החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

כשהיגואר פלש לקומונה של פלורה

מאת:
הוצאה: | 2011 |
זמינות:

18.00

רכשו ספר זה:

פלורה מאייר, אישה יפה, מצליחה ובעלת אישיות כובשת, שהפכה לפליטה חסרת כל באירופה של תחילת מלחמת העולם השנייה, סוללת את דרכה הארוכה למעמד חברתי ולעושר בעבודה קשה, בהגינות ועם הרבה אהבה לסובבים אותה. מייה חן, צעירה מושכת חסרת כל‪,‬ ושאפתנית חסרת מצפון, מנסה לקצר את דרכה לפסגה תוך ניצול מעמדם סמכותם ובעיקר חולשתם של המעסיקים המבוגרים בעלי השררה וההון הנקרים בדרכה. מה קורה כאשר דרכי השתיים נפגשות? מה עולה בגורל כל אחת מהן?

מקט: 1-480-1
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פרק ראשון/פרק אחרון: בירידה מהכביש המהיר לכיוון בית העלמין התפוגגה באחת אווירת העליצות שאפפה אותנו. ללא אזהרה מוקדמת מצאנו את עצמנו בתוך פקק תנועה, בים של מכוניות מלאות באנשים שמתנהלות באיטיות בכיוון שלנו. זה לא היה בתכנית, לא בשלי בכל אופן. כשדמיינתי לעצמי את מה שיתרחש לא לקחתי בחשבון נוכחות של אנשים נוספים, דמיינתי התרחשות בחלל ריק שנטלו בה חלק רק הדמויות שאני בחרתי, שהיו, כמובן, קשורות לסיפור שלנו. הנוכחות הדחוסה של ההמונים סביבנו גרמה לי לתחושה של אובדן שליטה בעניינים. לא שאי פעם הייתה לי או למי מאתנו שליטה כזאת, אבל הייתה אשליה שזה ככה, שאנחנו מנהלות את העניינים ולא הם אותנו. ואתמול בלילה מה זה ניהלנו! ביימנו הצגה! והנה, פתאום, מישהו בא ושינה לנו את התפאורה! דממה השתררה במכונית.

"מה זה כל ההמונים האלה?" הייתי הראשונה להפר את השתיקה.

"הם באים כנראה ללוויות של הפיגוע של אתמול." ענתה אלה.

בבת אחת נזרקתי לתוך הכאן ועכשיו. הרי מרגע שמִיָה הצטרפה לשולחן שלנו אתמול במסעדה ועד לשנייה הזאת ממש, הייתי מנותקת לגמרי. שלושתנו היינו. כמו נשאבנו לתוך סרט סוריאליסטי וריחפנו בתוכו עד לרגע זה. נכון, מתישהו, מבעד לענני הריחוף שמענו על הפיגוע, אבל זה היה שייך לעולם אחר, רחוק, לא נוגע.

"אלוהים! שכחתי מהפיגוע…! מה עושים…? אולי נבטל ונחזור?"

קמי, שישבה מלפנים, הסתובבה ונתנה בי את המבט הירוק המדהים שלה, עם החיוך הנפלא שאיכשהו הצליח להשרות בי רוגע. קמי. מה הייתי עושה בלי קמי. מיום שנכנסה לחיי לא רציתי לדמיין חיים בלעדיה.

"אל תתפרקי לי עכשיו." אמרה במבטא הצרפתי שלה.

"אבל כל האנשים האלה, איך זה ייראה?" פתאום התכנית שלנו נראתה לא לעניין.

"הם לא קשורים אלינו והם לא צריכים להפריע לך. אצלנו לא יהיו הרבה אנשים ואנחנו לא מבטלות ולא חוזרות."

"איך את יודעת שאצלנו לא יהיו הרבה אנשים?"

קמי לא ענתה. רק חייכה. כמה טיפשי מצדי לשאול. ברור שהיא יודעת. היא פשוט יודעת. מקדימה את כולם בכמה מהלכים.

כל אותה עת אלה שתקה. מרוכזת בנהיגה, שקועה בעצמה.

אחרי זחילה ארוכה, איטית ומורטת עצבים היא הצליחה למצוא מקום חניה ושלושתנו יצאנו מהמכונית. שלוש נשים לבושות בהידור, בחליפות שחורות, חובשות כובעים שחורים רחבי שוליים. שלוש גרציות שכמו יצאו מתוך סרט של פליני.

זו הייתה קמי שהתעקשה על הכובעים. היא גם בחרה אותם אחד אחד.

"ווּאָלָה, להלוויות צריך לבוא קום איל פו." היא אמרה בחנות.

אלה פתחה את תא המטען והוציאה משם קופסת קרטון מלאה בשתילי אמנון ותמר, שקית עם כלי גינון קטנים ומשפך. חילקנו בינינו את הציוד והתחלנו לצעוד.

היו שם המוני אנשים. הרבה צעירים, הרבה חיילים. הרבה מדי.

תוך שהיא מפלסת לה דרך, קמי הובילה אותנו לכיוון קבוצת אנשים קטנה ונעצרה במרחק מה ממנה. לא שאלתי איך היא יודעת שזו הקבוצה שלנו. אין צורך לשאול. היא יודעת.

חיכינו. גם הקבוצה חיכתה. מסביבנו המשיכו האנשים לזרום. הלוויות של נפגעי טרור הן תמיד גדולות. אנשים מרגישים צורך לקחת חלק בהלוויות של נפגעי טרור. כאילו נפגעי תאונות דרכים או סתם מחלה הם פחות מתים.

מכל מקום, כפי שזה נראה, את מִיָה באו ללוות מעט אנשים וכשחיכינו היה לנו זמן לבחון אותם. היו שם ששה צעירים בשנות העשרים או תחילת השלושים לחייהם. אחים אולי? אחיות? בני דודים? שכנים? הרי חברים למיטב ידיעתנו לא היו לה, ומהמשרד איש לא בא. השאר, כמה עשרות, היו מבוגרים. נראו כמו אנשים קשי יום, לא אלפיון עליון וגם לא עשירון. בגדים פשוטים, קודרים, שלא נרכשו בחנויות מעצבים, שיער שלא עבר תחת ידיו של ספר צמרת. ניגוד משווע להופעה המוקפדת שלנו. בלי משים שלחתי יד עצבנית לכיוון הכובע. קמי קלטה אותי. היא ניגשה לברז מים, מילאה את המשפך וסימנה לנו במנוד ראש להצטרף אליה.

וכן, כמובן שהיא ידעה היכן החלקה.

הליכה איטית וצפופה של דקות ארוכות וקמי נעצרה ליד מצבה מטופחת שניצבה כמה מטרים לפני בור שנחפר לא מכבר.

עמדנו והבטנו באדמה התחוחה. מה אנחנו עושות פה בכלל? כמה קל ופשוט נראה הכול אתמול בלילה, כשישבנו ותכננו את צעדינו להיום. האם היו אלה האלכוהול או האדרנלין שגרמו לנו להרגיש כך, או שאולי פשוט עוד לא הפנמנו את מה שקרה? אתמול בלילה הרגשתי התרוממות רוח, הרגשתי שאלוהים חזר לאהוב אותי והעצב העמוק, שליווה אותי לאורך כל השנה שחלפה, נדמה שפינה מקומו לתחושת הקלה, אולי אפילו משהו שקרוב לשמחה, שהרי לא הייתה זו ממש שמחה. עוד לא. אצלי בסלון, מבעד לאדי האלכוהול, ההלוויה של מִיָה נראתה לגמרי לא מאיימת, רחוקה וכמעט דמיונית. גם המצבה האלמונית הזאת, שלידה אנחנו עומדות עכשיו, שבחרנו לנו כנקודת תצפית מקרית לגמרי, כחור הצצה אל קברה של מִיָה, נעשתה פתאום כל כך ממשית וגם כל כך פרטית. הרי היא שייכת למישהו. מישהו שאמנם לא הכרנו, אבל הוא מת ואנשים התאבלו ועדיין מתאבלים עליו, והשימוש שאנחנו עושות בקברו הוא לא רק חדירה לפרטיות אלא אולי אפילו חילול הקודש. ביקשתי בלבי סליחה ממי שהיה קבור שם. כאילו הוא יודע. כאילו אכפת לו.

קמי ליטפה באצבעותיה את האותיות החקוקות באבן. זאת הייתה הדרך שלה להתנצל בפני דייר המקום על הפלישה לחלקתו.

אלה הוציאה מהתיק שלושה זוגות של כפפות חד – פעמיות והתחלנו במלאכת הגינון. ההתעסקות שלנו בחלקה המטופחת נראתה די טבעית. עבדנו לאט והמתנו שיגיע מסע ההלוויה.

היה עדיין חם בסוף אוקטובר, חום של שמש צהריים סתווית, של לחץ ומתח, ושל חליפה שחורה וכובע שלא מורגלים בהם. עישבנו ושתלנו, לאט, מלטפות בעדינות את פרחי האמנון ותמר, ואז הם הגיחו, נושאי הארון ואחריהם נשרכת התהלוכה הקטנה.

הם התקרבו אל הקבר הפתוח ואנחנו הסטנו מבטינו, מציצות בגניבה מבעד לשתילי הפרחים הרכים ותלוליות העפר הלחות. שמענו זעקת שבר – כנראה האם – ואחריה נישאו קולות של בכי. למחלקת הגינון הקטנה שלנו הגיעו רחשי מלאכת הקבורה. ראינו בדמיון את הטמנת הגופה בבור, את כיסויה בעפר, שמענו כשאמרו "קדיש" ו"אל מלא רחמים". הספדים לא נישאו וגם לא מילות פרידה. העזנו להציץ שוב בקבר בגניבה כשנגמר הטקס, שלושה- ארבעה זרי פרחים שמוטים, כמה אבנים שהלבינו בשמש, שלט מרובע קטן שנושא את שמה של הנפטרת.

זהו? כל כך מהר?

המתנו עד שאחרוני המלווים עזבו את המקום ואז הזדקפנו, התנערנו, החלקנו את החליפות, אספנו את הכלים לתוך קופסת הקרטון ואלה אמרה בשקט, "זהו. תם ונשלם." וקמי ענתה, "השבח לאל בורא עולם." ואני, אני לא אמרתי כלום. רק רציתי להסתלק משם.

קמי אחזה בזרועותינו והובילה אותנו אל הקבר הטרי. "עכשיו תורנו," אמרה.

מישהו הניח שם מודעת אבל, על תלולית העפר מתחת לאבנים. מודעה כזאת שמדביקים בחדרי מדרגות. קראתי את הכתוב ומשהו לא הסתדר לי. שוב קראתי ואז הכול השחיר מולי.

שמעתי את קמי אומרת, "יולי, תפקחי את העיניים." פקחתי. מצאתי את עצמי שוכבת על מצבת שיש. אלה אחזה ברגלי והגביהה אותן וקמי הרטיבה לי את הפנים בעזרת מממחטה ספוגה במים.

"מה קרה?"

"התעלפת."

אלה תמכה בי כשהתיישבתי בזהירות.

"חכי. עוד אל תקומי."

נשארתי יושבת. אט אט החלו המחשבות בראשי להתבהר.

"קראתן את הכתובת שעל המודעה?"

"לא."

אלה ניגשה לקרוא את הכתוב, "בצער רב….מִיָה חן….רמת-עמידר 5/10″, ואז פנתה אלי, "רמת עמידר… איפה יש ברמת אביב רחוב שנקרא רמת עמידר?"

"זהו, שאין. היא לא גרה, או מכל מקום הוריה לא גרים ברמת – אביב. הם גרים ברמת עמידר, ברמת-גן, בדיוק באותה דירה שגרתי בה בילדותי."

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “כשהיגואר פלש לקומונה של פלורה”