החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

נמלה בחנות חרסינה

מאת:
הוצאה: | 2021 | 457 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

24.00

רכשו ספר זה:

כבר התרגלתי לרעיונות הדפוקים שלה, אך עדיין לא למדתי לסרב לה.

 

וכל רעיון שלה כמו רולטה רוסית – במקרה הטוב זה כלום, במקרה הרע הוא יפוצץ לנו את המוח לרסיסים.

 

"בוא להודו," היא זרקה לילה אחד אחרי התהפכות אינסופית במיטה, ואני יצאתי למלחמה נגדה מטבעי. חמוש מבעוד מועד לכל רעיון מסתנן שצפוי לחצות את הגבול. אבל בסוף זה קרה, ארזתי את הרולטה ורגשי הנחיתות לתוך מוצ'ילה גדולה, ויצאנו יחד להרפתקה שעוד תשנה את חיינו.

 

שגיא ודניאל הם זוג אומנים צעיר ממרכז תל-אביב.

 

במרוצת השנים ובניסיונות אין קץ, הם כואבים שוב ושוב את העובדה שלא יוכלו לעסוק באומנות שלהם וגם להתפרנס מזה. בעיצומו של משבר ביחסים, שרשרת אירועים ביזארית קושרת אותם למסע ארוך ומאתגר בעקבות החלומות שלהם – הם קונים ואן, ויוצאים לסיבוב הופעות בהודו.

 

 

נמלה בחנות חרסינה הוא סיפורם של הצעירים המודרנים. אלו הנלחמים יום-יום כדי להפוך את האהבה שלהם למקצוע, על כל מדורי הגיהינום שנלווים לזה.

 

על מסע חיצוני ובעיקר פנימי, חוסר השפעה וזעקות שקטות, על צבא ופוסט טראומה, שריטות ילדוּת ושגעונות גדלוּת, על זוגיות מתפוררת מול אהבה חסרת תלות, על המרדף אחר העבר שאבד והעתיד שבועט, על ישראל ועל הודו, על חיים, מוות, ובעיקר יצירה.

מקט: 4-698-872
כבר התרגלתי לרעיונות הדפוקים שלה, אך עדיין לא למדתי לסרב לה.   וכל רעיון שלה כמו רולטה רוסית – במקרה […]

שגיא

22/04/2017, תל אביב

הכול התחיל בגלל המעצור לדלת. בסופו של יום אימפריות קמות ונופלות על הפרטים הקטנים ביותר.

לפני כמעט חודשיים נתלש התופסן מפלסטיק שאמור להחזיק את דלת השירותים פתוחה, ומאז חגיגה. אם לא תקפיד לסגור אותה היטב היא תיפתח ותיטרק עד שתוציא לך את הנשמה. היא תתפוס אותך באמצע משחק כדורגל שאסור להוריד ממנו את העיניים, בקפה של הבוקר, בנמנום בספה, בשיחה רצינית, כשאתה מנגן, כשאתה ישן, כשאתה בקריזה מול מנגינת הַמְתָּנָה בטלפון בין נציג לנציג בבנק.

ואתה תקום. אבוי לך אם לא תקום. חייך תלויים בתקומה הזו. אתה תקום ותסגור אותה, אחרת היא תמשיך לחגוג בקצב מסחרר. וגם אם תחליט ברגע של אומץ ויומרנות שאתה מבליג הפעם ומגלגל את האחריות עליה, על דניאל, לא רק שהיא לא תקום ותעשה זאת במקומך, היא גם תתלונן ותעלה את הנושא לשולחן הדיונים מחדש: 'למה שלא תתקן את זה כבר?!' 'אמרת שתפתור את זה', 'כמה זמן לוקח לתקן מעצור לדלת?!' ושאר הערות קטנות המסתירות תחתיהן זלזול גדול.

אז ביום הראשון השענתי את התיק שלה על הדלת, וזה סגר את הפינה די טוב לכמה שעות, עד שנאלצה לקחת אותו כשיצאה. עזבו שהיא בחרה לקחת דווקא אותו, אחרי שכמעט שנה לא נגעה בתיק הזה, אבל הבלגתי, הבנתי את המסר. אחר כך בא הבלוק. היא אמרה שזה מכוער והיא לא מוכנה שיהיה לנו בלוק בבית, ושזה לא אתר בנייה פה. אז באו הנעליים הצבאיות שלי, שגם הן לדבריה לא פתרון, ושאת השיפצורים הצבאיים שלי אשמור למילואים.

זה לא שלא היו מחלוקות לפני עניין המעצור. זה היה רק פיתיון מזערי שארב לדג שמן. פרט קטן שחיפשו שני הצדדים להיאחז בו כדי להציף פרטים גדולים יותר. הרי הקרקע תחתינו כבר מזמן לא אותה קרקע יציבה שהייתה בעבר, היא בוערת תחת רגלינו ודוחקת בנו לפעול. לעשות. לטפל. לשים קץ לתקופת ההזנחה שהיכתה בנו כליל. וזה למעשה גם מה שהוביל לטיפול הזוגי ולכל עניין היומנים הדפוק הזה.

לא שציפינו ש'לנדאו', המטפל, יעשה סוף למחלוקות ושיצליח מתוך השכלתו למלא את הבורות העמוקים שפערנו. אבל משהו בנו בכל זאת נטע בו מין אחוז קטן של אמון, או שמא הייתה זו תקווה.

ידענו שנינו שהטיפול לא ישנה סדרי עולם, שאוסף מילים אקדמיות לועזיות שמתנגנות משפתיו של מומחה לא יביאו באמת לשינוי המיוחל. אבל הסכמנו בינינו שעצם התהליך, ההבנה המשותפת שעלינו לעשות משהו כדי לגשר על הפערים בינינו, עצם ההחלטה לבחור לפעול ולשנות, היו כבר צעד ראשון ומשמעותי בדרך לשינוי.

בכל מקרה, אחרי כמה פגישות שהעלו חרס הוא שלף את הסטרט אפ הטיפשי שלו על היומנים האלה. 'תרפיה כתיבתית' הוא קורא לזה. והנה היום, כמו אידיוט שעושה כל מה שאומרים לו, אני לא מוחה ולא פוצה פה. נותן לתחושות לזלוג לי מבין האצבעות. העיקר לנסות, לא להיכנס לפינה החשוכה ההיא של חוסר האונים הרטרואקטיבי. לדעת שגם אם זה לא יצליח, נוכל להתנחם לפחות באמירה שניסינו הכול ולא עמדנו קפואים אל מול ההריסות.

לא יודע אם זה רעיון טוב בכלל כל העסק הזה, אבל אני מציית. מי אני שאפקפק במילה של המטפל הממושקף הזה? חוץ מזה שהמבט ששלחה לכיווני דניאל היה מבט חד-משמעי – אחד כזה שנשים מפתחות אחרי תקופה ארוכה מספיק של מערכת יחסים. מבט שנוטע בך ספק מסוים שיש חשיבות למילה שלך, אך לשני הצדדים ברור שההחלטה לא באמת נמצאת בידך. גם הדרך בה הידקה את אצבעות כף ידיה הקטנטנות בעוצמה על כף ידי לאורך כל הפגישה, לא הותירה לי יותר מדי ברירות. אם ברצוני להינצל עליי להיכנע. להסכים, לא להיכנע… להסכים.

פעם כשהייתה לוחצת את ידיה הקטנות בתוך ידיי, הייתי מתרפק על הכאב הנעים הזה, על הלחיצה המתונה והאוהבת שמחברת שני גופים לאחד. היום זה מרגיש לי כמו תלות.

'אני כבר יודעת שאתה הולך לעשות צחוק מהטיפול הזה!' היא אמרה לי ברכב, רגע לפני שנעצרנו בפקק לא נגמר בכניסה לאיילון, והדבר האחרון שרציתי באותו הרגע היה להיכנס למריבה איתה בפקק בכניסה לתל אביב. אז זרקתי לה 'מה פתאום' אסרטיבי כזה, והוספתי כמה רוטינות קבועות מתיבת המילוט שלי בתקווה לדחות את העימות למועד טוב יותר.

'אני לא מבין אותך,' מלמלתי בהתגוננות.

'זו בדיוק הבעיה, שגיא, אתה אף פעם לא מבין.'

'אז אולי תסבירי לי, מה אני לא מבין?'

'למה אני צריכה להסביר לך? למה אתה לא יכול לפתח טיפה רגישות כלפי הצד השני ולקרוא בין השורות? למה?'

'למה החלטת שאני אעשה צחוק מהטיפול הזה?'

'כי ככה אתה, אני כבר רואה את הציניות שלך.'

'אז אני לא מבין, את מתחילה איתי שיחה מהאמצע, אחרי שכבר ניהלת דיאלוג שלם בדמיון שלך, ואת כועסת עליי על סמך זה?'

'עזוב…' היא נאנחה, 'באמת… פשוט תניח לזה.'

אחרי דקות ארוכות של שתיקה היא הניחה את ידה על העורף שלי והעבירה עליו בעדינות ובשלווה את ציפורניה. שורטת אותי ברכות, כמו שאני אוהב, שורפת אותי באש קרה, לאט ובטוח, עד שכל השדים יגורשו, עד שהערפל הזה יתפוגג לו. היא מתרככת ושתי דמעות כבדות כבר מתחילות להתגלגל במורד הלחיים. כמו נהר דק בעמק תלול.

'אני מצטערת שכעסתי, גיגי, אתה מכיר אותי כשאני נלחצת. ממש חשוב לי שזה יצליח,' היא אמרה בשקט והניחה את ראשה על כתפי.

ניצלתי את הפקק כדי לסובב אליה את כל גופי ולחבק אותה חיבוק חזק ואמיתי. אני לא יודע מתי התחילה המלחמה הזו, אני לא יודע מי אשם, ואני לא יודע מה חושב שאר העולם, דבר אחד אני יודע בוודאות – חייבים להגיע להפסקת אש.

לפתע קולה של ניצן הדהד לי בראש כמו תקליט שבור וישן, אותו קול רך ומלטף מן העבר, לוחש לי באוזן ומזכיר לי תמיד שהדרך היחידה לנצח במלחמה היא להימנע ממנה. אך אני דוחק הצידה את המחשבה על ניצן וממשיך לזגזג בין הנתיבים, לא מוותר על אף מטר שבאפשרותי להתקדם בתוך הפקק הזה. אופנוע עם זוג רוכבים חותך אותי מהשוליים, ואני במקום לקלל נושך חזק את השפתיים ונעצר. היא מזהה בתווי פניי את חוסר השקט, ורואה כמו תמיד שהסבלנות כבר ממני והלאה. היא משחררת אנחה כבדה המאיימת להציף את הרכב באוויר לא רצוי, ומבקשת ממני להירגע. אבל במחשבות אני רגוע, קשה לפוצץ אותי, אני שוקע לעולם הדמיוני שלי ועוד חושב על הזוג ההוא שעל האופנוע, שוודאי כבר בקצה הפקק, מזגזג בין מאות זוגות כעוסים ברכבים סביבם ומרשה לעצמי לקנא בהם קצת. מעז לכמה רגעים קצרים לקנא באותו בחור שמרכיב את בת זוגו מאחור וחוסך מעצמו את העימותים המילוליים של הדרך.

ברכב הכול תוסס תמיד, קופסת הפח הקטנה הזו אוטמת בוואקום את כל צרות היום. אז אני מתחבט ביני לבין עצמי על הרצון להיות שם במקומו. מה זה אומר עליי? מה זה אומר עלינו? אבל הדמיון פורץ כל סכר, והנה גופי נפרד מכיסא הרכב המרופד לטובת הכלי הנמוך והלא יציב מספיק, אני תופס חזק בכידון, דניאל עוטפת אותי מאחורה, אני מאיץ אל תוך האוויר החם של העיר, היא מנסה לדבר איתי ואני רק צועק 'מה?' עד שבפעם השלישית היא כבר מסננת 'לא חשוב.' בדיוק כמו שאני עושה בבית כשהיא צועקת לי מחדר השינה בזמן שאני מתקלח. אני מורה לה להדק את הברכיים לגופי כשאנחנו נצמדים אל מעקה הבטיחות לעוד עקיפה מימין. היא צועקת 'תיזהר!' ואני משיב 'מה?' 'תיזהר!' זועקת שוב, 'מה?' 'תיזהר!' היא צורחת בגרון צרוד, 'מה?' אני צורח חזרה, 'אני לא שומע, תדברי חזק יותר!' 'לא חשוב,' היא ממלמלת בכניעה. ואני חווה אורגזמה של סיפוק דמיוני.

דניאל התלהבה מעניין היומנים. היא סיפרה כמה שהיא אוהבת לכתוב, ושפעם נהגה לכתוב ספרים וחמשירים וברכות יום הולדת, ואפילו סיפרה על איזה קורס תסריטאות שעשתה במסגרת הלימודים. לא ביקרתי אותה, לא אמרתי את דעתי. לא יכולתי לחתוך בתער את פרץ ההתלהבות ההוא, שגם ככה ממעט להגיע בזמן האחרון.

זה לא שהתנגדתי לטיפול זוגי, נהפוך הוא, הרעיון הגיע מיוזמתי הנחרצת. במשך חודשים הרגשתי שאני הולך על ביצים. שמשהו שעד לפני זמן קצר היה מובן מאליו בחיי, הפך פתאום לרופף ועדין. כבר חשבתי שאנחנו אחרי השלב הזה, שהמוצר הזה שקיבלנו הוא בדיוק מה שחיפשנו, וקיבלנו אותו עם אחריות לכל החיים. אז איך פתאום הגיעו המחלוקות? והספקות? והאם המילה 'פתאום' משקפת נכון את המצב הזה בכלל? או שאולי לאורך הדרך היו אין-ספור רמזים שסירבנו לראות?

בסל התרופות, כדורים נגד קשר מקולקל אין להשיג, גם לא איזה שיקוי קסם או משחה אנטיביוטית, אפילו לא תרופת סבתא. קשר מקולקל הוא גידול סרטני, מתמקם-מתפתח-מתפשט-ממית. את הבעיות צריך לזהות מוקדם ולעקור אותן מן השורש, כשהן עוד קטנות.

אז אולי הטיפול עוד יפתיע, אולי התרפיה הכתיבתית הזו של לנדאו באמת תועיל לנו בדרכה, אולי זה עוד משבר שאני צריך לדעת לגדול ממנו. ברגעים כאלו אני מביט כהרגלי במשפט האהוב של צ'רצ'יל שתלינו בכניסה לחדר השינה, על ההבדל בין אדם פסימי לבין אדם אופטימי. אולי זה עוד מבחן, אולי מתוך הקושי הזה תתעורר הזדמנות?

אז התרופה היחידה שמצאנו הייתה טיפול זוגי. ייעוץ זוגי, סליחה… דניאל שונאת שאני קורא לזה טיפול, הרי זה בסך הכול ייעוץ, אף אחד מאיתנו לא צריך טיפול, באים להתייעץ.

הרעיון הגיע מיוזמתי, משהו באהבה שלה אליי התחיל להיסדק בחודש האחרון. למען האמת משהו באהבה שלי אליה החל להיסדק כבר לפני כמה חודשים וזה לא הזיז לי במיוחד, כי הכדור היה בידיים שלי, והפריק-קונטרוליות שלי יכול לחיות עם זה בשלום. אבל עכשיו זה כבר סיפור אחר, מאזן הכוחות החל להתאזן, ועכשיו הכדור כבר לא בידיי. הוא נותר במרכז, ביני לבינה, פעם קרוב יותר אליי, פעם קרוב יותר אליה, וכמו שני שחקני פוטבול אמריקאי אנחנו מתנגשים זה בזו בקרב על השליטה בחיינו.

אני רציתי מומחה, אחד עם ניסיון בטיפול זוגי, שיש עליו המלצות טובות באינטרנט ושמופיע לעיתים בתוכניות בוקר משעממות ומזיין את המוח למובטלים בסלון. אבל דניאל סידרה לנו מישהו מטעמה – דוקטור ערן לנדאו בכבודו ובעצמו. אז הבן אדם כמעט מגשר, כמעט יועץ לענייני זוגיות, כמעט גר בתל אביב, כמעט זול, הכול רק כמעט אצלו. וההתמחות של לנדאו היא בכלל תרפיה. מסתבר שזה סטייל היום, לרפא אנשים דרך כל האמצעים מלבד שיחות ותרופות. פסיכולוג היום צריך להמציא את עצמו מחדש, כבר אין מקום לדיאלוג עם ילד בן שבע, היום אימא תיקח אותו לריפוי בעיסוק על ידי ציור, או מוזיקה, או סוסים, או ריקוד או טקסס הולדם או לא משנה מה. זה לא עיקר מקור הזעם שלי, על דרכי הטיפול אין לי מילה להגיד. קטונתי. אבל לנדאו הוא חבר של בועז, וכאן מתחילים העניינים להסתבך.

'דיברתי עם בועז. אתה זוכר את בועז, נכון? אז יש לו חבר שהוא יועץ זוגי, ערן לנדאו קוראים לו. הוא אמר שהוא ידבר איתו בשבילנו,' היא סיפרה לי בהתלהבות רגע לפני שנכנסה לחדר ל'שיחת אֵבֶל' דחופה, נשקה לי על הלחי וסגרה אחריה את הדלת.

אם אני זוכר את בועז? תקני אותי אם אני טועה, זה האקס המיתולוגי שלך, לא? זה שכבר בן 40 כמעט וקצת מקריח במפרצים? זה שעולה בכל נושא שיחה אפשרי? זה שמנהל חברה להגנה וירטואלית בהרצליה? זה שיש לו ידיים טובות ומתקן כל דבר בבית בכוחות עצמו, ואפילו מכין עבודות מעץ כתחביב? זה שעוד עושה לנו טובות כל היום וכל הליל, שנדמה לפעמים שאת ממציאה בעיות סתם כדי למצוא דרכו פתרונות? זה שהשמש זורחת לו מהתחת? זה שכל הנחלים מתנקזים אליו תמיד? בועז הזה?

השם של בועז מככב אצלנו בדירה לא מעט. אם היה מקבל תמלוגים על כל פעם ששמו מתגלגל על לשונה של דניאל, סביר להניח שיכול היה כבר לסגור את החֶבְרָה המצליחה שלו לענייני קקה אינטרנטי ולצאת לפנסיה מוקדמת. צובטת לי תחושת חוסר האונים הזו כשהיא נעזרת בו תמיד, מרגיש מעוך על ידו, הבן אדם נהיה המתווך שלנו. הוא זה שהציע לנו את הדירה הזו שהייתה בעבר שייכת לדוד שלו, הוא זה שסידר לנו כרטיסים מוזלים לטבעת הזהב בהופעה של אלטון ג'ון בישראל, הוא זה שסידר לדניאל את האודישן לסדרה שכבר שכחתי את שמה.

אין ספק שהבן אדם עוזר לנו, אין ספק. אבל איך לומר לה שהעדפתי לראות את ההופעה של אלטון ג'ון ממרחק של שלושה ק'מ עם משקפת צבאית מאשר לפנות לעזרתו? ושהייתי מעדיף לשלם כפול על דירת חדר בדרום תל אביב מאשר שיקמבן אותנו במרכז? הלוואי שהייתי אומר לה משהו, אחת ולתמיד מעמיד אותה במקומה ועושה סוף לפרשה הזו. אומר לה שאין מקום לבועז אצלנו בדירה, שבועז הוא נחלת העבר, בדיוק כמו ניצן שלי. מניח את ידה הקטנה על החזה שלי ונותן לה להרגיש את דפיקות הלב המהירות, איך הוא הולם בחוזקה למשמע נגינותיו של בועז ברחבי הדירה הצפופה והטעונה גם ככה. נותן לה להרגיש את המקצב, שחורג ובורח מכל תיבה וכל סולם. מתנגן בזיוף, רועם לי בגוף ולא נותן שקט. אבל משהו בי רך מדי מבפנים, אופי פציפיסטי שבמשך שנים למד להבליג, להתעלם, לשחרר, לדפדף כל סיכוי קטן להיכנס לעימות.

בכל אופן, בועז שלח אותנו לחבר שלו, ואני כהרגלי נשכתי חזק את השפתיים ושתקתי בתבוסתנות. לא האמנתי לרגע שדניאל תיעזר בו גם במקרה הזה, הרי כל הייעוץ הזה הוא סוד אחד גדול – שחס וחלילה מישהו מהעולם בחוץ לא ידע שיש משבר זוגיות בין שגיא לדניאל. מול כל החברים אנחנו זוג מנצח הרי. אפילו אימא של ירדן פעם אמרה לו בצחוק, עם שבבים לא קטנים בכלל של אמת, לקחת מאיתנו דוגמה לזוגיות נכונה וטובה. כששואלים אם הכול בסדר, הרי תמיד הכול בסדר. ככה זה כשאנשים מקשיבים למילים ולא ללחן.

אז למה דווקא בועז הופך שותף לסוד המדינה הזה? זו שאלה שלא הניחה לי לילות. למה שדניאל שלי תרצה שהאקס המיתולוגי שלה ידע על משבר הזוגיות שלנו לעזאזל?

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “נמלה בחנות חרסינה”