החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
על מיכאל סגל

מיכאל סגל (ד"ר), בן 64, רופא פסיכיאטר, מומחה בפסיכיאטריה של המבוגר, הוא יליד בוקרשט שברומניה ומטפל עשרות שנים בארץ באלפי פציינטים. בעבר מילא תפקידי ניהול בכירים במחלקות פסיכיאטריות ובבתי חולים פסיכיאטריים, ושנים רבות הוא מטפל בקליניקה הפרטית שלו בחיפה. בוגר ... עוד >>

הפסיכיאטרים מרחוב הפניקס

מאת:
הוצאה: | 2022 | 227 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

47.00

רכשו ספר זה:

צעיר מובא למחלקה סגורה קשור לאלונקה, לאחר שכיוון רובה לרקתו של אביו. עולה חדש מופנה לפסיכיאטר כשהוא משוכנע שכוחות אפלים עוקבים אחריו. שורדת אושוויץ עומדת להתעלף כשהיא מזהה את עצמה על כריכת ספר על ילדים שורדי השואה. חייל ששכח את עברו ואת שמו מבקש להחזיר את זיכרונו בעזרת פסיכיאטר.

לעיתים עבודתו של הפסיכיאטר דומה לתהליך בלשי. הוא נדרש להפעיל לא רק ידע ואמפתיה, אלא גם דמיון וחשיבה יצירתית מחוץ לקופסה.

בין גיבורי הסיפורים שבספרים – ניצולי שואה עם המספרים הצרובים על זרועותיהם, שהולכים ונעלמים, והלומי קרב עם הטראומה החרותה בזיכרונם, שמספרם הולך וגדל ("אנשים עם כל מיני בלגנים בראש ובנפש, שהאנשים שנחשבים לנורמליים לא במיוחד רואים אותם", כפי שהגדיר זאת מטופל פוסט-טראומתי גיבור אחד מהסיפורים). סיפוריהם של כל אלה – מרתקים ומפתיעים, לעיתים טרגיים ולפעמים משעשעים – הם לקח ומשל לגבורה ולהישרדות, וראוי שייחשפו (בשמות בדויים, כמובן) לציבור הרחב שהם מתהלכים בתוכו.

מקט: 978-965-571-496-8
מסת"ב: 978-965-571-496-8
צעיר מובא למחלקה סגורה קשור לאלונקה, לאחר שכיוון רובה לרקתו של אביו. עולה חדש מופנה לפסיכיאטר כשהוא משוכנע שכוחות אפלים […]

1 הפסיכיאטרים מרחוב הפניקס

את ילדותי ביליתי בלב העיר בוקרשט, על גבעת ספיריאה, ברחוב קטן המכוסה בחלוקי נחל. מעבר לפינה הוא רוצף באבנים מסותתות, ולכיוון מרכז העיר, בתוך הוואדי, כבר אפשר היה למצוא פאר של ממש — כביש סלול, שהגיע עד לבית האופרטה שבמורד. משני צידי הרחוב עמדו עשרה בתים בלבד. חלקם לא היו מחוברים לרשת החשמל באותה עת.

באחד הבתים ששכנו בצד השני של הרחוב התגוררה משפחתו של איצה, חברי הטוב ביותר. בחצר הבית, שבה נהג איצה לשבת וללמוד לאור נרות, היה ממוקם בור השופכין. רק חלקו כוסה בקרשים. באחד הימים, תוך כדי השתוללות ומשחק עם איצה ועם אחיו הקטן, טלו, החליקה רגל אחת שלי, רק אחת, בין הקרשים, אל תוך הבור המלא צואה.

איצה וטלו התנצלו, אך לא חדלו לרדת עליי. אני מַתִּי מבושה ומגועל. התחשק לי להשאיר את הרגל שם, בבור. הם שטפו וניקו אותי ככל שיכלו. באותו יום שבתי הביתה צולע ומצחין מצואה.

בערך מאז, העברנו את משחקי המחבואים שלנו לחצר הכנסייה מניצה סטרה. זה היה מיקום מוצלח. גדר קטנה מבטון, עם סורגים מרותכים. היה קל לקפוץ פנימה. יכולת להשתופף בקלות מאחורי איזה עץ זקן, ואיש לא היה מוצא אותך שם, לעולם.

מעבר לכביש שכן הבר המקומי, ‘החתול השחור’. בימי תשלום המשכורות נהגו לצאת משם מתנדנדים השכנים, שהיו נגרים במפעל הפסנתרים דוינה.

בניין הדירות היחיד ברחוב, הבניין שבו גרתי, חומם בעצי הסקה. החימום בגז הופסק בבניין בשנות החמישים, כי החליטו שהוא יקר. קור, מים קרים, פיח, מנקי ארובות — כל אלה היו מנת חלקנו.

בחוץ, לעומת זאת, היה נעים. סמוך לגדרות עצי הערמון הזקנים הטילו צל, עצי התות ביקשו שינערו מהם את הפרי, עצי השזיף גדשו פירות עגלגלים וחמצמצים שלא הספיקו להגיע אף פעם להבשלה. פה ושם עיטרו את הנוף גם כמה עצי דובדבן וחרוב. שני בתים מאיתנו, בחצר של משפחת סימיון, בולגרים שנדדו אל הרחוב שלנו מעברה השני של הדנובה, הציצו גפנים מבין שיחי הוורדים המסורתיים. חריצותם ניכרה לעין, והחצר שלהם הייתה מטופחת, מרוצפת ונקייה להפליא. מאחורי ביתם, בתוך הסמטה, הציץ גבו המנופח מדי של רכב פובדה אפור, רכב פאר במונחים של בוקרשט של שנות השישים.

לא בכל יום חלפו מכוניות ברחוב שלנו, וכך יכולנו לרוץ בו בחופשיות אחר כדורים ולשפשף את הברכיים כשנמרחנו על האבנים.

שם הרחוב היה ‘הפניקס’, כשם עוף החול, הציפור האגדית. הרחובות שמסביב נשאו שמות מיסטיים לא פחות: סנקה, רחוב הנסים… אופי האזור היה שונה בתכלית מזה של מרכז העיר, עד כדי כך שבשנות השבעים הגיע לשכונה צוות טלוויזיה, והצופים בשידור התבקשו לזהות את המקום. פרט לתושבי הסביבה איש לא הצליח במשימה.

האזור שלנו לא היה דומה לשום מקום אחר, אך היה בו קסם מיוחד.

הפניקס, עוף החול האגדי, היה בר מזל: הוא קם לתחייה מן האפר. לעומת זאת, מרחוב הפניקס של ילדותי לא נותר דבר: הוא נרמס לעולמי עד תחת גלגלי הדחפורים של צ’אושסקו, ביחד עם חלק נכבד מבוקרשט הישנה.

המגע הראשון שלי עם פסיכיאטריה אמבולטורית היה בגיל שש בערך.

בבית שממול, בחצר של משפחת בינדר, במין בקתה מתפוררת, גרה נטליה. בני הזוג בינדר היו אנשים טובים מאוד. הם החזיקו את הזקנה אצלם מרחמי ליבם. היא חיה לבד. איש לא פתח את דלתה. היא כמעט לא יצאה מהבית. כשכבר יצאה, הייתה מזדחלת לאורך החומות המתקלפות, הדהויות. לא שמעה ולא ראתה איש.

הילדים נהגו לצעוק לעברה: ‘נטליה המשוגעת! נטליה המשוגעת!’ הכינוי תוּבל בשריקות, בצרחות ולפעמים אפילו בזריקת אבנים לעברה.

נטליה לא הייתה מגיבה כלל. כאילו לא שמה לב למתרחש. אפילו לא הייתה מסובבת את ראשה, אלא ממשיכה בדרכה. קיץ, חורף — תמיד הייתה מתהלכת עטופה בצעיף עבה ובאותו מעיל מרופט, ולא מוציאה הגה. גוררת את רגליה, הנתונות בתוך נעלי לק מרושלות בעלות אבזמים חלודים הפתוחים תמידית, ואיש לא שומע את קולה.

סיפורי הרכיל שנשזרו על אודותיה סיפרו שהיא נאלמה באחת כשהתבשרה שבנה היחיד, יון, נפטר. הוא עבד בשינוע קרונות הרכבת בטריאז’. מספרים שהתכופף רחוק מדי לצורך איתות כלשהו. הוא הוציא את ראשו אל מחוץ לקרון בזמן שזה חלף בתחנה, ונתקל בעמוד.

לאחר זמן מה, לא ברור מתי בדיוק, נטליה נעלמה. ייתכן שנפטרה. ואולי אושפזה במוסד כלשהו. הצטערתי עליה מאוד. באותה תקופה הסתובבו בינינו הרבה מוכי גורל. נטליה הייתה יותר מכך: היא הייתה מעין אנדרטה של כאב. בניגוד לחבריי חסרי המעש וקהי הרגש, אני לא שרקתי לעברה, ולא זרקתי אבנים. חשתי אמפתיה כלפיה וכלפי סבלה. זה קרה עשרים וחמש שנים לפני שנודע לי באופן רשמי שאמפתיה היא בכלל דרישה של המקצוע.

בעת ההיא שיערתי שנטליה מתה מרוב צער. כיום, לאחר שנים של ניסיון בחיים ובתחום הפסיכיאטריה, אני חושב שהאבחון שלי מגיל שש היה נכון.

לאורך שנים רבות נהגה אימי להזהיר אותי מהסכנות האורבות בנסיעות הארוכות והמשעממות ברכבת, בהשתמשה בסיפור של יון, בנה של נטליה. ‘אל תתכופף אל מחוץ לקרון!’ הייתה חוזרת ואומרת לי, ‘אתה זוכר מה קרה לבן של נטליה!’

לא הבנתי אז כלל איטלקית, ולא ידעתי מה פירוש הכיתוב ‘È pericoloso sporgersi” המתנוסס על הלוחית הקטנה שבצד החלון. ולא חששתי מסכנות. הייתי מתכופף מחוץ לחלון כשהרכבת הייתה מסתובבת, כדי לראות את הקטר ואת הקיטור שיוצא ממנו, גם אם היה נכנס לי קצת פיח לעיניים.

גורלו האומלל של יון לא היה המקרה היחיד שבני משפחתי נהגו לשוב ולהזכיר לי, ולספר את סיפורו כדי להדגים עבורי מה מותר ומה אסור, מה נכון ומה לא נכון. הסיפור שהתכוון לחנך ל’אכילה מנומסת’ הפך אותי לשמן מדי. ואילו הסיפור שיועד להמחיש ‘רצינות בלימודים’ הפך אותי בסופו של דבר לפסיכיאטר.

המפגש השני שלי עם המקצוע התרחש בקומת הכניסה לבניין שבו גרתי. דלת מול דלת הדירה שלנו גר רופא, דוקטור אנדריי באקאלו, איש טלוויזיה שהתפרסם בשידורי תוכניות שעסקו בחלל.

בשנת 1969 הוא נחת על הירח ביחד עם החללית אפולו 11, בדיוק ביום הולדתי. עד עצם היום הזה אני מעמיד פנים שהיה זה צירוף מקרים בלבד. דוקטור באקאלו נחשב לאוטוריטה אמיתית בתחום. אולם תחת משטר צ’אושסקו ומעללי אשתו אלנה, הוא נפסל מלעסוק בכל הקשור בחלל, ונטש את מרחב האשליות של המסך הקטן לטובת חזרה לעולם הרפואה. בשנת 1992, כשכבר חייתי בישראל, בעת שהשתתפתי בכנס פסיכיאטרים, שמעתי בהפסקה קול הקורא לעברי בעוצמה: ‘אני מכיר את המזוקן הזה מהיום שנולד!’ לא ניתן היה לטעות בזהותו של בעל הקול, אף שחלפו כמה שנים טובות מאז הפעם האחרונה שראיתי ושמעתי אותו, אפילו על תקן מומחה לחלל בטלוויזיה.

דוקטור באקאלו הוא פסיכיאטר, וגם אדם רב כישורים הדובר שפות רבות. את המקרה המוצלח שלו לא נתנו לי לצורכי המחשה כשהייתי ילד. הוא היה מעל ומעבר לשאיפותיי. אימא שלו התאמצה לשמר את האגדה. ‘כשהיה ילד, הוא התרברב בכיתה שהוא יכול לנגן בכינור,’ סיפרה אימו, רבלינה, לכל מי שניאות לשמוע. ‘הילדים לא האמינו לו. הוא לא יכול היה להסכים שיצחקו עליו. לכן הוא התאמן על קטע נגינה מסוים יום אחד ולילה אחד, ולאחר מכן ניגן אותו בצורה מושלמת למאזיניו. בפעם אחרת, הוא התערב שהוא יכול לדקלם באופן מושלם עמוד מתוך ה’טיימס’ לאחר קריאה אחת. גם בהתערבות הזאת הוא ניצח.’

בקומה השנייה בבניין שלנו גרה גברת ג’ורג’סקו, אישה שמנה, שקטה ואפרורית. בקיץ היא נהגה לבלות במרפסת, נשענת על מרפקיה ובוהה במרחב. זרועה השמאלית נשאה מספרים מקועקעים. זמן רב אחר כך נודע לי שהייתה במקור מאזור קלוז’, ושבצעירותה נשאה שם אחר ונלקחה לאושוויץ. משם היא חזרה בגפה.

בקומה השלישית גר יוליאן אפל. אותו ניתן היה בקלות להציג בפניי בתור דוגמה: מצד אחד, הוא היה מסיים לאכול יפה ובשקט את כל המרק שבצלחת; מצד שני, הוא היה מנצח באולימפיאדות בינלאומיות במתמטיקה. הצלחתי להידמות לו רק באופן חלקי: המרק. את ההוכחה לכך אפשר לראות בתעודת הבגרות שלי: 10-5-10. המספר האמצעי הוא הציון במתמטיקה.

החלום של הוריי עבור בנם היחיד היה שילמד לימודי הנדסה. זה נשמע טוב, זה הצטלצל מכובד, מה גם שאבי נאלץ לפרוש אחרי שנה אחת בלבד של לימודי כימיה תעשייתית: הנוער הליגיונרי, הלאומני והאנטישמי בבוקרשט, נהג להתקוטט במסדרונות האוניברסיטה. אבא חזר לאוניברסיטה שנים רבות אחרי המלחמה, ורק מתוך חצי-בחירה למד לימודי כלכלה. זה מה שהיה יכול ללמוד אז. הוא עבד במקצוע, כפקיד ממשלתי. וכאילו לא די בכך, הרי שגם הייתה מוטלת עליו הדאגה לילדו היחיד, שנולד פג, הרעיש בצעקות והפריע לו להתרכז.

החיסרון שלי היה, שלא השתגעתי על המדעים המדויקים. הפליקים על העורף, שהיו התמריץ האולטימטיבי של גברת פאשייה, המורה התקיפה למתמטיקה בתיכון, לא עזרו לי לשיפור הביצועים. במקרה הטוב הם החמירו את האסימטריה במוח שלי.

מתברר שברחם, האונה הימנית מתפתחת מהר יותר מהשמאלית. מאחר שנולדתי לאחר שבעה חודשי היריון בלבד, נראה שהאונה השמאלית שלי הייתה פחות מפותחת. אצל רוב האנשים יש חלוקה ברורה של המוח ונטייה מועדפת של אחד הצדדים. כשהצד השמאלי של המוח והצד הימני של הגוף, בהתאמה מוצלבת, דומיננטיים יותר, כפי שקורה אצל רוב האוכלוסייה — חזקה יותר הנטייה לחשיבה אנליטית ומתמטית, ולשפה ודיבור. הצד הימני של המוח, לעומת זאת, אחראי על התמצאות מרחבית וכן על כישורים אמנותיים ומוזיקליים. במבחנים שעברתי לבדיקת העדפת צד ודומיננטיות בשימוש בידיים, ברגליים, בעיניים ובאוזניים, אוּשר הדבר: המוח שלי לא ממש בחר צד. ההעדפות שלי היו מעורבות למדי.

אבחנה זו יכולה להסביר את התגובה הפושרת שלי ללימודי מתמטיקה. ובאשר לרפואה? עד כמה היא תחום שמתאים עבורי? זוהי כבר שאלה שהדיון בה יצטרך להיעשות בפרספקטיבה היסטורית. ממש כמו הדיון על יכולות הכתיבה שלי. מכל מקום, השילוב בין מדע ואמנות בארגון ההעדפות של המוח שלי יכול להסביר, בדיעבד, את בחירתי בפסיכיאטריה. זהו תחום המשלב בין הקפדנות הרפואית לבין השאיפה להבין את מעמקי הנפש האנושית.

‘אתה יודע מה? גם אני אגש ללימודי רפואה!’ ההחלטה הדרמטית נפלה בתום שתי דקות של הרהורים מעמיקים, אי שם בסוף כיתה י’א, בסלון של אדריאן, החבר הטוב ביותר שלי באותם ימים. הוא כבר החליט מזמן. זה היה אך טבעי עבור נצר למשפחת קארדש, שהצמיחה מתוכה כבר כמה וכמה רופאים, כולל הדוד יון, שהיה אורולוג ידוע.

במקרה שלי, הייתי עתיד להיות, ככל הנראה, הרופא הראשון במשפחתי.

ולמה דווקא רפואה? יהיה בנאלי לומר שתמיד אהבתי להיות בקרבת בני אדם. האמת היא, שכבן יחיד וחביב להוריי, תמיד חיפשתי דרך לייצר לעצמי חברים. זהו כנראה ההסבר המרכזי, אך לא היחיד. אשתי, למשל, טוענת שאני פשוט מסוגל להיכנס לשיחה עם כל אחד, כולל הקירות. רבים מהמטופלים במחלקות שלנו ניחנו בכישורים דומים, אך הם אינם משוויצים בזה, וגם לא זוכים להערכה על כך.

הגורל נקבע בבית חולים מספר 9. שם, בסתיו 1984, באווירת העליבות של החיים תחת משטר צ’אושסקו המזכירה את ספרי ג’ורג’ אורוול, נתקלתי לראשונה בפסיכיאטריה אמיתית. הייתי אז סטודנט לרפואה שנה שישית, והסתובבתי בין המחלקות. חדרים גדולים, מיטות צפופות, מטופלים שהתאמצו להיכנס לשיחה עם הסטודנטים לרפואה ולשתף אותם בהזיות וברדיפות שעינו את קיומם היומיומי. הם עשו זאת ללא הצלחה מרובה. מרוב תרופות הרגעה שקיבלו, הם נרדמו תוך כדי דיבור, ועטופים בחלוקי בית החולים הסגלגלים החלו להטות גופם לאחור במיטותיהם ולהחליק מתחת לשמיכות הדהויות. כשהכריות משוכות מעל לראשיהם, היו מנסים לשווא להתגונן מפני הקולות שלא נתנו להם מנוח, ביום ובלילה.

במרוצת הזמן כבר הורגלתי באווירת המחלקה. אף על פי כן, באחד הימים הייתי עד לאירוע שנשאר חרוט בזיכרוני גם שלושים וחמש שנים אחרי, תקוע בתודעתי כסרט אילם. אחד המטופלים, אדם בגיל העמידה, קם ממיטתו בפתאומיות, נשען על משקוף הדלת במרכז האולם ופתח בצרחות. לא היו לו מילים, רק צרחות. לא צעקות של כאב, לא צעקות של פחד, רק צרחות מלוא הגרון.

חבריו לחדר נראו אדישים לנוכח מופע הצרחות. הם בהו בחלל כמי שמורגלים בתופעה. ‘זאת שעת הצעקות הרגילה שלו,’ הסביר לי אחד האחים בהבעת סלידה. ‘חמש דקות בדיוק על השעון, והוא מפסיק. עזוב אותו לנפשו.’

הייתי עוזב אותו לנפשו בשמחה, הרי גם כך הידע שלי בפסיכיאטריה באותם ימים אפשר לי רק לחמוק באלגנטיות החוצה אגב הגנה על אוזניי. הבעיה הייתה, שהאיש הצועק היה גבוה ורחב, והוא חסם את דלת היציאה. לא היה לי שום סיכוי לעבור לידו ולצאת.

לפתע, מקצה החדר, אי שם באפלה, הופיעה צללית. אדם דקיק ואתלטי, יחף, לא מגולח, כפתורי הפיג’מה שלו פתוחים, קרב אל האיש הצועק בצעדים חתוליים ומדודים. ההתרחשות נראתה כסצנה המצולמת בהילוך איטי. ה’אתלט’ הגיח מאחורי האיש הגדול, שהמשיך לצעוק בכל כוחותיו ולא הבחין בדבר, התרומם על קצות אצבעותיו, ליפף את שתי ידיו סביב צוואר הצועק, לפת בהן כאילו היו צבתות, והחל ללחוץ בחוזקה. בתוך שניות התחלפו הצעקות בחרחור הולך וגווע.

התאבנתי על מקומי. חשתי כאילו גרוני חנוק אף הוא. במקום זעקה פלטתי ציוץ חלש ובלתי מזוהה.

פתאום נשמעה צעקה: ‘צינור למחלקה 3!’

בתוך מספר שניות ניתז על השניים זרם מים עוצמתי. ה’טיפול’ הצליח. ה’אתלט’ החל משחרר את האחיזה מצוואר קורבנו, וזה התמוטט מחוּסר כוחות על מיטה סמוכה. פניו היו אדומות, על צווארו ניכרו סימני ידיים סגולים, נשימתו הייתה כבדה. בעוד הוא משתעל, שני ענקים בחלוקים כחולים גררו את התוקף לכיוון לא ידוע. הוא לא מחה ולא הביע התנגדות.

יצאתי משם. ניסיתי להירגע מכל מה שקרה. חשתי כאילו חזיתי בסרט אימה.

חבריי ללימודים הביטו בי בספקנות. ‘נראה שפסיכיאטריה היא לא בשבילנו,’ ציין אחד מהם, מבוהל, ‘בואו נצא החוצה, מחניק כאן.’

נשארתי נעוץ במקומי, מהורהר, מביט בחלוקים הלבנים המתרחקים ויוצאים החוצה.

 

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.