החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

ארוחת בוקר ישראלית

מאת:
הוצאה: | 2015-06 | 192 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

33.00

רכשו ספר זה:

חייל צעיר שעורק מהצבא ומחפש מקלט בבית סבו, פיזיקאי שיוצא עם אשתו למסע חיפושים אחר בית חלומות כפרי, איש הייטק שמאבד את ביתו, עורך דין שנתקל בסופרמרקט בבריון שהתעלל בו בילדותו, אב שלוקח את בנו לטיול באמסטרדם – אלה הדמויות שעומדות במרכז חמשת סיפורי הקובץ ארוחת בוקר ישראלית.

בתוך שגרה ישראלית יומיומית של ענייני פרנסה, שאיפות מקצועיות, רצון למימוש עצמי ותשוקה נואשת להכרה, מוצאים עצמם גיבורי סיפוריו של ניצן ויסמן בפני פרשת דרכים, בנקודה שתתגלה בהדרגה כרגע מכונן, התפכחות, אולי אפילו "התגלות". כנגד רצונם, לעתים בפעם הראשונה בחייהם, הם נדרשים להתעמת עם שאלות של אחריות, אהבה ונאמנות, כמו גם עם הפער בין חלום ומציאות – בין מה שציפו מהחיים לבין מה שהגשימו.

את הדרמה בסיפוריו בונה ניצן ויסמן בפשטות ובאטיות. בצעדים שקטים הוא עוקב אחר דמויותיו עד לרגע ה"התגלות", המתגנב מאחורי גבן של הדמויות, אך גם של הקוראים. בעין ביקורתית כלפי נורמות חברתיות ומתוך אהבת אדם, מגיש לנו ניצן ויסמן פיסות של ישראליוּת, מלאות הומור וחמלה.

זהו ספרו השני של ניצן ויסמן, יליד חיפה, 1956. סיפורים מפרי עטו התפרסמו בקשת החדשה, עיתון 77 ומסמרים. ספרו הראשון "על גבול יערות הרוזמרין" הגיע לגמר תחרות ספרי ביכורים של עיתון הארץ וזכה לשבחי המבקרים:

"במהלך הקריאה לא ידעתי את נפשי… איכות ספרותית שנמצאת, כמו אלוהים, בפרטים הקטנים. הרושם העז של יצירתו של ויסמן נובע בדיוק מכך: מהעיסוק בחשוב ביותר" (אריק גלסנר, מעריב).

"ויסמן חוזר אל השאלות הגדולות, אל המטפיזי והרוחני, אל פשר הקיום. מה שכל כך יפה הוא האופן שבו הדברים מתרמזים ועולים מתוך מטפוריקה מעודנת, פרטי היום יום רוחשים חיים צופני סוד" (חנה הרציג, ידיעות אחרונות).

"ויסמן כותב כמו שסופרים צריכים לכתוב – בהיר, כואב, עמוק, מהנה ומלא סודות ותעלומה ויכולת לכתוב היטב על דברים קשים וכואבים" (יורם קניוק).

"הכנות האינטליגנטית כובשת, הדברים נקראים בתענוג מפתיע" (מנחם בן, מעריב).

מקט: 4-31-6094
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
ביקורת על הספר
קישור אל הספר בגוגל-בוקס
חייל צעיר שעורק מהצבא ומחפש מקלט בבית סבו, פיזיקאי שיוצא עם אשתו למסע חיפושים אחר בית חלומות כפרי, איש הייטק […]

מֶענְטְש

שנים אחר כך, כשייפרד מבנו בפתח לשכת הגיוס, למול אוטובוס המתגייסים המתרחק ייזכר עידן בשירותו הצבאי, אי שם באמצע שנות השבעים, כשנשבר בטירונות וקם והסתלק מהבסיס וירד לנואיבה, ואיך אחרי שבועיים וחצי בשק־שינה כבר לא עמד בלחץ, החוף שרץ לוכדי עריקים, בדמיונו ראה אותם עוקבים אחריו מכל פינה, הוא השאיר מאחוריו את הים ואת השמש ואת החברים החדשים, חתך צפונה בטרמפים והתייצב אצל סבא. מאז שסבתא מתה התגורר הזקן בדירה הקטנה בגפו, וכשפתח את הדלת, מכנסיו הקצרים נקיים ומגוהצים וגופייתו האפורה תלויה על גופו, אורו פניו והוא הניח ידו על כתפו של עידן ואמר, “איזה יופי שבאת, בדיוק שמתי לקפה,” ונטל מידיו את התרמיל ומיהר למטבח. הקפה גלש בינתיים על הכיריים הצחורות וסבא כיבה את האש והפטיר, “מילא, נכין חדש,” והציע לעידן לאכול משהו, בדיוק הכין קציצות מצוינות ברוטב עגבניות עם אורז ושעועית ירוקה. אבל לעידן לא היה תיאבון, בטנו כאבה כבר כמה ימים, “אולי אחר כך,” וסבא הרגיע, “לא נורא, שום דבר לא בוער, זה הבית שלך,” והוציא מים מהמקרר, הוריד כוסות מהמדף ופנה לצאת למרפסת. עידן שמח שאצל סבא יהיה בטוח.

בחוץ היה חם, האוויר בין הבתים עמד ואגלי זיעה נצצו על מצחו ועל כתפיו של סבא. עידן הסיר את חולצתו והזקן מזג לשניהם מים קרים ושאל, “נו, מה נשמע, ספר משהו, איך בצבא של הצִיוֹנִים?”

מבטו של עידן נדד לעבר החצר. התריסים במרפסות השכנים היו סגורים, צמד חתולים מרוטים שכבו מעולפים בין פחי האשפה ומלבדם לא נראתה בחוץ נפש חיה. אם המם־צדיקים יגיחו, האם יספיק להסתתר?

“עד עכשיו די בסדר, סבא,” משך בכתפיו, “אתה יודע, צבא — אימונים, מסדרים, שמירות, כמו תמיד.”

“ו…” הביט בו הזקן מעל משקפיו.

“חשבתי להישאר אצלך כמה ימים.”

סבא לגם לגימה ארוכה. “מה כבר עשית?”

“שום דבר מיוחד, סבא,” אמר עידן, “סתם, התעייפתי קצת, אז לקחתי חופשה.”

“נו, שוין,” אמר הזקן, “חופש תמיד יותר טוב, ומקום לא חסר מאז שסבתא שלך הלכה לנוח ממני קצת.”

עידן חייך. הוא אהב את סבא שלו, הוא היה גאה בו וסמך עליו. בנעוריו היה סבא בבּוּנְד, וגם אחרי יותר משלושים שנה בארץ, בנפשו נשאר פועל יהודי ובּוּנדַאִי. מעולם לא הסתיר את תיעובו כלפי הקפיטליזם הבין לאומי, האימפריאליזם והציונות, אויבי מעמד הפועלים; בכל אחד במאי היה צועד עם חבריו לאורך רחוב דיזנגוף, אחר כך היו הולכים למועדון הקטן של הבונד בדרום תל אביב, פותחים בקבוק קוניאק ומעלים זיכרונות. וכשעידן הצטרף ל”נוער המהפכני”, סיפק לו סבא השראה ותמיכה, שעות סיפר לו על מאבקי הפועלים ועל ההפגנות הגדולות בוורשה לפני המלחמה. ובוויכוחים האינסופיים שהיו לעידן עם אביו, שהתנגד לקשריו עם ה”אנטי־ציונים החשישניקים שרק יהרסו לך את העתיד”, היה זה סבו שהגן עליו. כשעידן נעצר לאחר שריסס “הלאה הכיבוש” על קירות בית העירייה והתקשר הביתה כדי שיבואו לשחררו בערבות, אביו צעק עליו בטלפון, “שידאגו לך החברים הקומוניסטים שלך,” וטרק. אבל סבא, פעם באמצע הצעקות, הניח את כף ידו על זרועו של האב ואמר, “עזוב את הילד, אפרים. אדם צריך ללמוד לעוף. בחור שלא רוצה לתקן את העולם אין לו לב. הילד חכם ואמיץ, הוא עוד יביא לנו גאווה.”

באחת מדירות השכנים הופעל רדיו בקולי קולות, ב”יומן הערב” דיברו על המטוס הצרפתי שמחבלים חטפו לאוגנדה. ראש הממשלה הכריז שממשלת ישראל לא תנהל משא ומתן עם מרצחים, וכשהכתב ביקש הסברים, הרעים ראש הממשלה שידו הארוכה של צה”ל תשיג את בני הבליעל בכל מקום, אל ישלה עצמו איש שיצליח להימלט.

לבו של עידן שקע. לוכדי העריקים הרי מסתובבים בלבוש אזרחי, הם יכולים להיות בכל מקום. החצר בין הבתים אמנם ריקה, וגם בכניסות לחדרי המדרגות ובמרפסות הבתים לא נראה איש, אבל לך תדע אם אינם מסתתרים בין השיחים ופחי האשפה, או ממש ברגע זה צופים בו מאחורי התריסים המוגפים. הרדיו של השכנים הוחלש. סבא שאל מה לדעתו תעשה בסוף הממשלה, ועידן ענה שממש אין לו מושג ממה שקורה, בטירונות לא היה רדיו, ובנואיבה כבר לא היה אכפת לו מכלום, וסבא אמר שהמשיח יגיע לפני שגנרלים יבינו שבכוח לא פותרים בעיות, שמלחמות מתחילים עם אש בעיניים וגומרים עם זנב בין הרגליים, אבל מה, הגנרלים גיבורים לשלוח את החיילים הפשוטים והקצינים הצעירים להרוג ולהיהרג, ורק ההורים המסכנים נשארים עם תמונה של ילד על הקיר, לבכות כל החיים.

וכמו תמיד, ככל שהקשיב לסבא נרגע הכאב בבטנו. רוח שעלתה מכיוון הים הפיגה מעט את החום הכבד. החתול השחור התעורר מעלפונו והחל מתהלך כמו פנתר קטן על חומת האבן הנמוכה בין הבתים הישנים. אחר כך סבא שאל אם דיבר עם ההורים, וכשעידן הניע ראשו בשלילה סבא סיפר שאבא עבר אצלו אתמול אחרי השוק והביא קצת ירקות ופירות ובשר, ושהוא נראה מודאג כי לא שמע מהילד המון זמן, אז אולי בכל זאת כדאי שיתקשר הביתה, שיגיד לפחות שהכול בסדר.

“אולי אחר כך,” התחמק. בשביל מה בכלל. אביו הרי מפחד מהצל של עצמו וממה שיגידו לו במפעל על בנו הקומוניסט, שבמקום ללכת לקרבי כמו כולם מסתובב עם חשישניקים, מלכלך קירות ובורח מהצבא. ואמו ממילא מקשיבה תמיד רק לעצמה. ואם המשטרה הצבאית מאזינה לטלפונים? תוך רגע יופיעו אצל סבא עם אזיקים. במדינה הזאת הצבא הרי יכול לעשות כל שעולה על רוחו.

“איך שאתה רוצה,” חתם סבא, “הטלפון במטבח, ואתה כבר יודע שאצלנו לא מכריחים כלום.”

שוב השתררה שתיקה.

“אז לכמה זמן החופשה?” שאל סבא לבסוף.

“עוד לא החלטתי,” אמר עידן, “אני צריך לחשוב קצת.”

סבא זקר גבה. “בצבא של הצִיוֹנים התחילו לתת חופשות כדי לחשוב קצת?”

“אני צריך שקט כדי לחשוב, סבא.”

סבא תלה בו מבט שואל.

“בכלל לא בטוח שכל הצבא הזה מתאים לי.”

“קרה משהו?”

“התגייסתי לנח”ל כדי להשפיע מבפנים,” אמר עידן, “רציתי להיות כמו טרוצקי בצבא הרוסי, כשארגן את החיילים והקים את הצבא האדום. ככה לימדו אותי בארגון, סבא, שהמהפכנים נמצאים היכן שצריכים אותם. אני זוכר איך סיפרת פעם שאנשי הבונד היו בכל מקום, במפעלים, בבתי הספר, אפילו בצבא הפולני.”

סבא הבליע חיוך קטן.

“אבל אני לא יודע, סבא, אם הצבא שלנו בשל לכל המהפכה הזאת, ואם דווקא אני צריך להוביל אותה.”

הזקן שתק. החתול השחור דרך גבו בחצר והתרכז במשהו בין השיחים. יכול להיות שמישהו מצותת להם?

“שיהיה,” הפטיר סבא לבסוף, “בוא, ניכנס, תעזור עם הקפה.”

הסלון היה אפלולי וקריר. החדר שנראה פעם גדול וצופן סודות נראה כעת קטן ונבוך — הספה החומה עם הכריות המהוהות, שתי הכורסאות מול שולחן הפורמייקה הנמוך עם מפת התחרה המצהיבה ואגרטל הזכוכית שסבתא הייתה שמה בו פרחים כשבאו אורחים, ושולחן האוכל הפינתי שהיו פותחים בליל הסדר, ומזנון העץ הישן על הקיר לצד הדלת, ומעליו, במסגרת עץ מתקלפת, זוג זָרים, הוא חובש כיפה שחורה, מעילו ארוך, זקנו האפור יורד עד חזהו, פאותיו ארוכות וחלקות, לחייו כחושות ושקועות, האישה לצדו נמוכה, פניה עגלגלות, עיניה עייפות, שערה מוסתר תחת כובע אפור, קרובה אך לא נוגעת, שניהם מתבוננים בו במבט מרוחק ועצוב.

אולי יציע לסבא לסייד ביחד את הקירות הדהויים, שיהיה כאן קצת יותר נחמד ועליז?

בילדותו, הוריו היו הולכים לקניות בשוק ומשאירים אותו אצל סבא וסבתא. הוא היה מתיישב על הרצפה לפני המזנון ו”מחפש מְצִיֶיעאס”, כמו שסבתא הייתה מכנה את הפשפוש הסקרני בקרבי הרהיט. בדלת הצדדית נהג סבא לאחסן את בקבוקי האקסטרה־פיין שלו, ומאחורי הדלתות האחרות הסתתרו כל מיני ספרים ביידיש ומעטפות גדושות תמונות ומכתבים. פעם מצא תמונה של מישהו צועד בתהלוכה, חולצתו פתוחה, זרועותיו השריריות אוחזות בדגל גדול, עיניו רושפות, שערו וזקנו העבותים פרועים, ועוד תמונה של אותו אדם בבגדי ספורט, מניף משקולת כבדה. כששאל את סבתא מי האיש בתמונות, ענתה שזה סבא, מהימים שלפני שנהיה בן אדם.

במיוחד אהב עידן לשבת במרפסת, על המיטה שסבא היה מנמנם בה עם ספר אחרי העבודה או ישן בה בלילות חמים במיוחד. כשסבתא עבדה במטבח, היה עידן צופה בעורבים המתקוטטים על עמוד החשמל או עוקב אחר החתולים האורבים לטרפם, או סתם חולם חלומות, כמו שסבתא הייתה אומרת. ואז הייתה דלת הכניסה נפתחת, וצעדים כבדים היו מתקרבים, ובפתח המרפסת היה מופיע ראשו של סבא, מבטו משתומם רגע, ואז רועם, “יש כאן ילד שאני לא מכיר, רבקה. את יודעת מה הוא מחפש?”

בטנו של עידן הייתה מתהפכת ביראה. “אתה יכול לשאול את הילד בעצמך,” ענתה סבתא מהמטבח.

“רוצה אוֹיְדָאש, סבא,” היה עידן אומר במהירות, לבו הולם.

“הא, זה ממש לא בעיה, ילד, בוא, תעלה,” היה סבא אומר ומתיישב, והמיטה שקעה בחריקת קפיצים תחת משקלו. סבא היה פושט רגליו קדימה, ועידן עלה אז על כפות רגליו הגדולות, וסבא, כשהוא אוחז בכפות ידיו של הילד ומנדנד אותו מעלה ומטה באוויר, פיזם לפי קצב הנדנוד, “אוֹיְדָאש, קוֹטַאנַאש/ גְּרִינֶאר פּוֹמֶרַאנְצֶן/ אַז דֶּער טַאטֶעא שְלוּג דֶּער מַאמֶא/ אוּן דֶּער קִינדֶארלַך טֶאנְצֶן,” ובכל הנפה היה מטיס גבוה יותר עד שלבו של עידן היה צונח ונשימתו נעתקת, ובהנפה האחרונה היה סבא אוחז בעידן בבתי השחי שלו ומעיפו גבוה כל כך באוויר, עד שראשו כמעט נגע בתקרה, ובעודו מרחף שם למעלה, צוֹוח באימה ובעונג, היה סבא קולט אותו אל חזהו השעיר, החמצמץ מזיעה, כשעידן מפרפר בזרועותיו העצומות כציפור קטנה.

“עזוב את הילד ולך להתרחץ, האוכל תכף על השולחן,” הייתה בוקעת גערה מהמטבח, וסבא היה מניח אותו בזהירות, מושך בכתפיו ואומר, “נו, בוא תעזור לי בדרך לאמבטיה,” ואז מתכופף, מניח את כפות ידיו על הרצפה, מניף רגליו באוויר, זו אחר זו, חולצתו האפורה נפתחת וחושפת כרס גדולה נוצצת מזיעה, וכך, כשידיו על הרצפה ורגליו באוויר, ועידן תומך במותניו העבים באצבעותיו הקטנות, היה סבא מהלך לאטו עד חדר האמבטיה.

פעם, בליל הסדר, “בשפוך חמתך על הגויים”, סיפר הדוד יצחק איך יום אחד, בפולניה, כשעמד בדוכן האלטע־זאכן שלהם, החלה חבורת נערים גויים להציק לו. הם פיזרו את הסחורה והפכו את הדוכן, ומנהיגם, אחד פרנצ’ק, ז’לוב פולני חסר רחמים, ניגש ושאל אותו מלמעלה מה שמו. הדוד יצחק סיפר איך קפא מאימה ואיך לא הצליח להוציא אפילו מילה, ואז הגוי סטר על לחייו עד שראה כוכבים באמצע היום, ואמר, “ז’יד פארץ’, זה השם שלך, ועכשיו תחזור אחרי.” אבל בדיוק אז עבר שם סבא, הוא היה בן שש־עשרה או שבע־עשרה ועבר שם בדרך חזרה הביתה מהנפחייה, הוא ניגש לאותו פרנצ’ק, שהיה גבוה ממנו בחצי ראש, ואמר בשקט, “אני רוצה לשמוע בבקשה עוד פעם איך קראת לאחי.” הפולני המופתע פרץ בצחוק וחזר על הכינוי המעליב, אבל צחוקו פסק כשהגיעה הנגיחה של סבא ושברה לו את האף. וכשהגויים האחרים התנפלו עליו, שלח סבא שישה או שבעה מהם לבית החולים עם ידיים שבורות ופנים מרוסקות. מאז לא העז אף גוי לקרוא למישהו ממשפחת פִישֶל “יהודי מכוער”.

סבתא נעצה בסבא מבט ונאנחה, “איזה פרא אדם היה הדוב הזה, עד שעשיתי ממנו בן אדם,” וסבא, ממקומו בראש השולחן, רק חייך במבוכה, הפך בין דפי ההגדה וסידר את ערימת המצות על הצלחת.

אולי לסבא יהיה רעיון, חשב עידן, הוא הרי היה בבּוּנְד, הוא הצליח לברוח מפולניה עם סבתא ושני ילדים קטנים ברגע האחרון והגיע לארץ בלי טובות מאף אחד. הוא בטח יודע איך יוצאים ממצבים קשים.

סבא נעמד ליד הכיור ושטף את הפינג’אן והכוסות. אחר כך מחה במטלית את שאריות הקפה מהכיריים עד שהאמייל הישן זהר כמו בימי סבתא רבקה. זה היה רעיון טוב, לבוא לסבא. איש לא יעלה בדעתו לחפש אותו כאן. להורים ירים בהזדמנות טלפון ויספר מה שיספר, ובינתיים ייקח את הזמן ויתכנן בשקט איך לצאת מהבוץ. מי בכלל יודע מתי תהיה הזדמנות נוספת לבלות קצת עם סבא, שנראה די בודד בלי סבתא, רק הזקֵנים העצובים אתו בסלון.

סבא כאילו קרא את מחשבותיו ואמר פתאום, “מאז שהסבתא שלך עזבה אותי והלכה לנוח, אני זה שמטפל בבית. לפעמים כל כך שקט כאן, שאני מרגיש איך היא מסתכלת ואומרת — תראה את הכתם על הגז, דוב, והעיתונים על הרצפה, והגרביים מתחת למיטה שרוצים כבר לכביסה. אפילו לכבס למדתי, שׂם הכול בפַּיילָה הכחולה, משפשף טוב־טוב בסִינְטַבּוֹן, שוטף עד שהמים נקיים, תולה הפוך שהצבע לא ידהה. והיא מחייכת שם, שבסוף הצליח לה.”

“אני חייב לראות,” חייך עידן, “דווקא יש לי מדים לכביסה בתרמיל, אבל לא נראה שאצטרך אותם בקרוב.”

“בלילה,” אמר סבא, “כשאני לא נרדם, אני עושה כביסה. עכשיו קיץ, עד הבוקר הכול יבש. אפילו לגהץ למדתי, עידנצ’וק,” שלח לעברו חיוך ערמומי, “כשעושים דברים ישר, הכול יותר קל.”

“אני זוכר את הסיפור על המקרר שהבאת לסבתא פעם,” אמר עידן, “וסחבת לבד במדרגות.”

“איך אתה זוכר בכלל את כל הסיפורים האלו,” הפטיר הזקן, “זה היה לפני שנולדת.”

“אף פעם לא הבנתי איך הצלחת להרים אותו לבד עד הקומה השנייה,” אמר עידן.

“מה זה כבר משנה,” משך הזקן בכתפיו, “סבתא שלך הייתה אומרת שלא הכול אגרופים וכוח. אחרי שנגמרות מחיאות הכפיים אתה נשאר עם מה שעשית. את זה נשים יודעות יותר טוב.”

עידן תלה בו מבט שואל.

“המקרר ההוא,” אמר סבא, “היה בסוף גדול מדי. כמה שהתאמצתי לא נכנס למטבח, עד שסבתא שלך התייאשה והלכה לשכנים והשאירה אותי לבד עם המקרר וילדים בוכים מרעב, ורק בדלת עצרה ואמרה שהלוואי שאלוהים היה נותן לאנשים יותר שכל ופחות שרירים. שנים נתקענו אתו בסלון.”

“ואצלך, איך אצלך?” שאל סבא כמו בהמשך ישיר לסיפור המקרר, ובעודו בוחש בפינג’אן הוסיף, “יש לך מישהי?”

“בערך,” אמר עידן. אם לא הפחד מהמשטרה הצבאית היה כבר מרים טלפון לדפנה. לבו נקרע מגעגועים. מאז שהלך לטירונות לא יצא להם לדבר. פעם שלח מכתב שלא נענה, וכשהצליח להתקשר מהבסיס אמרו שהיא לא בבית. גם מנואיבה ניסה להתקשר כמה פעמים. בערב האחרון לפני הבקו”ם נפגשו, אבל במקום להיכנס למיטה ולתת לו סוף־סוף את “מתנת הגיוס” שהבטיחה, אמרה שאין טעם להמשיך ככה, כי היא כבר לא בטוחה שהוא אהבת חייה ושדווקא הוא יהיה הראשון שלה. ולמרות שהפציר והבטיח לחכות עד שתהיה מוכנה, אמרה לו שהוא חמוד, אבל לא בטוח שיש סיכוי בכלל, כי באהבה או שנמשכים או שלא.

“אתה יודע איך זה, סבא, לוקח זמן עד שמוצאים את מי שמרגישים אִתה מספיק בטוח כדי להיות כמו שאתה, בלי כל המשחקים והמסכות.”

“מה אני יודע,” משך הזקן בכתפיו, “אנחנו מחפשים, הן מוצאות. צריך ללמוד להקשיב.”

הקפה החל להקציף ולרחוש. סבא ערבב פעם ופעמיים וכיבה את האש, ועם הפינג’אן החם ושתי כוסות קטנות שבו למרפסת, אל מיטת הקפיצים הישנה עם כיסוי הצמר המהוה. על השולחן הקטן היה סבא אוסף את ה”מעריב” וה”לאצטע נייאס” וה”לעבנס-פראגן” הישנים, עד שאחת לכמה חודשים סבתא הייתה מתייאשת ומשליכה לפח מאחורי גבו. ערימת ספרוני הבלשים והמערבונים שהיה מחליף באדיקות בחנות המשומשים של אלכס ברחוב שפירא, וסדרת “כל כתבי מרקס, אנגלס ולנין” ביידיש ששנים לא נגע בה איש, גם אלה היו עדיין שם.

היה נעים במרפסת. השמש נטתה לשקוע, דודי השמש על גגות השכנים שלחו צללים ארוכים אל החצר, ובזמן שסבא מזג קפה, עידן הוציא את הסיגריות ואת שאריות הבּוּף שסחב כל הדרך מנואיבה עטוף בנייר כסף.

“מקווה שזה בסדר, סבא,” אמר, “שאכין לי איזה משהו קטן לעשן עם הקפה.”

“אותי שואלים מה בסדר ומה לא בסדר?” אמר הזקן, “אני סומך עליך, אתה ילד חכם.”

עידן נטל מהשולחן גיליון “מעריב” מצהיב. “נראה די ישן, סבא. מקווה שאתה לא צריך אותו,” אמר.

“לא הייתי צריך גם כשהיה חדש,” הפטיר הזקן, “ממילא אף פעם לא האמנתי לפְּרוֹפָּגַנְדָּה שלהם.”

עידן חייך. הוא פרש את העיתון, רוקן בזהירות סיגריה על תמונת ראש הממשלה והרמטכ”ל צופים בטנקים מסתערים בתרגיל צבאי כלשהו. אחר כך פורר את גושיש החשיש לתוך תלולית הטבק, החזיר את התערובת לסיגריה, ליפף את הקצה, החליף את הפילטר בפיסת קרטון שקרע מקופסת הסיגריות והכריז, “הנה, כמעט מוכן.”

הזקן עקב אחריו בסקרנות. “פטנט חדש מאמריקה?” התעניין, “לא זוכר שבזמני היו כאלו.”

“סתם נַאפַס, סבא, צִינְגָלֶה,” אמר עידן, ולנוכח מבטו השואל של סבו אמר, “נו, אתה יודע, חשיש.”

“אה, ברור,” אמר הזקן, “קראתי משהו. ומה עושה החשיש הזה?”

“מסדר קצת את הראש.”

“אז בוא נסדר את הראש בִפנים,” אמר הזקן, “אתה בטח מכיר את השכנים שלי, כמו ישראלים טובים, רואים מישהו נהנה, ישר רוצים גם. ולא נראה שיש לך כאן מספיק חשיש לכל השכונה.”

עברו לסלון. הזקן הביא מאפרה ומצית, עידן התרווח בינתיים בכורסה הישנה. מפינת המזנון צפתה בו התמונה המוּכּרת — סבא וסבתא מחובקים תחת שמים מעוננים, מאחוריהם מתבן עץ וערימות חציר וסוס שהצלם האלמוני תפס רק את אחוריו ואת זנבו המתנופף, סבתא קורנת, הרוח פורעת את שערה, ראשה נשען אל צווארו של סבא, שפניו רציניות אך עיניו מחייכות. אף פעם לא יצא לו לחשוב ברצינות על סבא וסבתא כצעירים מאוהבים.

מעל ראשו שמע את סבא. “הייתה בחורה יפה, סבתא שלך, סוערת כמו הרוח, חזקה כמו איכרה פולנייה. הכי חכמה בבּוּנד. אף פעם לא הבנתי מה מצאה בי דווקא.” הזקן התיישב בכורסה, לקח סיגריה, העלה להבה במצית, עידן רכן לעברו, הצית את קצה הצִינְגָלֶה בשאיפה ארוכה ונשען אל הכורסה בעיניים עצומות.

אולי באמת יתקשר לדפנה. הוא בטח לא יעשה את הטעות שהמם־צדיקים מחכים שיעשה ויֵצא מכאן. כל הדרך מאילת ניסה להתחמק מהם, אבל הם ארבו לו בכל פינה, לבושים אזרחי, מרכיבים משקפי שמש שחורים, מכתרים את החצר, צופים אל חדרי המדרגות, מנסים לנחש באיזו דירה הוא מסתתר. כשדפנה תבוא יזהיר אותה מהעוקבים.

“וזה באמת כזה מרגיע?” קולו של סבא נשמע רחוק, עמום, כאילו נעטף בצמר גפן רך.

עיניו נפקחו לאט. “בדרך כלל. אם החומר טוב, ואם כולם סביבך בראש טוב.”

“הראש שלך טוב בשבילי,” אמר הזקן, “ולדבר הזה שלך יש ריח טוב. אתה חושב שכדאי לנסות פעם?” ולנוכח מבטו המשתומם של עידן הוסיף, “גם לזקנים מגיע להירגע, לא?”

עידן פרץ בצחוק. “לא בטוח, סבא,” אמר, “זה חומר חזק, לא בשביל מתחילים.”

“בשביל מי שעבר את הפולנים והבריטים והמפא”יניקים והרוויזיוניסטים,” אמר הזקן, “מה זה כבר קצת חשיש.” אבל עידן לקח כבר שאיפה ארוכה, כלא נשימתו ושחרר סילוני עשן דרך נחירי אפו.

“אולי פעם אחרת,” ויתר הזקן. אחר כך שתק עד ששמע אותו עידן כמו מתוך ערפל, “נראה שהחומר טוב. איפה קנית?”

שוב פרץ בצחוק בלתי רצוני. “בנואיבה,” אמר, “יש קיוסק על החוף, ובקיוסק בחור עם צמה שחורה שנראה קצת אינדיאני וכולם קוראים לו וִינֶטוֹ, לא תהיה לך בעיה למצוא. חמישים לירות אצבע. אבל לא בטוח שימכור לך.”

“אין בימינו כבוד לזקנים,” נאנח סבא. “ואם אגיד לוִינֶטוֹ שאני סבא של עידן הטרוצקיסט, יעזור?”

עידן משך מהצינגלה עד שראשה האדים. העשן מילא את ריאותיו והחשיש טיפס לראשו ועטף אותו בסחרחורת נעימה. זו הייתה החלטה נבונה, לבוא לכאן. “אולי אם תגיד שהיית בַּבּוּנְד,” אמר בעודו פולט את העשן ומשתעל, “ושהובלת הפגנות בוורשה, ושאף אחד לא העז לומר לידך ‘יהודי מכוער’, ושלא הסכמת להתחתן עם סבתא כי חתונה זה המצאה בורגנית להכניס לפועלים שטויות דתיות לראש. אבל אני מבטיח להביא לך בפעם הבאה.”

“בפעם הבאה,” שב הזקן ונאנח, “מי יודע אם תהיה הפעם הבאה. מה כבר עשית? למה אתה לא בצבא?”

“מה זה משנה, סבא,” אמר עידן. הלאות הנעימה התפוגגה כלא הייתה. גרונו נחנק מדמעות. וזה בכלל הבּוּף האחרון. ומאיפה ישיג עכשיו חדש? רק יעז להוציא את אפו מחדר המדרגות והמם־צדיקים יקפצו עליו מהשיחים. אולי יבקש מדפנה לשנורר קצת נאפס מאחיה? הוא היה מבוהל. “נשבר לי, סבא. מהטירונות, ומזה שכל הזמן צועקים עלי, ושמעמידים אותי במסדרים שעות, ושאני רחוק מדפנה. מהכול, סבא. כבר לא יכולתי יותר.”

“ומה קרה שם,” שאל הזקן בעודו מצית לעצמו סיגריה, “אחרי שלא יכולת יותר?”

“סתם, סבא, שום דבר מיוחד. לקחתי את התרמיל ועפתי.”

הזקן הצית סיגריה ועישן בשקט, עיניו מכוּוצות, ממתין לנכדו שימשיך.

“באמת שלא יכולתי כבר,” אמר עידן, עוד רגע יפרוץ בבכי, וכדי לכבוש את הרעד בכפות ידיו הצית סיגריה מה”רויאל” של סבא. “אני טירון, זה נכון, אבל לא טירון מושתן כמו שהסמל שלנו קופרמן היה צורח עלינו במסדרים, ‘חתיכת טירונים מושתנים, חיילי דְמִיקוּלוּ, אחרי שקופרמן יגמור לעשות ממכם חיילים אפילו האימא שלכם לא תכיר אתכם.’ שעות של מסדרים, סבא, ביום, בלילה, מתי שמתחשק.באמצע הלילה, כשהיינו סוף־סוף נרדמים, קופרמן המניאק היה נכנס לאוהלים שלנו עם המ”כים שלו ובצרחות הופך אותנו עם המיטות. בסוף כולנו קראנו לו קופרמן הגסטאפו. ובאחד המסדרים, אחרי שגמר לצרוח ושאל אם הכול מובן, הרמתי יד.”

סבא קימט מצחו בדריכות.

“הסמל ניגש אלי,” המשיך עידן, “נעמד מולי, ככה, עם הידיים מאחורי הגב, כמו איזה בריון נאצי בלונדיני, קירב את הפנים שלו ונבח, ‘יכול להיות שרצית לומר לנו משהו, טירון?’ אבל באותו רגע כבר החלטתי שעד כאן, סבא, ושאני כבר לא מפחד מאף אחד, ואמרתי, ‘המפקד, חשוב שתדע, אנחנו לא זבל. אנחנו בני אדם. ממש כמוך.'”

סבא כבש חיוך קטן. “ואז מה היה?”

“המסדר כאילו קפא,” אמר עידן. “יכולת לשמוע את נביחות הכלבים בכפר הערבי מעבר לוואדי. כמעט התעלפתי מהתרגשות, אבל קופרמן אמר רק, ‘אוֹקֵיי, את זה עוד נראה,’ ואחרי ששחרר את כולם לאוהלים סימן לי באצבע לבוא אחריו. חיכיתי מחוץ לצריף המדריכים איזה שעה עד שאחד המ”כים יצא לקרוא לי. בפנים ישבו המדריכים מסביב לשולחן, שותים קפה ומעשנים, המ”כ עשה לי עמוד־נוח־עמוד־דום עד שקופרמן הרים יד ואמר, ‘חבר’ה, הטירון ביקש למסור לנו הודעה חשובה. טוראי פישל, חזור בבקשה על מה שאמרת במסדר.'”

סבא עקב אחריו מרותק, מעשן בשקט, מאפר מפעם לפעם, ושותק.

“חשבתי, יאללה, עידן, הנה ההזדמנות שלך להתחיל את המהפכה. ‘אין בעיה, המפקד,’ אמרתי, פתאום לא פחדתי, עמדתי לפני המדריכים והבטתי להם בעיניים. ‘חשוב שתדעו שאנחנו, הטירונים, בני אדם ממש כמוכם,’ אמרתי, ברור ולאט, כמו שלימדו אותנו בארגון, כדי שהפרולטריון יקלוט את המסר המהפכני, ‘ויש לנו מחשבות, ויש לנו רגשות, בדיוק כמו לכל אחד מכם.’ וכשאמרתי את זה, עצרתי והעברתי מבט מאחד לשני, לוודא שהמסר עבר. כמה מ”כים נשארו רציניים, האחרים התחילו לצחוק. אבל כבר לא היה לי אכפת. אני את שלי אמרתי.”

סבא הקשיב בדריכות.

“ואז,” המשיך עידן, “קופרמן אמר, ‘תודה, טירון. רשמנו לפנינו שלדעתך אתה בן אדם, ושגם לך יש לפעמים כל מיני מחשבות ורגשות,’ ולמ”כ ההוא אמר לקחת אותי למטבח וללמד אותי להכין ארגז למסדר חולים. כמו אידיוט שמחתי שיצאתי מזה בשלום, ושעשיתי מהפכה קטנה בבסיס, ושמהפכות קטנות מולידות מהפכה גדולה, ושדברים יתחילו לזוז בצבא, ודמיינתי איך אספר לחברים בארגון כמה הדברים הרבה יותר קלים ממה שחושבים אם רק לא מפחדים, אפילו שמחתי ללכת עם המ”כ ההוא למטבח ולהמשיך את השיחה. לקחנו מהטבח קרטון שימורים גדול, והמ”כ הביא מספריים והראה לי איך לגזור במכסה חור בגודל של ראש, ועוד שני חורים עגולים בכל צד, קודם אני החזקתי את הארגז והוא גזר, אחר כך התחלפנו, הרגשתי קצת כמו בשיעור מלאכה, ובגלל שהכול היה כזה ידידותי, לרגע לא שאלתי למה נועד הארגז הארור, ומה הקשר למסדר חולים. וכשהחורים היו לשביעות רצונו הוציא המ”כ טוש שחור והראה לי איך לרשום על הארגז, מקדימה ומאחורה, באותיות גדולות, מרובעות, ‘אני עידן, טירון מושתן’, וגם הכריח אותי לעבור שוב על האותיות כדי שהכיתוב יהיה ברור, ורק כשהיה מרוצה המניאק אמר, ‘כל הכבוד, טירון, עבודה מצוינת,’ והורה לי למדוד את הארגז, וכמו אידיוט הכנסתי את הראש והוצאתי את הידיים מבעד לחורים. וככה, הארגז עלי, בקושי יכול לנשום, המ”כ הצעיד אותי שמאל־ימין עד למרפאה, העמיד אותי בדלת, ולכל מי שבא למסדר חולים הייתי צריך להצדיע ולפתוח את הדלת. כל החבר’ה ראו אותי, סבא, עומד והארגז המסריח עלי. בקושי הצלחתי להחזיק את עצמי שלא להקיא.”

הזקן כבש אנחה ורק הביט בנכדו, שדמעות הציפו את עיניו. “מרוב שלא רציתי לתת להם למחוק אותי,” אמר עידן. “בסוף רציתי רק למות.”

השתררה שתיקה.

“אתה צודק,” אמר הזקן לבסוף, “אתה בן אדם, ואת זה שום קופרמן לא יכול למחוק. אבל כנראה לא פשוט להיות באמת בן אדם. ביידיש קוראים לזה מֶענְטְש.”

“זו השיטה שלהם, סבא,” אמר עידן, דמעות חנקו את גרונו. “למחוק אותך, שלא תדע מי אתה, שתהיה מכונה שממלאת כל פקודה מזוינת. הורגים לך את הנפש, סבא, כדי שתוכל להרוג אחרים בלי לשאול שאלות.”

“אז מה עשית,” שאל הזקן ברוך, “מה היה בסוף?”

עידן הרגיש שאיננו מצליח להסתיר את ידיו הרועדות. “שום דבר מיוחד.”

סבא זקף גבה.

“עמדתי ככה עד שכולם חזרו מארוחת ערב. אחר כך היה התור שלי לשמור, בלי ארוחת ערב ובלי כלום, אבל ממילא הלך לי כל התיאבון. ובגלל שבמשמרת הראשונה עמדתי בכניסה למרפאה עם הארגז, קיבלתי משמרת שנייה, מעשר עד שתיים בלילה, שהיא הכי גרועה, אתה מת לישון, ואתה מפחד שאם תירדם יעיפו אותך לכלא, ומרוב עייפות אתה מתחיל לראות דברים שלא קיימים, ולקינוח החניך־תורן שם אותי בש”ג, איפה שכל אחד יכול לראות אם אני נרדם. באמצע השמירה הרגשתי שאני משתגע. התחלתי לראות צללים מתקרבים. אמרתי לעצמי, עידן, או שאתה לוקח את הרובה ומרסס לכל הכיוונים, או שאתה תוקע לעצמך כדור בראש וגומר עם הסיוט. בסוף תקעתי את הרובה בכניסה לש”ג עם הקנה באדמה, ומאחוריו תקעתי מטאטא שמצאתי בבודקה והלבשתי עליו את החגור והקסדה, ועל חתיכת קרטון שמצאתי בפחים כתבתי ‘אני דחליל, חייל יעיל’, ואת החולצה והנעליים הכנסתי לתרמיל כדי שאף אחד לא יראה שאני חייל, כי הבסיס הזה נמצא בשטחים בין כפרים ערביים, ולפני שמישהו שם לב יצאתי מהשער, ככה, יחף, במכנסי ב’ ובגופייה, והתחלתי ללכת לפי האורות. הלכתי בחושך איזה שעה, עד שערבי מאחד הכפרים נתן לי טרמפ לחברון. הוא היה נחמד, הערבי, נתן לי כמה סיגריות וגם זוג כפכפים, וכשנפרדנו הזהיר אותי מהחיילים הישראלים, שבחושך, מרוב פחד, כל הזמן יורים באוויר. ומחברון ירדתי בטרמפים לאילת, ומשם לנואיבה. בהתחלה היה יופי, כל היום ים ושמש ונאפס וחבר’ה עם גיטרות, אבל אחרי כמה ימים מישהו זרק שהחוף שורץ לוכדי עריקים באזרחִי עם שיער ארוך, וכשהם תופסים אותך זה ישר אזיקים וניידת וכלא ארבע ושלום ולא להתראות לכמה שנים. פתאום התחלתי לראות לוכדי עריקים בכל פינה, אז החלטתי לעוף לפני שיהיה מאוחר. רק בדרך חשבתי שאצל ההורים בטח מסוכן, ושאבא לא בנוי לכל זה, ושאצלך אף אחד לא יחשוב לחפש אותי.”

הזקן לא אמר דבר, ורק עישן בשקט.

“אתה חייב להסתיר אותי, סבא,” אמר עידן, “אני לא יכול יותר.” ושוב חנקו דמעות את גרונו.

הזקן מולל פיסת קרטון שתלש מקופסת הסיגריות ולא אמר דבר. אחר כך ניקה את זגוגיות משקפיו בשולי גופייתו, ניגש לחלון הפתוח, הביט החוצה רגע, הוריד את התריס למחציתו וסגר את הווילון.

“אני חושב שעכשיו גם אני צריך להירגע קצת,” אמר. הוא הוציא מהמזנון בקבוק אקסטרה־פיין ושתי כוסיות. “בוא, תראה איך פולנים זקנים נרגעים.” והוא מילא את הכוסיות, אחת הגיש לעידן, שנייה הרים באוויר, הקיש כוסו בכוס של עידן, אמר, “לחיים,” לגם חצי מהברנדי, הוסיף “לחיי החופש,” ורוקן את הכוס.

עידן קירב את הכוסית לאפו. ריחו של הברנדי היה גס ועז. הוא התגבר על הדחייה ורוקן את הכוסית בלגימה אחת. מהצריבה בגרונו ובאפו השתנק, ודמעות עלו בעיניו, אבל אחר כך התפשטה חמימות נעימה בכל גופו.

“בזהירות,” אמר סבא. “חומר חזק. לא בשביל מתחילים.”

עידן חייך מבעד לדמעות שמילאו את עיניו.

“עוד אחת?” שאל סבא.

“אחריך.”

סבא מילא את הכוסיות ואמר, “אבל עכשיו בנחת.” הוא לקח לגימה קטנה והמשיך לגלגל את הברנדי בכוס.

“נורא חזק הברנדי הזה, סבא,” אמר עידן.

“ככה נרגעים אצלנו,” אמר סבא. “שתי כוסיות ביום, אולי לא מתקן את העולם, אבל עושה קצת יותר קל.”

עידן לא ענה. עכשיו היה לו נעים. לרגע הצליח להתעלם מלוכדי העריקים המקיפים את הבית. שיסתובבו בחצר כמה שהם רוצים, שיחכו בחוץ עד שיתפוצצו. בחיים לא ימצאו אותו כאן. ואם ידפקו בדלת, יזנק לארון הבגדים. אם השכנים לא ילשינו, יוכל להסתתר אצל סבא שנים, כמו אנה פרנק. בסוף ישכחו ממנו.

“אתה בסדר?” שאל הזקן.

“כן,” אמר עידן, “למה?”

“אתה נראה קצת מודאג.”

“לא שמתי לב,” אמר, וחשב על דפנה, ואם נתנה כבר את המתנה שלה למישהו אחר. הוא חייב להתקשר.

“אתה יודע,” אמר לפתע הזקן, והרים לרגע מבטו אל הזקנים העצובים, “כשהייתי בגילך, אפילו קצת יותר צעיר, ההורים שלי, יהושע ודינה, הם היו אנשים פשוטים, הם לא הבינו שום דבר ממה שקורה. הכול בא תמיד בהפתעה. לכל מה שלא הבינו קראו אלוהים. עד הסוף לא האמינו, אפילו כשלקחו את כולם ליער, אפילו כשאמרו לחפור בורות. אבל אני אף פעם לא הייתי כזה. תמיד ידעתי מה קורה. בן חמש־עשרה הלכתי לעבוד אצל הנפח הגוי. רציתי לעבוד עם הידיים, לא אלטע־זאכן מסכן כמו אבא והאחים שלי, שכל גוי יכול לעשות להם מה שהוא רוצה. ואז בא הבחור מהבונד שהסתובב בין בתי המלאכה ודיבר עם הפועלים היהודים. הוא הסתכל קצת איך אני מוציא ברזל מהתנור, ואיך אני עובד עם פטיש וצבת, ובסוף אמר, ‘אתה נראה בחור חזק, דב, למה שלא תבוא פעם, אנחנו צריכים בחורים חזקים.’ אז הלכתי, וראיתי שם בחורים עם גאווה, עידנצ’וק, בחורים בגיל שלך שעובדים בשביל לתקן את העולם, לא שבוכים למישהו שיסדר להם את העניינים. בחורים שנלחמים על מה שהם מאמינים, ושמוכנים למות בשביל זה. וזה מצא חן בעיניי מהרגע הראשון.”

עידן הקשיב מרותק. אף פעם קודם לכן סבא לא דיבר אליו כבוגר אל בוגר.

“אחרי כמה פגישות לימדו אותנו את שבועת הבונד. אתה מכיר?”

“זה לא כמו האינטרנציונל?” שאל עידן והחל לשיר, “קום התנערה עם חלכה, עם עבדים ומזי רעב?”

“בערך,” חייך הזקן, “תקשיב טוב. זה הולך ככה:

ברידער און שוועסטער פֿון אַרבעט און נויט,

אַלע וואָס זיינען צעזייט און צעשפּרייט —

צוזאַמען, צוזאמען, די פאָן — זי איז גרייט,

זי פֿלאטערט פֿון צאָרן, פֿון בלוט איז זי רויט —

א שבֿועה, א שבֿועה, אויף לעבן און טויט!”

“ואיך זה בעברית, סבא?” שאל עידן מוקסם, חזיון עתיק קם לתחייה מול עיניו. מבעד לערפילי החשיש ואדי הברנדי ראה את הזקן מסתער בראש המפגינים, חולצתו פתוחה, חזהו גלוי, דגל אדום גדול בידיו, פניו משולהבות, מבטו עז וחסר מורא, שערו מתבדר ברוח, “יש לזה תרגום לעברית?”

“בעברית זה כמו ‘אחים ואחיות לעמל ולעוני, עם מפוזר ומפורד, ביחד, ביחד, הדגל מוכן, מפרפר בזעם, אדום מדם, השבועה שלנו היא לחיים ולמוות’. מין משהו כזה.”

“ויש המשך?”

“קצת מאוחר עכשיו בשביל כל זה,” אמר הזקן, “אבל יש בית שאומר:

מיר שווערן צו פֿירן דעם הייליקן שטרייַט,

ביז וואַנען די וועלט וועט נישט באנייַט:

קיין קבצן, קיין נגיד, קיין האַר או קיין שקלאַף;

גלייַך זאָלן ווערן ווער שטאַרק און ווער שלאַף! –

“שזה כמו ‘נשבענו להילחם עד שנקים עולם חדש, בלי קבצן או גביר, בלי אדון או עבד, שווים יהיו כל חזק וחלש’.”

“נורא מרשים, סבא,” אמר עידן. ראשו מסוחרר מהחשיש, ומהברנדי ומהיידיש. נדמה לו שהוא חולם.

“בהתחלה,” אמר סבא, “היינו בטוחים שאנחנו, הפועלים היהודים, אתה יודע, ביחד, הפועלים מפולניה, ומרוסיה ומאמריקה, כל הפועלים ביחד נבנה עולם בלי אדון ובלי עבד. ומי ינצח אותנו? היינו צודקים. היינו המונים. בבונד היו מאות אלפים. יותר מכל הציונים ביחד. בשלושים ושש ניצחנו בבחירות בוורשה, כמו שאתה יודע.”

“זה היה בטח משהו,” אמר עידן. “הייתי רוצה לחזור פעם במנהרת הזמן, לראות איך זה היה.”

“אבל אף אחד לא סיפר שמההתחלה לא היה סיכוי, שהעולם ההוא נגמר. עידנצ’וק. הוא באמת השתנה, רק לא כמו שרצינו. לפועל היהודי לא היה אף פעם סיכוי. הגרמנים, הסטליניסטים, הציוֹנִים, ובסוף הקפיטליסטים מאמריקה, איזה סיכוי הם השאירו? רק אצלנו לא הבינו שהזמן של הפועל היהודי נגמר.” הזקן השתתק. “אתה מבין מה אני אומר?”

“אני מנסה,” אמר עידן. הצינגלה כבתה. הוא רצה סיגריה, אבל החפיסה הייתה ריקה. אולי ייקח מסבא?

“לנצח, להפסיד,” המשיך סבא, “בסוף זה לא חשוב. חשוב רק איזה בן אדם אתה. אם אחרי הכול נשארת מענטש. אם הלכת בדרך שלך. בונדיסט ייתן את החיים בשביל הדגל. וגם אם הוא לא מנצח, הוא אף פעם לא מתכופף, אף פעם לא נכנע, אף פעם לא מקפל את הדגל. אפילו אם נשאר לבד. אתה מבין מה אני אומר? בונדיסט לא מפחד להסתכל לתוך החיים שלו, גם לטעויות; הוא נאמן לאמת שלו, והולך בדרך שלו אפילו לבד, אפילו שכל העולם הולך אחרת. זה מה שלמדתי מהבחור שהביא אותי לבונד. מִישָה קראו לו. היה בחור אמיץ. מענטש אמִתי. שמעתי שבסוף פוצץ עצמו מתחת לרכבת גרמנית.”

עידן היה מרותק. הוא היה יכול להקשיב לסבא שעות.

“אתה מבין, אף פעם לא עשיתי כמו כולם. כשכולם אמרו שיהיה בסדר, לקחתי את סבתא שלך ואת הדוד שלך שהיה בן שלוש, ואת אבא שלך התינוק על הידיים, ועלינו על אונייה לפלשתינה, אפילו שכל החברים מהבונד היו נגד,” אמר סבא. “ככה הייתי, כשכולם הלכו על הרגליים, הלכתי על הידיים. אבל כשהיה צריך לרוץ, דב פישל רצה לעוף. אתה מבין מה זה?”

“בטח,” אמר עידן, “תמיד חיכיתי שתלמד אותי כבר ללכת על הידיים.”

“לא מוכרחים,” משך סבא בכתפיו, “ללכת על הידיים עושה רושם, אבל לא לוקח לשום מקום.” הזקן השתתק לרגע. הוא לגם את שארית הברנדי, אסף את הכוסות והבקבוק וקם. “מה זה כבר חשוב. מרוב דיבורים נהייתי רעב. סבתא שלך כעסה תמיד שאני מכניס לך שטויות לראש. בוא, נכין משהו ביחד.”

עידן התיישב ליד השולחן הקטן במטבח, וסבא פרס לחם וסידר סכו”ם והביא שתי צלחות עם קציצות ברוטב עגבניות חריף ואורז לבן ושעועית ירוקה עם פלפלים. הריח היה משכר, ועד שסבא הספיק להתיישב ולומר בתיאבון עידן טרף את האוכל וניקה את הרוטב מהצלחת בלחם הטרי.

“לא נתנו שם אוכל, בנואיבה?”

“מרוב לחץ לא הצלחתי להכניס שום דבר לפה, סבא,” אמר עידן. שוב גאתה החרדה בבטנו. לוכדי העריקים ההם הרי לא כל כך טיפשים. בטח הם מחפשים אותו עכשיו אצל הוריו. ואבא שלו, אפילו בלי לשים לב, בטח פלט משהו, ותוך רגע הם כאן. הוא צריך להתקשר הביתה. אבל איך יזהיר אותם לא להסגיר את המסתור שלו אצל סבא?

“כמה זמן אתה כבר בורח?” שאל הזקן לבסוף.

“מחרתיים שלושה שבועות. עד שלושה שבועות אתה נחשב נפקד. כשתופסים אותך אתה עולה למשפט בבסיס וגומר בעשרים ושמונה יום במעצר. אבל אחרי שלושה שבועות אתה כבר נחשב עריק, ונשפט בבית דין צבאי, וחוטף מאסר בכלא ארבע, וכולם שם עבריינים, סבא, כל היום רק מכות, ואם אתה לא במאפיה שלהם כולם דורכים עליך, ועל כל שטות אתה הולך לצינוק, ואשכנזי כמוני זה טרף קל. הבחור בנואיבה הסביר לי הכול. הוא בעצמו עריק כבר שלוש שנים.”

“לא נשמע טוב,” אמר הזקן. “כלא אף פעם לא נשמע טוב.” ולנוכח החרדה בעיניו של עידן, הוסיף, “נראה כבר. לא בוער. יש מספיק זמן לחשוב. בוא, תעזור להוריד מהשולחן.”

אחרי שהורידו מהשולחן, סבא שטף את הכלים ועידן ייבש את הצלחות, כמו בילדותו, כשהיה עוזר לסבתא. אחר כך סבא הביא כלי מיטה נקיים וסידר את הספה בסלון, ועידן, מהעייפות והחשיש והברנדי, צנח בבגדיו ונרדם.

באמצע הלילה התעורר, גרונו היה ניחר. התרמיל לא היה היכן שהניחוֹ. הוא גישש דרכו למטבח וגמע חצי בקבוק מים קרים. דלת החדר השני הייתה סגורה, פס אור הסתנן מתחתיה, ומאחוריה שמע את הזקן מתהפך במיטתו ונאנח.

הוא הסיר את בגדיו, כיסה ראשו בסדין, וחזר לישון.

הוא חלם שהוא רץ ורץ. מישהו רדף אחריו. הוא ניסה למצוא את הדרך, אבל החושך כיסה הכול כשמיכה חמה. הוא רצה להתקשר לאביו, אבל בכל הסביבה לא מצא טלפון ציבורי. לבסוף, מתנשף, הגיע לבית הדואר. תא הטלפון היחיד היה תפוס, מישהו בפנים דיבר בלי הפסקה, והוא נתקף פחד שרודפיו ישיגו אותו. שעה ארוכה התהלך מסביב, נוקש על דופן התא. וכשהאיש בפנים פנה לצאת, ראה לתדהמתו שזהו סבא, שנעץ בו מבט חמור.

מרוב בהלה התעורר.

מהמטבח נשמעו שקשוק כלים ומים זורמים בכיור. עידן התרומם בלאות. פטישים הלמו בראשו. לבסוף גרר עצמו לכיוון המטבח, הכניס ראשו ונהם, “בוקר טוב, סבא.”

סבא עמד ליד הכיור ושטף ירקות. המחבת רחשה על הכיריים, ובקומקום התחממו מים. “שמתי לך מגבת נקייה באמבטיה.” אמר, “לך תתקלח. מים עוזרים לשטוף את כל החלומות. כשתצא, האוכל יהיה מוכן.”

הוא ערם את בגדיו ולבניו המיוזעים בפינת חדר האמבטיה הקטן. על מסמר תחת החלון תלתה הפיילה הכחולה של סבא, ועל מדף העץ לצדה, כחיילים במסדר, ניצבו קוביות סינטבון לכביסה ומכלי טקסטיל־שמפו ו”רם” לניקוי האמבטיה ובקבוקי אקונומיקה. אחרי האוכל יעזור לסבא לכבס, לנקות ולבשל; אולי באמת יסיידו את הדירה, ככה, כל יום חדר, הרי יש להם כל הזמן שבעולם. אולי גם יתקשר לדפנה, שתבוא לעזור.

המים הצוננים הזרימו בגופו חיות רעננה. דקות ארוכות פיזם תחת המקלחת את השיר של “קרוסבי סטילס ונאש” שוינטו היה משמיע בכל בוקר ברמקול של הקיוסק בנואיבה. הם היו מתעוררים לצלילי השיר ומזנקים עירומים למים הקרים, הצלולים; לבו היה מתרחב אל מול השמש העולה מעבר להרים, מבטו לא שבַע מהתכלת הזכה שהקיפה אותו מכל עבר. וכך היו משתכשכים ומתיזים זה על זה עד שוינטו היה מנפנף מרחוק שהאוכל מוכן. לולא התגעגע לדפנה ופחד מהמם־צדיקים, היה נשאר שם לתמיד.

אחר כך צחצח שיניו בקפדנות, ולאחר מחשבה החליט לגלח את זקנו; הוא השתמש במכשיר הגילוח הישן של סבא, הקציף את משחת הגילוח על המברשת, מרח לחייו בשכבה נדיבה והעביר את הסכין בזהירות פעם ועוד פעם. כשסיים קרץ לעצמו בראי. ‘יפה מאוד, עידן,’ ליטף את לחייו בסיפוק. משהו חדש ורענן הפציע. במטבח מצפה לו ארוחת בוקר. החיים ממשיכים לזרום בנתיבם. רוח קרירה חדרה מבעד לחלון הפתוח. מעל עמוד החשמל קרא עורב לאהובתו. במרחק נשמעו האוטובוסים החוצים בסערה את רחוב החלוץ. מכונית נכנסה לחצר, דלת רכב נטרקה, מכשיר קשר טרטר, מישהו אמר משהו. העורב התעופף. השקט שב. הקולות עוררו בו חרדה, אך הוא פטר אותה כעוד אחד מיצירי דמיונו.

ציפור בודדה המשיכה לצייץ מבין ענפי הפיקוס.

כמה יפה מהלכם של החיים. כך או אחרת, בסוף הכול בא על מקומו בשלום. הוא יֵשב עם סבא. יהיה להם זמן לחשוב ולתכנן. הוא וסבא ינצחו את השיטה. אנשים הרי יצאו ממצבים קשים יותר. סבא צודק. הכי חשוב להישאר בן אדם, ולעולם לא לקפל את הדגל. אבל מהו בדיוק הדגל שלו? בטח גם זה יסתדר בסוף. האמת הרי טִבעה להתגלות.

כשנכנס למטבח, בעודו מייבש את שערו במגבת הלבנה, השולחן היה כבר ערוך — סלט ירקות, חביתה גדולה חרוכה היטב בפינות, גבינה לבנה, זיתים ירוקים, כמה טוסטים. סבא אמר, “שב, לפני שיתקרר,” והניח לפניו כוס לפתן פירות עם פיסות תפוח, צימוקים ושזיף שחור, בדיוק כמו שסבתא הייתה מכינה.

“הקפה תכף מוכן,” אמר הזקן, “בתיאבון.”

“אתה לא אוכל אתי, סבא?” שאל עידן.

“אכלתי כבר. קמתי מזמן.”

עידן אכל בתיאבון. הוא מרח גבינה לבנה על הטוסט, טעם מהסלט, נגס בחביתה. הטוסט היה פריך וחמים, לזיתים הייתה חריפות נעימה, מעוררת, בסלט היו המון לימון ופטרוזיליה. עונג עז התפשט בחִכו. מרק הפירות היה צונן ומתוק. “נורא טעים, סבא, הכול,” אמר. “והקומפוט, בדיוק כמו של סבתא.”

“תאכל, תאכל,” אמר סבא, “אין הרבה זמן.”

עידן תלה בו מבט שואל.

“כיבסתי את המדים,” אמר סבא, “גם גיהצתי. והנעליים, צחצחתי אותם.”

מועקה תפחה בגרונו. הוא הניח את הסכין והמזלג, ושוב לא ידע מה לעשות.

“הם כבר למטה,” אמר סבא. “אני רוצה שתיגש אליהם זקוף. כמו מענטש. לא כמו שלומפר פחדן.”

“מה כבר עשית הפעם, סבא? מי למטה? למה הם למטה?”

“דיברתי עם קצין העיר,” אמר הזקן. “אמרתי שיש חייל שרוצה לחזור ולהילחם על האמת שלו.”

“אבל למה,” אמר עידן. דמעות הציפו את עיניו. צינה לפתה את לבו בציפורני קרח.

“הם מחכים בחצר. לא אמרתי איך קוראים לך. יש כאן הרבה דירות. אי אפשר לגלות.”

גרונו של עידן נחנק מאימה. בא לו להקיא. הוא רצה לומר משהו, אבל לא הצליח.

“אצלנו לא מכריחים,” אמר סבא ברוך.

עידן הביט החוצה דרך שלבי התריס. במרכז החצר חנה טנדר עם מספר רישוי צבאי, מנועו פעל. שלושה חיילים נשענו אל גדר האבן ועישנו. לא רחוק מהם החתול השחור ליקק בנחת את פרוותו.

“בוא, אעזור לך להתארגן,” אמר סבא. “כדי להיות בן אדם, צריך להיראות כמו בן אדם.”

כשהתקרב אל החיילים היו רגליו כמשקולות. הסמל שאל לשמו ולמספרו האישי, אחר כך הניח יד כבדה על גבו והובילוֹ לטנדר. אחד החיילים לקח ממנו את התרמיל, שני אזק את ידיו והושיב אותו מאחור. וכשהרכב יצא בנסיעה מהירה מהחצר הספיק לראות את סבא עומד במרפסת ללא תנועה, כפות ידיו לופתות את מעקה הברזל הישן; על אף המרחק ראה את עיניו של הזקן מאדימות, ורק הצטער שלא הספיק לומר לו שהוא יהיה בסדר, ושלא ידאג.

  1. :

    סיפורים מרגשים, חושפים בעדינות עולם מלא ועמוק. קשה להניח מהיד את הספר המהנה הזה. ממליץ בחום.

הוסיפו תגובה