החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

כל החיים כותבים שיר אחד

מאת:
הוצאה: | 2010 | 520 עמ'
קטגוריות: שירה ומחזות

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

35.00

רכשו ספר זה:

שירתו של דורון בראונשטיין איננה שירה פשוטה. היא שירה פילוסופית, מורכבת מאוד, שואלת. שירתו טומנת בחובה אינסוף מרכיבים על גבי מרכיבים, נדבכים על גבי נדבכים, שאלות שלא מצפות כלל לתשובות.

 

בשירתו של בראונשטיין השאלות עוסקות ברובן בזמן מהורהר מול מציאות חד-משמעית וחסרת רחמים, בחיים חמקמקים מול מוות וודאי ובאינסוף אהבה ללא מין מול אהבה הטומנת בחובה מין אכזרי, כמעט בלתי-אנושי, ושאלת המין עצמו כמובן: המין המעוות, ההרסני, המבודד את הנשמה מן הגוף והכמה למגע של הנפש, לעומת המין האוהב, מכמיר הלב, "המין הנכון".

 

לכאורה יש שיגדירו את שפתו של בראונשטיין כגסה, כ"מלוכלכת", כאשר בעצם השפה בה הוא בוחר להשתמש במרבית שיריו היא מעצם קיומה שפה יומיומית, שפה דיבורית ובעיקר ישראלית מאוד. אך העממיות וההנמכה-לכאורה של השפה מטעות מיסודן. מתחת לפשטות מסתתרת שפה אחרת, מורכבת, ובעיקר- מסתתרות להן משמעויות נוספות.

 

בראונשטיין הוא משורר אוונגרדי, חדשני מאוד, ומעל הכל, "פילוסוף של השירה". "המטרה שלי היא לעורר רגשות בקורא," מבהיר בראונשטיין. "רגשות רבים, מגוונים, עזים וטעונים. לגרום לקורא לגאות מרוב רגשות וכך להפוך את השירה שלי ממילים בתוך ספר לחיה, לקיימת במציאות. להוסיף לשירה מימד עצום, חדש. אם הצלחתי בכך, אז הצלחתי כמשורר."

 

בנוסף, הספר איננו מנוקד- מבחירה מודעת של המשורר, מפני שבראונשטיין מתנגד באופן נחרץ לניקוד של ספרי שירה. לטענתו, "ניקוד נועד לספרי ילדים- ולהבדיל אלף אלפי הבדלות- לספר החשוב והמרתק ביותר שאי פעם נכתב- התנ"ך. מלבד אלה, אין מקום לניקוד. בוודאי ובוודאי שלא בספר שירה הכתוב בשפה העשירה שלנו, עברית. הניקוד מגביל, מקטרג ומגדיר בזמן ששירה עברית מחוייבת להיות חסרת כל גבולות. חופשייה לגמרי. ניקוד של שיר הורס אותו. פשוטו כמשמעו. הוא בעוכריו. הוא מונע מהקורא לפרש את השיר כרצונו, למען אותו לזכר או לנקבה לפי אוות נפשו, ומונע התפתחות אמיתית, טבעית של השיר."

 

"כל החיים כותבים שיר אחד" יגרום לכם להרגיש. לשאול. לשנות. להרוס. לחפש. לאהוב. להסתכן. לתהות. לאבד. לגעת.

נקודה.

סוף.

סימן קריאה.

מקט: 4-1037-2

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


הבחירה בין הכתיבה לאוננות

 

 

הבחירה בין הכתיבה לאוננות מורכבת.

 

לתת משהו קיים לעומת לתת משהו קיים אחר.

 

הכל קיים בכוח הנתינה.

ברצון הכביר הזה לתת.

משהו ממך,

למישהו.

 

להיות מאוהב, לאהוב,

אהבה באופן כללי,

יש בזה משהו מאוד מאוד גאה.

יש בזה אגו.

זה לא בא בפשטות והולך בפשטות.

זה רק בכאילו,

לכאורה.

 

זו בחירה מורכבת גם.

בגלל זה אנשים מעדיפים לעבוד ולהרוויח כסף.

זה הכיסוי שלהם,

כמו בגד שמכסה מערומים.

 

מה יותר קשה?

להתמודד או להתמודד בדרך אחרת?

 

לחיות בשביל החיים או בשביל הקיום?

 

מה יותר נכון?

הרוח או החומר?

 

זו שאלה מורכבת

ומעל לכל קיים בה עצב.

להודות בזה זה כמו לקחת צד שלא ניתן אחר כך

לשוב ממנו.

 

זה לא קל לברור את הדברים בצורה כזאת.

 

בגלל זה יש לי קול להביע.

לא כולנו משתמשים בקול הזה.

 

 

 

 

 

מחברת שירה מחורבנת

 

 

אני לא רוצה לכתוב שירים יותר.

 

רוצה לשתוק למשך שנים.

להתבודד.

להיות "המוזר".

לא להיות הרגיל.

לא.

בשום אופן

לא להיות הרגיל.

 

לתת את מה שיש לי לכל מי שרוצה,

ויודע,

ויכול לקבל.

להכיל אותי.

ככה הכי טוב לי.

להיות מוכל,

להתמלא כמו כלי.

 

לא רוצה לכתוב שירים יותר.

 

לא רוצה לכתוב שירים יותר.

 

לא רוצה לכתוב שירים יותר.

 

הנתינה,

הנתינה היא כמו מוות.

 

כלומו של ההכל

 

 

הכל חשוב

ולא חשוב

באותה המידה.

 

הכל משמעותי

ולא משמעותי

באותה המידה.

 

"ונציה שינתה אותי,"

אני אומרת לדורון,

"עשתה אותי בן אדם."

 

"העיר?"

דורון שואל,

"לא," אני צוחקת,

"לא העיר. האישה."

 

"אני לא מבין,"

דורון אומר.

 

אז אני מסבירה:

"אישה בשם ונציה,

דתייה, או, אולי נכון יותר יהיה להגדיר אותה חרדית.

היא ישבה על ידי במטוס של 'אל על'

בטיסה מניו יורק לישראל, מזמן, ב-2007.

היא…

היא נתנה לי ספר שנקרא 'פרק שירה עם פירוש יאיר הבוקר',

אחר כך עברה מושב.

כנראה הצקתי לה,

אתה יודע,

כמו שרק אני יודעת להציק לזרים…"

 

"מוזר,"

דורון מניח את ראשו על השדיים שלי,

"זאת אומרת… השם הזה, ונציה."

 

"הכל מוזר ולא מוזר באותה המידה,"

אני אומרת.

"העתיד שלנו, התקווה שבייאוש הכי גדול,

העוצם של הקוטן, העביות של החלקיק."

 

דורון נרדם על השדיים שלי,

נוחר כמו חייל הרוס מעייפות.

"הכל אותו דבר," אני לוחשת לעצמי עמוק בתוך הלב,

"הכל וכלום, באותה המידה."

 

דורון מזיז את הראש על השדיים שלי,

מחייך מתוך שינה.

 

הישרדות באושוויץ

 

 

קמתי מתוך אהבה.

ללא ציפייה.

אפילו, במידה,

ללא כל תשוקה

או אי-תשוקה.

מתוך הקיימות קמתי,

כפי שאני:

אישה, שדיים, חורים מול רגשות.

 

את הכל הוצאתי בקימה,

כולל החרצנים שמתגלים בין החורים.

 

על ידי שמעתי אותו:

נוחר, נוחר, נוחר…

כמו איזו חיה.

 

בלי לחשוב ארזתי,

בלי להתחשב.

 

בזיכרון שלו טמון הפשע הנורא:

אני,

אני במכלול קיימותי.

הזיכרון שלי,

בו הוא מככב,

חלקיק הנזקקות.

 

אוטיזם

 

 

אוכל לכתוב עד מחר

ואז אעצור.

 

אולי אבקש מאחותי גל

ומאחייניותיי שי ורון, לבקר אותי.

 

אולי נאכל ספגטי ביחד, ונקניקיות,

ואולי לא.

 

אתן להן להרשים אותי בגיל:

נכון לשנת 2009

שי בת 9 ורון בת 3.

 

אתן להן חלק מגילי:

המזוקן הזה שאוכל לצדן עכשיו, כבר בן 33.

 

אקשיב לסיפוריהן הקסומים:

משהו על ילדות,

על תום,

משהו מורכב.

 

לרגע אעצום את עיניי ואנסה לדמות אותי בגילן:

את הכתיבה אז,

את ההזדקקות למגע אז.

 

שי וודאי תאמר, כמו שתמיד היא אומרת כשאני מהרהר בעיניים עצומות:

"דורון, על מה אתה חושב?"

ורון תצחק,

כפי שבדרך כלל היא צוחקת- או בוכה-

ללא כל סיבה נראית לעין.

 

"על אוטיזם, שי," אגיד לה.

"על זה אני חושב."

ואז אסביר לה מה זה אוטיזם

ואראה לה את הכתם על כף רגלי.

"זה שמן," אסביר לה,

"כשהייתי בן 5. בין הגיל שלך לגיל של רון.

בערך.

זה שמן רותח שאבא שלי,

סבא שלך,

זרק עליי מתוך מחבת.

הכתם הזה מזכיר לי איך פעם היה,

איך פעם הייתי,

ובמידה, מי אני היום.

את… מבינה?" אשאל,

בלי כל ציפייה לתשובה.

 

"אני מבינה," שי אומרת, מבטה קורע משהו בעיניי.

היא מפשילה מכנסיים ירוקים, נשארת בתחתונים.

"גם לי יש כתם," היא לוחשת לי,

"תראה, דוד דורון,

כאן."

 

שמתי לי פודרה

 

 

במקומות הכי פחות צפויים אתה מוצא נתינה.

כשכבר ויתרת,

תרופה.

חיים חדשים

ו…

אהבה.

כשכבר ויתרת על עצמך,

אהבה.

 

הילדים בשכונה שלי לא מזהים אותי יותר.

משהו בכבוד שלי,

בשם שיצרתי לעצמי עם השנים.

הכל השתנה מאז או שרק נדמה לי שהכל השתנה מאז?

כולם נולדו מאז ומתו מחדש,

או להיפך?

 

הילדים בשכונה שלי מרביצים לילדים החדשים בשכונה שלי.

 

אני מוגן בדרך שלי.

בדרך שלי לא קיים.

 

הם נוסעים באופניים

עד לסוף החנויות,

אחד מצביע וצועק:

"המאה ה-21 נגמרת כאן!"

 

כל הילדים רוכבים אחריו,

עוד ועוד ועוד,

לאן אין לי מושג.

 

בידיים שלהם יש טלפון,

הם צועקים איתו משהו,

ואז מנערים.

 

בתוך האוזן שלי דווקא שקט.

 

מכות הם צועקים

ואצלי שקט.

 

גם השכונה הזאת,

השלווה לכאורה,

נשרפה מזמן בתודעתי.

פעם היא היתה שלי.

כולה.

היום היא שם בלבד,

זיכרון של משהו,

שריד.

 

רק מה שמעלינו,

השמיים האלה,

מעידים על איזה קשר,

איזשהו רומן,

ביני לבין החיים שפעם חייתי והייתי,

משהו עטוף,

כמו במימד אחר,

ברוך,

בכאב ותיק ונאמן,

ביופי ששום זמן לא יוכל לעולם להביס.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “כל החיים כותבים שיר אחד”