החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

בואי

מאת:
הוצאה: | 2019 | 240 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

כוח רצון זה לא לצאת לטפס על האוורסט או לשבות רעב חצי שנה. כוח רצון זה לחסל את הגוף לאט־לאט רק בשביל להביא ילד."

קצינה נשואה מוצאת אהבה במרפאת פוריות, וחיי נישואיה סופגים מהלומה; אלמנה ממושב בבקעה משתוקקת לתקן את מערכת היחסים עם בתה; שף כריזמטי וסוער נפגש עם מאהבת פריזאית מעברוֹ. מתחת למעטפת החיים הכמו־שגרתיים של כל אחד מגיבורי הנובלות של אורלי סיגל פועם מוקש, סוד מלא כאב שמאיים להתפוצץ. הדרך היחידה לנטרל אותו דורשת מהגיבורים להתמודד עם חצאי אמיתות ושקרים שלמים שסיפרו לעצמם.

בואי הוא ספר על זיוף ועל אמת, על אהבה וקושי ועל כוחה המרפא של ההורות. במיומנות ובאומץ שולחת אורלי סיגל את גיבוריה אל תוך האש של הנפש, והחוּצה משם. סיפוריה יצריים, יש בהם תשוקה לטעמים ולמין ולחיים,  ובה בעת הם מעודנים ועדינים.

אורלי סיגל, סופרת, מרצה, מנחה סדנאות כתיבה וסדנאות תהליכי ניהול חדשנות. פסיכולוגית ארגונית, מושבניקית ואמא. ספרה הראשון ניסויים פתוחים ראה אור בהוצאת כנרת־זמורה וזכה באהבת הקהל ובשבחי הביקורת:

"הגיבורים של סיגל הולכים עד הסוף…. הכתיבה משרתת את העלילה ואינה מנסה להרשים את הקורא."

צליל אברהם, הארץ

מקט: 15101104
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


בקעת הירדן, 2018

היא מניחה את הסיגריה הבוערת על קצה השיש. קריאת הטווסים בחוץ מפלחת את השקט. כשהעשן עולה ומכסה את נורת הפלורסנט, היא מטיחה את נתח הבשר על קרש החיתוך הגדול. הדם נאסף בפאת הקרש, והיא אומדת באצבעותיה את מרקמו וגודלו של הנתח. היא שולפת גרזן קצבים שקנה לה אבנר במתנה, והזיעה מצטברת בין כפות ידיה לידית הפלסטיק. פיסת העור הגסה, המגלידה, שידעה חתכים ושריטות באגודל האיכרה הרחב שלה, מתחככת בידית. אדישה למחול בין העור למתכת, היא מפרידה את השומן ונאנחת. הסיגריה בולעת את ריח הדם על הפילטר. היא מוצצת ממנה בשפתיים דקות ונושפת מהנחיריים. מעליה שעון הפלסטיק העגול על הקיר. התקתוק הזול שלו מדלג מעל אוזניה. בעוד כמה דקות תיפתח הדלת. החום של הבקעה ייכנס לתוך הבית הממוזג ואיתו גם אבנר, אחיה.

היא מחכה לצליל השמן הרותח, ואז שופכת את הבצל לסיר הגדול, המשפחתי, שמכחיש את בדידותה. כשהסיגריה נאכלת היא פותחת את הברז ומרטיבה את הפילטר, מכניסה את הירקות לסיר ומעבירה סחבה על המרצפות הדהויות. כשהיא כורעת בחצר וסוחטת את הסחבה הכבדה, הזיעה זולגת מפניה ונספגת באריג המטונף. בין כפתורי השמלה הפרחונית שהכביסות הרבות טישטשו את חִנה, מציצות השוקיים הרחבות. היא מכווצת מבט מול הוורידים ברגליים, המבקשים להתפקע מכובד המשקל שהוסיפה בבגרותה. בבית היא נושמת נשימה עמוקה בריח אקונומיקה. הגולאש כמעט מוכן כשהסובארו הישנה חונה מתחת לסככה. היא שולפת מטהר אוויר מהשירותים ומשפריצה מעל שולחן האוכל וקצת על עצמה.

כשהיא מביאה קפה בוץ בכוס זכוכית רותחת, אבנר מטיח את העיתון על השולחן האובאלי וקצהו צונח משפת השולחן. ‘בהמות,’ הוא אומר.

היא מושכת את כיסוי הראש אל קו המצח, מסתירה את שורשי השיער האפור שמחקו את התהילה והברק של הרעמה השחורה שהיתה לה פעם, לפני שדוד מת. אחר כך מהנהנת ומיישרת את המפה הרקומה. ‘יימח שמם,’ היא מגבה את אבנר.

מקמט רודן בזווית העין מתיישר אליה מבטו. ‘בסוף עוד יפנו אתכם.’

‘אתה יודע כמה שנים אני שומעת את זה?’ הלחץ שהיא מפעילה על הכוס מבקש להסתיר את תשוקת האצבעות הרועדות לסיגריה.

‘מה נשאר לך פה, שרה?’ הוא מסתכל מסביב, והסלון מסתכל עליו חזרה. ‘הפלפלים של דוד? החממות? את בת שישים ושלוש. עד מתי תתכופפי להדליות ותנהלי את התאילנדים? הבִּקעה זה בית קברות אחד גדול, אני אומר לך.’

היא משלבת ידיים על החזה הגדול כמגש. ‘יום אחד מוריה תחזור ותקים פה את המשפחה שלה. ואני לא אתן לאף אחת אחרת לגדל לי את הנכדים,’ היא מנופפת מולו אצבע, והכוונה שלה נשארת תלויה שם, ביניהם.

‘אי־אפשר לדעת איתה,’ הוא קובע. ‘סתם את מקריבה את עצמך.’

‘תאכל?’ היא מחייכת. השן החסרה שואבת אותו אל תוך החלל שלה.

אחרי הארוחה אבנר נשען אחורה והכרס איתו, והיא קמה ונעמדת לצדו. יד שמאל מחזיקה את הצלחת השמנונית, הריקה, וימין נשענת על כתפו. השכמה הגברית הזעופה מתרככת תחת כובד משקלה, ובין סינר הפלסטיק שלה לשערו המלבין, מצטמצם המרחק.

הוא מעפעף מול הסיר המלא. ‘למי את מכינה את הכמויות האלה?’

‘תבוא יותר,’ היא אומרת. היד שלה נשארת על כתפו. אחר כך היא מפנה את הכלים לכיור הבשרי, אורזת לו בקופסת פלסטיק עוגת סולת ובמכסה מועכת את השקדים במרכז. כשהוא לוקח את הקופסה ופונה ממנה, היא מלקקת את המתיקות מכריות האצבעות.

הוא פותח את דלת הרשת ואומד באצבעותיו את רוחב הקרע של סיבי המתכת. ‘ביום חמישי אני מביא לך רשת חדשה.’

היא מחייכת בהודיה.

‘שבוע הבא האזכרה של אמא,’ הוא מזכיר לה.

היא נשענת על השיש, והישבן המלא נמחץ אל האבן הקרה. המשקוף מחבק את רוחב הגב שלו ואת מבטה, והקפיץ משיב את הדלת למקומה בבהלה ומשאיר הד בסלון.

בעין ימין כבר נעגנת דלקת, אבל לפני שהיא יוצאת מהבית לאזכרה, שרה מתעקשת למרוח את העיפרון השחור. עיני השקד שלה לא מחזיקות את משקל העפעפיים. היא מביטה בכתמי העור האדמדמים בלחיים, בסנטר ועל האף, שנשארו לה למזכרת מהפריחה ההיא בצעירותה, ומוחקת באצבע את שאריות משחת השיניים מהמראה הישנה. מתי הפסיקה לקנות לעצמה איפור? כבר שנים היא מסתפקת רק במה שמביאה ציפי מהצרכנייה ובעיפרון שחור שאחותה שכחה. במקרה. אולי לא במקרה. פעם, כשעוד ניהלה פעוטון בבית והיתה פוגשת הורים כל יום, הקפידה יותר. היום אפילו לצרכנייה היא לא הולכת. כשהיא מתקשרת, ציפי שולחת את הבן שלה באוטו עם שקיות. אם אבנר לא היה מתעקש, היתה מדליקה נרות בבית ונותנת מאתיים שקל לבית הכנסת של המושב. אבל שמונה שנים הוא מכריח אותה. בכל אזכרה של אמא.

כמעט חצי שנה לא יצאה. אביעד בא עם הבנות לערב שבת פעם בחודש, ומרוב געגוע לילדות, היא סובלת בשקט את הפרימדונה. העיקר שלא יפסיקו לבוא. ומוריה בארצות הברית מאז שדוד מת.

בבוקר לקחה כדור, ומאז הספיקה לשכוח את הסיר עם הארטישוק על האש, עד שנשרף כולו ושני קילו ארטישוק הלכו לפח.

‘שמעת ממוריה השבוע?’ אבנר שואל כשהם עוברים את המחסום.

שרה מסתכלת על החיילים ונאנחת. הנה היא פה, שנה אחרי שנה. עד שיום אחד ינשק הארון שלה את זה של דוד בהר המנוחות, בחלקה האחרונה שלא קוברים בה בקומות.

‘כן,’ היא אומרת ומסתובבת להסתכל עליו. על הכתפיים הנוקשות ופאות הלחיים המלבינות. ‘אולי היא תגיע לליל הסדר.’

‘באמת?’ אבנר מחייך, ודרך הרווח בין הקדמיות נשפכת השובבות הנערית. ‘ככה היא אמרה?’ הוא מזמזם שיר של שלמה ארצי. ‘דרכים בכף ידי, דרכים בכף ידך.’

‘לא,’ שרה עונה. ‘היא לא אמרה. אני מרגישה.’

כשהסובארו מטפסת את הגבעה הצרפתית, הזיעה מופיעה באחת. בית השחי, הרקות, הירכיים. תכף יפגשו את כולם. שתי שיחות נזיפה קיבלו בדרך מהאחיות שלה. בגללה לא הספיקו להגיע לקבר גם הפעם. שעה שלמה התעכבה בבית, ממאנת להיכנס לסובארו, עד שאבנר הרגיע אותה. ובינתיים עיכבו את התפילה ובשקיעה אסור לעלות לקבר. עכשיו כבר מחכים להם בבית הכנסת, לתפילה ולסעודה.

היא רוצה לצעוק לאבנר שייקח אותה הביתה. עכשיו.

הוא מחנה ברחבה של בית הכנסת הירושלמי והיא מורחת את הדקות במכונית. עד שבסוף היא יוצאת עם מגש הבורקס שאבנר הביא מהמאפייה בבית שאן, והוא מחליק לה ליד הדלת.

בבית הכנסת היא מסתגרת בשירותים שבקומה השנייה, ליד עזרת הנשים. מנגבת את הזיעה בנייר טואלט. אם יגיע התקף עכשיו, היא תישאר נעולה פה בפנים, ואף אחד לא יוכל לעזור. ילדה דופקת על הדלת ואומרת שתכף בורח לה, ושרה יוצאת, מבוישת.

היא יושבת בין אחיותיה, יכולה להרגיש את המילים הרעות בגב. מעקצצות, מתריסות. תמיד בגללה הכול מתעכב. ויש להן ילדים ונכדים לדאוג להם והכנות לשבת. הן לא מעיזות לומר לאבנר שיבוא בלעדיה למרות שרק הוא, האח הגדול, דרוש למניין, לא שרה.

ואת הרחמים אין בה כוח לגרש. הציפייה של אחיותיה שתתפרק, שיתפסו, שתתמוטט והן יכילו. בראש הן צורחות לה והיא מתפתלת. והבושה.

המטפחת שלה צונחת בין הכיסאות הצפופים של עזרת הנשים. השיער השחור, על שורשיו האפורים, הארוכים, נגלה. דליל ומעוך. היא לא מטפלת בנשירה ולספָּר היא לא הולכת. רותי, אחותה הצעירה, קושרת לה את המטפחת, מגע הבד מנחם ומרגיע אותה.

ארבע אחיות. היא השלישית. הן מקיפות אותה בשנים שמעליה ומתחתיה. מבטיחות שהשרשרת לא תיקרע למרות החוליה הרופפת. שלא תבוא הבושה על המשפחה ולא ידברו במחלתה. לכל אחת מהן ארבעה ילדים, ורק לה — שניים. הן ילדו בלי להתמהמה, ואצלה הפריון היה חמקמק ומתעתע. הן לא פוסחות על הילולות הידועים, והבעלים הצייתנים שלהן מכובדים בבתי הכנסת. ורק היא, בתוך החולין של המושב, מסתירה חטא. בשבתות ובחגים היא מעשנת. הן יודעות, אולי, אבל לא שופטות. ‘הבדידות מעבירה אדם על דעתו,’ הן מסבירות. ובמבט שלהן מתקפלים רחמים, צפופים ודחוסים כמו שבבים בלוח סיבית.

האחיות הגדולות שלה חונכות את הנכדות עם סידורי תפילה מוזהבים, והנכדים הצעירים נכנסים ויוצאים מבית הכנסת אל החצר.

שרה מתבוננת באבנר מתמסר לתפילה. כולו כוונה וכפרה. מלמעלה, מעזרת הנשים, היא רואה איך הכיפה כבר לא מכסה את הקרחת המתפשטת. שני הבנים שלו מימינו ומשמאלו. מבלי לדעת הם מגינים בגופם על אביהם מפני האשמה.

לפני שמונה שנים עמד אבנר לצדה בחופת בנה, במקום הבעל שאיבדה, בחליפה אפורה ועניבה שהיא בעצמה קשרה לו לפני כן. ‘זה מה שאבא היה רוצה,’ ביקש ממנו אביעד. ואבנר הינהן בחשיבות עצמית וטפח לאביעד על הכתפיים הרחבות.

‘זה כבוד גדול לסנדק שלך,’ אישרה שרה. ‘היית צריך לראות איך הוא רעד כשאבא שלך הניח אותך בידיים שלו. כזה אפרוח מיילל,’ היא קירבה שתי אצבעות זו אל זו והדגימה את האורך.

‘לפחות לא רעדת כשחתכו לי,’ צחק אביעד. ‘כי על זה לא הייתי סולח לך, דוד אבנר.’

‘מי היה מאמין שיבוא יום ואני זה שאחתן אותך,’ טפח לו אבנר על השכם. ‘מי היה מאמין?’

כשהתחילו הריקודים, לקח אותה אבנר לפסדובלה הקבוע שלהם, והיא התמסרה ליד הבטוחה, שהובילה. בגעגוע, בהיכרות של חיים שלמים. ידעה מתי יסובב ומתי יהדוף במעט כוח בסיבוב. הו ברצלונה־ברצלונה. איך יכלה לנחש מבעד לתעתוע המתקתק והאושר של אביעד, שהיום ייגמר באסון? שהלב של אמא שלה לא יעמוד בהתרגשות ושאת החתונה יסיימו בהדסה עין כרם, מתפללים לשלומה. לשווא.

בדרך חזרה מהאזכרה אבנר עובר דרך המאפייה בעיר העתיקה, לקחת שתי חבילות פיתות הביתה. הוא חונה איפה שאסור, ושרה מחכה באוטו.

מול הירח הנמוך ושער שכם היא נזכרת ברופא השיניים שלה ושל דוד, ד’ר עזאם, ונוגעת עם הלשון בחלל שבמקום השן החסרה. דוד לקח אותה לד’ר עזאם בשנה הראשונה לנישואים. את כאב השיניים שממנו סבלה אז היא כבר לא זוכרת, נותר רק זיכרון החוויה המשותפת. ריח הזעתר והבייגלה החם, סוכריות המנטה הכחולות בחדר ההמתנה של הרופא, הסורגים הלבנים של הקומה השנייה והצבעוניות של ערב־רב המבקרים בשער שכם, למטה. אחרי טיפול השיניים חצו את הרחוב. ביחד הלכו בסמטאות העיר העתיקה. ריח נרגילה ליווה אותם חצוף, סקרן. הרוכלים בירכו אותם לשלום, ודוד ענה להם בלבביות, בקול עמוק. היא בחרה לה חולצה לבנה רקומה, לריקודי העם של המושב, ודוד החמיא לה כשמדדה. הזיכרון מעמיק את הגעגוע.

כשאבנר חוזר לאוטו, שרה פותחת חלון והרוח הירושלמית מקפיאה את האף, עד שהוא נוזף בה, והיא מסובבת את הידית של החלון. אחרי הירידות של ים המלח, היא לוקחת את הטלפון של אבנר ומתקשרת לאביעד לאחל יום נישואים שמח ואז סופרת את הדקלים המכופפים על כביש הבקעה. אזכרה ויום נישואים יחד, היא נאנחת. שמחה ועצב על ראשה של המשפחה. כמו קללה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “בואי”