החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

רוח על פני תהום

מאת:
הוצאה: | 2017-08 | 126 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

אחד הספרים המרשימים, המעמיקים והנוגעים שנכתבו כאן על אופייה הלא הרואי של המלחמה, על המתים שאינם עוד ועל החיים ששרדו כמתים המתהלכים בינינו. א.ה. הונזה כותב על הקרב כביכול בזמן אמיתי, מתוכו וללא תיווך, מנקודת הראות של החי ומזווית הראייה של המת, מתאר את זוועותיו בדיוק ובמסירות כמו משורר הכותב על פריחת הדובדבן.
דמותו של החייל המת הבוחן את החיים שהותיר מאחור, דמות האב שהקריב את בנו ומסרב לקבל את מותו, החברים בקיבוץ החיים ומתנהלים כאילו לא אירע דבר, וההיזכרות במי שהקריב את חייו שהולכת ושוקעת, החבֵרה שעולמה חרב והמפקד שפורק את תאוותו – כל אלה ואחרים מותירים את הקוראים בפני שאלות תהומיות, מרותקים למסופר ושותפים לסערת הרגשות.
א.ה. הונזה, יליד 1954, נולד וגדל בקיבוץ לוחמי הגטאות. במלחמת יום הכיפורים נלחם בשני הקרבות על החרמון יחד עם חבריו מסיירת גולני, נפצע קל בקרב השני על החרמון ונפצע פצעים אנושים בפעולה צבאית ביוני 1974. בשנת 2013 יצא ספרו הראשון, והשמים צלולים ממעל, שזכה לשבחים רבים בקרב חוגים ספרותיים. רוח על פני תהום הוא ספרו השני הרואה אור.

מקט: 4-1307-54
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


רעש יריות מפוזר מתערבל באוויר. אל חגיגת הירי חוברים הדי יריות מהמדרונות המקיפים, קנים יורקי אש או הד חוזר, כדורים שורקים סביב ראשינו ומעליהם, גולשים אל בין הסלעים הפזורים למרגלות המוצב — מוצב שעד אתמול עוד היה שלנו. הקליעים מתגלגלים מטה לאורך קו הרכס, שוטפים אותו בדם, נשפכים מעל הסלעים וביניהם. הם אינם עוצרים במורד הרכס אלא מדלגים מעל הסלעים הקשים או מתנפצים אליהם מול הכוחות העולים. הם לא מרפים. יורים לעברנו כדורים חיים על מנת להרוג אותנו. הכדורים חותכים את האוויר, עטים עלינו כנחיל צרעות, גולשים לצדדים, חורצים ערוצים דקים של דם — לא, חושב לעצמו, סתם ביטוי מוגזם. הכדורים הארורים, מאות כמותם יריתי עד היום במטווחים ובאימונים, מכוון אותם אל דמויות קרטון.

המטווחים, הוא זוכר אותם כעונש, את הצלצולים באוזניים. הצלצולים שמתחילים כבר עם תחילת הירי, דבר שדווקא העלה את סף הריגושים אצל חבריו. ‘צלצולים’, כינוי לא מתאים לרחש מטריד, אוושוש מונוטוני שנמשך כמה ימים, תחושה מציקה שמביך לדבר עליה. לעתים חש כאילו גופו לא עומד בדרישות או שמשהו אצלו פגום. קול נפץ חודר לשתי האוזניים בו־זמנית, מזעזע את הראש בחיתוך חד ודופק את המוח בתווך, כמו נתחי בשר על שיפוד. זה מתחיל כבר עם הירייה הראשונה, כמו סטירת לחי, וממשיך בזמזום בלתי פוסק הגולש לתוך הלילות. רחש תמידי כמו זמזום יתוש שנתקע באוזן או חיה רעה שמתעלקת עליך ולא מרפה.

עד היום נורו הכדורים מאיתנו והלאה ולכל היותר השחיתו מטרות קרטון. עכשיו הם נורים לעברנו והם אמיתיים, הם מיועדים להרוג. להרוג אותי.

הנה אנו, מעט מוקדם יותר, צועדים במעלה הרכס המסולע, בתוכנו מתערבלת סערה אדירה של התרגשות. מתקדמים בשורה רוחבית, פרושים בניצב לקו הרכס המקולל במאמץ ליישר בינינו קו סמוי. מתנשפים במאמץ, שואפים את האוויר החסר. בידינו כלי הנשק הנקיים, דרוכים אלי קרב, כדור בקנה והנצרות פתוחות כמו באימון ‘חי’, אבל הרבה יותר אמיתי מכל דבר שקדם.

הדמויות מולנו אינן מקרטון. בעצם לא ניתן להבחין בהן ולא בכלום לפנים. והכלום הזה הוא הסכנה האמיתית. ‘הדבר הזה’ הפעם הוא אמיתי. זה מובן בשכל, אך לא בלב, עדיין לא. הפחד עדיין לא ממש ברור, לא מפורש. עינינו מרצדות בין הסלעים שלרגלינו לבין הלפנים, הנסתר, מביטות בציפייה דרוכה, מנסות לגלות הבזק של תנועה או את המקור האפשרי שממנו יצאו הבזקי היריות הראשונות, שממנו ייפתח הקרב. בפנים, בחזה, איזשהו פחד, מתח מגרה שאסור להקשיב לו.

מתקדמים בכבדות, ממתינים לצרור הפותח, וברור שיבוא מאיפשהו מלפנים, ומן ההיגיון שייפתח על־ידי הממתינים מנגד ויהווה את תחילתו של הקרב. בו־בזמן משגיחים על המדרון המסולע, מחפשים היכן להניח את הנעל שלא לדפוק את ‘הדבר’ עוד לפני שהוא מתחיל. אנחנו במעלה המדרון המקולל, פנינו אל פסגתו. אנו, כלומר אני והחברים שלי, שלושה צוותים שעזבו את הזחל’מים המוגנים בעיקול הדרך, העיקול שלפני האחרון, ועלו ברגל. מתקדמים, מדלגים חשופים על הסלעים כמו כבשים מגושמות, מטפסים במעלה המדרון פרושים בשורה לרוחבו.

עם הירידה מהרכב ובמהלך הטיפוס הרגלי במדרון המסולע חש עצמו כמי שעולה למוקד, קורבן יהירות שלא במקומה מחד גיסא, ותאווה לגעת בדבר האמיתי מאידך גיסא — ללכת לעבר קו הגבול של החיים בקרב על החיים שלו ושל האחרים. הוא עולה במעלה ההר, מדלג בכבדות על הסלעים, חש שגופו חשוף לחלוטין, עירום מול קני רובים נסתרים בינות לסלעים ומכוונים ישירות אליו, ואין לו אומץ לפחד בקול.

רגליו מתקדמות על רכס, שאפילו ההליכה עליו מאיימת. עיניו בוחנות את המדרון שמא ייפול ממנו וסורקות את האופק המאיים שמתנשא מולם. מנסה להבחין בקנה המכוון אליו. ממשיך בגופו הנע על הסלעים וממשיך בראשו את המחשבה על עצם הנוכחות שלו במקום הארור הזה, מקום שאולי, והפעם באמת, לא יֵצא ממנו בחיים. וכמו במחזה אבסורד כל זה מתרחש לנגד עיניו, על גופו. ממש ברגע זה. וזה, גופו, כל־כך לא מתאים לו עכשיו.

מנגד רובה אמיתי מכוּון לעברו. מאחוריו חייל מרוכז כולו בכוונה להרוג אותו, אדם זר שמעולם לא פגש ולא יפגוש. חייל אויב שאורב לו בכוונה מלאה. בדיוק כמו שאני הייתי עושה, הוא חושב לעצמו. תוך כדי הצבת הכוונות על גופי הוא מביט בי מתקדם באיטיות לעברו, מתנשא בכבדות מעל קו הרקיע, עולה בהטיית גוף לפנים, הרובה שלי מופנה לעברו, להרוג אותו.

עוד המתנה קלה.

החייל מנגד שואף אוויר לחזהו, ועוצר נשימה.

גופי הולך וממלא את הכוונת.

הוא אינו עוצר עצמו, אינו ממתין לפקודת האש.

סחיטה עדינה של האצבע על ההדק. לפגוע. הוא שולח את הכדור מבעד קנה הרובה על מנת שיחדור לגופי ויוציא את נשמתי. הוא לוחץ על ההדק על מנת להרוג אותך — אותי.

זה הכדור שפתח את הקרב, הוא חושב, מרגיש את הרגע שהחבטה הולמת בו. בגופי, בי, באורי. כדור אחד. כדור אחד ארור.

הכאב בתחתית הבטן מעל חגורת החגור. מזל שלא מתחת למותניים — חלף בראשו — הלחץ שם עצום — בבטן למטה — כמו כף יד רעה, יד חזקה שתופסת את הבפנים של הגוף, של גופי באצבעות חזקות, בציפורניים חדות, והיא מהדקת בכוח עצום, חופנת, לוחצת, קורעת את הבפנים. הכאב החד, המוצק, כמו מבלבל את הדעת, מתערבל בשריקת הכדורים באוויר, מתחבק עם הפחד, אך אינו עוצר.

כף ידו הימנית נשלחת קדימה, בולמת את נפילת הגוף על האבנים וחוזרת במהירות לידית האחיזה. אצבעו סוחטת את ההדק בכל כוחו, בזעם עצום, עוד לפני שהוא מרים מבט. הקנה שאינו מכוּון מפזר את הכדורים קרוב לפניו והם מפזזים בין הסלעים כחרקים. צרור ארוך מכל אלו שיצאו תחת ידיו עד היום. לוחץ על ההדק עד שהמקלע עוצר. הוא יודע ששפך את כל המחסנית סתם כך על הסלעים. כאילו להפחיד את אלו שלפניו ולהרגיע עצמו. עיניו שהתרוממו במהלך הירי לא זיהו כל מטרה. אף שמבין הסלעים, הרחק לפניו, נדמה שנראו ענני עשן קטנים, אך לא ברור אם היה זה רשף של ירי הנורה לעברו או נתזי כדורים הפוגעים בהר.

עם החבטה הוא מטיל עצמו על הארץ, מנסה להרגיש את הגוף, הלב, הנשימה, המותניים, הרגליים. הוא רואה, הוא שומע, מוודא ומודיע לעצמו שהוא חי. ועוצר.

מפנה ראשו לצדדים, לאחור, ולא רואה איש מחבריו. הוא יודע שהם מסתתרים בין האבנים. הוא שומע אותם יורים לעבר המוצב שממול, אך אינו רואה דבר. מהסלעים סביבו ומולו עולים נתזי אבק, אך עיניו לא רואות חיילים אלא הבזקים שלא ברור אם הם יריות של חיילי האויב מלמעלה או פגיעות הכדורים של חבריו. במהלך המונולוג שהוא מנהל עם עצמו הוא אינו עוצר, מחליף מחסניות וסוחט את ההדק. יורה קדימה כמו שמעולם לא תרגל. מרוקן לעבר המדרון ממול בלחיצה אחת רצופה עוד מחסנית. ועוצר. הוא חוזר ומביט סביבו, מנסה נואשות להבין את מצבו, להעריך את מקומו. הסלעים סביבו מפצפצים כל העת כדורי רובים שלא ממש ברור מנין יצאו.

לאחר שהתעשת חש בגל חום המתפשט על פניו ועמו זעם עצום שעולה מתוכו ומציף את גופו, זעם אדום המוקרן מראשו. גופו מתרומם בזריזות, מתעלם מהפחד, מהכאב שעולה מעל למפשעה, ממשקל החגור ותרמיל הכדורים שעל גבו. הוא מתקדם, מדלג לפנים, מתעלם מגופו, מתעמר בכאב, מתרומם בעקבות רובהו ומתיז לפנים צרורות קצרים, כמעט רץ, עד ששוב התרוקנה המחסנית. בהישמע נקישה הוא פונה הצידה, מטיל עצמו לעבר מחסה חלקי מאחורי אבן גדולה. שם, נדמה, חש מעט בטוח יותר, החליף מחסנית ועצר, ממתין על מנת להסדיר את נשימתו. רק אז הרשה לעצמו להשפיל עיניו לעבר הכאב. מביט מטה בעיניים פעורות. כתם אדום הולך ומתפשט על החולצה. הבעת הפנים הנדהמת שלרגע קופאת. קורא את מחשבותיו, את השיקול לא להוריד את החגור בשלב הזה. גופו נמצא באחד מרגעי השיא של פעילות. הוא קולט גל אור הפורץ מתוכו החוצה ואינו עוצר עם הפגיעה אלא ממשיך כאוטומט. הכול מתרחש במהירות. גופו מתפקד כמכונה ועובד אינסטינקטיבית בהכרה צלולה, בשליטה עצמית מלאה, תוך בדיקה עצמית: תחילה שאיפת האוויר לחזה עד מלוא הריאות — זה עובד. תחושת הדופק הפועם בחזה ועולה עד לאוזניים. אומר לעצמו: אני חי. יד ימין שבה לאחוז בנשק, האצבע על ההדק, הכול בסדר הנכון, בשליטה מלאה, ומשום מה ללא כאבים. אחר כך סגירת כף היד על ידית האחיזה וסחיטה עדינה של ההדק, עד שנפלטת ירייה יחידה לשום מקום ואז מגביה מעט את הקנה ולחיצה ארוכה על ההדק. הוא לפחות, הרובה, עובד כמו שצריך, חשב לעצמו, וגם אני, המשיך וסיכם את הרהוריו. ממתין עוד זמן מה וממשיך לבדוק את הגוף, עם הכאב העמום בתחתית הבטן. משהו מוצק, קשה כמו אגרוף תקוע שם. חופן את תוכו ומבין שאכן ספג כדור. מבין שגופו נפצע אך עדיין יכול להמשיך. הוא חי. מפנה את הקנה לעבר חרך מעשן בין האבנים ולוחץ על ההדק ואינו עוצר את הירי עד הישמע הקליק של היתקעות הנשק. חוזר ומחליף בזריזות מחסנית ושולח צרור נוסף קדימה. חושב לעצמו: שיורידו הם את הראש. הוא מתפקד כמו שמעולם לא העלה על הדעת. ללא בדיקה לפני, אפילו ללא מבט חוזר, מזנק קדימה תוך לחיצה רצופה על ההדק ומשתרע למרגלות עוד סלע מעט גבוה יותר המסתיר אותו מאלו שלפניו. בשוכבו על האבנים חש שהוא נוגע בגופו של חייל אחר. לרגע משתהה, מפנה מבט לעברו ועיניהם מצטלבות, אך כיוון שלא ידעו מה לומר, נשארו שותקים. במרחק מה לפניהם מתרומם גוף נוסף. צנום. מפקדם סלע מתרומם ועולה מבין הסלעים, הודף עצמו ברגליו הדקות. הרובה שבידו מתיז צרור ארוך המרסס את הרכס שלפניו כמו לנקות את הדרך. עוד רגע וגופו של סלע מסתיר את מרכז המוצב שלפניו.

משהו מתפוצץ בתווך ביניהם. רעם אדיר, בוהק ומהדהד, מקיף את ראשיהם, הולם בהם כאילו גופם מתגלגל בתוך חבית. ראשיהם מוטחים בקרקע. ברד של רסיסי אבן יורד עליהם, מנגן על הקסדה כמו פתותי ברד. מין תחושת הלם או קהות חושים לוחצת את גופם. קולות הירי של חברי לצוות נשמעים כמו טפטוף דליל. ירי מפוזר. צרורות קצרים, לא ממוקדים, של כדורים הנוסקים בקושי במעלה המדרון. חלקם מתנפצים על הסלעים לפניהם, מתיזים לרגע פעימות אבק, וחלקם עולים ונוסקים לשום מקום.

צרור ארוך של כדורים מותז מקנה הרובה של חייל לצידו, נדמה שהקנה יורק אש — כמו מעצמו. צרור ארוך של כדורים רעים מותז על האבנים לפנים, והם מתקדמים, עוקבים אחר מפקדם, מנפצים סלע אחר סלע, מזנבים מאחוריו, כל כדור מקדים את זה שלפניו. כמו סרט בהילוך איטי מגיעים אליו מהצד, מדביקים אותו מאחור, ולא עוצרים, אלא מתקדמים ועולים תוך שהם מנקבים את גופו של סלע. פוגעים בירכו השמאלית כדור אחר כדור, מפלחים את גופו בתנועה איטית, בעוד דמו ובשרו מותזים. מבתרים את גופו עד לכתף הימנית. כאילו קפאה האצבע על ההדק.

בו־בזמן גם הוא, סלע, לא עוצר. סוחט את הצרור המותז מרובהו, מטיח אותו לפנים, לעבר הסלעים, בזמן שהצרור מאחור מבתר את גופו. אצבעו לא מרפה מההדק אלא מושכת את הירי כמו בהילוך איטי. קנה רובהו נשמט מטה, מרסק את פני הסלע שלפניו, מתגלגל לעבר הרגליים כאילו לרפד, לרכך את האדמה שתאסוף אותו, עד שנתקע בקרקע התחוחה שבין הסלעים. גופו של סלע קורס. רגע עוצר, נשען על הקת כמו מתלבט וממשיך להתגלגל לאט על צידו, חרחור רע עולה מגרונו והוא כאילו מתחבר לסלע תחתיו. מאחוריו חיילים נוספים מסתערים על האבנים הארורות, נחבטים בהן במאמץ עליון אל מול האורבים להם, נאבקים במדרון המסולע כמו בחיילי האויב השוכבים מולם בעמדותיהם, חבויים מאחורי אותם סלעים קשים ומתיזים לעברנו טילי אר־פי־ג’י וצרורות ארוכים של כדורים.

לצידו נשמע קליק הנעילה של הרובה כשהמחסנית מרוקנת.

הם שוכבים מאחורי הסלע, כתף אל כתף, עיניהם פעורות, צופות לפנים, הם קפואים במקומם. נדמה שהקרב כאילו עצר. לא השמיעו הגה ולא העזו להביט זה בזה עד שצרור קצר שהגיע משום מקום ניתז על הסלע לצידם ועורר אותם. אורי התרומם על רגליו, הודף עצמו לפנים צעד אחר צעד בכל כוחו. מסתער, רק לברוח מהמקום הזה, שופך כדורים בצרורות קצרים בלי להתרכז ממש במטרה. משהתרוקנה המחסנית הטיל עצמו על הקרקע והחליף באחרת. חזר והרים את הקנה, לחץ על ההדק. עובד כמו מכונה. יורה לעבר הרכס ומתקדם בקו ישר כאחוז אמוק. נדמה שלפניו במרחק אבן מקום מוגן. נחבט בסלעים, מתעלם ולא עוצר, ממשיך ומגלגל עצמו על המדרון המסולע, בורח, לא, לא בורח, יורד. הוא נע, משפר עמדה, נסוג בדילוגים לעבר מפלס נמוך יותר, מתקדם מטה אל מסתור שקלטו עיניו, ולא עוצר עד הגיעו למקום ההוא. שם, למרגלות אותו סלע, התרכז ועצר.

בהרהור של דעת אני יודע שעלי לנסות להיחלץ מהמצב הזה. ‘שכל העולם יתפוצץ,’ אני אומר בקול ומרים ראשי שוב, אך רק למחצית הגובה של הפעם הקודמת, סורק בעיני את האזור מאחור. צרור כדורים תועה שורק מעלי, מנתץ את השקט, מאלץ אותי להוריד את ראשי בבהלה. אני מתעשת. באחת מבין שבניגוד לנעשה מרחוק אנו נמצאים, אני והצוות שלי, לעזאזל הצוות, אני עצמי, כרגע, בקרב אמיתי. נדמה שעם מטח היריות הראשון כאילו נעלמו הלוחמים ואיני רואה איש סביבי. ואיני יודע, לא בדיוק, כהרגלי, ואפילו לא בערך, היכן אני נמצא בקרב הארור הזה. צרור נוסף חולף מעל לראשי, ועוד אחד, ואליו נלווים קולות שריקה של כדורים בודדים המחזקים את התחושה שהם חולפים היישר מעל הראש. מנין הם יוצאים? לא מצליח לזהות את מקורות הירי או את הכיוון שממנו נורים הכדורים. ולאן הם ממשיכים? לא מצליח לאתר את האויב. לא יודע היכן הוא נמצא ברכס הטרשים הארור הזה, לא מעז להרים ראש.

קולות הירי זהים משום שמשני עברי החזית משתמשים הלוחמים באותם סוגי רובים. צרור נוסף מקפץ על גבעה בסמוך אליו, מתנפץ על האבנים עד שהוא שומע את הנתזים מתפזרים סביב, מתנגנים עם קולות שריקת הכדורים החולפים מעליו וממנו והלאה. זה מפחיד. חושב אולי לגלגל עצמו לאחור, לנסות לשחזר את סדר הזמנים על מנת לחזור ולחבור אליהם, אל חברי הצוות שלו. אם הם בכלל חיים. לא אם.

היריות סביבי אינן מרפות. אני חייב להתעשת, הוא חושב לעצמו, לעצור את הפחד הזה שאוחז בגופי כמו חופן את הקיבה בכוח. להשתחרר מהשיתוק הארור שמקבע את גופי מאחורי האבן הזו. ה’אני’ חוזר, כמעט בקול כאילו לעורר את ‘עצמי’ לצאת מהמצב המשתק. איזה מצב? מעצמי. אף שאני מתקשה, בעצם מפחד, להגדיר אותו, את הפחד, עד שנדמה שאני רואה אותו ממש עלי, והוא אופף אותי, עד שאני ממש חש בו. הוא ממשיך ונפרש לפני, נחשף בצורתו הטהורה, עד שאני חש בנוכחותו הפיזית. אני יכול לגעת בו, בפחד הארור. הנה הוא עוטף את גופי, חודר לחזה, לוחץ עד שאני שומע את פעימות לבי. הפחד התמיר של אובדן שליטה, אני, שכל חיי מתמקד בשליטה בפחד, משקיע אינסוף שעות בלימוד ובהבנה של הדרך לעקוף אותו, או נכון יותר להסתיר אותו, שאיש סביבי לא יראה אותו, שגם אני לא אדע אותו. אך הדרך הזו, הפרושה עכשיו לפני, היא לא הדרך, זהו סוף הדרך.

כמו רכבת ההרים, אז, בלונה פארק ביום הראשון של החופש הגדול. איך עשיתי כמעט הכול כדי לא להיכנס לקרונות המפחידים. שוב ושוב הייתי מביט בחוסר הבנה מוחלט ובקנאה באלה הנמשכים אל הפחד, אל הסיכונים, בעיניים בורקות. הייתי צופה בהם בפליאה שחיפיתי עליה בהתנשאות יומרנית. דואג רק לא להגיע, לשקוע בתחושה של אובדן שליטה, ויותר מכול — לא לחשוף את הפחד, לא לעיני ילדי המשק.

ועוד הוא מוסיף, כמעט מדבר לעצמו אף שללא מילים: אני עומד אולי לגמור את החיים שלי פה, במקום הארור הזה, ושוב מתגלגלים בראשי אותם מעגלי זיכרונות מטומטמים שחוזרים ועולים ורודפים אותי כל חיי, אותן הזיות שמלוות אותי כל השנים כמו צל. ואני, כל־כך התביישתי בהן, מפני האחרים כמובן, אך בעיקר מעצמי.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “רוח על פני תהום”