החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

ארץ מביטה מטה

מאת:
הוצאה: | 2022 | 272 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

44.00

רכשו ספר זה:

רונן אבני, גרוש ואב לשניים, בעל נגריה מצליחה, נכנס לאוטו ונוסע לעבודה. כעבור רבע שעה הוא נקלע לאירוע מצמרר, עושה הכול כדי לא למות, ומצליח. ואז מתחילות הצרות. לתדהמתו הוא מוצא את עצמו במרתפי השב"כ, נחקר באלימות על סייענות לטרור. בכוחותיו האוזלים הוא מנסה להילחם על חפותו, ומגלה שהוא לכוד בתוך סיפור שגדול ממנו, בו כל המעורבים איבדו שליטה.

ארץ מביטה מטה של נעם שלו הוא מותחן מרתק על מערכת ביטחונית הפועלת ללא מעצורים. זהו סיפורו של רונן אבני, וגם סיפורה של מדינה שלמה בה הביטחון הוא מעל לכול, וגם מעל לחוק.

נעם שלו הוא מפיק ובמאי של סרטי תעודה ותוכניות טלוויזיה עבור רשתות שידור בינלאומיות, ומתעד את הסכסוך הישראלי־פלסטיני מתחילת שנות התשעים.

ארץ מביטה מטה הוא ספרו הראשון.

מקט: 15101470
רונן אבני, גרוש ואב לשניים, בעל נגריה מצליחה, נכנס לאוטו ונוסע לעבודה. כעבור רבע שעה הוא נקלע לאירוע מצמרר, עושה […]

רונן

הבוקר מתחיל טוב. אחרי לילה בו התעוררתי שלוש פעמים מאותו חלום לא ברור, בו אני צועק על מישהו ששיקר לי, אני קם רגוע ומיד שוכח מהחלום בלי לדעת מי שיקר לי ולמה. אני שותה בנחת קפה בגינה עם עיתון וכמה אתרי חדשות, שכולם עוסקים בבחירות הקרובות ובניסיונות הנואשים של ראש הממשלה לגייס עוד מצביעים. כשאני נכנס לרכב, השעה שבע ארבעים וחמש בדיוק.

יוצא מהחניה בזהירות, מוודא שאין חתול בין הגלגלים, ומנופף לשלום לשכנה שמתעקשת לברך אותי מדי בוקר, כשהיא מטפלת בצמחיה בחזית ביתה. מעבר לפינה מדליק סיגריה — טקס יומי שאני לא מוותר עליו, למרות שאני לא מעשן כבר יותר משלושים שנה.

משתרך בפקק של הבוקר ביציאה מרמת השרון. ברמזור האחרון ברחוב סוקולוב יש פקקי ענק מאז שאני ילד. אני זוכר שאבא שלי היה מספר לנו שיש שני שוטרים מתנדבים, ובכל בוקר אחד מהם מפעיל את הרמזור ידנית. אחד מהם נותן עדיפות לתנועה ממזרח וממערב, והשני משחרר את התנועה מצפון ומדרום. בדרך הזאת, כל בוקר חצי מהנהגים מרוצים.

ברמזור של צומת הכפר הירוק אני מכבה את הסיגריה במאפרה האלקטרונית. כשהרכב מתאוורר אני סוגר את החלונות, מכוון את פתחי מיזוג האוויר כלפי הפנים, ולוחץ על הטְרֶק הקבוע של הבוקר — רפסודיה בוהמית בביצוע חי של קווין. הבוקר התחיל טוב.

עובר את הכפר הירוק ואת תחנת הדלק מימיני, פרדי מרקורי שר איתי את הסולו של Im just a poor boy, ואז אני שם לב שמשהו מוזר קורה. המכוניות לפני עוצרות, לפניהן יש מכוניות שנוסעות לאחור, ונדמה לי שאני רואה ואן לבן עולה במהירות על גדר ההפרדה בין הנתיבים ונתקע בה. אני מאט, עוצר, משתיק את פרדי, ואז שומע את היריות. טה טה טה. טטטטה. צרורות קצרים, ביחד. בודק במראה ורואה שיש מכוניות מאחורי, אין לאן לברוח. מה קורה כאן? מבט קדימה, אישה בשמלה כחולה, שתי מכוניות לפני, יוצאת מהרכב שלה ומסתובבת לעברי. היא עושה צעד אחד, ופתאום היא נופלת. ואז אני רואה אותו.

צעיר, שחום, בריא, שרירי. חולצה לבנה, מטר שמונים, כובע בייסבול ירוק־צבאי, ונשק ביד. ההסבר המיידי שהמוח שלי מנפק הוא שהאישה נפלה, והחייל, בלב אני קורא לו ״גולני״, עומד לעזור לה. אני מביט בו, מנסה להבין מה הוא הולך לעשות. אינסטינקטיבית אני מודד את המרחק. גולני עומד שמונה וחצי מטרים לפני הרכב שלי, פונה לשמאלו, מחייך, מרים את הקנה ואז יורה צרור במישהו או משהו שנמצא מולו. פתאום אני מבין שזה קלצ׳ניקוב ושאסור להישאר ברכב. אני פותח את הדלת ומזנק החוצה. כף רגלי הימנית נתקלת במוט שבולט מתחת למושב — לום ברזל שנשאר שם אחרי הפנצ׳ר האחרון. אני תופס את הלום וקופץ שמאלה — בין המכונית משמאלי למכונית שלפניה. מרגיש כאב חד מהגב התחתון וקולט שעצבנתי את פריצת הדיסק שלי. ברכב משמאלי יושב איש מבוגר עם שיער שיבה, מביט קדימה בפה פעור. אני שומע עוד צרור, מעט ארוך יותר, והאוזניים שלי מצלצלות. הרכב שלפני רועד, השמשה הקדמית והשמשה האחורית מתנפצות, והשיער שלי לוכד רסיסי זכוכית. אני תופס מחסה משמאל לרכב חסר השמשות, וכשאני מגיע לדלת הנהג אני מציץ פנימה — רואה בחור צעיר, אולי בן 18, עם עיניים פקוחות, הרוג מכדור במצח, ומאחוריו חולף גולני עם הקלצ׳ניקוב. אני קורס במקום ואז מתקדם לאט. מאגף את קדמת הרכב של הצעיר ההרוג ומגיע ממש מאחורי גולני. הוא יורה צרור קצר לשמאלו ולא רואה אותי. חולפת לי בראש השאלה למה אני משחק מחבואים עם מישהו עם קלצ׳ניקוב בדרך לעבודה. אני שומע עוד צרור מאחורי. מניף את מוט הברזל ומנסה לפגוע לו בעורף בכל הכוח, אבל מפספס. קצה המוט פוגע בעוצמה בראשו, ואני מרגיש איך כל גופי רועד מהחבטה, החוליות בגב התחתון שלי צורחות מכאב. הוא יורד על ארבע, שומט את הנשק, מרכין את ראשו לפנים ונופל.

כנראה שעמדתי ובהיתי בו. לפתע אני סופג חבטה בגב ושתי נשים עוברות אותי בריצה, צועקות ״פיגוע, פיגוע.״ אני מביט בגולני, והוא לא זז. לאט, מאוד לאט, אני מבין שיש עוד מחבל, מאחורי. לא מסתובב. מפחד. אני מושך מתחת לגופו של גולני את הקלצ׳ניקוב וקופץ שמאלה, מזהה תוך כדי תנועה שאני לפני הפרונט של הרכב שלי ושיוצאים לי מים מהמנוע. מנסה להיזכר כמה תעלה לי ההשתתפות העצמית. 2,000 שקל? עוד צרור עובר מעלי, מנפץ את השמשה הקדמית שלי. אני מבין שהיורה נמצא בטור המקביל אלי ואני מתגלגל ימינה, מרים את הנשק ורואה אותו. עשרה מטרים ממני, ג׳ינס, חולצה לבנה מכופתרת, כובע ירוק, קלצ׳ניקוב עם מחסנית צולבת. הוא לא רואה אותי. אני מסתכל עליו, מסתכל על הנשק שאני אוחז בידי, ומבין שאין ברירה, אני צריך לירות בו. בחיים לא יריתי בבן אדם, אבל אני מת מפחד שאם לא אעשה משהו, המחבל הזה יהרוג אותי. אני נשען על המרפקים, משעין את הקת על כתף ימין, מציץ מעבר לפגוש ומנסה לכוון. נזכר שאני שמאלי ומעביר לכתף שמאל. מופתע מהמשקל הרב של הנשק, אני זוחל ימינה, מחוץ למחסה של הרכב, מנסה לכוון למרכז הגוף שלו, כמעט לוחץ, ואז מכוון טיפה נמוך יותר, לכיוון הרגליים שלו, ויורה.

איבדתי את ההכרה לשנייה או שתיים. כאב איום בלחי. אני מרגיש דם חם ליד האף. מטומטם, למה הצמדת את הפנים לנשק. הוא שוכב אבל זז לאט. אני מרים את הנשק ויורה שוב. ירייה אחת, ופגיעה. הוא מפסיק לזוז. אני מניח את הנשק, נשען על המכונית כדי לקום. מרגיש שהגב שלי שבור ושהרגליים שלי כואבות, אבל אני קם והולך לקראתו. כפות הידיים שלי רועדות, בגלל מוט הברזל שהורדתי על הראש של גולני, וגם מהפחד. יכול להיות שבדקה האחרונה הרגתי שני בני אדם? הלב שלי דופק בעוצמה. כשאני מגיע אליו אני רואה שהוא שוכב על הגב עם כתם דם גדול על המכנסיים, אבל הוא לא מת. יותר טוב ככה. אולי זה לא מחבל ומדובר בטעות איומה, ואם זו רק פציעה אולי לא אשב שנים בכלא על הריגה. אני עומד מעליו וצועק, ״למה אתה יורה באנשים?״

הוא מביט בי בעיניים קשות ובפנים מתוחות מכאב, אבל לא אומר מילה. אני רואה את יד ימין שלו זזה לכיוון המותן, ותוך שנייה אני מזהה רימון. בפעם האחרונה שראיתי רימון הייתי בטירונות, באמצע שנות השמונים. מזל שזה לא השתנה.

יד ימין שלו אוחזת ברימון, ושמאלו מתקרבת אליה, אצבעות לכיוון הנצרה. אני קופץ עליו, הברכיים שלי על חזהו, ברך שמאל שלי מרתקת את יד ימין שלו ואת הרימון. הוא בן 25 בערך, לא מגולח, מזיע, מתנשם בכבדות. אני מריח את הבל פיו וצועק ״אל תזוז!״ כשהוא מנסה להשתחרר מהריתוק. צרור יריות מחורר את הרכב שלידנו ורסיס קטן פוגע לי במצח. הוא מחייך ואני מבין שזה לא ייגמר טוב.

אני נותן לו אגרוף שמאלי לגרון. לא חזק מספיק. הוא מתעוות ומשתעל ואז ממלמל משהו ומנסה להתרומם. אני נותן עוד אחד לגרון. ועוד אחד. משמאלי, בין קצה הנתיב והמדרכה, יש אבן שנשברה משפת המדרכה. חתיכה מסיבית. אני סוגר עליה את אצבעות יד שמאל, ומוריד אותה בכוח על החלק התחתון של הפנים שלו. כבר בפגיעה אני יודע שהוא גמור. שברתי לו את עצם הלסת. עיניו פקוחות, ואני רואה שהאישונים רחבים מאוד. או שהוא מסומם או שהאבן גרמה לפגיעת מוח. בשתי הדקות האחרונות הרגתי שני אנשים. מה אם הם שני מסוממים שגנבו נשק וסתם הרגתי אותם? אבל איך אפשר להסביר את האישה שנפלה והבחור ההרוג באוטו? השניים האלה חייבים להיות מחבלים.

תנשום, תנשום, אני אומר לעצמי. קם ונשען על הרכב, מנסה ליישר את הגב הכואב ולאמוד נזקים. הלחי שלי בוערת, אני מדמם מיד שמאל ומהאצבעות, דם על כתף שמאל. החולצה הלבנה היפה שלי קרועה. לא רוצה לחשוב על מצב הגב. אולי כדאי להציץ במראה של אחד הרכבים כדי להבין מה קרה לי בפנים? אני מוותר, יותר חשוב להסדיר את הנשימה. אני לוקח את הרימון וזורק אותו שמאלה, רחוק, לכיוון חצרות הבתים. צרחה נשמעת מאחורי. אני שם לב שלא שמעתי כלום בדקה האחרונה, אבל עכשיו הסאונד חוזר. נזכר שבעצם שמעתי קודם צרור, כלומר יש עוד יורה. אין מצב לעוד מחבל עכשיו. צרחה של אישה. ירייה בודדת ואז שקט.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.