החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

גופת ההוכחה

מאת:
הוצאה: | 2012 | 323 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

19.00

רכשו ספר זה:

במלחמת האזרחים ביוגוסלביה נאנסת נערה צעירה וכל משפחתה נרצחת. בעקבות טעות מקרית נקרית בפניה הזדמנות לשנות את מסלול חייה. האם תעמוד בפני אלה שרוצים לקרוע את המסכה מפניה?

מקט: 4-338-134
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
הספר באתר עברית
למבוגרים בלבד!

1 – האונס היה ברוטאלי. זוריק נהנה מכל רגע.

הנערה נאבקה כמו נמרה, מנסה בכל כוחה להתנגד. השריטות העמוקות בגבו העידו על המאבק שניהלה. לבסוף נאלץ זוריק לכפות את ידיה מאחורי גבה.

"תחזיקו לה את הרגליים," נהם בתסכול אל שני הצעירים שהביטו בנעשה בלי מילה.

פאוול אחז ברגל אחת וסטפן בשנייה. הוא לא הביט במחזה, הרגשת הקבס שעלתה בו הפכה את בני מעיו והאפילה על כל רגש אחר. הוא כבר היה רגיל למעשיו של אחיו, אבל הפעם המצב היה שונה.

אונס ורצח של קרואטים ומוסלמים היה נסבל בעיניו, אף על פי שהתנגד לכך באופן אישי. אבל לאנוס ולרצוח צוענים היה מיותר ומגעיל, והייתה בזה גם פחיתות כבוד.

"קדימה, זוריק, תגמור כבר," האיץ באחיו, מפנה את מבטו רחוק ככל שיכול.

"במשפחת באריץ' עושים הכול לאט, בהנאה," צחק אחיו וסטר בכוח לנערה שתחתיו. הוא הוסיף והִכה אותה, נהנה מהשליטה במצב.

סטפן אטם את מוחו לזעקותיה של הנערה המקללת ולגניחות ההנאה של אחיו.

לפתע השתרר שקט. "טוב, תורך," הוא שמע את קולו של זוריק.

"אתה יודע שאני לא אונס," ענה סטפן.

"אני יודע."

ההבנה חדרה למוחו של סטפן. כיוון שסירב להשתתף בחינגות האונס והעינויים של אחיו וחבריו, הוא נאלץ להיות המוציא לפועל, ו"לגמור את העבודה" בתקיעת כדור בראשו של האומלל שנפל לידיהם. לרוב הוא התייחס לדבר כהמתת חסד אחרי שראה את העינויים שעברו הנחקרים תחת ידי אחיו. אלה שגאל מייסוריהם התחננו למוות מהיר. הוא ראה את הבעת התודה נשקפת בעיניהם כשתקע את הכדור הגואל בראשם. בדרך כלל הוא הרג רק גברים שנחקרו, נשים שנאנסו הושארו בחיים, אבל הפעם זוריק החליט להרוג אותה, אולי כי הייתה רק צוענייה – "תת אדם" לפי הגדרתו של אחיו, או "בת של אלה הגרועים מכלבים."

"תגמור פה מהר ונצא לדרך," אמר זוריק והוא ופאוול יצאו מהחורבה.

סטפן הביט בנערה בפעם הראשונה באותו אחר צהריים שטוף אלימות. הוא שלף את אקדחו מכיס המעיל ודרך אותו באטיות. היא נעצה בו את מבטה באימה. עיניה היו שטופות בדמעות ופעורות לרווחה מפחד. הן היו גם מלאות בשנאה יוקדת. סטפן בהה בה כשהוא מרים את ידו האוחזת באקדח. היא הייתה צעירה, כבת ארבע-עשרה. "כמו יוליה" חשב. בת דודתו הייתה בערך באותו גיל. עורה לא היה כהה כמו של רוב הצוענים שהכיר, אך מבטה היה פראי. "כמו של חיה נרדפת" חלפה מחשבה במוחו, וכמוה, גם היא הייתה משותקת מאימה.

היה משהו משתק בתחינה האילמת שניבטה מעיניה וידו קפאה לרגע באוויר. אחר כך הוא נשף נשיפה ארוכה, איזן את האקדח ולחץ על ההדק.

"מה לקח לך כל כך הרבה זמן?" גער בו זוריק, "שני כדורים בראש והכלבה מתה…" הוא צחקק.

"בוא ניסע," השיב סטפן. הוא קפץ לתוך הג'יפ והתיישב ליד אחיו. מבטה המבועת של הנערה נשאר חקוק במוחו ולא נתן לו מנוח.

"אתה נראה כאילו ראית רוח רפאים," אמר זוריק, "מה קרה, אתה מתרכך לי?"

"אני לא רוצח נשים וילדים," אמר סטפן בשקט. "אתה יודע את זה."

"מה נהיית לי פתאום, כומר?! כשצריך להרוג, הורגים," זוריק חבט בידו על ההגה.

"אבל למה להרוג צוענים?" השיב סטפן, "זה עכשיו התחביב חדש שלך?"

"צוענים, מוסלמים, מה זה משנה, אנחנו במלחמה עם כולם," זוריק שלף סיגריה מהקופסה בלי להסיט את עיניו מהכביש.

"ממש לא נכון!" סטפן טלטל את ראשו ושערו הבהיר צנח אל תוך עיניו. "המלחמה לא פרצה נגד הצוענים. הם נתפסו באמצע. כל האידיאולוגיה שלנו היא טיהור אתני. עם הסלובנים והקרואטים כבר גמרנו להילחם ועכשיו אנחנו רוצים סרביה נקייה, זה נכון. אבל אין שום צורך להילחם בצוענים שממילא יישארו כאן." הנאום הארוך השאיר אותו נטול נשימה.

"כן, אתה מתרכך," התריס זוריק. "אבל אל תבלבל, אתה לא יותר טוב מאִתנו. אפילו שאתה לא אונס ולא מענה אתה רוצח בדיוק כמונו! מי גומר את העבודה? אתה הורג אותם בלי שום נקיפות מצפון, אז תפסיק לשחק לי את הקדוש!"

סטפן לא ענה. הוא ידע כי הצדק עם זוריק. אף אחד לא כפה עליו להצטרף למסע הטיהור, בטח לא אם הייתה לו כזאת התנגדות לרציחות. הוא הרי ידע בדיוק מה הם הולכים לעשות לבוסנים ולקרואטים. הוא היה יכול לסרב להצטרף לקריאתו של המנהיג לערוך טבח בבוסנים ולאנוס את כל הנשים המסכנות, אבל אז הוא לא חשב שזה פשע גדול מדי. זה נראה לו נכון בשעתו.

רצח צוענים לעומת זאת, היה מבחינתו רצח גרידא, ללא תכלית. אונס צועניות היה מבחינתו פעולה חייתית ונגדה את חשיבתו. זה היה בזוי בעיניו להתעסק עם השבט הנודד, המסריח והמלוכלך הזה. הם נחשבו תת אדם עוד הרבה לפני שפרצה המלחמה הגדולה. ההתלבטות גרמה לו כאב ראש לא קטן.

"אתה לא מתרשם מהקללות של הצוענייה, אני מקווה," אמר זוריק.

"קללת הצוענים היא דבר רציני מאוד," התערב פאוול בפעם הראשונה בשיחה בין האחים. "אסור לזלזל בה."

סטפן הסתובב במושב והביט בו. משהו בעיניים הכחולות הקפואות של חברו עורר בו צמרמורת.

"הקללות שלה היו כל כך לא הגיוניות שאפשר לשכוח אותן," ניסה סטפן להרגיע. "בכל זאת, לקלל אותך שתמות עם האשכים בפה? הזוי לגמרי."

"אתה זוכר את מיקלו הזקן?" שאל זוריק.

סטפן השתתק. הוא זכר היטב. בילדותם, קרקס צועני הגיע לבלגרד וכל תושבי השכונה הלכו לראות אותם מופיעים בריקוד ושירה סביב מדורה ענקית שבערה כל הלילה. מיקלו הזקן, שהיה ידוע בשנאתו היוקדת לצוענים, ניגש אל מגדת העתידות וביקש לדעת מתי סוף סוף יתעשר.

הצוענייה הזקנה הביטה בכדור הקריסטל ואמרה: "לעולם לא תזכה בהרבה כסף. אתה אפילו תיפרד מכסף בעתיד הקרוב."

מיקלו רתח. "זקנה מסריחה," פלט. הוא הכניס יד לכיסו, שלף משם כמה מטבעות והשליך אותם לרגליה.

"אתה רואה?" צחקקה הצוענייה חסרת השיניים "מהכסף כבר נפרדת."

"מה את יודעת, מכשפה מטונפת אחת," אמר מיקלו בשנאה. הוא הסתובב ופנה ללכת לקול צחוקם של הילדים שעמדו לידו.

"אני יודעת שאתה לא תראה מחר את אור השמש," השיבה הזקנה בשקט.

לעת ערב הקימו הצוענים את אוהל הקרקס הגדול שבו יופיעו. מיקלו הסתובב סביבם יחד עם הנערים שבאו לראות את העבודות. לפתע החלה רוח חזקה לנשב. הפועלים התנדנדו על הסולמות והחזיקו במיתרי האוהל הענק. התורן הראשי כבר עמד איתן. הרוח התחזקה בשנית והעיפה את הברזנט שהיה כבר מעוגן בתורן. התורן נטה על צדו ונפל בבת אחת. הכול ברחו לכל הכיוונים, צווחים וצורחים. הרוח פסקה באותה פתאומיות שבה החלה, אך האוהל הענקי כבר קרס על האדמה. מיקלו היה שרוע ללא רוח חיים מתחת לתורן הראשי. דממה השתררה בג'יפ הדוהר. הם המשיכו בנסיעה לכיוון דרום, משאירים את ביהאץ' מאחור.

זיטה יצאה מהחורבה בצעדים כושלים, חשה כמו חיה פצועה. דם נטף מבין רגליה. זרועותיה כאבו. החבל שהידק את ידיה מאחורי גבה משך את כתפיה לאחור בחוזקה. היא הביטה סביב.

הקרון של משפחתה עדיין העלה עשן. היא ניגשה אליו ומצאה במהירות את מה שחיפשה. קצה של ברזל מעוקם וחד שבלט ליד המושב ההרוס. היא התעלמה מכל מה שהיה סביב, הסתובבה לאחור והחלה משפשפת את החבלים על הברזל. לפתע הרגישה הקלה בלחץ על זרועותיה. החבל נקרע. היא נאנחה בהקלה ושפשפה את ידיה במרץ. הדם חזר לזרום בכפות ידיה. הכאב היה רב. רק אז העזה להרים את מבטה ולהביט סביב.

המראה הימם אותה.

שלדי קרוונים וקרונות שרופים, חפצים מושלכים לכל עבר: שמיכות, מעילים, בגדים, כלי אוכל. וגוויות. המון גוויות. גופותיהם של כל מי שהכירה בעולם, בני משפחתה וחבריה, דודיה ובני דודיה, מגדול עד קטן, היו מפוזרים בקרחת היער הקטנה בכל מיני תנוחות גרוטסקיות. היא ידעה כי הם מתים. כולם. זיטה ניסתה בכל כוחה להדחיק את המחשבה ממוחה, אבל לא הצליחה. כאשר הגיע הג'יפ למחנה, היא הייתה ליד הנחל, שוטפת את כלי ארוחת הבוקר. היא שמעה את היריות ואת הצרחות מהמחנה והחלה לרוץ חזרה, אבל משהו עצר בעדה. היא הסתתרה בשיחים וזחלה קדימה בזהירות, ממחבואה בהתה בסרבים הרוצחים את כולם ומעלים באש את כל רכושם. האכזריות שלהם שיגעה אותה. היא זחלה בשקט לחורבה סמוכה והתחבאה בתקווה שלא ימצאו אותה. ממקום מחבואה שמעה את צהלות הסרבים כאשר ירו והשתוללו במחנה, הצחוק שלהם חודר עמוק לנשמתה. 'הם גרועים מחיות,' חלפה המחשבה במוחה. דמעות זלגו מעיניה בלי מעצורים. היא נשארה בחורבה ולא העזה לצאת.

ואז הגיע הבריון…

זיטה נעצרה במרכז המחנה השומם. השקט הנורא חדר לאוזניה. היא זכרה את קולות הצחוק של הילדים, את שקשוק הכלים, ריח הבשר הנצלה על המדורות הקטנות, מישהו מנגן באקורדיון.

כשהשפילה את עיניה נחרדה. שמלתה הייתה קרועה ודם קרוש כיסה את פנים ירכיה החשופות. ידיה היו אדומות במקום בו היה החבל קשור. היא החלה לסדר את עצמה אולם כוחה תש. היא קרסה על האדמה והתעלפה.

החגיגה הייתה בעיצומה. היא לבשה בגד חדש, שמלה אדומה עם ציציות זהב נוצצות. המחנה היה מוקף בלפידים בוערים, האקורדיון ניגן וכולם רקדו ושרו. הייתה זאת המסיבה שאמה דיברה עליה שנים. מסיבת הבגרות שלה. היא הגיעה לגיל שתים-עשרה, הגיל שבו הנערות הצועניות הפכו מילדות לנשים. בין אם כבר קיבלו מחזור ובין אם לא, הן יכלו מעכשיו לבחור את הבחור שאתו רצו להתחתן. אמא שלה הכינה אותה היטב. היא הייתה מגדת עתידות וקוראת בכף היד, בקפה וקלפים. אף שעסקה בזה רק לעתים רחוקות, תחזיותיה היו מתאמתות כמעט בכל פעם. זיטה האמינה בכוחותיה של אמה וביקשה לא פעם שתקרא לה את עתידה.

"אסור לקרוא בכף יד של ילדות," הייתה התשובה הקבועה שקיבלה. "זה לא מדויק ומגיעים למסקנות לא נכונות. כשתהיי אישה אני מבטיחה שאגלה לך את עתידך."

זיטה חיכתה לערב הזה כל חייה. ההבטחה של אמה עמדה להתגשם. 'הלילה היא תגיד לי,' חשבה בעליצות. היא גם ידעה כי מעתה כל המשחקים ששיחקה עם הבנים אשר נגעו בה 'במקומות שאסור לגעת' יהיו משמעותיים יותר. זה כבר לא יהיה רק משחק. אמה לימדה אותה כל דבר הקשור במניעת היריון ואיזה עלים צריך לכתוש ולהכניס 'לשם' כדי שלא יצא תינוק מכל המשחקים. אף שעדיין לא קיבלה מחזור, זיטה קיוותה כי בשנה הקרובה גם זה יקרה. כבר עכשיו היא הרגישה כמו כלה, מרחפת בעננים. פטרו היה הבחור שרצתה, אבל היא החליטה לחכות את השנה הראשונה לבגרות כמנהג המשפחה לפני שתודיע על בחירתה. את השנה הזאת החליטה לנצל ולפלרטט עם בחורים אחרים על מנת שלא תימצא חסרת ניסיון לגמרי כשיגיע הזמן.

הרגע הגדול שלה הגיע. אמה אחזה בידה ונכנסה אִתה לקרון. היא הדליקה נר ונטלה את יד ימינה של בתה בידה הימנית.

"מחכה לך עתיד ורוד," אמרה בבוחנה את ידה. "את תהיי מאושרת ויהיו לך הרבה דברים… רכוש…" לפתע התכרכמו פניה. "אבל לפני זה מחכה לך תקופה קשה מאוד," היא דיברה בשקט. "את תהיי לבד."

"זה הכל?" שאלה זיטה באכזבה.

"בעוד כמה שנים תהיה מהפכה בחייך. איש בהיר עור ישנה את חייך."

"מה עם פטרו? אנחנו נתחתן?"

"אין לי תשובה לכך. יש בלבול נוראי בקווי הידיים שלך," אמה הרפתה מידה וקמה במהירות מכיסאה. "זהו, עכשיו צאי מפה, לכי לך לחגיגה."

'זה היה מוזר,' חשבה זיטה, 'מהפכה, איש בהיר עור… נו בטח, פטרו שלי לא כל כך כהה… בטח אליו התכוונו הקווים בכף היד שלי…'

היא דילגה החוצה. אביה עמד ליד הקרון קורן מאושר. היא הייתה הראשונה במחנה שהגיעה לבגרות והשמחה הייתה רבה. אמיר התקרב אליה וחיבק את מותניה. היא הופתעה, אבל לא ברחה.

"בואי לרקוד," ביקש.

אמיר היה בחור שאתו נהגה להתמזמז במשחקי האהבהבים של הצעירים. מבוגר ממנה בשנתיים, וכבר בוגר בכל המובנים. זקנו החל לצמוח לפני שנה והיום היו פניו מגולחות למשעי. ריח נעים נדף ממנו. זיטה ליטפה את פניו החלקות והפריחה נשיקה באוויר. "אבל רק נרקוד."

מעגל הרוקדים גדל בהתמדה, עוד ועוד צעירים ומבוגרים הצטרפו לשמחה. תשומת לבה לאמיר הייתה שולית. היא התבוננה בפטרו, בן דודה מדרגה שלישית, מבוגר ממנה בשלוש שנים ויפה תואר עד כאב. זיטה התאהבה בו כאשר עזר לאביה להוציא את העגלה של הקרון שלהם מהבוץ ביום שבו ברחו מהמלחמה בגבול הקרואטי. היא שיגרה אליו את הטוב שבחיוכיה כאשר המעגל הסתחרר סביבה ולכבודה. כל גופה הצטמרר למחשבה שהוא יהיה שלה.

הצמרמורת בגופה הפכה מציאותית והיא התעוררה מעלפונה ומחלומה.

לרגע לא הבינה את מה שקלטו עיניה. הגופות המרוטשות של כל עולמה. הערב ירד. קרני השמש האחרונות האירו את גיא ההריגה שהשאירו הפורעים הסרביים אחריהם.

זיטה הצטנפה בתוך עצמה, קפואה, רעבה, פצועה ומפוחדת. היא לא ידעה מה עוד לעשות והחליטה להעביר את הלילה במחנה ההרוס.

אור הבוקר העיר אותה בבהלה. היא קמה ממקומה. 'צריך לקבור את כולם,' חלפה המחשבה בראשה. היא הביטה סביבה, מחפשת כיצד לעשות זאת.

לפתע ראתה את פטרו. הוא נורה בחזהו. פניו היפות שלוות כאילו נרדם למנוחה קלה תחת העץ. היא התבוננה בו ודמעות חנקו את גרונה. לא רחוק משם שכבה אחותה הקטנה. היא נורתה בראשה.

"אני אנקום את דם כולכם! החיות האלה ישלמו ביוקר על הטבח הזה," נשבעה בקול רם. דמעותיה יבשו. את מקום העצב והכעס תפסה מחשבת הנקם.

הקרונות עדיין העלו עשן, וזיטה החלה גוררת את הגופות לכיוון העגלות העשנות. היא הפיחה רוח חיים באש שכמעט כבתה והוסיפה עלים יבשים ושרידי כסאות ושולחנות. המדורה התלהטה, וזיטה התשושה החלה לדחוף את הגופות בזו אחר זו אל תוך האש. כעבור כמה שעות כבר אספה את גופות כל חברי השבט. הריח היה בלתי נסבל, אך המדורה בערה בעליצות בכל מיני צבעים. זיטה הביטה בלשונות האש ונפרדה מאהוביה בפעם האחרונה. אחר כך נכנסה לחורבה, הצטנפה בפינה ונרדמה. הדבר האחרון שזכרה לפני שנרדמה הייתה הצלקת לרוחב פניו של הבריון שאנס אותה וביתק את בתוליה באכזריות. לפתע התחלף הפרצוף המגחך בפניו של הבחור הצעיר שהיה צריך לירות בה. הוא היה מזועזע ממה שראה. את זה הצליחה להבין ממראה פניו בעת שלחץ על ההדק כשכיוון את האקדח לקיר במקום לראשה. הוא הביט בה מלא צער וחמלה ואפילו קרץ אליה כאשר יצא. להפתעתה, היא לא שנאה אותו, אף שידעה כי היה שותף לקבוצת הפורעים ולא חס על איש כמו האחרים. 'בכל זאת הוא השאיר אותי בחיים, הלוואי שהיה גומר אותי גם.'

במחשבה זאת נרדמה. פניו המצולקים של האנס הופיעו שוב בחלומה ושיוו לו מראה של שטן, ונחרתו בזיכרונה כמו מכווית ברזל מלובן.

למחרת התעוררה כשהרעב מכרסם בה בכל עוזו. היא יצאה מהחורבה והביטה סביב. המדורה כבתה ורק שרידי עצמות חרוכות הציצו מבין ערמות האפר. זיטה החלה לנבור בשרידי העגלות ההרוסות. הסוסים שברחו עם תחילת היריות רעו ליד קרחת היער והיא החליטה לתפוס אחד מהם. היא אהבה את הסוסים והתקרבה אליהם בקלות. היא לכדה את הסוס שהיה של אביה ומקור גאוותו. הוא היה סוס מרוץ גזעי שנמכר לסוחר סוסים כשהחל לצלוע, ואביה הציל אותו ממוות בטוח תמורת מחיר הבשר שלו. בזכות טיפול מסור ודאגה, הסוס הגדול הבריא, ונהיה הסוס האהוב על אביה ועליה. היא קראה לו צוקור. הסוס צהל למראיה והיא ניגשה אליו בחיוך. המושכות עדיין היו עליו וזיטה הסירה אותן כדי שיוכל לאכול טוב יותר.

היא חזרה לעגלות ומצאה קצת לחם ונקניק. אחרי שאכלה מעט ובטנה נרגעה, ארזה את השאר בתיק שמצאה וניגשה אל הנחל לשתות מים. צוקור בא בעקבותיה, והם שתו יחדיו. כשהרימה את עיניה ראתה את הכלים שניקתה בשעה שהגיעו הסרבים. היא נזכרה במה שעברה. ידה ירדה באופן אינסטינקטיבי אל בין ירכיה. הכאב כבר חלף, אבל דם קרוש עדיין כיסה על ירכיה. היא הפשילה את חצאיתה, נכנסה אל המים הקרירים והתנקתה. 'אני חייבת למצוא את העלים שאמה דיברה עליהם. אסור לי להיכנס להיריון,' חשבה. היא מצאה את העלים, לעסה אותם מעט והכניסה אותם לתוך גופה. עכשיו נרגעה. צוקור הרים את ראשו מהנחל וחיכך את אפו בגבה. היא ליטפה את ראשו בחיבה וחשבה מה לעשות.

קול של רכב על הגדה ממול החזיר אותה אל חושיה. ג'יפ ועליו ארבעה גברים חמושים התקרב לכיוונה במהירות.

זיטה לא חשבה פעמיים.

היא זינקה על גב הסוס והחלה לדהור בכיוון המנוגד לנחל. לפתע נורו יריות מאחוריה וכדורים שרקו סביבה. היא הגבירה את קצב הדהירה. צוקור הבין את כוונתה והגביר מהירות. רכיבה ללא אוכף היה דבר שהתמחתה בו מאז שעלתה לראשונה על גבו, כאשר הייתה עוד ילדה קטנה. היריות חדלו. זיטה רכנה על צווארו של צוקור והניחה לו למצוא את דרכו בעולם. לא שינה לה לאיזה כיוון פנה. 'ממילא אין לי לאן ללכת,' חשבה.

הסוס עבר לריצה קלה, והיא הרימה את ראשה. הם היו באזור של גבעות נמוכות והרבה שיחים. השמש עמדה באמצע השמים והיום התחמם. כשהגיעו לפלג נחל היא עצרה את הסוס וירדה מעל גבו שטוף הזיעה. הוא ניגש לנחל והחל לשתות, וזיטה אחריו. היא התיזה מים על גופו וקרצפה אותו עם עלי סוף שמצאה. הסוס הגיב בצהלות שמחה. לאחר שנשטפה בעצמה התיישבה זיטה על גדת הנחל והתבוננה בצוקור שרעה לידה. מדי פעם הוא הרים את ראשו לכיוונה. היא חייכה.

"אתה הדבר היחיד שנשאר לי בחיים, בוא נשמור זה על זה," אמרה בקול.

הסוס הרים את ראשו והביט בה. הוא צהל ונענע את ראשו כאילו אישר שהבין את מה שאמרה. היא נשכבה על גבה ונאנחה.

למחרת עלתה שוב על גב הסוס ונתנה לו להובילה. אחרי יומיים נגמר האוכל שהיה לה והיא שוב רעבה אבל לא העזה להיכנס לשום מקום מיושב. כשלבסוף הגיעה לעמק אחד, הייתה כבר חצי מעולפת מרעב. היא צנחה מגב הסוס ונרדמה תשושה בין השיחים. שעה קלה אחר כך הרגישה מישהו מנענע אותה. היא פקחה את עיניה וראתה מעליה נערה בערך בת גילה כשפניה מודאגות.

"תתעוררי! מה קרה לך?"

זיטה הניעה את ראשה מצד לצד על מנת להבהיר את ראייתה.

"אני עייפה," פלטה.

"את בטח גם רעבה," שמעה במעומעם.

היא הנידה בראשה והתעלפה.

היא התעוררה במיטה רחבה עם מצעים נקיים. לידה עמדה אותה ילדה שחשבה כי חלמה אותה. בידה אחזה צלחת מרק מהביל.

"תאכלי בבקשה," הציעה.

זיטה הביטה בה וניסתה לחייך. היא התיישבה בקושי ונטלה ביד רועדת את הצלחת. ריח ניחוח עלה ממנה, וזיטה חשה ברוק הממלא את פיה.

"תיזהרי, כמעט נשפך לך," הילדה הושיטה את ידה וייצבה את הצלחת בידה של זיטה.

הדלת נפתחה. בפתח עמדה אישה מבוגרת. היא חייכה. "מי את?"

"אמא, אל תפריעי לה, תני לה לאכול במנוחה."

זיטה החלה לאכול את המרק בשקיקה. היא לא זכרה מתי אכלה מרק כל כך טעים. כשסיימה הביטה בנערה וחייכה.

"תודה, קוראים לי זיטה."

"יוליה," ענתה הילדה. "הסוס שרועה בחוץ שלך?"

זיטה הנהנה.

"הוא יפה."

"הוא החבר הכי טוב שלי, הוא גם כל המשפחה שלי, קוראים לו צוקור," אמרה זיטה בעצב. הנערה הביטה בה ברוך. "את רוצה לספר לי?"

זיטה הנהנה. היא בלעה את הדמעות שאיימו לחנוק את גרונה וסיפרה בקצרה על הרצח של משפחתה. היא לא ציינה כי היא צוענייה. הפחד מפני גירוש מהבית הזה בשל מוצאה היה בראש דאגתה, והיא ביקשה לנצל את הכנסת האורחים של המשפחה עד כמה שאפשר. רק כשסיימה את סיפורה וקמה מהמיטה, שמה לב כי בגדיה קרועים וכי היא נראית כמו צוענייה אמיתית.

אמה של הילדה נכנסה.

"אכלת הכול?"

"אמא, אין לך מושג מה עבר עליה," התפרצה יוליה וסיפרה לאמה בשטף את מה ששמעה מזיטה.

"מסכנה," נדה האם בראשה. "אני מתארת לעצמי שאת עדיין רעבה. היכנסי להתרחץ ויוליה תיתן לך בגדים נקיים. אחר כך תבואו למטבח ותאכלו משהו." היא יצאה מהחדר.

יוליה ניגשה לארון והוציאה מכנסיים, חולצה ותחתונים. לאחר מחשבה הוציאה גם זוג נעליים וגרביים.

"אנחנו בערך באותן המידות," ציינה והגישה את הבגדים לזיטה.

זיטה לקחה את הבגדים בהשתאות גמורה. יוליה הובילה אותה לחדר האמבטיה ויצאה.

זיטה עמדה באמבטיה והביטה בעצמה בראי. היא נראתה נורא. שערותיה היו מלאות בלכלוך ובוץ כיסה את פניה. היא פתחה את המים באמבטיה, מילאה אותה ונכנסה לתוכה בזהירות. הייתה זאת הפעם הראשונה שהתרחצה באמבט והיא נהנתה מכל רגע. 'יש אנשים טובים בעולם. הלוואי ואוכל להישאר כאן עוד הרבה זמן,' חשבה. היא עצמה את עיניה ונתנה למים לעטוף את כל כולה.

אחרי שהסתבנה ונשטפה וחפפה את שערותיה, התלבשה וירדה למטה. יוליה ואמה חיכו לה במטבח. על השולחן היה אוכל בשפע. הייתה זאת כבר שעת צהריים.

"תראי כמה את יפה אחרי שכל הלכלוך ירד," התפעלה אמה של יוליה.

"אני מודה לכן מאוד על הכנסת האורחים," אמרה זיטה בשקט.

"זה המעט שיכולנו לעשות בשבילך, אחרי כל מה שעבר עלייך," אמרה האישה וליטפה את שערותיה.

קול טריקת דלת נשמע ואל המטבח נכנס גבר מבוגר.

"מה זה הסוס הזה כאן בחצר?" שאל ונשאר פעור פה כשהבחין בזיטה היושבת ליד השולחן. "ומי הילדה היפה הזאת שכל כך דומה ליוליה שלי?"

"זאת זיטה החברה החדשה שלי," יוליה מיהרה לחבק את אביה. "היא באה עם הסוס והיא נשארת אתנו. היא אוהבת סוסים כמוני, ולסוס שלה קוראים צוקור אל תשאל מה עבר עליה…" יוליה דיברה מהר ונשארה קצרת נשימה.

"זלטן, שב לאכול," האם הניחה לפניו צלחת וכוס. "אחרי האוכל זיטה תספר לנו מה קרה לה."

אחרי שסיימו לאכול ופינו את השולחן סיפרה זיטה על הרצח של בני משפחתה על ידי פורעים. היא לא ידעה מי היו הרוצחים, אמרה, וגם על סיפור האונס דילגה. היא הבינה כי נקלעה למשפחה שתעזור לה ולא ראתה צורך לספר להם דברים קשים יותר. מלבד זאת, היא לא רצתה להפחיד את יוליה עוד יותר.

"תוכלי להישאר אתנו בינתיים ולעזור לנו במשק," קבע זלטן לאחר ששמע את הסיפור. "זמנים קשים עוברים עלינו וחובה לעזור לכל מי שרק אפשר."

זיטה הודתה לו נרגשת. אחר כך יצאו הבנות וניגשו לאורווה. זיטה התלהבה מהסוסים שראתה שם ועזרה ליוליה להאכיל ולהשקות אותם. יוליה סיפרה לזיטה על החווה והסוסים, על התחרויות שבהן הם משתתפים ועל הפרסים והמדליות בהם זכו. כשחזרו לבית, הראתה יוליה לזיטה את הפרסים. הערב ירד, והבנות הלכו לישון.

באותו לילה ישנה זיטה בפעם הראשונה מזה שבועות רבים בשלווה. המשפחה שאימצה אותה בצורה כל כך מיידית נתנה לה בטחון פנימי שאבד לה בעת הרצח של משפחתה ביער.

למחרת בבוקר היא החלה את חייה החדשים במחיצת יוליה.

היא אהבה לטפל בסוסים יחד עם יוליה ושתיהן נהגו לרכב במרחבי החווה ולהתחרות בדהירה.

"אני מרגישה כאילו אני שייכת למשפחה שלך," אמרה זיטה באחת הפעמים שרכבו ביחד.

"בשמחה אני מקבלת אותך כאחותי," חייכה יוליה.

הן התחבקו וחתמו את הקשר ביניהן.

"היום החלטנו שזיטה היא חלק מהמשפחה," הודיעה יוליה לאימה בעת שאכלו ארוחת צהרים.

"אין לך קרובי משפחה?" שאלה סבינה.

זיטה נענעה בראשה לשלילה.

"טוב, זה עדיין מוקדם, אחרי שהקרבות ייגמרו נראה איך נצרף אותך למשפחה," סיכמה סבינה.

הימים הפכו לשבועות ושגרת המשפחה בחיי החווה התנהלו בשקט.

בלילות הייתה זיטה חולמת על משפחתה.

מדי פעם היו מגיעים לחווה של זלטן וסבינה הדי יריות, וג'יפים ושריוניות היו חולפים בסביבה, אבל לרוב נשאר הבית מחוץ לתחום הקרבות.

לילה אחד, שעות ספורות אחרי שהלכו לישון והבית שקע בדממה ברוכה, התעוררה לפתע זיטה לקול צעקות. במיטה לידה הזדקפה יוליה, פניה חיוורות לאור הירח.

"שמעת?"

לפתע נשמע קולו של זלטן, "סבינה ויוליה בואו הנה מיד."

יוליה יצאה מהמיטה. "תישארי כאן, אני תכף חוזרת," לחשה.

זיטה נשארה במיטה ולפתע שמעה קול ירי מלמטה. היא יצאה מהחדר והביטה למטה מגרם המדרגות.

היא שמעה את קולה של אמא של יוליה מתחנן. לבה ניבא לה רעות. היא זחלה לקצה המדרגות עד שראתה את המתרחש למטה. באמצע החדר עמד האיש שאת פניו לא תשכח לעולם. אותו רוצח שאנס אותה. פניו המצולקות היו מתוחות. מזווית עינה הבחינה יוליה בגופתו של זלטן שהייתה מוטלת על הרצפה.

"אנא, אל תפגע ביוליה – היא רק ילדה," שמעה את האם מתחננת.

כתגובה נשמעו שתי יריות ואחריהן דממה. הרוצח ירה בשתי הנשים ללא אומר. הוא התכופף והחל לגרור את הגופות למזווה.

זיטה הייתה המומה. היא זחלה חזרה לחדר והתחבאה בתוך הארון מאחורי ערמת בגדים שהיו על הרצפה.

היא שמעה את הרוצח נכנס לחדרים והופך רהיטים ושובר דברים, ואז הגיע קול צעדיו הגסים גם אל החדר שבו התחבאה. זיטה עצרה את נשימתה. האיש הסתובב בחדר, מרים שמיכות ומשליך חפצים. למזלה הוא לא פתח את דלת הארון, רק ירה כמה כדורים בקירות, ויצא. כעבור זמן שנראה כנצח השתררה דממה בבית. היא חיכתה עוד קצת ויצאה מהארון. כל גופה רעד. בפעם השנייה בתוך זמן קצר, חיסל אותו רוצח את משפחתה ואת המשפחה שהייתה מוכנה להעניק לה מקלט. היא התיישבה על המיטה. קול צהלות הסוסים בחוץ החזיר אותה לעשתונותיה.

'הוא בטח שיחרר אותם,' חלפה מחשבה בראשה. היא הביטה החוצה וראתה את האורווה עולה באש ואת הסוסים מתרוצצים מפוחדים בחצר. מותשת ומבוהלת היא זחלה אל מתחת לשמיכה וייבבה בשקט עד שנרדמה.

למחרת בבוקר התעוררה בבלבול נוראי. שוב נותרה לבדה, חסרת אונים ומפוחדת. היא ירדה במדרגות והחלה לשוטט בבית ולהתבונן בגביעים ובתמונות שיהיו מונחים על השידה. עינה קלטה תמונה של יוליה על גב הסוס שאהבה, היא הוציאה את התמונה מהמסגרת ושמה אותה בכיסה. היא המשיכה לחטט ובאחת המגרות מצאה את תיבת המסמכים של המשפחה.

תעודות הזהות היו מונחות לצד המסמכים, וזיטה נטלה אותן וארזה אותן יחד עם התמונה של יוליה בתרמיל שמצאה. היא ארזה גם מעט בגדים ואוכל. לפתע צד את עינה אלבום עב כרס שהיה מונח מתחת לגביע מאחת התערוכות. היא הוציאה את האלבום והחלה מתבוננת בתמונות. היו אלה תמונות משפחתיות ותמונות של סוסים. כשכבר עמדה לסגור את האלבום, שמה לב לפתע כי היא מתבוננת הישר בפרצופו של הגבר הרוצח, מחייך מולה בעיניים בורקות. 'מה הוא עושה באלבום המשפחה הזאת? מי הוא? מה הקשר שלו אליהם, ולמה הוא רצח אותם?' היא גילתה גם את תמונת הצעיר שחס על חייה. היא דפדפה בקדחתנות הלאה. המומה ומבולבלת סגרה את האלבום בטריקה והשליכה אותו לרצפה.

באותו רגע גמלה החלטה בלבה. היא חייבת לברוח מהמקום הזה מהר, לפני שהרוצח יחזור, אך לפני כן היא צריכה לקבור את המשפחה. בידיים רועדות היא פתחה את הדלת המזווה והציצה פנימה. המראה היה מהמם. שלושת הגופות היו מוטלות האחת על גבי השנייה, עיניה של יוליה פקוחות ומלאות אימה. דמעות מילאו את עיניה והיא החלה לבכות. 'את חייבת להפסיק לילל,' נזפה בעצמה אחרי כמה דקות. 'זה לא זמן לדמעות, זה זמן לנקמה.'

היא יצאה לחצר, נטלה את חפירה והחלה לחפור בור מתחת לעץ הגדול. האדמה הייתה קשה והחפירה התנהלה לאטה. חצי שעה אחר כך היא התבוננה מותשת בבור שכרתה והבינה כי הוא קטן מכדי להכיל את שלושת הגופות. 'אקבור רק את יוליה,' חשבה. 'לשאר ידאגו השכנים או מי שימצא אותם כאן.'

כשהניחה את גופתה של יוליה ליד הקבר הבחינה בשרשרת שיוליה ענדה כל הזמן, שרשרת זהב דקיקה עם תליון בצורת מפתח משונה. היא הסירה את השרשרת בעדינות וטמנה אותה בכיסה. אחר כך נשקה ליוליה ברכות על מצחה, גלגלה את הגופה הקטנה לבור וכיסתה אותה באדמה. גשם החל לרדת. "אני אנקום את נקמת שתינו," נשבעה בקול. היא עלתה על גבו של צוקור והעיפה מבט אחרון על הבית שהיה לה מקלט בשבועות האחרונים ופתחה בדהרה.

הפעם רכבה שבועות רבים על גבו של צוקור הנאמן. לא פעם ראתה חיילים ואנשים חמושים, אך הצליחה להתחמק מהם ולהמשיך בדרכה. היא עקפה מחסומים, עברה בחוות שרופות שגופות עדיין התגלגלו בהן ונמלטה מכלבים שניזונו מבשרם.

כל זה חישל אותה. היא לא ידעה מה התאריך, אבל ידעה כי יום הולדתה השלושה עשר קרוב. 'עכשיו הייתי צריכה להתחתן עם פטרו,' חשבה בעצב.

באחד הלילות היא נמנמה בבית חרב, אט אט החלה להזות.

היא הייתה כבת שש והם שהו בעיירה קטנה ונעימה. אביה סחר עם המקומיים והצליח לקנות תכולת בית שלם בזיל הזול.

העסקה כללה גם עגלה וגם את הסוס הצולע. בין שאר הדברים היו גם ספרים. אביה רצה למכור אותם, אבל איש לא רצה בהם. הם נזרקו לתוך העגלה.

הספרים היו מכל מיני סוגים, ביניהם גם ספרי ילדים עם ציורים. היא ניכסה אותם לעצמה והחלה להתבונן בהם בעיון. ההכרה כי הספרים הללו מלמדים אותה לקרוא אותיות חדרה לראשה כשראתה שלט בדרך. היא החלה לקשר את האותיות למילים על השלטים, ולאט לאט החלה לקרוא משפטים. היא לא שיתפה איש בסוד, אף שידעה כי היא היחידה בכל המשפחה שידעה לקרוא.

שנה מאוחר יותר הם נסעו לבלגרד. העגלות נעו בשיירה לכיוון עיר הבירה, וזיטה ישבה בין הוריה על הספסל. הם הגיעו לצומת דרכים, ואביה הפנה את הסוסים שמאלה. עיניה של זיטה קלטו את השם בלגרד על השלט שהורה ימינה, לכיוון השני.

"אבא, אתה טועה," פלטה. "בלגרד זה שמה," היא הצביעה לכיוון ההפוך מזה שבו נסעה העגלה.

"ואיך את יודעת כל כך הרבה על מקום שלא היית בו אף פעם?" שאל אביה בחיוך.

"זה היה כתוב על השלט," ענתה בביטחון.

"על השלט? מאיפה את יודעת לקרוא מה שכתוב בשלט?"

"מהספרים שקיבלת."

תשובתה הפתיעה אותו. "את בטוחה?"

"תסובב את העגלה, ואני אראה לך," ענתה.

הוא הפנה את העגלה וחזר לצומת. היא הראתה על השלט המורה לבלגרד. "אתה רואה? כתוב ב-ל-ג-ר-ד," אייתה את השם.

הוא הביט בה כלא-מאמין. "את באמת יודעת לקרוא," צהל. "סוף כל סוף מישהו במשפחה יודע לקרוא." הוא הניף אותה באוויר ונשק לה. היא כמעט עפה מהעגלה ושמחתה לא ידעה גבול. היא נהייתה חשובה במשפחה. אף אחד לא ידע לקרוא. אביה קרא רק מעט ולאט. "מעכשיו כל הספרים יעברו אלייך," אמר.

הם הגיעו לבלגרד. האוהל הוקם בפאתי העיר. זיטה קיבלה את כל הספרים שהתגלגלו בעגלות. עד אותו יום הספרים שימשו כחומר בעירה למדורה או כמשקולות נגד הרוח.

היא החלה להתמסר לקריאה והשתפרה במשך הזמן. עדיין היו מילים רבות שלא הכירה ואיש ממכריה לא היה יכול לעזור לה להבין, אולם היא קראה כל ספר שהיה בסביבתה כמה פעמים והמילים המסובכות הפכו עם הזמן למוכרות. היא שמחה כל פעם שנתקלה במילה קשה כאילו פגשה מכר חדש. במשך שנתיים היא המשיכה לקרוא בכל זמן שהיה לה. הייתה זאת תקופה מאושרת.

למחרת היא התעוררה שקועה עדיין בהזייתה ולרגע לא הבינה היכן היא נמצאת. צהלתו של צוקור החזירה אותה להווה…

זיטה המשיכה בנדודיה והתקיימה מהיד לפה במשך חודשים ארוכים. היא הקיאה הרבה, אבל הייתה בטוחה כי הסיבה לכך היא המזון המקולקל שניזונה ממנו. היא השמינה למרות זאת.

בוקר אחד, כשהייתה באיזור של אגמים ויערות, היא חשה בחילה חזקה ושוב הקיאה. 'משהו מוזר קורה לי,' חשבה. 'אני בקושי אוכלת ובכל זאת משמינה. אלוהים!' ההבנה הכתה בה לפתע. 'אולי אני בהיריון?' המחשבה שהיא הרה לאנס הסרבי גרם לה לעצב שלא חשה מעולם. נוסף על כך חשה רוגז וכעס כלפי עצמה וכלפי כל העולם. היא החליטה לנסות להיפטר מיד מהעובר שבביטנה. אף שידעה רק בערך מה צריך לעשות – הילדים תמיד היו מקשיבים למבוגרים שהיו מטפלים בענינים כאלה – היא נטלה מקל מחודד והחדירה אותו בין רגליה. הכאב היה חד ודם החל לטפטף. הכאב הפך בלתי נסבל. היא חדלה ממעשיה בתקווה שזהו, העובר ימות. למחרת התעוררה קודחת מחום, וצמרמורות עברו בגופה הקטן. היא החלה הוזה. בשארית כוחותיה גררה את עצמה לשפת הנחל ושטפה את גופה. המים הקרירים עוררו אותה קצת, אבל היא הרגישה חלשה. היא קיוותה שזה היה כדאי והעובר כבר מת. היא עלתה בקושי רב על גבו של צוקור שהחל ללכת. כשיצאו מהיער היא החלה שוב הוזה. היא נאחזה ברעמת הסוס על מנת לא ליפול, וצוקור המשיך בצעדה אטית. במעורפל ראתה כי הם קרבים אל בניין גדול, מוקף חומה.

היא עוד הספיקה לראות את המגדל של הבניין כאשר עולמה חשך והיא נפלה מגב הסוס.

כשפקחה את עיניה הייתה שוב במיטה צחורה, אבל בחדרון קטן. הדלת נפתחה. נזירה מבוגרת נכנסה ובידה מגבת לחה. היא התבוננה בזיטה ואמרה: "הכול בסדר יוליה ילדתי, את בידיים טובות. האל הטוב הדריך אותך נכון."

זיטה נבהלה. 'היא קראה לי יוליה,' חלפה מחשבה במוחה.

"מה קרה ילדתי? בלעת את הלשון?"

זיטה לא השיבה. היא החליטה לשחק את האילמת. היא סימנה לנזירה כי אינה יכולה לדבר. הנזירה הינהנה.

"תנוחי ילדתי, בטח עבר עלייך המון, אביא לך קצת אוכל," אמרה ויצאה מהחדר.

'היא חושבת שאני יוליה,' חשבה זיטה בקדחתנות. 'זה בסדר. אני חייבת להישאר כאן כמה שיותר זמן. אבל אסור שידעו מי אני באמת.' כשחזרה הנזירה כבר ישנה שוב.

היא נשארה במנזר עוד זמן רב. הנזירות ידעו שהיא הרה, התייחסו בהבנה ובאמפטיה למצבה ובכל הזדמנות ציינו לפניה כי זה רצון האל. הן שיערו כי זה עובר שנוצר כתוצאה מאונס. בזמנים כאלה הן לא העלו בדעתן אפשרות אחרת.

זיטה נותרה אילמת לגבי הנזירות. עם הזמן החלה אפילו לחבב את הרעיון כי הן חושבות אותה ליוליה.

ההיריון התקדם ועם הזמן שככה שנאתה לעובר. כשהחל לבעוט בבטנה היא החלה לפתח רגשות חיבה כלפי היצור שעמד להיוולד. עם זאת ידעה כי לא תוכל לגדל אותו או לפרנס אותו. 'התינוק ישאר במנזר ואני אלך לדרכי. אם אוכל, אחזור לקחת אותו בעתיד,' חשבה.

היא כתבה עבור הנזירות את סיפור חייה על דפי מחברת גדולה וסיפרה להן כי הוריה נרצחו על ידי פורעים וכי היא נאנסה. הקטע הזה היה האמת היחידה. הזהות שלה ושל הוריה הייתה יוגוסלבית לפי המסמכים שנשאה אתה, ואיש לא ערער על נכונות הדברים. צוקור נשאר בחצר המנזר ונהנה מחופש יחסי. הנזירות חיבבו אותו והוא נענה להן ונרתם לכל משימה שהצריכה "כוח סוס." עבודותיו היו בעיקר בהובלת העגלה שבה הביאו אספקה או חריש בחצר המנזר. הקש, הגרעינים והאורווה החמימה שסיפקו לו בתמורה, היו די והותר. זיטה ביקרה אותו מדי יום, וביקוריה היו שעות החסד של שניהם. כשהרגישה טוב יותר יצאה אתו לרכיבות קלות בסביבה הקרובה.

החודשים חלפו במהירות ויום הלידה הגיע. זיטה ילדה בין כותלי המנזר בן זכר בהיר וכחול עיניים. היא כתבה על הנייר: שמו יהיה פטרו.

הנזירות שמחו.

היא נשארה במנזר עוד כמה חודשים, עוזרת במטבח ובניקיון הכנסייה. היה ברור לכול שהיא לא תישאר שם עוד זמן רב.

ערב אחד היא ישבה יחד עם אם המנזר בחצר. היא כתבה את מה שרצתה להגיד לה מראש.

אם המנזר קראה את המכתב ודמעות נצצו בעיניה. היא רכנה לעבר זיטה ונשקה על מצחה. "יהי האל וישו בעזרך. אנחנו נדאג לכול ונחכה לשובך. האל ינחה אותך בכל דרכייך," לחשה לה.

למחרת בבוקר נפרדה זיטה מהתינוק, מהסוס ומהנזירות, ארזה מעט צידה לדרך ויצאה מהמנזר. ימים רבים נדדה ביוגוסלביה ההרוסה עד שהגיעה לבלגרד, שבאותו זמן כבר לא הופצצה. נדמה היה שהמלחמה נסוגה ממנה. זיטה חיפשה עבודה, אולם לא קל היה למצוא תעסוקה בימים של תום המלחמה. בחיפושיה היא שיפרה את הסרבית בפיה עד שאי אפשר היה לזהות את מוצאה. היא הציגה את עצמה בכל מקום כיוליה רקוביץ', יתומת מלחמה. כעבור כמה ימים ריחם עליה מנהל עבודה במפעל טקסטיל וקיבל אותה לעבודה למרות היותה רק בת שש-עשרה.

החיים המשיכו לזרום. היא עבדה מבוקר עד ערב ובשלב מסוים מצאה מקום לינה אצל משפחה בעיר. שכר הדירה היה נמוך והיא הצליחה לעמוד בו. המסמכים שלה היו כשרים בפני כל מי שבחן אותם. באחד הימים היא החליטה לחזור ולנסות למצוא את החווה של משפחת רקוביץ'.

הכתובת הייתה במסמכים שבידה והיא מצאה את המקום בקלות, מרחק כמה שעות נסיעה מהעיר. כשהגיעה לחווה ראתה כי מאום לא השתנה. החווה עמדה בשיממונה, ורק קבר גדול נכרה ליד העץ הגדול. 'מישהו קבר גם את ההורים,' חשבה.

לפני שובה לבלגרד ביקשה לראות את הבן שנולד לה במנזר. היא ידעה כי זה לא פשוט כל כך. כשירדה מהאוטובוס על יד המנזר, החליטה לא להיכנס אלא לצפות על המקום מגבעה סמוכה. בטרם היה לה זמן להתארגן, הבחינה בסוס שהשאירה במנזר. הוא רעה בשדה מתחת לחומה. בלי לחשוב פעמיים היא רצה בכל כוחה לעברו. צוקור, שרעה בניחותא, הרים לפתע את ראשו וראה את האישה שרצה במורד הגבעה. הוא צהל ודהר לכיוונה עד שכמעט התנגשו. היא חיבקה את ראשו והרעיפה נשיקות על ראשו וצווארו, והוא ליקק את ידה והשמיע קולות צהלה קלים. זיטה החלה לבכות, וסיפרה לו את כל קורותיה. הסוס הגדול המשיך ללקק את פניה וידיה עוד שעה ארוכה. צוקור כבר לא היה צעיר. ברעמתו הופיעו כמה שערות לבנות, וגם זנבו כבר לא היה חום בוהק כפי שזכרה.

השמש החלה לרדת לכיוון מערב. שער המנזר נפתח ונזירה הופיעה בפתח, מחזיקה בידה ילד קטן. היא התקרבה לעבר הסוס וקראה לו. זיטה נשכבה בין העשבים וצפתה במחזה. היא ידעה כי הילד הזה הוא הילד שנולד לה מהאונס הברוטלי ההוא. היא לא רצתה לגשת אליו. צוקור כנראה הבין את כוונתה והחל פוסע לכיוון הנזירה. הוא הביט מדי פעם לכיוונה וצהל בקול, כאילו נפרד לשלום. הנזירה אחזה באפסר הסוס וככה פסעו לתוך המנזר. צוקור הביט שוב לאחור וצהל בקול שנשמע כמו צחוק היסטרי. זיטה החלה לדמוע שוב. "להתראות, חבר יקר," אמרה בלחש.

הערב ירד. היא אספה את תיקה והחלה לרדת לכיוון הדרך המובילה לעיירה.

החזרה לבלגרד הייתה מהירה. היא שבה לעבודתה ותהתה מה תעשה כאשר יהיה לה כסף. היא נכנסה לדמותה של יוליה בקלות. חייה החברתיים היו מוגבלים, מלבד פגישות עם כמה נערות שעבדו במפעל ואתן יצאה לעתים לסרט או לבית קפה.

גברים צעירים ניסו להתחיל אתה, אבל היא לא נענתה לחיזוריהם. הכאב והסבל מהמפגש היחיד שחוותה עם גבר, לא איפשרו לה להתאהב או לחוש קירבה לגברים ולא משנה מה גילם.

היא התחברה עם יאניקה, נערה סרבית גבוהה ויפה שהוריה היו עניים מכדי לאפשר לה ללמוד. היא הגיעה למפעל אחרי יוליה והייתה מבוגרת ממנה בשנה. השתיים התחברו ובילו הרבה זמן ביחד. גם הוריה של יאניקה אהבו את יוליה ואירחו אותה אצלם הרבה.

הזמן חלף. יוגוסלביה של פעם הפכה לכמה מדינות. זכר המלחמה היה בכל מקום, אולם השיקום כבר החל, סוחף את המדינה המשוסעת במהירות. הכלכלה החלה להתאושש וחברות מערביות החלו לפעול בתחומי הבינוי מחדש של המדינות.

יוליה חשבה כיצד תוכל להשתלב בצמיחה הכלכלית הגדולה שעוברת על סרביה, והחלטתה הראשונה הייתה להתחיל לקרוא עיתון יומי. היא קראה כל מה שרק ניתן היה להשיג. ההבנה כי העתיד טמון בכלכלה המערבית חדר לתודעתה מהר יחסית והיא החלה לחפש עבודה בחברה כזאת. היא שיכנעה גם את יאניקה להצטרף אליה. זמן קצר אחר כך מצאו השתיים עבודה בחברת שיקום בניינים אנגלית, אשר העסיקה כוח אדם מקומי בכל התחומים, ומנהליה שלחו את העובדים הסרבים ללמוד אנגלית על חשבונם. יוליה הייתה תלמידה חרוצה. היא גם עזרה ליאניקה בלימודים, ולאחר כמה חודשים כבר יכלו השתיים לפטפט באנגלית ואף לכתוב ולקרוא. הן התקבלו כמזכירות של מנהלי החברה בבלגרד.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “גופת ההוכחה”