החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

רצח, צדק חברתי

מאת:
הוצאה: | 2013 | 294 עמ'
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

תל אביב, אחרי ככלות הכול, היא העיר שאיננה ישנה לעולם. מדרכותיה שבורות, בתיה מתפוררים: עיר של תריס מתייפח וטיח נופל. עיר ששינתה את פניה בין יום והחליפה – ולו גם לשעה – את בתיה הלבנים באוהלים, את הפאבים והמסעדות ובתי הקפה בהפגנות ובעצרות ושלטים, וברגעים של אחווה וצדק חברתי.

על רקע המחאה החברתית נפרשת עלילה בלשית סבוכה ומרתקת: לבניין תל אביבי ישן המיועד לשימור מגיעה אביגיל, עורכת סרטים צעירה השוכרת דירה בבניין, כדי לחתום על חוזה השכירות – ומגלה גופה. זה הרגע בו היא מגלה שהעיר האהובה עליה הפכה לזירת רצח, שבה פיגיון טורקי וחוזה שכירות טובלים בשלולית דם.

על חקירת הרצח מופקד גפסו, קצין משטרה מבריק, שרמנטי ומתוסכל, המגלה להפתעתו כי איננו לבד: שושנה, בלשית-מטעם-עצמה ("אחד בספטמבר", "שירים צורבים"), הופכת לשותפה סקרנית ומיוחדת לחקירה. בין השניים נוצרת מערכת יחסים מורכבת ויחד הם יוצאים למסע עירוני לפתרון תעלומת הרצח ולגילוי האמת, בעיר שיש בה נדיבות ותאוות בצע, אהבה ושנאה, חסד ואדישות. כי אחרי ככלות הכול, תל אביב איננה אלא רק שיקוף של כל מה שהוא אנושי.

"רצח, צדק חברתי", הוא רומן מתח סוחף, יוצא דופן באקטואליות שלו, השלישי בסדרת ספרי המתח של יוכי שלח (אחד בספטמבר, שירים צורבים), שזכתה לשבחי הביקורת:

"יוכי שלח הצליחה במקום שנכשלים בו רוב סופרי המתח: הרומן הבלשי שלה בנוי היטב, אמין ומפתיע, וחשוב מכל: מלא בחדוות התעלומה." (אמנון דנקנר, מעריב)

"אחד בספטמבר הוא פשוט ספר עשוי היטב, מהנה, ומאוד ישראלי." (רן בן נון, ידיעות אחרונות)

"השפה העשירה, אהבת הספרות שזועקת מכל פרק, היכולת המרשימה לפתח עלילה מרתקת ששואבת את הקורא פנימה בלי שהוא אפילו מרגיש… כיף של ספר, שתענוג לקרוא. אני כבר מחכה לבלש הבא שלה." (ענת בר לב-אפרתי, לאישה)

מקט: 9-91981-2-2
מסת"ב: 978-965-91981-2-2
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
עמוד הפייסבוק
 

 הורד דוגמה חינם לאייבוקס      הורד דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


יום שני: דירה להשכיר

"את בטוחה שזה בסדר? כי באמת שלא נעים לנו לבקש ממך…" אמרה אביגיל וסילקה ממצחה קווצת שיער ארוכה תוך כדי ההליכה המהירה, "כי עמרי אמר ש…" מבלי להסתובב אליה הניפה שושנה את ידה בתנועת ביטול קצרת רוח כלפי הצעירה שהלכה עתה לצידה. "נו, חבל על המילים. ממילא אני כבר כאן…"

המצוקה בעיניה של אביגיל גברה. "זה הרבה כסף," התחילה לומר, ושושנה התקשתה להסתיר את מורת רוחה ונעצרה מולה. "זו רק ערבות, זה הכול. ואיך שאני מכירה את עמרי ואת הפדנטיות שלו, הרי שכספי יישאר אצלי לעולם ועדי עד." ידיה של אביגיל נשלחו למתוח את שולי שמלתה הקיצית והקצרה מידי, אבל היא עדיין לא זזה ממקומה. "כי אפשר לבקש מ —" אמרה, אבל שושנה כבר החלה לצעוד אל הבניין שמעבר לכביש מבלי להביט לאחור וכמי שמצפה שהתנועה הצפופה ברחוב הצר תיעצר לכבודה.

אביגיל מיהרה אחריה, משתאה לראות כיצד המכוניות אכן נעצרות זו אחר זו, מפנות מקום לאישה ההחלטית בשמלה פרחונית, תיק בד ענק וכובע קש גדול, החוצה את הכביש בשמש הקופחת.

"וכל ישראל עוברים בחרבה", אמרה שושנה כשהגיעו אל המדרכה הנגדית. "מה?" שאלה אביגיל, עדיין קצרת נשימה מההליכה המהירה אבל שושנה לא הסבירה אלא עצרה מול הבניין המסומן במספר 3. "זה כאן?" אביגיל הנהנה והציצה בשושנה, שלא הסתירה את התפעלותה. אפילו ענפי השקמה שגדלו פרא לא יכלו להסתיר את חנו של הבניין הישן, שנדמה היה עומד להתמוטט בכל רגע. חריצים עמוקים ניבעו בקירותיו, והטיח המתפורר לא יכול היה לכסות עליהם עוד. חלון מקומר גדול קישט את חזיתו הבולטת, ולמטה ממנו, כניגוד מלבב, היו קוויה המלבניים של הכניסה לבית, עם דלת עץ מתקלפת ופתוחה לרווחה, מבלי יכולת לנוע על צירי המתכת החלודים.

"תראו תראו," אמרה שושנה מבלי להתכוון לאיש, "חי נפשי!"

"עמרי אומר שזה בניין עם פוטנציאל," אמרה אביגיל ושושנה נפנתה אליה כאילו ראתה אותה לראשונה, סוקרת את פניה השזופות ואת עיניה הגדולות, הכהות. "עמרי צודק!" פסקה ואביגיל תהתה מה עליה להשיב, והאם היה לגלוג סמוי בדבריה של האישה המשונה הזו, שעמרי כינה "דודתי החכמה", למרות שלא הייתה דודה ממש אלא חברה טובה של הוריו, ואשר באה במיוחד מאשדוד כדי לחתום ערבות לדירה שזה עתה שכרו. עתה הסירה האישה את כובעה והוציאה מתיקה מטפחת בד לבנה ומבושמת כדי למחות בה את מצחה.

מאוחר יותר באותו ערב, כשהיו שקועים איש איש במחשב הנייד האישי שלו, אמרה פתאום אביגיל לעמרי, "תגיד לי, היא תמיד משתמשת במטפחת בד כזו, רקומה ועם בושם? זה לא שייך למאה השמונה עשרה או משהו?" עמרי חייך את החיוך ששרט את לבה במתיקותו ואמר בפשטות, "ככה היא." עתה סקרה שושנה את הענפים הדקים והיבשים של המטפס שכיסו את המרפסות העשויות כמגדל קשתות וניצבו כשני שומרים משני צדי הבית, ומבטה נדד אל כתמי הרטיבות, אל המגרעות האפורות-חומות שיצר הטיח הנופל ומשם אל חוטי הטלפון והחשמל הרפויים שננעצו בקירותיו ואשר שרטטו מארג של קווים וצורות. "סגנון אקלקטי, ויופיו עדיין ניכר… בין כרמים ושדות, עומד מגדל בן חמש קומות. ומי גר במגדל?"

אביגיל צחקה. למרות הכול האישה הזו מוצאת חן בעיניה. "זה באמת כמו 'דירה להשכיר' אבל שלוש קומות ולא חמש, ובלי הכרמים… למטה המשרדים של דויד יבין הכהן והדירה של החברים שלנו, יותם ונועה, שהם זוג. בקומה השנייה הדירה של מאיה וחנן, שהם לא בדיוק זוג, ואנחנו, אבל הדירה שלנו מאחורה, מעל החצר." היא עצרה רגע לנשום.

"ויש גם אישה אחת זקנה, גברת סופר, בקומה השלישית. לידה יש איזה ישיבה של איזה עמותה של חוזרים בתשובה. הנה, את רואה שם את השלט הקטן? 'שערי יונה', של הרב יגלי. וזהו, בעצם…"

שושנה לא משה ממקומה. עיניה נעו מהשלט הכחול עליו הצביעה אביגיל אל מעקות הברזל ואל ריבועי הוויטרז' שעיטרו את אחת מדלתות העץ. "משרדים ודירות וישיבה, צעירים וזקנים… זוג ולא זוג ועוד זוג – ממש שובך יונים…" אמרה מהורהרת ופתאום התנערה, "אני מבינה שעמרי עסוק… מנין נכנסים?"

"מכאן, בשביל הזה, מאחורה. עמרי בפגישה דחופה של איזו התארגנות בשדרות רוטשילד… לא חשוב. האיש אמר שהוא יחכה לנו במשרד שלו…". המשרד שכן בצדה המערבי של הקומה הראשונה, זו שכונתה בימים נשכחים 'הקומה המסחרית', בקצהו של שביל אבנים מכוסה אזוב, ירוק בחורף וחום בקיץ. צלוחיות חרס שבורות מלאות מזון לחתולים נימרו את צדי השביל עליו פסעו עתה אביגיל ושושנה.

זמן רב אחר כך זכרה אביגיל את הרגע הזה, שהפריד בין ימי התום והשקט לבין הימים שבאו אחר כך, בהם חדרו הפחד והאימה לשלוות הבניין, שרק חתולים הילכו בשביליו.

דלת אחת ויחידה הייתה בקיר המערבי, צבועה לבן עכור ומתקלף ועליה שלט קרטון קטן, בו נכתב בכתב יד עגול ובתשומת לב רבה: 'דויד יבין הכהן'. שושנה נקשה עליה ומיד פתחה אותה ונכנסה פנימה בלי שהות, כאילו הייתה בת בית במקום, היישר אל זרועותיו של שריון אבירים ענק אוחז פגיון, שעמד במרכז המסדרון האפלולי והקריר. אביגיל נרתעה לאחור בחרדה, מנסה להתרגל לחשיכה ולמראה יוצא הדופן. אבל שושנה נעמדה מול השריון ושלחה מבט עז לעומת המבט האטום שנשלח אליה מחריץ העיניים הריק, סוקרת את לוחות הפלדה שכיסו את הכתפיים ואת שריון השרשראות שכיסה את חלציו של האביר. כמו מלך שבודק את החיילים שלו, חשבה אביגיל כששושנה בחנה את פסי הנחושת שקישטו את שולי הלוחות ואת שני עיגולי הפלדה המעוטרים, שהגנו על חזהו של האביר. היא שלחה קצה אצבע ובדקה את חודו של הפגיון: "ראש בלי ראש, ידיים בלי ידיים, רגליים בלי רגליים," אמרה כמדקלמת מנטרה עתיקה. עיניה של אביגיל התרגלו לאפלולית, ממנה נראו עתה הקירות עמוסים בשעונים שעמדו מלכת, חלקם ללא מחוגים, ובפסלי עץ ומתכת מכוסים אבק. נדמה היה לה שהם מנסים להימלט מהמבט החקרני של האישה מולם. "הוא מחכה לנו בפנים, במשרד שלו," העזה להגיד מתוך השיתוק שאחז בה. "אם כך, לא ניתן לו לחכות יותר," אמרה שושנה והמשיכה לכיוון הדלת הפנימית, שהייתה פתוחה למחצה.

"שלום אדוני," הושיטה שושנה את ידה לעברו של האיש כפוף הגֵּו, שהרים ראש כסוף שיער מהדף המשובץ עליו שקד לכתוב מספרים בעט כחול. דויד יבין הכהן הסיט הצדה את הדף וקם לאיטו מאחורי שולחן העץ הכבד. הוא לחץ את ידיהן.

"ומי גבירתי?"

"שושנה רובין," חייכה שושנה לעומתו, "ממלכה של ממש אספת לך כאן. אבירים וחרבות ושעונים…"

"מלחמות ישנות, עולם ישן…" השיב האיש והחליק באצבעות מגוידות על שיערו הכסוף הקלוש, ואחר כך התיישב. שושנה התיישבה אף היא בכיסא היחיד שהיה בחדר. היא הסירה את כובעה והניחה אותו על אחת מערימות הדפים המגובבים, שכיסו את השולחן עד שלא ניתן היה לראות את העץ מתחת. עפרונות מחודדים היו נעוצים בתוך כד קטן וחודיהם מתריסים כלפי מעלה, ועט נובע מוזהב שכב על ריבוע קטיפה כחול לצדם. היא הביטה סביבה בסקרנות גלויה, שלא טרחה להסתיר. מראה גדולה במסגרת עץ מוזהבת כיסתה את הקיר הימני והכפילה הכול: שידות, מדפים ושולחנות שהקיפו את שולחן העבודה של האיש. עשרות פסלונים הביטו בהן בעיניים קפואות מעל אחד המדפים, וערב רב של קופסאות עץ מעוטרות קטנות וגדולות, בקבוקוני בשמים מקושטי-מכסה וקעריות פרחוניות צמחו מתוך המדפים האחרים.

שני ארונות זכוכית ניצבו כשני תאומים במסדר, דוממים לנגד עיניה הבוחנות של שושנה. מתוך האחד ברקו פגיונות עתיקים נתונים בנדנים, ואילו השני הוקדש לאוסף אקדחים ורובים ישנים למראה. "מימי הטורקים", אמר דויד שהבחין לאן תועה מבטה. "שנים שאיש לא ירה בהם." הוא הצביע על רובה ארוך קנה עשוי עץ, בעל קת משובצת אבנים. "זה מאוזר, הגרסה הטורקית למאוזר הספרדי משנת 1893. תראי את אבני האודם… הוא היה שייך לשר הצבא העותומני שטרח לקשט אותו, אם כי אני בספק אם אי פעם ירה בו… וזה," הצביע דויד על אקדח נוסף, שעל קת העץ שלו הזהיבו עיטורים עדינים, "זה משנת 1939, תחילת המלחמה הגדולה. והוא, כמו האקדח של צ'כוב, עוד עתיד לירות. עלי לתקן בו רק חלק אחד קטן שנשבר…"

"נחכה, אם כך, למערכה השלישית," חייכה שושנה. "והפגיונות?"

"גם הם מאותו אזור ומאותה תקופה." דויד התרומם מעט והוציא מהארון פגיון בעל להב משונן. "זה מתחילת המאה התשע עשרה, 1823." הוא ליטף את הקת בעדינות. "את רואה, להב פלדה וקת שנהב. הקת עשויה בצורת טורבן ירוק, ובלהב שזורים חוטי זהב." הוא הושיט את הפגיון לשושנה. "תרגישי. יצירת מופת של ממש. אומרים שהיה שייך לסולטן ירום הודו מַהְמוּט השני בכבודו ובעצמו, אבל אין לכך סימוכין…"

"נו, ארץ בלי אדמה, מלכיה ושריה הולכים בלי נשמה," אמרה שושנה והעבירה אצבע על חוד הפיגיון, "אם המלך שממה – "

"לא תחיה כל נשמה" השלים האיש וחייך, "את משחקת שחמט?"

"בצעירותי…" אמרה שושנה במעין געגוע, "אבל עכשיו…" היא הניחה את הפגיון על השולחן וחייכה.

באותו רגע חשה אביגיל כמי שחדרה למקום לא לה, למעין טקס פרטי המתנהל בשפה זרה ובלתי מובנת. "היית צריך לראות את הדבר הזה," אמרה בערב לעמרי. "פסיכי לגמרי. אמצע תל אביב, בחדר המשוגע הזה שמישהו גזר מספר היסטוריה או משהו, ואני עומדת שם ולא יודעת מה עושים עם שני המוזרים האלה, כמו שני תאומים שנפגשו אחרי שנים… והקטע הוא, שהם מדברים עברית, אבל חוץ מצ'כוב אני לא מבינה אף מילה. אתה מבין משהו מהמשפטים האלה?" עמרי משך בכתפיו. "חפשי בגוגל," אמר, יודע שהוא מעצבן אותה.

השנים שבילה במחיצתן של שושנה ואמו לימדו אותו לא להיות מופתע. ציטוטים, משחקי מילים וחידות לשוניות היו אמצעי התקשורת העיקרי בין חנה, אמו, לבין חברתה. ככה זה כשאתה נמצא באמצע בין שתי מורות לספרות, נהג לומר מייק, אביו. לעיתים קרובות תהה עמרי אם העובדה ששושנה מעולם לא נישאה והעדיפה לחיות לבדה עם ברוטוס, כלב ענק וידידותי, היא שגרמה לה לחיות בתוך ספרים וציטוטים, או שמא להיפך. מעולם לא העז לשאול, אפילו לא את אמו, משום שחשש, באופן כלשהו, מהתשובה. מאז שעברו הוריו לחיות בארצות הברית והוא נשאר בתל אביב כדי ללמוד, הקפיד לקיים את ההוראה המפורשת והתקשר לשושנה אחת לשבוע, שמע את לשונה המושחזת והקשיב לתובנות יוצאות הדופן שלה לגבי כל דבר ועניין. שיחות קצרות אלו הרגיעו את נקיפות המצפון של הוריו הרחוקים, שהראסטות בהירות הקצוות בשערו והשרוואל שלבש נדמו להם כמו קודים משפה אחרת, לא מובנת, ולכן גם הדאיגו אותם מאוד.

"אז איך הגיע בנו של רַבּהּ הידוע של אחת השכונות בירושלים להיות דייר מוגן בבית בסגנון אקלקטי בלב ליבה של עיר החטאים הזו?" שמעה עתה אביגיל את שושנה שואלת. גבותיו המופתעות של דויד התרוממו בהערכה: "מנין את יודעת שאבי היה…" הוא לא השלים את השאלה אך מבטו גילה תמיהה אין קץ. שושנה צחקה צחוק חרישי. "זה קל. צריך רק לחבר אחד ועוד אחד. מעטים האנשים ששם משפחתם 'יבין הכהן', ועדיין זכורה השערורייה שהייתה בזמנו, כשבנו הבכור של הרב התפקר וכל ירושלים רעשה. ומי יסכים להחזיק משרדים בבית מתמוטט ומתפורר כזה, אלא אם כן הוא דייר מוגן, שחבל לו להפסיד את זכויותיו ואת שכר הדירה הנמוך שלו? וגם אלו – " שושנה הורתה בניד ראש על מדף קטן שאביגיל שמה לבה אליו עתה לראשונה, ושהיו מסודרים עליו מספר ספרי קודש מעוטרים זהב.

"אכן," אמר האיש מאחורי המכתבה ועיניו צוחקות, "גברת מארפל בכבודה ובעצמה לא הייתה יכולה לנסח את זה בבהירות גדולה מזו. ואם כבר בניחושים עסקינן, הרשי לי לנחש שמלבד מקצוע הבילוש, את גם מורה לספרות, נכון?" שושנה הודתה בניד ראש והאיש צחק בקול. "נו, טוב, עלי להודות ביושר שאת זה סיפר לי הבחור הצעיר ההוא, מה שמו? עמרי? אחיינך, נדמה לי? אני מבין שהוא לא יגיע…" שושנה חייכה והושיטה לו כריכת פלסטיק שקופה שהוציאה מתיקה.

"בנה של חברתי היקרה, שנכנס לדירה לפני ששכר אותה ממש, עסוק עתה בפגישה. יש לו, כנראה, דברים דחופים יותר לעשות. הנה לך, תלוש המשכורת שלי שביקשת. עסקי הספרות זולים אמנם מעסקי הנדל"ן, אבל בכל זאת הם שווים עדיין משהו." אביגיל נעה במקומה באי נוחות. העמידה הממושכת הכאיבה לרגליה, והיא התקשתה להסתיר את כעסה על השניים המתעלמים מקיומה, כעס שהתערבב לה עם זעמה על עמרי, שהעדיף ללכת לאוהל המחאה בשדרה. אתה יכול ללכת אחר כך, טענה כלפיו, מה כל כך דחוף? חייבים לחמם מנועים, ענה לה סתומות ונעלם.

"את יכולה להביא כיסא מהחדר הסמוך," אמר פתאום דויד, שהבחין במצוקתה, "או לשבת שם, על התיבה ההיא, אם לא אכפת לך." אביגיל בחרה באפשרות השנייה, תוך שהיא תוהה מה יש בה בתיבת העץ הכבדה למראה, שמנעול חלוד היה תלוי על המכסה שלה.

"בן שמונים אני," אמר דויד וקם באיטיות ממקומו, "ועדיין זוכר את המורֶה שלי לספרות." הוא ניגש אל מדף שנסתר עד כה מעיניה של אביגיל והוציא ממנו קלסר גדול, עליו נכתב 'שכירות'. "בן שבע עשרה הייתי כשפרקתי מעלי עול מצוות וקראתי לראשונה ספר מספריהם של עוברי העבירה החילוניים…" הוא חזר לשבת ופתח את הקלסר. "אבי לא סלח לי על כך מעולם, אבל כבר לא הייתה דרך חזרה."

הוא הוציא מהקלסר נייר כתוב בכתב יד והניח אותו בפני לשושנה. "הנה, זה כתב הערבות. עלייך לחתום – כפי שנהוג לומר – כאן וכאן וכאן…" אמר והושיט לשושנה את העט. "אני מקווה שכתב היד שלי מובן," הוסיף במבוכת מה ושושנה חייכה אליו: "אחרי שנים רבות של בדיקת מחברות ומבחנים של תלמידי היקרים, שכולם דיסלקטים או דיסגרפים או שניהם גם יחד, אין כתב יד שיכול להכניע אותי." היא קראה את הכתוב בתשומת לב רבה וחתמה. "כתב יד לתפארת, מר יבין הכהן. וגם הניסוח, אם יותר לי… " פניו של דויד התכסו פתאום דוק של עייפות. "אבי זכרונו לברכה, לפני שגירש אותי מעל פניו, קיווה שאהיה עילוי ושקד על כתב היד שלי מידי יום, שיהיה עגול ואחיד וברור… עתה התחלף הקודש בחול ואני כותב בעיקר מסמכים משפטיים וחוזים ושאר ירקות, ועל פי רוב אשתי מעתיקה אותם למחשב שלה ומדפיסה. אלא שהרב ביקש נוסח חדש, ואת זה היא עדיין לא הספיקה להעתיק."

"הרב ביקש…" אמרה שושנה, "ואתה עושה דברו?"

"הרב דויטש הוא ראש עמותה גדולה וגר בירושלים, ואחראי, לכן, על הבניין כולו, ואני התנדבתי להשכיר בשמו. אמנם אין ביכולתי לתקן את הדורש תיקון בדירות, אבל לפחות אני מוודא ששכניי הצעירים ראויים וטובים, אינם משליכים אשפה מול דלתי ואינם מרעישים אחרי חצות הליל. אבי קנה את החדרים האלו מהבעלים הראשון, ר' ידידיה בלום, ידיד נפשו, שבבעלותו היה הבניין כולו. אחר כך —" דויד חדל פתאום מדיבורו, וכאב עלה בעיניו.

"אחר כך," המשיכה שושנה בעדינות, "ירד אביך מנכסיו ומכר את החדרים האלו בחזרה לרב בלום, שהשכיר לו אותם תמורת סכום זעום. ועם מותו, ומשום שהיה חשוך ילדים, הוריש בלום את הבניין כולו במתנה לעמותת 'פאר מנחם' של הרב דויטש ואתה נותרת דייר מוגן ובא כוחו."

" אני וגברת סופר, שהגיעה שנה או שנתיים אחר כך," אמר דויד ותמיהה קלה עלתה בקולו, "אבל — מנין לך כל זה? הרי הבחור הצעיר והעלמה הצעירה כאן לא התעניינו בכל אלו… הוא, כפי שאמר לי, 'סגר עניינים עם הדיירים הקודמים' ונדמה היה להם שבכך די…"

אביגיל זעה במקומה באי נוחות. נזיפתו של מייק, שהגיעה ממרחקים על מסך המחשב, עדיין הייתה טרייה במוחה. "אני לא מאמין!" אמר לעמרי, "ככה לא שוכרים דירה! מה פירוש 'סיכמנו עם הדיירים הקודמים'? איזה מעמד יש להם בכלל? הרי פלשתם לדירה, פשוטו כמשמעו, ועכשיו אני צריך להתעסק מפה עם כל העניין הזה ולסדר את הדברים? חשבתי שאתה חכם יותר…!" ועמרי מלמל במבוכה, "אבל אבא, ככה זה בדירות האלה, הדיירים הקודמים היו צריכים לעזוב לפני הזמן והם פרסמו בפייסבוק ואנחנו היינו הראשונים ולא רצינו להפסיד את הדירה…" מיקי הביט בו בזעף ממסך הסקייפ המטושטש: "פייסבוק, עם כל הכבוד, הוא לא תחליף לבעלים החוקיים ולחוזה מסודר. אתה בטוח שאתם רוצים לגור בכוך העלוב הזה, שבעצם צריך כבר מזמן להרוס? טוב, לא חשוב, אני אטלפן מחר לבעלים ואנסה לסדר שלא יעיפו אתכם משם. לא יאמן, פשוט לא יאמן!" כעבור יומיים הודיע לעמרי שעליו לחתום על החוזה אצל יבין הכהן, וכי ביקש משושנה לחתום על הערבות הנדרשת.

"אכן כך," צחקה עתה שושנה צחוק קטן, "אבל מייק, אביו של הבחור הצעיר, התעניין גם התעניין, ובדק בגוגל במה מדובר ואת השאר השלמתי מכוח ההיגיון. הוא שלח אותי אליך, ועכשיו שנינו כאן, באי כוחם של אנשים אחרים…"

"אההה! גוגל!" אמר דויד והידק מעט את עניבתו, "אותו אח גדול היודע עלינו הכול ובכל זאת איננו יודע עלינו דבר… כי האדם יראה לעיניים והשם יראה ללבב… בחמישים השנים האחרונות אני מנהל חברה המוכרת וקונה אדמות ומגרשים עבור לקוחותיה וכסף רב זורם בין ידי, ובכל זאת מעולם לא נטשתי את העט והנייר לטובת המחשב. אני משאיר אותו לשני בני, יואב ואבישי, שניהם חכמים ושניהם נבונים אבל חוששני שאינם יודעים את כל התורה. ואת כל זה אני עושה מכאן, מהחדר הצנוע הזה, ודוחה על הסף את דרישתם לעבור ל'משרדים מרווחים יותר'. כן…" עצב ועייפות כיסו את פניו. "הכול הם יודעים, מלבד מצוות כיבוד אב. ככה זה… הרי כבר נאמר, כסף יעוור עיני חכמים."

דויד השתתק לרגע, ואחר כך הוסיף, "כאן אני חש מוגן, תרתי משמע. אמנם לפני שנתיים עברנו, אשתי ואני, לגור בבית חדש ויפה, אבל… אבל די לי לדבר על עצמי. הנה חתמת – ואם ירצה השם בשמיים ושליחו הרב דויטש על הארץ – הבחור יכול להמשיך לגור בדירה עם העלמה הנחמדה שכאן. רק עוד דבר אחד קטן נותר לנו לעשות – לצלם את מסמך הערבות ולתת בידך עותק." הוא הסתובב מעט בכיסאו ושלף מאחור מקל הליכה מגולף, וכשהוא נשען עליו החל לצלוע לכיוון הדלת. שושנה לטשה אליו עיניים – הצליעה הפתיעה אותה. "אם תואילו, גבירותיי, מכונת הצילום נמצאת בחדר הסמוך…" החווה דויד בידו אל דלת שנעלמה עד כה מעיניה של שושנה. הן מיהרו לקום אחריו.

"כדור תועה פגע בי," אמר דויד כבדרך אגב, "נפלט מהרובה של חברי הטוב ביותר. מלחמת השחרור. יום אחר כך נפל גם הוא." הוא עצר רגע והסתובב אל שושנה וחייך: "אז הייתי עוד עם כיפה, אבל כבר בלי פאות. יד האלוהים, אמר לי אבי, ועד היום אינני יודע אם התכוון לטוב או לרע." הוא פתח את הדלת והן נכנסו אל משרד מיושן למראה וריק כמעט מחפצים. מאחורי מסך מחשב הציצו פניה העדינות של אישה צעירה בחולצת שיפון כחולה, שגילתה זוג כתפיים לבנות וצוואר ארוך, ממנו ירדה שרשרת זהב דקיקה. היא הסיטה קווצת שיער בהיר מכתפה וחייכה אליהם, חיוך מקצועי, חשבה שושנה, ריק משמחה. ועוד עלה בדעתה, השבריריות הזו מסתירה חוש שדרה שאיננו מתכופף על נקלה. והמחשבה הזו, שלא היה לה על מה להסתמך, הפתיעה אותה.

"טלי יקירתי, יש כאן מסמך שצריך לצלם…" אמר דויד ואינטימיות בקולו. בתך? עמדה שושנה לשאול אך עצרה מיד את לשונה: שני בניי, אמר האיש קודם לכן. עדיין מחייכת, הושיטה האישה הצעירה יד אל המסמך ודויד אמר וגאווה קלה בקולו, "תכירו, בבקשה, זו רויטל, אשתי. טלי – זו שושנה, חברת המשפחה של הנער ששכר את הדירה של כבוד הרב, והעלמה הצעירה כאן היא —" הוא חדל בלי לדעת כיצד להמשיך, ואביגיל מיהרה לומר, "אביגיל, החברה שלו. אנחנו גרים יחד." הנהון קל ליווה את תנועת הסיבוב של הכיסא כשפנתה טלי אל מכשיר הצילום שעמד לצד שולחנה מבלי לומר מילה.

"כמדומני התאהבתי בה בגלל שמה," המשיך דויד מבלי לחוש במבוכתן או בשתיקתה, "שם שיש בו ברכה, לה וגם לי. ואכן, מאז שנישאנו אני רווה נחת ורואה ברכה בעמלי… אלמלא היו בניי — " הוא עצר בעצמו, אבל טלי הושיטה לשושנה את ההעתק המצולם ודומה היה שהמילים חולפות מעליה. ניכר שכבר שמעה לא אחת את הדברים ולא היה אכפת לה, אמרה מאוחר יותר שושנה לפרדי, חברה הטוב, בשיחת הטלפון היומית שלהם והוא צחק, "שושנה, תזכרי תמיד, ככל שהכסף מזדקן כך הנשים הנשואות לו נעשות צעירות יותר – והבנים כועסים יותר".

"ואם תוכלי," פנה דויד לאביגיל, "תאמרי לחבר שלך, ששמו שב ופרח מזיכרוני, שייגש עוד הערב, בשמונה וחצי, ואתן לו עותק חתום גם של החוזה. אשלח לרב בפקס והוא יחתום, ואחר כך יישלח לי בשש בערב עם אחד מתלמידיו." משהו בהבעת פניה גרם לו להוסיף, "גם את יכולה לבוא, כמובן." כמובן, חשבה אביגיל. גם אני יכולה לבוא.

כשחזרו למשרדו התיישב באיטיות זהירה על הכיסא ליד שולחנו ושושנה, שחשה שזה הזמן להיפרד, הניחה את כובעה על ראשה.

"אני שמח שהייתה לי הזדמנות לשוחח אתך מעט. אני מקווה שעוד ניפגש…" הושיט לה דויד את ידו מבלי לקום, ושושנה אמרה, "אחת לשבוע אני מגיעה אחר הצהריים ללמוד בתל אביב, ובשעות הערב אבוא לבקר גם את עמרי, כך שוודאי עוד ניפגש ונוכל להמשיך לשוחח על ימים שהיו וימים שיהיו."

ימים רבים אחר כך הרהרה שושנה בלב דואב ברגע הזה ובהבטחה הזו, שמעולם לא מומשה, ובקסם שהפיץ סביבו האיש כסוף השיער שחי בעבר, קסם שגרם לאביגיל להגיד באותה שעה, "יש לי הרגשה שחלמתי את כל הפגישה הזו."

"במיוחד כל אלה שמחלקים דירה לשלוש או ארבע ומשכירים את זה לסטודנטים וחיים על חשבוננו, ואף אחד לא עושה כלום ולא אומר כלום," צעק חנן, סמוק מההתרגשות ועודף בירה, "כל אלה ש… ש… אלה שהם…" המילים הסתבכו בפיו והוא הביט סביבו כמחפש מוצא, אבל מבטו נתקל בפניה הצוחקות בלגלוג של מאיה, שישבה בראש מוטה אל חומת האבן מכוסת האזוב ורגליה הארוכות פשוטות קדימה, אצבעותיה רצות על מסך הטלפון הנייד שלה ומסרבות ולהושיע אותו.

אפילו ברגע נואש זה, שבו ניסה למצוא את המילים המדויקות כדי לבטא את הטיעון הבנוי לתלפיות בראשו, לא יכול היה שלא לחוש דקירת החמצה למראה יופייה השקט, דקירה שמוטטה את בניין הטיעונים והסיבות והתוצאות והפכה אותו לעיי חורבות ממש, לערימת מילים חסרות קשר ופשר.

"אלה ש… אלה ש…" חיקתה אותו מאיה באכזריות והפנתה אליו את המכשיר שבידה. הבזק של אור פתאומי העיד שהנציחה את חנן המופתע, "נו, תגיד כבר מה שיש לך להגיד ותגאל אותנו מהייסורים האלה. ועוד לא הזכרת את המודל המרקסיסטי שלך…" חנן השתתק והתיישב בבת אחת על המזרן הקרוע בין יותם לנועה, ואלו זזו באי נוחות בגלל גופו הגדול שמחץ את שניהם, בגלל לשונה המושחזת של מאיה ובגלל מצוקתו הגלויה.

בשנה האחרונה בה חנן ומאיה למדו יחד מדעי המדינה וחלקו דירה משותפת נהג להתיש את כולם בוויכוחים נרגשים במהלכם, כפי שאמרה מאיה ברשעות, חזר על הדברים ששמע מהמרצים הלא אינטליגנטים של החוג, אלו שנשארו תקועים בתיאוריות עבשות משנות השישים, בלי להפעיל שום חשיבה ביקורתית. "היא באמת חושבת שהיא יותר טובה ממנו", אמרה לא אחת אביגיל לעמרי, "תשמע איך היא מדברת, המילים האלה, תיאוריות עבשות, חשיבה ביקורתית, היא נשמעת ממש כמו המרצים שהיא בזה להם, בזמן שאין לה באמת חיים חוץ מהפייסבוק והנייד שלה." אבל מעולם לא התערבה בוויכוחים עצמם, בעיקר משום שמאיה וחנן היו חבריו של עמרי ועדיין לא חשה בנוח במחיצתם, ומשום שכולם גרו בבניין אחד, והיא העדיפה "לשמור על יחסים טובים עם השכנים", כפי שאמרה לו לא אחת.

באחת הפעמים, כשרחמיה נכמרו על חנן, הציעה לעמרי להגיד למאיה שתפסיק עם זה סוף סוף, היא סתם מענה אותו. עמרי הביט בה בתימהון. "תעזבי, זה ככה ביניהם מאז שאני מכיר אותם. הם נהנים מזה…". היא שתקה. לעיתים נדמה היה לה שדווקא החיים בתל אביב, בריבוע הרחובות המצומצם בין אלנבי לשדרות רוטשילד, היו דחוסים ומוגבלים יותר מחיי העיירה הקטנה ממנה באה. "כולם גרים מטר אחד מהשני, אוכלים יחד וחושבים יחד ולומדים יחד, זה יותר גרוע מהסיפורים של אימא שלי על בית הילדים בקיבוץ שהיא גדלה בו, איך כולם היו לובשים את אותם בגדים וקוראים אותם ספרים ומתקלחים באותן מקלחות."

בזמן הקצר שבו גרו בדירה הזו – אם אפשר לקרוא כך לכוך הקטן שנוצר, כך נדמה, מחצאי חדרים שנגזרו משתי דירות אחרות והודבקו יחד – היה עמרי מאושר. אמנם הקירות בדירה היו עשויים שכבות שכבות של צבע מתקלף והעידו על ריבוי הדיירים שניסו, באופן כמעט מעורר רחמים, להטביע בו חותם אישי כלשהו, אבל משהו בסגפנות הנזירית שבמגורים במקום כזה שבה את ליבו. החצר המוזנחת, ששימשה אותם למפגשים מסוג זה עוד לפני שהצטרפו לאחרים שגרו כאן כבר שנתיים, ובה שתו בירה ואכלו וניגנו, הייתה בעיניו, כפי שאמר שוב ושוב, המקום האנטי בורגני המיוחד שלהם, הזוּלה שלהם. הוא לא התעצל וגרר אתו את חנן ויותם כדי לאסוף מזרונים עבשים ומחצלות צבעוניות וכריות ישנות שהושלכו אל הרחוב ויחד ריפדו בהם את האדמה החשופה. יחד גם משכו כבל חשמל והאירו את הזוּלה באור כתום רך.

אולי היו אלה הכורח ועצם היכולת להסתפק במועט – הוויתור על חיי הנוחות בבית ההורים ובעיקר החופש מעיניהם הבוחנות והדואגות תמיד – ששימחו אותו. נסיעתם של הוריו לארצות הברית הוסיפה על תחושת החופש הזו, שנפגמה רק כשהופקד בחשבונו השיק החודשי, שנאלץ לקבל מהם כדי לממן את השכירות. אביגיל ראתה בעיניו את הצריבה של העלבון של הבן היחיד שאיננו מצליח להתנתק מהוריו וניסתה בכל כוחה לעודד אותו. זו ההשקעה שלהם בך, אמרה לו, ברגע שתסיים ללמוד לא תצטרך את זה. עמרי שתק אבל במשך שלוש שנים בהן עברו מדירה לדירה, מכוך לכוך, מעולם לא נואש לצבוע, לנקות, לתלות את הפוסטרים והבדים ההודיים שהביא אִתו מפּוּשְׁקָר, בה שהה שמונה חודשים, אותה מזכרת מחיים זמניים של חופש. "ברור," אמרה אביגיל להוריו שהגיעו לביקור באחד החגים עמוסי מתנות ומבטים מודאגים, "לעומת הגסט-האוז של פושקר זה ממש ארמון כאן," ובעיניו של עמרי הופיעה כמיהה דקה, נוסטלגית, של זיכרון רחוק ואהוב. וכשמייק אביו אמר, "אני חושב שבעיניו של עמרי שלנו לגור במקום כזה זו התגלמות הסוציאליזם, זה כמו לחיות בקומונה," חייכה אמו חיוך עצוב והוסיפה, "בכל זאת יכולת לגור אתנו בניו יורק, לחסוך את כול הכסף הזה ולחיות כמו מלך." אביגיל שתקה כדרכה בשיחות מעין אלו, שהיו מתקיימות בכל ביקור, ושלא לקחו אותה בחשבון, אבל באחת הפעמים הגיע מייק עם אלבום ישן עם תמונות מתקופת נעוריו בנח"ל, בהן נראו הוא וחבריו מגודלי שיער ויחפים, ישובים על מזרן, מדברים את עצמם לדעת ומנגנים, ראתה פתאום בעיניו של מייק אותו געגוע ממש.

אבל בימים האחרונים חל שינוי בעמרי. שלושה אוהלים קטנים שהוקמו בשדרה כמחאה על מחירי השכרת הדירות בעיר הציתו אצלו אש אחרת, כאילו נפקחו עיניו לראות דברים שלא ראה קודם. באחד הערבים נשא באוזניה נאום נלהב על הדרך בה מנצלים בעלי הבתים את השוכרים, על הסטודנטים שאיבדו את הדרך, שחיים על חשבון הוריהם, וגם זה סוג של ניצול, אמר, ובכלל, כולם מנצלים פה את כולם אבל מדברים על שוק חופשי, שבעצם זה שוק חופשי רק לבעלי ההון ולמונופולים. הוא חדל רק לאחר שראה שעיניה נודדות אל מסכי המק שלה. זה לא מעניין אותך, אמר באכזבה. זה מאוד מעניין, אמרה לו, אבל יש לי דד ליין ואני צריכה לגמור לערוך את הקליפ עוד הערב. מאז לא אמר דבר בעניין זה ושקע בדף הפייסבוק החדש של קבוצת המחאה, אבל בשלושת הערבים האחרונים יצא וחזר בשעות מאוחרות, פניו סמוקות ונלהבות.

עתה, כשישבו בזולה, עלו במחשבתה של אביגיל התמונות ההן מפושקר, בהן נראה עמרי בשיער אסוף, מכורבל בתוך ערסל בד צבעוני וסביבו יושבים יחפים יותם, נועה ומאיה, על מחצלות ססגוניות. כמו תמיד, חשה זרות, של מי שנכנסה לעולם לא שייך לה, שבו מדברים בשפה אחרת. ממש כמו חנן, חשבה פתאום. אני והוא – כאילו שנשארנו היחידים בעולם שלא נסעו אחרי הצבא לטיול הגדול המטופש הזה, ונשארנו אאוטסיידרים, לא שייכים, לא קולטים את השפה. המחצלות האלה, וכוסות הקפה המלוכלכים ומגשי הפיצה הריקים למחצה – ובעיקר, השירים האלה של מאיה, שיש בהם קודים לא מפוענחים, שפה פנימית, הודית ישראלית… היא רצתה לצרוח. במקום זה שילבה את ידיה סביב ברכיה והידקה אותן אל בטנה. עמרי לא הרגיש דבר. הוא הקשיב בריכוז לוויכוח שניטש סביבם.

"אבל מה אפשר לעשות?" העלה יותם את השאלה, שכבר עלתה לדיון פעמים רבות בוואריאציות שונות, "הכוח הוא שלהם. הבתים שלהם. ואנחנו, זאת אומרת, כל אלו שרוצים לגור בתל אביב, מוכנים לשלם כל מחיר. אנחנו מוכנים לחיות בג'יפה, מוכנים לצבוע בעצמנו, לשלם על התיקון של הכיור וכאלה, רק שיתנו לנו לגור פה…"

"וזה לא בסדר," העזה נועה, "אולי אנחנו צריכים להתאגד, להפגין, או משהו… כמו ההוא עם האוהל בשדרות רוטשילד…"

"כן, בטח," לגלגה מאיה, "תיכף כולם יפגינו פה. חכי, אני כבר מזמינה אותם ליום זעם בפייסבוק. זה המקסימום שהם יכולים לעשות, לייקים. רק אל תזיזי אותם מהקפה ההפוך שהזמינו ב'ארומה' או ב'קפה קפה'. חוץ מזה, תזכרו שלא אנחנו משלמים, אלא ההורים שלנו. אולי גם הם יבואו להפגין. או שיעשו לנו עוד לייק אחד."

"כולם אומרים שהסוציאליזם מת מזמן," אמר עמרי בשקט מתוח וכולם נפנו אליו. "שעכשיו צריך לתת לכוחות השוק לעבוד. והם עובדים, אבל עלינו…" הוא חייך במאמץ ניכר והניח את כוס הקולה מידו על המחצלת, ואביגיל הרגישה שנדרשו ממנו כוחות עליונים להישאר מאופק כל כך. "הסוציאליזם אולי מת אבל אפשר להחיות אותו. אנחנו צריכים להחיות אותו. פעם היה כאן עולם אחר…" הוא חייך פתאום אבל היה כעס בחיוכו, "היום נשארה ממנו רק גברת סוֹפֵר, שהיא דיירת מוגנת ולא תמות לעולם, כדי לא להפסיד את השכר-דירה הנמוך שלה, ואנחנו, הדיירים החדשים שמבזבזים את החסכונות של ההורים שלנו ונותנים אותם לבעלי הבית."

"גם יבין-הכהן דייר מוגן כמוה," אמרה אביגיל, מעשית כדרכה, "מה שמזכיר לי, שצריך ללכת אליו להביא את החוזה. היינו אצלו היום, אני ושושנה. הוא אמר שנבוא בשמונה וחצי".

"או יֶההה! כבוד לדודה שהיא לא דודה, ולאיש שלומד תואר שני במנהל עסקים!" צהלה מאיה מול פניו של חנן השותק, שישב בראש מורכן, גופו הגדול כפוף כאילו ביקש להסתיר את גודלו, ונראה כמאזין לקולות אחרים, רחוקים. "בואו נעשה מהפכה אמיתית! עמרי יהיה המנהיג שלנו! נהרוג את כל הקפיטליסטים! נשלח רוצח שכיר אל הרב דויטש! אתם יודעים מה, בואו נהרוג גם את אדון יבין הכהן, שהוא השֶמֶן המניע את גלגלי המכונה הקפיטליסטית! אנרכיסטים קדימה!" ניצוץ זר זרח מעיניה של מאיה ושערה הבהיר שלח גיצים לכל עבר. יותם ונועה בהו בה בתימהון ואילו אביגיל שלחה מבט אל חנן, תוהה אם הוא חושב על כך שמלבדה, הוא היחיד שמממן את עצמו בלי כל עזרה בעבודות שמירה שלקח בימים ובלילות. זה לא כל כך נורא, אמר לה פעם, אני מנצל את הזמן הזה לסכם מאמרים וקצת לתרגל אקורדים חדשים, אבל עיניו האדומות תמיד אמרו דברים אחרים. מעולם לא התלונן, אבל היא זכרה את הפעם ההיא, כשאמר לה בערגה, "אם היה לי עוד קצת כסף הייתי לוקח שיעורים פרטיים בהרמוניה וקומפוזיציה, זה החלום האמיתי שלי." היא עצמה התפרנסה מעריכת סרטונים, עבודה שהייתה משתלמת, הסבה לה הנאה רבה ונתנה לה תחושת כוח.

עמרי הציץ בשעונו. "אפשר ללעוג לכולם כל הזמן, אבל זה לא אומר שאת צודקת יותר מכולם כל הזמן," אמר למאיה. אביגיל חשה את המתח עולה בחזהּ, ועמרי, שחש בכך, מיהר להוסיף, "אבל אולי נפסיק כבר ללכת מכות? זה לא הזמן…"

מאיה חייכה, הניחה מידה את הטלפון הנייד ומשכה אליה את הגיטרה של חנן. "לא, זה לא הזמן. עכשיו הזמן לאהבה. אז בואו נדבר על אהבה", אמרה והתחילה לשיר, מדגישה את הבסים בנגינתה וקולה היה צלול וחרישי לעומתם: "על כל השקרים שסיפרתי אמרת: אמת ויציב ונורא וקיים. בגדתי, רימיתי, צחקתי, בכיתי, ואתה —" חנן נרתע לרגע, כמי שהתעורר מחלום. "כמו אתה, אמת ויציב ונורא וקיים. ואני, כמו אני, מעוורת, משקרת—"

חנן הרים את ראשו. היושבים סביב השתתקו והקשיבו. "רומנטיקה, הוי, רומנטיקה, איך את מעוורת…" שרה מאיה וקולה הפיץ קסם. "אהבה ותשוקה ושקרים ואמת – " היא עצרה פתאום, מבקשת להעצים את הדרמה. עמרי החליף מבט מהיר עם אביגיל, אבל עיניה היו נעוצות בחנן. השירה הנונשלנטית של מאיה, שהייתה עם זאת מדויקת ואפילו, העזה אביגיל לחשוב, מרגשת, הטריפה אותו, ונדמה היה לה שעוד רגע יצא מעורו. לרגע חשבה שהיא היחידה המרגישה בכך, אבל נועה הניחה יד רכה על זרועו של חנן, כמנסה להשקיט את רוחו הנסערת. קולה של מאיה עלה שוב: "איך את מפזרת, איך את מערבבת, איך את מסובבת…" קולה גווע והמיתרים דממו. היא נשענה אל הקיר ואספה את רגליה אליה. פניו של חנן היו סמוקות והוא לא הרים את מבטו גם עתה, כשהשירה חדלה.

לא פעם תהתה על מהות הקשר בין השניים, אבל כששאלה את עמרי משך שוב בכתפיו ואמר משהו על אהבת המוסיקה המשותפת, אבל היא התעקשה שיש משהו אובססיבי בקשר הזה, ששומעים את זה אפילו בשירים שלהם. אבל עמרי ציין ביובש שזה לא עניינם.

"טוב," אמר יותם לנועה וקם בפתאומיות כשהוא מציץ בשעונו. "כבר שמונה. אני חושב שאנחנו נזוז." נועה מיהרה לקום אבל השהתה את ידה עוד שנייה אחת ארוכה על זרועו של חנן. "גם אנחנו, דויד מחכה לנו" אמרה אביגיל. שום מילה נוספת לא נאמרה מלבד כמה מילות פרידה, ורק כשהחצר התרוקנה והם עמדו לבדם בשביל אמר פתאום עמרי, "את צודקת. היא שרוטה לגמרי והוא אידיוט. אני לא מבין למה הוא מתעקש לגור אתה. הקשר הזה הוא… הוא…" חיפש עמרי את המילה הנכונה, ואביגיל אמרה, "הרסני", ובלבה המשיכה, אלים, אכזרי, רע לב.

אביגיל הייתה חסרת מנוחה. לרגע נשענה על חומת האבן הקטנה והמתפוררת, ובמשנהו צעדה אל הדלת ממול ובחנה שוב, בפעם האלף, את הסדקים שנוצרו בצבע הלבן העכור והובילו – כמו עשרות שבילים דקים – אל שלט הקרטון הקטן. אור חיוור של נורה אחת ויחידה האיר את השם שנכתב עליו – דויד יבין הכהן. היא ניסתה לשחק עם המילים ולמצוא בהם משמעות אחרת. יבין דויד, דויד הכהן, הכהן יבין. אך המילים התפזרו לאותיות ואבדו בתוך הקולות שרחשו בראשה: שתיקתו של חנן הרועמת עתה באוזניה, קולה של מאיה שרה, " ואתה, כמו אתה, אמת ויציב ונורא וקיים, ואני, כמו אני, מעוורת, משקרת…" ומעל כולם התגבר והלך קולה שלה, קול פנימי ומבשר רעות.

"האימה מגיעה אחר כך, כשאתה חוזר הביתה, בחושך," נזכרה פתאום בדברים ששמעה פעם. זה רק ציטוט ישן של היצ'קוק, ניסתה להרגיע את עצמה, אבל המילים שקעו בתוכה וסירבו להיעלם, מעירות בה חשש סתום. היא רצתה שעמרי כבר יגיע.

השעה הייתה שמונה עשרים וחמש. עמרי יצא לפני עשרים דקות, קפץ "לחמש-דקות-לא-יותר, רק לראות את התקליט המקורי של המודי בלוז שאלעד קנה דרך אִי-בֵּיי, ושכולם אומרים שהוא היה ההתחלה של הפרוג-רוק. טוב, לא כולם, יש ויכוח על זה." פניו של עמרי היו נרגשות ולוהטות, והיא ידעה שבדרך לאלעד יעבור שוב באוהל שבשדרה, וחמש הדקות יהפכו לחצי שעה ויותר, והשתדלה לכבוש את זעמה.

היא עמדה בחצר הקטנה והחשוכה מול דלת המשרד, מנסה לעכל את השיחה בדירה של חנן ומאיה, ורק החתלתול הג'ינג'י בא מידי פעם להתחכך ברגליה. שמונה וחצי. היא החליטה לא לחכות יותר. היא תיקח את החוזה מדויד ותחזור לדירה ותשכח את כל היום הזה.

היא דפקה על הדלת ונכנסה מיד, יודעת שלא תזכה לתשובה. שריון האבירים הביט בה מחשכת החדר, שרק אלומת אור דקה נשלחה אליו מהמשרד הסמוך. היא התעלמה ממנו והמשיכה בלב הולם, חלפה במהירות על פני השעונים העומדים והפסלים שהביטו בה בעיניים מתות, ואז, בפתח המשרד, קפא גופה בבת אחת, כשרגלה הימנית כבר טבלה בשלולית הדם. אבל אז כבר היה מאוחר. מאוחר מידי לחזור אחורה ולא לראות את עיניו של דויד פקוחות לרווחה, נעוצות בה בתימהון אין קץ, תימהון שקפא באחת. באותו רגע עדיין לא הבינה למה ראשו מונח על השולחן, נוטה אל הצד, ומדוע איננו מרים אותו לקראתה. היא דממה. שום צעקה לא עלתה בה, אף לא הגה. שקט. רק הסתכלה איך מצווארו נמשך והולך חוט דקיק של דם, יורד אל השולחן, נוזל לאיטו אל הרצפה בקול חרישי של טיפות נוטפות עד להיווצרות עיגול דם מתפשט. רק אחר כך, שעות רבות אחר כך, הבינה שגם קול הטיפות לא נשמע אלא בראשה. מעולם לא ידעה שדם יכול להיות סמיך כל כך.

לרגע מתעתע אחד דימתה לשמוע גם קול נשימה. היא פסעה קדימה, נמלטת מהמבט התמהּ, ונעצרה מול ידו של דויד. יד לבנה ומקומטת מאוד, מכמירת לב, שהשתלשלה מטה, מצביעה על הפגיון הטורקי שהיה מוטל על הרצפה. דם כיסה את עיטורי הזהב השזורים בלהבו והבליט את צבע השנהב של הקת. היא נרתעה לאחור ונחבטה מדלתו הפתוחה לרווחה של ארון הנשק, שפגעה בכתפה. "ארץ בלי נשמה…" חזרו אליה המילים שאמרה שושנה ודחף גדול עלה בה ללטף את ראשו של דויד יבין הכהן, המונח חסר חיים על השולחן הכבד. היא שלחה את ידה אבל זו סירבה לזוז. מתחת לראש הבחינה בדף לבן שהלך והאדים. פיה נפער, אבל היא לא צעקה.

"זה היה החוזה שלנו," סיפרה מאוחר יותר לשושנה, "החוזה החתום שהוא היה צריך לתת לעמרי. היה עליו כתם גדול של דם. הלכתי מסביב בזהירות, אל הטלפון העתיק הזה שלו, והתקשרתי למשטרה, כי השארתי את הנייד שלי בתיק בחוץ. אני רוצה לדווח על רצח, אמרתי לשוטרת שם, כאילו שאני עושה את זה כל יום. נתתי את הכתובת, הכול."

היא לא סיפרה על הדרך בה יצאה מהמשרד ורצה להקיא בפינת החצר, ועדיין לא בכתה, לא יכלה לבכות, לא הצליחה לגרום לדמעות לצאת החוצה – רק הקיאה עוד ועוד, לעיניו הנדהמות של עמרי, שהגיע ממש באותו רגע ועמד חסר אונים מבלי להבין דבר. היא אחזה בחוזקה בחולצתו, כמעט קרעה אותה, מחייבת אותו להמשיך לעמוד לידה ולא להיכנס לראות מה קרה במשרד. הוא חיבק אותה עד שנרגעה, עד שהשוטרים הגיעו. רק אז, הצליחה להגיד את המשפט שהיכה בה, דויד מת, מישהו הרג אותו עם הפגיון שלו. "את בטוחה?" שאל שוב ושוב, כאילו היו דרכים שונות לפרש את מה שראתה. היא חשה את הכעס צומח בה, אבל לא השיבה.

כשהגיעו שני השוטרים הראשונים ושאלו מי התקשר ומה בדיוק קרה, הצליחה לדקלם שוב, דויד מת, מישהו הרג אותו, והצביעה במנוד ראש על דלת המשרד, אותה הקפידה לסגור אחריה כשיצאה. אחר כך פרצה המהומה הגדולה, סירנות ואורות כחולים ושוטרים במדים ובבגדים אזרחיים ואין ספור שאלות, אבל אז כבר הכול השתנה ודבר לא חזר להיות כמו שהיה.

משום מה, בכל פעם שנזכרה בלילה ההוא, שדמה בעיניה לסצנה מסרט מתח זול, עלה בדעתה, שדווקא הרגע בו התיישב חנן חסר אונים במלוא גובהו על הספה בין יותם לנועה, היה הרגע בו נזרעה בה האימה מפני משהו נורא העומד להתרחש. רק שלא ידעה מה בדיוק היה הקשר בין שתי ההתרחשויות, שקרו זו אחר זו ולכאורה היו נפרדות לגמרי.

"עולם החומר מורכב משבע ארצות," אמר הרב יגלי והציץ בקהלו מבעד למשקפיו. "משבעה רקיעים וכן הלאה. העולם מעבר לחומר זה כבר הדרגה השמינית, ושם, " הרב חדל לדבר ואחר הגביר את קולו, "שם הגוף הוא כבר אורח! אורח! זה כבר העולם הבא!—" הוא הביט ביושבים ובחן את פעולתן של המילים עליהם. כיסאות הפלסטיק השחורים חדלו לחרוק לרגע אחד, והרב, מרוצה מהשפעת הדברים, חזר ואמר בשקט דרמטי, מכריח את אחרון השומעים להקשיב היטב: "זה כבר העולם הבא… והגוף הוא רק אורח!"

האולם הקטן היה מלא מפה לפה. צעירים וכיפות על ראשם ישבו בו, מקצתם האזינו בכובד ראש ורובם נראו חסרי מנוחה, זזים בלי הפוגה על הכיסאות, מהדקים את הכיפה על הראש או מסירים אותה ומניחים שוב. בגבם עמד גורני, שלקח על עצמו את המשימה לצלם את כל המפגשים בהתנדבות ומתוך הקרבה גדולה, שכן הוא היה כבר אב לארבעה ילדים והתפרנס מצילום אירועים. עוד הערב יעלה את השיעור המצולם אל האינטרנט, כך שיוכלו לצפות בו שוב כרצונם, וכך, כפי שאמר לו הרב לפני זמן מה, יוכלו למצוא מקום של רוחניות במקום שיש בו רק חומר. את הרב אהב אהבת נפש. לא פעם נדמה היה לו שהרב, בגופו העדין ועורו השקוף, מרחף ממש מעל כסאו.

"הדרגה השמינית – אצל דויד המלך הכינור של שמונה מיתרים, למנצח על השמינית מזמור לדויד… – וככה הלאה והלאה, אנחנו ממשיכים עד הדרגה העשירית, שם אנחנו מגיעים ל… " שוב נשמעו קולות דיבור והרב עצר בדבריו ומישש בזקנו הקלוש. הוא הכיר היטב את קהלו ובכל פעם שייאוש היה תוקף אותו מחמת הרעש וההמולה העולים ויורדים כגלים, היה אומר לנפשו, את אֶחי אני מבקש, ולעיתים היה מוסיף לזה ניגון קטן, פנימי, שהיה מעודד את רוחו – מְזָרֵה ישראל יְקבּצנו וּשְמרו כרועה עדרו – וממשיך.

"הדרגה העשירית," אמר פתאום בשקט, כמדבר אל עצמו, והרחש פחת מאוד. אצבעותיו הדקות ליטפו את שערות זקנו בלי משים. "הדרגה העשירית היא החשובה, שעליה נאמר, עלֵי עשור ועלי נָבֶל עלי היגיון בכינור, שהגוף מתבטל לגמרי ומתמזג עם הנשמה…והעשירי יהיה קודש, זה לשון חז"ל. עולם שאנחנו לא יכולים לתפוס, לא מבינים אותו," קולו התגבר והלך עד לצעקה של ממש וידו הלמה על השולחן: "עולם של שכר בלבד! שכר בלבד… זה המטרה, התכלית לפי דרגתו יתברך, כמו שגזרה חוכמתו יתברך…! תכלית! אתם יודעים מה זאת תכלית?!" הוא עצם עיניו והתנועע על מושבו בתנועות קצובות, מזמזם לעצמו את הניגון. הצעירים השתתקו לגמרי, מהופנטים אל תנועת הגוף ואל הדבקות. בלי לפקוח את עיניו המשיך בלחש: "ככה גזרה חכמתו יתברך, שאנחנו לא נבין, לא נוכל לתפוס, מה זה עולם של שכר בלבד. כי אנחנו תופסים רק את החומר, שכר של חומר, כסף, מכוניות, בתים… אבל שם—" קולו של הרב נמלא געגוע וכיסופים: "שם יש שכר אחר שאנחנו בשכלנו לא נוכל לתפוס… ואם לא נוכל לתפוס, איך נוכל להאמין?"

עכשיו היה השקט גמור ומוחלט והוא ידע שלכד את ליבם, ועתה יאזינו לו סוף סוף באמת. עיניו נפקחו רק למחצה והוא ראה אותם, צעירים אבודים שנפשם אובדת, שמחפשים מקום של שלוות נפש. שלל הכיפות זרח מולו. כמו תמיד, היו בהן כיפות זרות למקום ולרוחו, אבל המקום, ברוך השם, רחב ומכיל את הכול. בעוד חצי שנה, ידע, כבר יהיו על הראשים כיפות כשרות, ונפשם תהיה מוכנה בחפץ לב. זה היה המפגש השני, ויבואו עוד שמונה אחריו. ואם רק יתנו לו מקום, אם רק יניחו לו בשקט, כל בעלי הבתים ובעלי השררה ובעלי… צריך זמן, צריך מקום, צריך ראייה למרחוק. עדיין לא הכיר אותם בשמותיהם ופרצופיהם נראו דומים זה לזה. עוד מפגש או שניים ויכיר את כולם.

ידו החלה לדפוק בקצב על השולחן, קצב הולך ומתגבר, הולך ומתעצם, ועם הקצב באה השירה, אף היא מתעצמת וגדלה: "כי פדה השם את יעקב וגאלו מיד חזק ממנו…" אט אט, תחילה בהיסוס ואחר כך מתוך ביטחון, הצטרפו אליו היושבים, מי במחיאות כף, מי בשירה, "כי פדה השם את יעקב וגאלו מיד חזק ממנו…"

לא פעם תהה בלבו אם אמנם הם מבינים את המילים, את פירושן הפשוט, ואיך יבינו את משמעותן הגדולה, זו שמעבר לאותיות ולמילה ולמשפט… את הכוונה איך יבינו, היה שואל בינו לבין עצמו. אבל אחר כך היה מכריח את עצמו להיזכר באלו שהיו לפניהם ואלו שלפניהם, והיה מתמלא מחדש כוח רצון וסבלנות.

אם רק היו נותנים לו מנוחה, אלו שיושבים על צווארו כמשקולת ובודקים וסופרים כמה היו וכמה נשארו וכמה יהיו, ולוחצים אותו בתקציבים ובמספרים ולא מניחים לו. קטני אמונה הרואים את היום ולא את המחר, פוליטיקאים העושים בתורה קרדום לחפור בו, חמדנים שהכסף מסנוור את עיניהם… ואלו, אלו היושבים מולו, תינוקות שנשבו ועתה רוצים לחזור, מה להם תקציבים ומספרים… את המקום הזה קיבל בכוח, בכוח ממש, צעק ודפק על השולחן, ועתה הם מגיעים לכאן ושותים דברי תורה בצמא… והוא מניח אישה ושישה ילדים בבית ועושה כאן ימים כלילות במסירות הנפש ממש, ישן כאן ואוכל כאן ושותה כאן, מנקה במו ידיו את הרצפות ואת השולחנות, רק שיניחו לו… עשר שנים… עשר שנים מאז התחנן בפני הרב דויטש שייתן לו את המקום, שעמד ריק ממילא. "תן לי להיכנס אל הלב של תל אביב," אמר לו, "גם בלב לבה של סדום אפשר עוד להציל."

פינטו, אחד מעוזרי הרב דויטש, הציע לו לא לטרוח יותר מידי. "זה בניין להריסה," גילה לו, "בכל רגע מחכים פה לסגור עם איזה קבלן שיקנה את הקרקע. אתה יודע כמה זה שווה?" חייך אליו פינטו חיוך ממזרי, "בכסף הזה נוכל לבנות שתי ישיבות לפחות ועוד יישאר משהו לכיסים של אנשים כאלה ואחרים… אז חבל על הנשימה שאתה מוציא…" שנה אחר כך הודיע לו פינטו שבעירייה שינו את דעתם והכריזו על הבניין כמיועד לשימור, וזה כבר משנה הכול כי כל הקלפים התערבבו להם עכשיו וזה ייקח עוד שנים עד שיימצאו תקציבים לדבר הזה. כעבור שבוע הודיע הרב דויטש שיוכל להיכנס לבניין. אבל אם ישאלו תגיד שזה בית כנסת, אמר לו. מי ישאל? הרב לא ענה. עתה הכיר כמעט את כל דיירי הבית. תחילה ניסה לשכנע את הבחורים הצעירים בקומה מתחת להיכנס מידי פעם, רק תשמעו קצת, לנשום קצת אוירה של קדושה, אבל לשווא. מידי פעם היה שותה תה עם דויד יבין הכהן, שגם אם חצה את הקווים והיה בעיניו כמעט משומד, גילה – עם רגשי אשמה לא מעטים – שהוא נהנה לשוחח אתו ולהתפלפל ואפילו ללמוד ממנו. השם יתברך מתפאר אפילו עם הקל שבקלים שבישראל, אפילו עם פושעי ישראל, קל וחומר עם בנו של רב גדול, גם אם תעה… גם אם נעשה משרתם של שני אדונים, עבד נרצע שדינו —

פתאום שם לב לדממה סביבו. הוא פקח את עיניו וראה אותם מתבוננים בו. השעון על הקיר הראה תשע וגורני הצביע על שעון היד שלו. עוד כמה דקות. נחוצות לו רק עוד כמה דקות. הוא מיהר לסלק מעליו את המחשבות המציקות והשתדל לשוב ולהתרכז.

"עשר הדרגות, או הדרגה העשירית, אליה אנחנו מתכוונים, צריכים להתכוון— " דלת האולם נפתחה בחריקה והוא חדל. גורני הסתובב לאחור ויחד אתו כל היושבים באולם. לרגע חשב שהבחור הצעיר שנכנס היה אחד מדיירי הבית שבא לבקש שקט, אבל לא.

הבחור עמד בפתח וסקר את האולם עד שמבטו התמקד לבסוף ברב יגלי והוא החל לצעוד לעברו. למרות חולצת הטריקו ומכנסי הג'ינס היה משהו בתספורת הצבאית שלו, ואולי בדרך הליכתו או בהבעת פניו, שהטיל ברב פחד פתאום והוא נרתע לאחוריו.

גורני לא חדל לצלם. גם הוא חש בדרמה וחוש הצלם שבו הכריח אותו להמשיך על כורחו. הוא התבונן באיש הנכנס ניגש אל הרב יגלי ולוחש דבר מה על אזנו. פניו של הרב החווירו. גחמת פתאום הניעה את גורני להסיט את המצלמה אל קהל היושבים. מעולם לא צילם אותם. זו הייתה אחת הדרישות הבלתי מתפשרות של הרב. לרגע ייחל שהיו ברשותו שתי מצלמות, משתי זוויות שונות, אך מכיוון שהייתה מצלמה אחת בלבד הרגיש שהוא חייב לתעד את תגובותיהם למתרחש, ולו לרגע קט. הם ישבו דוממים וכל המבטים התרכזו בפניו של הרב, מנסים ללכוד את השאלות ששאל בלחש, להבין מה קרה. גורני הסיט חזרה את המצלמה והיא התרכזה שוב בפניהם של הרב ושל האיש הזר. הרב נראה כמי שאזלו כל הכוחות מגופו. הזר הניח יד על כתפו ופניו הביעו נחרצות. אחר כך הזדקף, הסתובב ויצא מהאולם כשהוא עובר בין שורות היושבים ומתעלם מלחישותיהם. הרב אסף את כוחותיו ואז אמר: "רבותיי, מכובדיי. אנחנו סיימנו, אבל עוד אי אפשר לצאת. משהו נורא קרה."

אורות כחולים בוהקים עלו מניידות המשטרה שחסמו את הכביש, כחול שניתז מחלון אחד למשנהו, משתקף שוב ושוב באלף צורות בחלונות הבתים מסביב. סרטים בלבן ואדום נמתחו סביב הבית וקולות מכשירי הקשר וצלצולי טלפון נישאו באוויר הלילה. פה ושם הבזיק אור לבן ממצלמות הכתבים והצלמים שמילאו את הרחוב ונעו מידי פעם כאיש אחד לעבר אחד החוקרים שנכנס לחצר, או לכיוונו של אחד מהדיירים ברחוב, שהסכים לספר את המעט שידע על המתרחש.

אביגיל ישבה בתנוחת עובר מקופל, נשענת אל חומת האבן הקטנה וצמודה אל עמרי השותק, שהביט בהתרחשות הסואנת סביבם בעיניים כבויות. שוטרים במדים או בבגדים אזרחיים מילאו את החצר הפנימית הקטנה, רומסים את מחצלות הקיץ ומזיזים אדניות ישנות, מאירים באור פנסים משטרתיים פינות חשוכות ומסנוורים את עיניה. החתולים נעלמו כלא היו, ורק שאריות של מזון יבש שהתפזרו סביב העידו על קיומם. יותם ונועה ישבו על מחצלת בפינת החצר ודיברו בשקט. עיגול בלתי נראה של אינטימיות שקטה הקיף אותם, ולבה של אביגיל נצבט בה בקנאה. עמרי לא אמר דבר, חושש עדיין לחדור את החומה בה הקיפה את עצמה בשעה וחצי האחרונות. בפינה אחרת, על מזרן דק ונפרד ישבו מאיה וחנן. גם עתה, בתוך המהומה השקטה, לא חדלה מאיה להתעסק בנייד שלה, ורק מידי פעם הביטה בסקרנות אירונית על המתרחש, ואילו חנן קבר את ראשו בין ברכיו. כמו תיבת נוח אנחנו, חשבה אביגיל, זוגות זוגות יושבים בחצר הזו באמצע המבול. נועה ויותם סגורים בעולם שלהם, מאיה משנה סטטוסים בדף שלה באובססיביות מטורפת ומתעלמת מחנן, ועמרי – עמרי לא יודע מה לעשות עם עצמו ואיתי – ואין שום יונה שתבוא להציל אותנו עכשיו.

"אני מתקשר לשושנה," אמר פתאום עמרי, הוציא את הנייד שלו וזז מעט הצידה. הנה, חשבה אביגיל, גם הוא צריך מציל ומושיע. היא לא שמעה מה אמר בטלפון ובכל זאת חשה הקלה. מוזרה או לא, יש באישה הזו משהו משרה ביטחון.

כמה זמן חלף אחר כך? היא התקשתה להעריך. אבל שושנה הופיעה פתאום מולה במלוא הדרה, בלי הכובע, אבל בשמלה פרחונית ותיק בד ענק, כאילו לא היו שוטרים ולא היה סרט סימון שאוסר את הכניסה לחצר. היא שלחה מבט סוקר מהיר סביבה ופנתה מיד לעברם.

"לקח לי רבע שעה רק לעבור את השדרה. האוהלים שם חוסמים הכול. שתית משהו?" אביגיל הנידה ראשה בשלילה. התיק הענק נפתח ובקבוק מים קטן נשלף מתוכו. היא ניסתה לסרב, אבל נכנעה למבטה הרושף של האישה המחכה. משום מקום הופיע שוטר עם כיסא בידו והגיש אותו לשושנה, שהתיישבה עליו בטבעיות מוחלטת. איך היא עושה את זה? איך היא מפעילה ככה את כולם? תהתה אביגיל בלבה, אפשר לחשוב שמלכת אנגליה הגיעה. ואחר כך חשבה, מלכה או לא מלכה, סוף סוף יש כאן מבוגר אחראי. באותו רגע נטלה שושנה את ידה וליטפה אותה. " הכול בסדר עכשיו," הודיעה, "המשטרה מטפלת בכול, ותיכף יתשאלו את שניכם ותוכלו לחזור לדירה שלכם."

"אבל איך את… " תהתה אביגיל, "איך נתנו לך בכלל להיכנס? ומאיפה את יודעת ש… ש…"

" קשרים וקצת שכל ישר…" אמרה שושנה מבלי להסביר באמת וידה הייתה חמה ומרגיעה. "תשתי עוד קצת," עודדה אותה והיא צייתה.

ממשרדו של דויד יבין הכהן יצאו שני גברים ואישה. פסים זרחניים לבנים האירו מחולצותיהם השחורות ומהמזוודות הצהובות בידיהם. "מז"פ," קבעה שושנה. קולה היה יציב ורגוע והסתיר היטב את תחושת ההלם והזעזוע שחשה בעצמה. "הם סיימו בינתיים וודאי יחזרו מחר לבדיקה נוספת. תיכף יוציאו את הגופה." ואכן, בתוך זמן קצר נראו שני גברים מזוקנים בחליפות צהובות זרחניות דוחפים אלונקה מהמשרד החוצה.

"כמו משלוח חבילות…" מלמלה אביגיל למראה החבילה העטופה לבן והכתובת 'זק"א' על האלונקה. דמעות עלו בעיניה והיא מיהרה למחות אותן, כאילו היו דבר שיש להתבייש בו. שושנה שתקה. בטנה התהפכה. הנה האיש היקר, שהכירה זמן קצר כל כך וכבר חדר ללבה, מוטל כשק שאין בו צורך עוד… איך אפשר היה לנחש שזה יהיה סופו, סוף אכזרי כל כך וחסר משמעות. מי יכול היה— מי רצה כל כך במותו של האיש הזקן והנדיר הזה? אלא אם כן— עלתה המחשבה בלבה, אלא אם כן יתברר ש— היא ביטלה את המחשבה לפני שהגיעה אל סופה.

הגברים המזוקנים הסיעו את האלונקה אל מחוץ לחצר והיא הטלטלה קלות על המרצפות השבורות של השביל. לבה של אביגיל הלם בכוח. אז ככה נראה המוות, חשבה, עלוב כל כך…

היא פנתה לעבר שושנה, אבל זו הייתה מרוכזת בחבורת צעירים שירדו אל החצר מן הבניין והתאספו בשתיקה באחת הפינות סביב איש מזוקן וכפוף שדיבר אליהם בשקט. נראה היה לה שחלקם מנסים להסתתר, מפנים את פניהם אל הקיר או מורידים את ראשם מטה. "שערי יונה בהנהלת הרב יגלי…" אמרה לעצמה בקול. אחד השוטרים ניגש אל הרב והחליף אתו כמה מילים. הרב הנהן בראשו. השוטר החל עובר בין הצעירים, שואל שאלות ורושם את פרטיהם בקלסר שבידו. ניכר היה שהוא משתדל להזדרז לסיים את משימתו, וכשסיים אישר הרב במנוד ראש והם מיהרו כאיש אחד לצאת מהחצר. הרב הסתכל סביב ונראה כפוסח על שני הסעיפים. לבסוף היטיב את הכיפה שעל ראשו ופנה לצאת אחריהם כששני גברים צעירים ניגשו אליו ולחשו משהו אל אוזנו. הרב נראה מופתע. הוא הקשיב להם רוב קשב ולא אמר דבר. אלו שני הבנים, חשבה פתאום שושנה, אי אפשר לטעות… אחד כהה ואחד בהיר, אבל גם באור הקלוש קל לראות את תווי פניו של יבין-הכהן בפניהם. מה להם ולרב, תהתה, ומדוע אינם מלווים את הגופה של אביהם? הגבר בהיר השיער טפח על כתפו של הרב וזה הרכין את ראשו ומיהר לצאת מהחצר. השניים הלכו כאיש אחד לעבר אחד השוטרים. החשיכה הסתירה אותם מעיניה והיא פנתה להתבונן ביותם ונועה, שהיו רחוקים מכדי לראות את המתרחש ליד דלת המשרד.

"אלו החברים שלכם?" שאלה ועמרי אישר. "הם וגם חנן ומאיה רוט. כולנו גרים כאן, באותו בניין. עד לפני שעתיים היינו כולנו כאן בחצר, אכלנו פיצה יחד ודיברנו סתם…"

"סתם דיברנו?" אמרה אביגיל וציניות בקולה, "עמרי רצה שנלך למאהל אבל לא כולם רצו. בסוף נשארנו כאן והיה ויכוח מגעיל…" עמרי נעץ בה עיניים והיא חדלה לדבר, אבל תשומת לבה של שושנה כבר עברה אל חנן ומאיה. הבעה מוטרדת עלתה בפניה. "חנן ומאיה רוט, אתה אומר…" גם בתוך ההלם בו הייתה שרויה הבחינה אביגיל בשינוי הזעיר, הבלתי נראה כמעט, שחל בקולה. משהו נפגם בשלווה שהשתדלה שושנה לעטות על פניה, בביטחון שרצתה להשרות עליהם.

"עד לפני שעתיים…" חזרה על הדברים, "כולכם יחד, כן?" עמרי הנהן. "אחר כך נפרדנו, כל אחד לדירה שלו."

"היכן בדיוק ישבתם?" עמרי הצביע על פינת החצר הרחוקה. "שם, בקצה, על המחצלות."

"ולא שמעתם כלום? לא ראיתם משהו? "

"לא, כלום." הוא היסס לרגע והוסיף, "אי אפשר לראות משם את השביל או את הדלת של דויד."

"למה את שואלת?" תהתה אביגיל. שושנה לא השיבה.

"שושנה היא בלשית אשדודית ידועה," אמר עמרי בקול עליז ומאולץ, "כל המשטרה חברים שלה."

"נו, נו, אין צורך להגזים, עמרי. לא כולם…" שושנה הסתכלה עדיין לעבר חנן ומאיה, שהניחה לרגע את הטלפון מידה. "איך אמרת שקוראים לה, לחברה שלכם?"

"מאיה, מאיה רוט. התקשרת להורים שלי?"

"לא, עדיין אין צורך… מוקדם מידי. מאיה רוט, אתה אומר…" השיבה שושנה בפיזור נפש, ואביגיל תהתה שוב מהו הדבר המעסיק עתה את מחשבותיה. האם הכירה מישהו מהם? את חנן? את מאיה? לא יתכן, סילקה מעליה את המחשבה. היא עצמה לא העלתה בדעתה להתקשר לאמה. אביה נפטר בילדותה, ומה תעזור לה ההיסטריה של אימא שלה עכשיו… "מה שהם לא יודעים לא יכול להדאיג אותם," המשיכה שושנה, כאילו קראה את מחשבותיה. "מוזר, ההורים של נועה ויותם מחכים בחוץ, ראיתי אותם, אבל מאיה וחנן…"

עמרי נדהם: "ההורים של נועה? ויותם? מאיפה את מכירה אותם בכלל? ואיך את יודעת שהם בחוץ?"

"החלפתי איתם כמה מילים. הצעתי את עזרתי אבל הם אמרו שהם מדברים איתם בטלפון ומחכים שיאשרו להם להיכנס…"

עמרי צחק צחוק קטן ועצבני. דומה היה שדבר מה השתחרר בתוכו. "את משהו. את באמת משהו." הוא פנה אל אביגיל, "נכון שהיא משהו?" אביגיל חשה את ראשה מסתחרר. עיניו התמהות של דויד יבין הכהן ותמונת הפגיון בתוך שלולית הדם התערבבו לה עם האורות, המראות, האנשים הזרים המסתובבים בחצר. עמרי השותק שהתחלף בפתאומיות עם עמרי הצוחק, ושושנה, שעד היום כל קיומה היה בשיחות טלפון שבועיות, ועיניה הנעוצות במאיה וחנן… רצח, רצח, רצח, הלמה בה המילה שעד כה לא נמצא לה מקום. מישהו נרצח ואני גיליתי את הגופה, אמרה בלבה והמילים הסתחררו בתוכה. איזה היגיון יש במשפט הזה?

"הרגו אותו בסכין," אמר פיטר, "יותר מזה אני לא יכול להגיד לך שום דבר. לא מי, לא מה ולא מתי, אז אל תנסי להוציא ממני דברים, שושנה, אף אחד עוד לא יודע פה כלום."

"הרגו? ברבים? איזה סכין? סכין או פגיון?"

"שושנה!" נזף בה פיטר, "את לא שומעת אף מילה ממה שאני אומר? אני כבר מצטער על המשפט הזה שאמרתי לך! אני לא יכול לדבר על חקירה שרק התחילה אז אל תתחילי עם ה—"

אבל מבטה נשאר יציב מול מבטו של השוטר הצעיר ויפה התואר שעמד מולה, לבוש מכנסי בד צבעוניים וחולצה כתומה ולרגליו כפכפים דקים בצבע ירוק שזרח בחשיכה. הוא שם לב למבטה הבוחן וחייך. "באתי ישר מהבית ואני לא בתפקיד, אז אל תסתכלי עלי ככה," אמר. "לא אמרתי מילה," ציינה ביובש אבל החזירה חיוך. המבוכה שהייתה חשה בעבר, גם אחרי שיחסיו של פיטר עם פרדי, חברהּ הטוב והיקר, הפכו גלויים, נעלמה עם השנים. באותם ימים, כשנדמה היה שאשדוד כולה מרכלת על המורה להיסטוריה מתיכון 'שדמות' ועל בן זוגו, השוטר מתל אביב, נהגה להגן על השניים בחירוף נפש. הרכילות דעכה בינתיים, השניים נפרדו ופרדי סירב לשתף אותה במה שנראה היה לה כגעגוע מתמשך שלו לפיטר. "אל תיכנסי למקומות שלא הזמינו אותך," אמר לה בחריפות כשניסתה פעם לברר מה קרה ביניהם. לרגע נפגעה, אבל אחר כך הרגישה שעלבונו שלו מהפרידה היה גדול לאין שיעור, והפגיעה שחש הייתה עמוקה. כך או כך, הייתה בה חיבה גדולה לאיש הצעיר, שפרדי טען שהוא נושא עליו את התל אביביות ההודית שלו כמו שאחרים נושאים תרמיל, או, לחילופין, כמו מניפסט.

החצר התרוקנה כמעט לגמרי משוטרים, מלבד שלושה בלשים לבושים אזרחית שנותרו ועתה שוחחו עם גבר נמוך קומה, שגם באור החלקי ניכרה בו עייפותו. מידי פעם הבחינה בו שולח מבט מהיר אליה ואל פיטר, ואל שני בניו של יבין הכהן, שעמדו עתה שעונים על אחד הקירות והביטו במתרחש. משב רוח קריר צינן את חום הקיץ, ומהמקום בו עמדה הציצה מידי פעם בעמרי ואביגיל יושבים עדיין על המזרן, מחובקים ועטופים שמיכת קיץ דקה. סביב שולחן פלסטיק ישבו עתה יחד ארבעת חבריהם, ואיתם הוריהם של נועה ויותם. שוטרת צעירה נלוותה אליהם, ותפקידה, ידעה שושנה, למנוע מהם להחליף מידע על ההתרחשויות האחרונות.

"אלה הבנים של דויד," אמרה כשראתה לאן פונה מבטו התוהה של פיטר. "יואב ואבישי."

"מאיפה את כבר…" התחיל לומר בפליאה שהתחלפה בצחוק עייף. "לא חשוב. אני…"

"כבר שתים עשרה בלילה. מתי תתשאלו אותם סוף סוף? הם עייפים והמומים, למה אתם מחכים?"

פיטר זז במקומו באי נוחות. חודש קודם לכן נותח בברכו לאחר תאונת אופניים מצערת ומאז שיחת הטלפון הבהולה של פרדי באותו ערב לא ישב עדיין ולו לרגע. הברך הציקה לו בכאב טורדני עמום, שמידי פעם התחלף בכאב חד ומפלח. בקושי רב שכנע את פרדי לא להגיע לכאן. "ממילא לא ייתנו לך להיכנס. הזירה היא מקום סגור עד שיחליטו מה קרה שם באמת ואפילו אני לא יכול לשנות את זה," אמר לו. "סע הביתה, ואני אטפל כבר בשושנה ובאחיין שלה והחברה שלו. לא יכניסו אותה, אבל אני אדאג שהיא תוכל לחכות בחוץ." בדרך לכאן נאלץ לעבור בתחנה והתעכב מעט, וכשהגיע הופתע לגלות ששושנה לא חיכתה לו. היא הייתה כבר בפנים. "קודם כל הוא לא ממש אחיין שלה, וחוץ מזה כשהיא רוצה אז יש לה דרכים משלה," אמר לו פרדי כשהתקשר אליו, והוא יכול היה לראות את חיוכו אפילו דרך הטלפון.

"את לא מתכוונת לספר לי מי הכניס אותך?" שאל עכשיו, בתקווה שלא יצטרך להשיב לשאלתה. הבעתה של שושנה לא השתנתה אבל לפיטר נדמה היה שהיא מסתירה שביעות רצון מסוימת כשהצביעה בראשה לעבר הגבר הנמוך העסוק בשיחה.

"שמעון ששון? מפקד המרחב? אבל איך? דווקא הוא צריך…"

"אולי באמת אני צריכה לדבר אתו ולא אתך על העניין הזה. לא יכול להיות שיעכבו אותם כל כך הרבה. הם צריכים ללכת לישון. אולי יידחו את זה למחר." הוא ניסה למחות אבל היא לא חיכתה לתגובה וכבר ראה אותה מחליפה מספר מילים עם תת ניצב שמעון ששון, שהנהן בראשו וסימן לאחד הבלשים. זה נפרד מיד מהחבורה וניגש אל עמרי ואביגיל. כמה מילים נאמרו, ואביגיל קמה וצעדה בעקבותיו אל שולחן קטן עם שני כסאות עץ רעועים. מהמרחק בו עמד יכול היה פיטר לראות כיצד השוטר מוציא מתיקו קלסר ומתחיל לרשום את דבריה. שושנה ניגשה אל עמרי ושניהם הצטרפו אל היושבים סביב שולחן הפלסטיק.

מפקד המרחב סימן לפיטר בתנועת אצבע. "בוא, אני צריך לשאול אותך כמה דברים," אחר כך הניח יד כבדה על כתפו: "חכה שנייה ותלווה אותי לאוטו." עיניו של שמעון ששון נראו יגעות, אך מתחת לעייפות רשפו גצים: "תראה מה זה, חצי מהזירה כבר מזוהמת. זיהמו את כל החצר. אני לא מבין את זה, כמה זמן לקח להם להגיע לכאן? עשר דקות? כל החצר כבר הייתה מלאה אנשים. אין סיכוי להוציא ממנה משהו. מזל שאף אחד לא נכנס למשרד…" הוא פנה אל שני הבלשים שעמדו לידו.

"בינתיים אנחנו עובדים לפי הספר, עד שנראה מה קורה פה. אז ממה שאני מבין, כרגע אנחנו יודעים על שניים שראו אותו היום חוץ מאשתו. שגפסו ימצא מישהו שיתשאל אותם לפי הסדר. קודם הבחורה הזו, ואחר כך הגברת שקודם דיברה אִתי. השאר יחכו למחר. גפסו לוקח את החקירה והוא רוצה קודם כל לבנות לוח זמנים מדויק של מה שקרה כאן היום, מי נפגש אתו ולמה. מחר תדברו גם עם אשתו. היא בבית בינתיים, מסדרת את העניינים עד ללוויה. עדיף שהיא לא תראה אותו אם לא חייבים. הבטחתי לה לא לעכב את הגופה, אבל זה ייקח לפחות עוד יום-יומיים, ככה אומרים לי מהמכון. גם הבנים שלו כאן, באו לנדנד בעניין הזה. הם פה, היא שם ואנחנו באמצע. בבוקר המז"פ ינסו לראות אם נשאר כאן משהו בחוץ אחרי כל הבלגן הזה." הוא עצר רגע וסקר את החצר בתסכול.

"ברגע שהמז"פ מסיימים בפנים וגפסו גומר עם התשאול הראשוני תסגרו כאן את העסק עד הבוקר. תבדקו רק שאפשר לנעול כמו שצריך את המשרד של המנוח, שלא יהיו כאן בושות מחר. אולי תשימו מישהו לשמור. ושאף אחד לא ידבר עם העיתונאים. תגידו לגפסו. אולי הוא רוצה צו איסור פרסום, שידאג לזה כבר עכשיו. ואתה –" פנה לפיטר, "בוא אִתי," אמר והחל לצעוד לעבר היציאה. פיטר צלע לצדו.

"עוד לא סידרת את הברך? ומה זה הבגדים האלה, מה אתה, ליצן? אתה לא רואה שיש פה מיליון עיתונאים? ככה הם צריכים לצלם את משטרת ישראל?" שאל שמעון ששון ומבלי לחכות לתשובה המשיך, "מאיפה אתה מכיר את הגברת הזאתי? מה אתה יכול לספר לי עליה?" פיטר הציץ בו במבט של מי ששום דבר לא יפתיע אותו יותר.

"היא מורה לספרות מאשדוד ודודה, בעצם לא בדיוק דודה אלא חברה של ההורים של הבחור הזה, עמרי, שהחברה שלו גילתה את הגופה… אאאאה, ההורים שלו עשו רילוקיישן לניו יורק אז היא הגיעה במקומם…"

פיטר עצר בדבריו ושמעון ששון הפנה אליו מבט מהיר. "נו?"

"היא… אפשר להגיד שהיא חברה של חבר שלי… גם הוא מלמד שם, היסטוריה…" הוא חש שהוא מסתבך בניסיון להסביר. "הוא התקשר אלי, זאת אומרת, היא התקשרה אליו והוא אלי…"

"טוב, לא חשוב, תעזוב את זה רגע. חברה של חבר של— לא נגמור עם זה אף פעם. רק תגיד לי למה לא אמרת לאף אחד שגם היא נפגשה היום עם המנוח." פיטר נאנק. "לא היה לי מושג, היא לא אמרה לי כלום, רק שאחיין שלה גר פה, ככה היא קוראת לו אבל הוא לא ממש… ושהיא רוצה להיות לידו. הסברתי לה שאין מצב שהיא נכנסת לזירה, אבל עד שהגעתי היא כבר הייתה בפנים".

"אני אישרתי לה, ברגע שהיא אמרה שהיא נפגשה אתו לפני כמה שעות, יחד עם הבחורה הזו, איך קוראים לה, אביגיל. חשוב שיתשאלו גם אותה, נכון או לא? אז לא ידעת על זה?"

פיטר השתדל להסתיר את זעמו. "לא, ממש לא, המפקד".

הרחוב היה שקט עתה. סרטי הסימון שהקיפו את הבית ושתי הניידות שעוד נותרו בו היו הסימנים היחידים שהעידו על המתרחש בחצר הקטנה ובבניין. מכל הצלמים והעיתונאים נותרו שלושה כתבי משטרה, שמיהרו אל תת ניצב ששון.

"עזבו, אני לא יכול להגיד לכם כלום בינתיים. מחר, אם ירצה השם, נוציא הודעה מסודרת. בינתיים לכו לאוהלים שמה בשדרה, תצלמו אותם, כולם שם מנגנים ושרים מהבוקר, סוף סוף יהיה לכם אייטם שמח."

הוא החליף איתם עוד כמה מילים מבודחות מבלי לענות על שאלותיהם וכשהגיע אל הניידת שחיכתה לו טפח על כתפו של פיטר.

"ותבוא מחר עם מדים, בסדר?" אמר לפני שסגר את הדלת.

  1. (בעלים מאומתים):

    באתי
    קניתי
    קראתי
    אהבתי
    כמו את שאר הספרים שכתבה יוכי שלח
    ממליצה בחום

הוסיפו תגובה