחה. "אני אדם מאושר", היא מעידה על עצמה, "קמה בבוקר עם חיוך, כיף לי, טוב לי, לא כועסת על העולם. אני עוסקת במה שאני אוהבת: נגינה, מוזיקה ואמנות, וגרה במקום מקסים. את הכעסים אני מוציאה בטיפול – אני מטופלת נפשית מגיל 28. הטיפול עולה הון אבל אין לי ברירה, מבחינתי זה מציל חיים. במרכזים לבריאות הנפש יש מעט מאוד טיפולים, התור ארוך והטיפולים קצרים. אני צריכה להיאחז בטיפול כמו שאחרים לוקחים תרופות ללחץ דם, אולי לכל חיי".

    היא נולדה בליל חורף קר בינואר 1953, דור שני לניצולי שואה. "אבי במקור מגבול רומניה־הונגריה. הוריו נרצחו בשואה והוא עלה ארצה עם שתי אחיותיו, יותר מזה אני לא יודעת על משפחתו דבר", היא מספרת. "אמי מסלובקיה, בת למשפחה של שמונה ילדים. אמא לא אובחנה, אך להערכתי היא סבלה מפיגור. היא התנהגה כמו ילדה בת חמש. הוריה ואחותה נרצחו מול עיניה, ובאושוויץ נרצח גם אחיה הבכור. בתום המלחמה הן נשארו ארבע אחיות, היא ועוד שתיים עלו לישראל, כאן הכירה את אבא שלי. הם עברו להתגורר ברכוש נטוש במושבה הגרמנית בירושלים, ובגיל 39 היא הביאה אותי לעולם".

    לתוך אילו חיים נולדת?

    "אני לא זוכרת חיים משותפים של אמא ואבא. גם כשהדודה שלי הייתה מספרת על הלידה שלי, מעולם לא הזכירה את אבא. כששאלתי את אמא למה אין לה תמונות מהחתונה שלהם, היא הייתה מסננת קללה עסיסית. אמא שלי לא הייתה מסוגלת לטפל בעצמה. היא הייתה רדופת טראומות, אישה שלא מצליחה להשתלב בארץ החדשה, לא לדבר את השפה ובוודאי לא לטפל בילדה. בשבילה הייתי כמו בובה שקיבלה, משהו שהיא יכולה להיאחז בו".

    תארי לי את שנות הילדות.

    "היום קוראים לזה חננה. הייתי באה הביתה, עושה שיעורים עד הערב, משחקת לבד בבובות, בלי חיי חברה. הייתי שמנמונת ולא מקובלת. כשצפיתי בסרט 'הקיץ של אביה', נדהמתי לגלות שהוא ממש עליי. כשהייתה לי בת מצווה הזמנתי את הכיתה, עד היום הם לא הגיעו. אני זוכרת את עצמי מסתכלת על הכיסאות בחוץ, וקבוצת ילדים שעמדה על מרפסת ביתו של השכן שרה לי 'שושי השמנה רוקדת במיטה'. לא בכיתי כי הייתי רגילה. בכלל לא הגבתי. לא סתם קראתי לספר 'כלום לא קרה'".

    אילו יחסים היו לך עם אמא?

    "יחסים דואליים. אהבתי אותה ובעיקר ריחמתי עליה. ידעתי על השואה הכל, אז חיינו את השואה. בלי שהיא אמרה משהו, היה ברור שאני לא יוצאת לטיול שנתי. הבנתי שזה מסוכן ושלא כדאי לי לצאת, ובעיקר – איך אעזוב את אמא? היא החדירה בי מגיל צעיר שכל רגע עלול לקרות לה משהו. היא נעצה בי ציפורניים, לא שחררה אותי, הייתי הצעצוע היחיד שהיא הייתה יכולה להיאחז בו, והיה לה חשוב שאהיה בובה מושלמת. שאקבל 100 במבחן, אם זה היה 98 היא כעסה. היא לא רצתה שאלמד כדי להתפתח – היא רצתה שאלמד כדי שאהיה מושלמת".

    מה ידעת על מה שאמך עברה בשואה?

    "היא סיפרה שחיילים נאצים נכנסו לביתם וירו בהוריה ובאחותה מול עיניה. אני לא יודעת הרבה, ויש סיפורים מנוגדים – תלוי מי מספר אותם. היא סיפרה שהייתה תלמידה מצטיינת, שהמנהל לקח אותה מכיתה לכיתה, הציג אותה לתלמידים, מילא לה את הסינר בממתקים וביקש שתרקוד מולם. זה הסיפור היחיד שסיפרה על הילדות שלה. אחותה תמיד הייתה מתנפלת עליה ואומרת, 'לא נכון, את לא אהבת ללמוד, רק לרקוד'. אני לא יודעת מה האמת ולמה לא סיפרה עוד סיפורים, הרי הייתה בת 27 כשהתחילה השואה. אולי עברה טראומה נוראית".

    בספר את מתארת יחסים של גילוי עריות איתה.

    "אין מלה אחרת. כל לילה ישנו יחד, זו הייתה המיטה היחידה בבית. הייתי כמו הבובה שלה. ליטופים, בקשות ותעשי לי ככה. כשהייתי בת שלוש אבי עזב אותה. היא נשארה בארץ בלי שפה, בלי להבין את העולם החדש, פחדה שייקחו לה את הילדה. היא הייתה בטוחה שהשואה ממשיכה. זה היה ככה מאז שאני זוכרת את עצמי ונמשך עד שהיא חלתה ועברה למוסד, כשאני הייתי בת 45".

    ישנת איתה עד גיל כזה מאוחר?

    "כן, בגיל הזה אמא כבר גרה אצל דודה שלי בחיפה. אצלי זה כבר היה הרגל. היה ברור שאם אני מגיעה להתארח, אמא לא תישן לבד במיטה. זה נראה לי טבעי, או שהיה נוח לא להבין את זה. בכל מקרה זה לא העסיק אותי. ידעתי שככה זה אצלנו. רק בגיל 48 הבנתי שעברתי גילוי עריות".

    בשלב מסוים האם הפכה סיעודית ולא יכלה להמשיך להתגורר אצל הדודה. העבירו אותה למוסד בקריות, וגורמי הרווחה בחיפה לא אפשרו לרותם להיות האפוטרופוסית שלה, כי היא עצמה נחשבה לפגועת נפש. "זה פוצץ אותי", היא משחזרת. "ליוויתי את אמא למוסד, ואני זוכרת את זה כטראומה נוראית. עבדתי עליה. אמרתי לה שזה בית הבראה רק לכמה ימים, יהיה לך כיף, ובלב ידעתי שאי אפשר לטפל בה, שמתחילה פרידה, שהיא כבר לא אמא שלי – יש אפוטרופוס".

    אחרי כחמש שנים, כשרותם הייתה בת 52, האם נפטרה. היום מרגישה רותם שאין בה כעס כלפי אמה. "היא לא הייתה מסוגלת לעשות משהו אחר", היא אומרת. "לעומת זאת, את אבא שנאתי תמיד והרגש נשאר. לאבא היה חדר בבית, לפעמים הוא היה מגיע אליו ולפעמים לא. אני זוכרת שכשהייתי בת שלוש אבא הופיע עם טנדר לקחת את הדברים שלו, השתוללתי, שתי שכנות תפסו אותי ואבא הלך. פעם בשבועיים הוא היה בא לקחת אותי, בהתחלה היינו מסתובבים בירושלים כמו חסרי בית.

    "כשהייתי בכיתה ד' הוא עבר לרמת גן. באתי אליו בחופשות ובחגים ושם הוא אנס אותי כאוות נפשו. אבא נישא מחדש, נולד לו ילד. אשתו החדשה נכחה שם כשהוא וגברים נוספים שהוא הביא אנסו אותי. בכל פעם שנסעתי לשם ידעתי מה מחכה לי, הייתי מחכה עם מזוודה ארוזה, ומשלשלת. כאבי הבטן והחרדה מאבא שתכף יגיע היו מתגברים ומתעצמים, פחדתי ממנו פחד מוות, פחדתי ממה שמחכה לי שם, אבל לא רציתי להכאיב לאמא. הייתי עושה הצגה שכלום לא קרה והכל בסדר".

    עד איזה גיל זה נמשך?

    "כשהייתי בצבא, בגיל 18, הוא הודיע שהוא לא צריך לראות אותי יותר. מצד אחד זה היה שחרור מבורך. מצד שני – מה פתאום אבא לא רוצה אותי? רציתי להיות כמו אחרים, יש לי אבא ואני נוסעת אליו".

    למה שתקת?

    "הבנתי שמה שאבא עושה כואב, מגעיל ולא נעים. זה מורכב, לא יכולתי לפתוח את זה כי פחדתי שאמא תבכה, תתמוטט, תמות. התפקיד שלי היה לשמור על אמא".

    מה שאבא עשה נראה לך טבעי?

    "כן ולא. אמרתי בלבי, אצל מישהי אחרת אולי מקריאים סיפור לפני השינה. אצלנו זה ככה. נולדתי לזה. אז יש לי אבא קצת פסיכי ואלים שאונס אותי בכוח, אוקיי, מה קרה".

    פגשת אותו אחרי גיל 18?

    "לא, אני מניחה שהוא נפטר, הוא היה אלכוהוליסט. לא עודכנתי וזה גם לא מעניין אותי".

    שוב סילקו אותי

    לאורך שנות ילדותה, נעוריה, בצבא וגם כשלמדה סיעוד, רותם הצטיינה. "אני לא יכולה להגיד שהצבא באמת עניין אותי, אבל גם שם הצטיינתי, עוד אישור להיותי ילדה מוצלחת, וזה ליטף לי את האגו", היא נזכרת.

    בגיל 25, כשסיימה ללמוד, עזבה את ביתה. "זו הייתה תקופת פיגועים, ירושלים חנקה אותי. תוסיפי לזה את הדודות ואת אמא. קמתי ועזבתי את העיר ואת אמא. עברתי לקיבוץ כפר החורש לחצי שנה, עבדתי במרפאה. משם עברתי לחיפה, עבדתי בבית חולים כרמל והעיפו אותי".

    למה?

    "הייתי ילדה קטנה, לא התנהלתי כמו אחות שאחראית על חיי אחרים. בכיתי המון, נעלבתי המון, אז סילקו אותי משם. התקבלתי לקורס בטיפול נמרץ, עבדתי ברמב"ם שנתיים ואותן בעיות התעוררו. סולקתי גם משם. עבדתי בקיבוץ מעגן מיכאל חצי שנה ושוב העיפו אותי".

    היית אז בטיפול?

    "חברה המליצה שאלך לטיפול, ומשם התחילה מסכת ארוכה שנמשכת שנים. אני שופכת את סיפור חיי, מספרת על אמא המסכנה, על אבא, על הליטופים שלו, על הפחד לישון לצדו במיטה, הרבה פעמים לא האמינו לי בכלל. בתיק נכתב, 'נשאלת השאלה אם זה באמת כך או האינטרפרטציה שלה?'".

    מה כן קבעו?

    "שאני בעלת אישיות גבולית, שבהתנהגות המוזרה שלי אני מביאה על עצמי פיטורים. למעשה אף אחד לא דרבן אותי להמשיך לעבוד, להתמודד, איש מהמטפלים לאורך השנים לא חשב שצריך להחזיר אותי לחיים, לרפא, לטפל. בהמשך נשלחתי לטיפול ואשפוז פסיכיאטרי ושם הטילה הרופאה הפסיכיאטרית וטו על המשך עבודתי כאחות, והעובדת הסוציאלית שלחה אותי לביטוח הלאומי לשם תביעת נכות. במקום לטפל בי, שמו עליי חותמת ובכך חתמו את הקריירה המקצועית שלי".

    אמרו עליי קדיש

    במשך השנים עברה רותם ממטפל למטפל, אושפזה, הופנתה לשיקום, טופלה בתרופות, מונה לה אפוטרופוס מטעם בהמדינה (שלימים בוטל לבקשתה), ולמעשה שמעה בכל מקום כי אין לה סיכוי להיחלץ מהמצב. "למעשה כל המטפלים שמו עליי איקס, אמרו קדיש, אין לך מה להתאמץ, עזבי, קשה לך, למה לך", היא אומרת. "כשהעליתי את הרצון שלי בילדים, באימוץ, אמרו לי: 'אם יהיה ילד, ייקחו לך אותו'".

    עד שלפני 10 שנים, כך את כותבת בספר, הגעת לטיפול הנכון באופן פרטי.

    "כבר בסוף הפגישה הראשונה עם שרי עוז – מטפלת משפחתית, עובדת סוציאלית שמתמחה בנפגעות פוסט־ טראומה על רקע תקיפה מינית – אמרתי לעצמי, כזה דבר עוד לא פגשתי", היא מספרת בעיניים בורקות. "פעם ראשונה שמישהו ממש רצה להכיר אותי, ששאל את השאלות הנכונות והוביל אותי לתובנות".

    דברים משמעותיים נוספים שהתרחשו בעקבות הטיפול היו ההחלטה של רותם לשנות את שמה הפרטי משושנה לשושן, וגם את שם משפחתה. "שנאתי את השם הקודם, לא רציתי לשאת את שם המשפחה של אבא. אז שיניתי לשושן רותם", היא אומרת. בנוסף, היא הציגה תערוכה בגלריה בקיבוץ גן שמואל. "הצגתי את סיפור חיי באמצעות בובות וקטעים קצרים. לתערוכה הגיעו חברות כנסת וזה הוביל אותי למחשבה שאני רוצה להגיע לכנסת עם הסיפור שלי, לתבוע את השנים האבודות. בסוף הגשתי תביעה נגד המדינה ורשויות הרווחה".

    למה בחרת להגיש תביעה?

    "כי נלקחו ממני השנים הכי משמעותיות, של הקמת משפחה, בניית קריירה וביטחון כלכלי. לקחו – שיחזירו".

    קיבלת את מבוקשך?

    "הגשנו את התביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב, השופטת דליה גנות הציעה שנרד לבית משפט השלום, כי אמרה שאם נפסיד אדרש לשלם הרבה מאוד כסף, והשופט שם הציע לסיים את התיק בפשרה: כולם יחד ישלמו לי 20 אלף שקל".

    כיום היא מתגוררת בדירה שכורה בחיפה, מלמדת נגינה על גיטרה, חלילית, פסנתר ואקורדיון. לפני שנתיים הקימה תזמורת ילדים ובנוסף היא מארגנת ערבי שירה וטיולים מזמרים, ומרצה ברחבי הארץ. "אני מספרת את סיפור החיים שלי וזה הדבר הכי חשוב לי, להעביר את המסר", היא אומרת.

    את הספר שלה, שיצא בימים אלו לאור, החלה לכתוב במשך הטיפול אצל שרי. כעת היא עובדת על שני ספרים נוספים: "אחד נוגע בחיים שלי ועוסק בשאלה אם ילדה שמנה יכולה ללמוד בלט, כי אני רציתי ללמוד בלט והושיבו אותי ליד פסנתר", היא אומרת. "השני הוא על שיטות לימוד שפיתחתי בהוראת נגינה".

    יש לך זוגיות? בספר את כותבת שאת לסבית.

    "נכון. נשים תמיד דיברו אליי, כי לא היו גברים, אבל מעולם לא התנסיתי. זה בטיפול. לא בכל דבר צריך להתנסות כדי לדעת. ברור לי שאם תהיה זוגיות, היא תהיה עם אישה. אמנם פספסתי חלק גדול מהחיים, אבל היום אני תאבת חיים, מבקשת לעצמי זוגיות, משפחה והתקדמות בעבודה. נכנסתי לתרדמה בגיל 28, קמתי בגיל 52 ומאז עשר שנים שאני טורפת את החיים".

הוסיפו תגובה