החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!
על מיה הוד רן

מיה הוד רן, פעם עיתונאית, מנחת סדנאות כתיבה, מלווה אנשים אל ספרם. היום מטפלת בכתיבה, מדריכת הורים, מריצה את המופע "מסע יצירה" כותבת הבלוג הורים מלידה http://www.horimileyda.co.il משוררת האתר "קצת על אהבה" http://barakdanin.com/love שירים טובים וסרטונים מיוחדים ב Youtube ... עוד >>

מסיבת יורה

מאת:
הוצאה: | 2016-12 | 182 עמ'
זמינות:

25.00

0 מתוך 5 מבוסס על מדרג אחד
(חוות דעת אחת)
רכשו ספר זה:

גולש תל אביבי מיואש ב"מועדון של ריצ'י", חבורת שיינקינאים שמתאחדת כדי להוריד גשם ב"מסיבת יורה", קיבוצניק שמוצא את עצמו במלחמה נגד המדינה ב"דגים", נערה במונולוג דרמטי על תרבות מריטת השערות ב"ז'נט רגליים", חיזור במבט אחר רועת צאן ערבייה ב"אריוף", יוצא הודו שמסרב להשתעבד לשגרה ב"השיבה הביתה".

עשרים ושש דמויות משורטטות בקווים מדויקים ועדינים בקובץ סיפורים קצרים, תחת ידיה האמונות של מיה הוד רן. מבטה המתבונן לעומק מגיש לקורא מארג מרהיב ביופיו של מציאות ישראלית עכשווית. אוזנה, הכרויה לכל ניואנס שפתי ולשוני, מאפשרת לנו לצלול לרבדיה הסמויים והקסומים של ההוויה האנושית. מזוויות מבט שונות, בסגנונות כתיבה מגוונים, לשה הסופרת צורות וחומרים ספרותיים עשירים.
חוויית קריאה מרעננת ושובת לב.

מיה הוד רן

אחד – בלוג (הורים מלידה). שניים – תארים שנִיים (טיפול בפסיכודרמה, כתיבה יוצרת). שלושה – ילדים (טפוּ טפוּ טפוּ). ארבעה – תחומי התמחות באמנות (כתיבה, שירה, סרטים, שינה). חמישה – מקצועות (עיתונאית, מנחת סדנאות כתיבה, מרצה, מטפלת, מדריכת הורים). שש – אהבות קודמות (קריאה, זמזום, האיש שאיתי, פסגות הרים, קפה מבושל כהלכה, מוסיקה). שבעה – חלומות שהתגשמו (שלום עם הגוף, חשיפה לדרך הלב, חברויות אמת, לידות בית, טיול משפחתי של שנה בעולם, הנאה מהעבודה, הספר הזה!). שמונה – הציון במבחן הבגרות בספרות. תשעה – חלומות על הפרק (בקרוב). עשר –  התשובה לשאלתכם: "איך הספר שלה?"

מקט: 4-800-1609115
לאתר הספר הקליקו כאן
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
קטע וידאו/אודיו קשור
סקירה על הספר בבלוגיה
גולש תל אביבי מיואש ב"מועדון של ריצ'י", חבורת שיינקינאים שמתאחדת כדי להוריד גשם ב"מסיבת יורה", קיבוצניק שמוצא את עצמו במלחמה […]

סיפור ראשון – קול ב

ליום השואה היה טעם של חצי פיתה עם חומוס ומלפפון חמוץ במלח. בהפסקה ישבנו על המדרגות של בית ווהלין, בקבוצות לפי גילים. יעל ואני נשענו על קיר הזכוכית החיצוני והשקפנו על מאפיית 'הכהנים'. בבית ווהלין, עם אותה התפאורה בשחור לבן, קרו גם דברים שלא היו קשורים לשואה. למשל, תחרות המקהלות העירוניות בחנוכה. נצח חלם שנזכה במקום הראשון, כי המקהלה הזוכה הופיעה ביום העצמאות בטקס הממלכתי בירושלים. הוא התאכזב כשלא ניצחנו ואמר לנו שיום השואה זה נחמד, שגבעתיים עיר יפה, אבל עוד נצא מכאן. ההזדמנות שלנו תגיע, ובגדול.

להופעה הראשונה של תשע בבוקר הגיעו בתי הספר הקרובים יותר. היו נאומים, דקלומים, שירים שאנחנו שרנו, ואז צפירה. בזמן שבתי הספר הקרובים הלכו, לנו היתה הפסקה ויצאנו להתאוורר מחוץ לחוטי התיל שעל הבמה. בעשר וחצי, בתי הספר הרחוקים כבר ישבו בכל הכיסאות שבאולם הגדול, מחכים לנו.

נכנסנו בשורות. שלוש. זה אחר זה. בדרך כלל הסתדרנו לפי הגובה. בגלל שיעל ואני היינו נמוכות וקטנות, עמדנו בשורה התחתונה. טובה, המורה למוסיקה מבית הספר, אמרה לי פעם אחרי הופעה, שהיא בכלל לא ראתה אותי, כי ישב לפניה ראש כרוב אחד שהסתיר לה את כל השורה הראשונה. אבל אמא אמרה לי לא לשים לב, כי טובה מקנאה שאני במקהלה העירונית ולא בזו של בית הספר, וזו הסיבה שהיא אומרת כל מיני דברים. "עובדה", היא הוסיפה בהחלטיות, "אני ראיתי אותך טוב מאוד."

בהתחלה חשבנו שלפחות נעמוד זו ליד זו, אבל נצח לא הסכים, בגלל הקולות. אני הייתי קול א ויעל קול ב. העמידו אותנו בשני גושים נפרדים, כדי לא להתבלבל. הקולות והגובה לא היו הבסיס היחיד להפרדה במקהלה העירונית של גבעתיים. אנחנו הקטנים, לא רק שעמדנו בשורה הראשונה, גם מעולם לא נתנו לנו לשיר לבד. לנצח היו העדפות – הוא היה עומד בלי לזוז ועוצם עיניים. נועה, שהיה לה קול פעמונים, תמיד עמדה מלפנינו ואפילו הסתירה אותנו. היא היתה מתקרבת למיקרופון כדי לשיר בית או שניים, ואז חוזרת לשורה להיות כמו כולם.

לא הבנתי איך נועה יכולה להיות כזאת מכוערת אבל עם קול יפה, ואיך הכיעור לא מוריד אותה מהסולואים. מלכת הכיתה שלנו, למשל, היתה קודם כול יפה. היו הרבה תלמידות טובות, והרבה בנות מצחיקות, אבל היא היתה קודם כול יפה, וזה מה שפתח לה את השער להצלחות אחרות. החוק הזה לא חל על נועה. היא היתה ג'ינג'ית מתולתלת, הפנים שלה היו מוכתמות בנמשים עבים, היו לה עיניים שנראו כאילו הרגע מישהו הבהיל אותה, והיא היתה ג'דה כזאת, גדולה. אבל באמת שהיה לה קול. אני אפילו חושבת שבניגוד לנו, לפני ההופעות היא לא היתה חייבת לאכול את הלבן של הביצה הקשה, שנצח אמר שמחליק את הגרון.

בכל יום שני הגענו לחזרה ביחד. יעל היתה מצלצלת אצלי באינטרקום ואני מיד ירדתי למטה. בהדר היינו קונות מסטיק עגול באותו צבע אצל אפרים, כדי למתוח את הפה, ואז חצינו דרך הסניף של 'הנוער העובד' לבורוכוב. בדלת, בכניסה למועדון, היינו עושות שלום לשרה ונכנסות ביחד לכיתה בפה צבוע לגמרי וזורקות את המסטיק לפח שליד הדלת. השולחנות, שבדרך כלל היו לומדים עליהם, הוזזו לשוליים והכיסאות סודרו בחצי גורן. נצח שאל אם לאף אחד אין שום דבר בפה ואז פתחנו את חוברות המקהלה ושרנו את "שדות בית לחם", "גוונים" ו"סימן שעוד לא הגענו". אני לא הכרתי את השירים האלה, אבל אמא שלי ידעה אותם בעל-פה, ובלומה היתה מתמוגגת מלשמוע אותם.

בהתחלה למדנו את השיר כמו שהוא. נצח שר לבד. הוא היה מניח את האקורדיון על הכיסא, מזדקף על המקום ושר בלי ליווי. היה לו אומץ לשיר בלי מוסיקה, ככה ששומעים את כל הקול. אחר כך הוא פתח וסגר את האקורדיון שלו ושר אתנו. תמיד היו כאלה שקלטו את המנגינה ראשונים, אבל בסוף כולם עלו על הגל ושרנו יחד ובקול רם את השיר. אחרי ששרנו אותו כמה פעמים, נצח ביקש מאתנו להתחלק לקולות, ואז יעל ואני היינו צריכות להיפרד. כשנצח שר עם הגוש של קול ב, לפעמים הילדים של קול א התבלבלו. אז הוא היה מפסיק ואומר: "אל תיסחפו אחרי הקול השני, תעצמו עיניים ותישארו בשלכם." לפעמים הייתי מפסיקה לשיר ועושה רק עם השפתיים. הקשבתי לקולות שמתערבבים זה בזה. לא יכולתי לדעת מה של מי, והכול הפך לקול אחד. אבל כשנצח היה עובר לידי, הייתי חוזרת לשיר. כי הוא היה בודק לי בתוך הפה. לפני כל הופעה הוא היה עובר ושם לב שהתלבושת שלנו מסודרת, שהשיער מסורק ושהכול במקום. שרה, מנהלת המועדון, היתה נעמדת לידו ואומרת בארשת חשיבות, "אתם עוד תביאו הרבה כבוד לגבעתיים."

"יש עולם מחוץ לגבעתיים," נצח היה מוסיף בהתלהבות, "אולי פתאום היום יגיע מישהו שיגלה אותנו? צריך להיות מוכנים בכל רגע." אבא אמר שהוא מקווה שיש לנצח בעולם עוד משהו חוץ מאתנו, כי המקהלה העירונית, גם אם היא של גבעתיים, זה לא משהו שאפשר לבנות עליו קריירה.

בדרך חזרה, יעל ואני היינו מטפסות על עץ הפיקוס שבקצה הגן הציבורי ומעלות את ההופעה הפרטית שלנו. התמקמנו על הענפים, ועם החוברות ביד, שרנו בקולי קולות. חשבנו שהעלים והצבים היו הקהל היחידי שלנו, אבל אחרי כמה זמן התברר לנו שיש לנו עוד מאזינה. בלומה. הפיקוס היה שייך לחצר שלה, אפילו שהוא עמד על גבול הגן הציבורי. פעם אמא ספרה לי שהיא ניצולת שואה שירדה מהפסים ושניזהר ממנה. בלומה היתה צוחקת חזק לשמע השירים שלנו ופתאום נהיית רצינית ומתחילה לצעוד לפי הקצב. עם הזמן, היא ממש חיכתה לנו בכל שני בערב ודרשה, ממש ציוותה עלינו, "הופעה!", ואנחנו היינו שרות ממש, לא בשקט ובעיניים מושפלות כמו במקהלה, אלא חזק, כמו סולניות.

בכלל, הסיבה שיעל ואני הגענו למקהלה לא היתה השירה. לא היה אכפת לנו מתחרות המקהלות העירוניות או מערב שירה מול ההורים, ובטח שלא מיום השואה. החברות שלנו היתה תלויה במקהלה. כשיעל ואני היינו רבות, לא ידענו להתפייס, והמקהלה העירונית של גבעתיים היתה סימן שהחברות בינינו ממשיכה. כי לא משנה מה קרה, בימי שני בשלוש וחצי יעל צלצלה אצלי באינטרקום. ברוגזים שהתחילו בשבוע הקודם ונסחבו עד ליום שני יצרו מועקה כבדה, אבל גם אם לא היינו מדברות כל הדרך לחזרה, תמיד היה משהו שהציל אותנו: או שהיינו צריכות להחליט על צבע המסטיק העגול אצל אפרים, או שאני הייתי צריכה יד לעקוף את המדרגות כדי ללכת מהשביל הסודי שלנו. בכל מקרה, תמיד כשנכנסנו לחזרה היינו חזית אחת. התיישבנו יחד ושמענו את הקולות שלנו מתערבבים זה בזה. כשהשארנו מאחורינו את השירה, את הכיתה ואת נצח, יצאנו לדרך בחזרה הביתה. אם המבוכה עדיין נמשכה, הרי שברגע שעלינו על הפיקוס היא התפוגגה בין העלים. ידענו שאחרי כל ריב, ה'שולם' יגיע בשני בארבע, והידיעה הזאת היתה מבחינתו עוגן מבטיח.

ביום השואה של כיתה ד, כשהיינו בשנה השלישית במקהלה וכבר עלינו לשורה האמצעית, נצח הודיע לנו בהתרגשות שמגיעים לראות אותנו מהטלוויזיה, מרחוב סומסום. לא קיפי, כמובן, אלא מי שהמציא אותו, היוצר של התכנית. הוא צריך דחוף ילדים לְשיר. נצח אמר שאם נישָּמַע טוב, נופיע בטלוויזיה, וזהו, משם הכול פתוח, ובגדול. בשירותים ראיתי את נועה מסדרת את השיער מול המראה. הסתכלתי לה על הגרון לראות מה יש בו שיוצאים ממנו הצלילים האלה שלה. כשהיא שמה לב אלי, היא חייכה חיוך עייף ופלטה, "בהצלחה." לא הבנתי אם היא אמרה את זה לי, או לה, או לשתינו ביחד.

עלינו על הבמה ושרנו את 'שיר הפרטיזנים', 'פונאר' ו'אלי אלי', כשהראש שלנו ברחוב סומסום. הסתכלתי לכל מיני כיוונים בקהל כי לא ידעתי איפה הוא יושב, האיש שבא לראות אותנו. דמיינתי אותו עם שיער שיבה, סבא טוב כזה, שיודע להסתכל ולגלות מה יש בי, ודמיינתי אותי, אוחזת ביד של קיפי, שרה איתו ומקפצת סביבו. אולי זו ההזדמנות של החיים שלי? רציתי לחטוף אותה. צפצוף מיקרופונים העיר אותי. לא הצלחתי לאתר את האיש עם המפתח לחלום בגוש האטום והחשוך שלפניי, אבל בצפירה הורידו את אורות הבמה ואני המשכתי לחפש אותו לאורך כל שתי הדקות.

סיימנו את ההופעה ויצאנו להפסקה. שרה חילקה לנו טרופיות ענבים וחצאי פיתות עם חומוס ומלפפון חמוץ, שנעשו רטובות מרוב שחיכו שנסיים כבר לשיר. העברתי את המלפפון שלי ליעל, כי לא אהבתי, ויעל אמרה שזה המזל שלנו, שהיא אוהבת מלפפון חמוץ במלח, ואני לא.

אחרי ההפסקה שרנו שוב, לבתי הספר הרחוקים, ובסוף ההופעה נשארנו איפה שנכנסים לבמה, ומישהו ניגש לדבר עם נצח. הפה שלו נפתח כמו אקורדיון וכמעט הגיע לאוזניים מרוב חיוך. ישבנו בשקט על הרצפה ונצח בא אל מאחורי הקלעים ואמר לנו שזה האיש מהטלוויזיה ושהם רוצים אותנו, אבל הם צריכים רק חמישה-עשר ילדים. נצח שאל את האיש אם בכל זאת אפשר את כולם כי אנחנו בסך הכול שלושים. האיש הסביר לו שבתכנית יהיו שלושים ילדים, אבל בגלל שזה שיר על השלום, חמישה-עשר הילדים האחרים יהיו ערבים שישירו בערבית, ובסוף כל הילדים ישירו ביחד בעברית.

נצח התחיל לבחור ילדים מתוך המקהלה במהירות. ישבתי שם והצבעתי יפה, כמו בכיתה, עם יד אחת שמחזיקה את המרפק של היד השנייה. הראשונה שנבחרה היתה, כמובן, נועה, ואחריה נצח הצביע על עוד ועוד ידיים. הוא בחר ובחר, ואני התאמצתי והתאמצתי לשבת יפה, עד שכמעט התחלתי לשיר. כל כך רציתי להיבחר. אולי אז קרה שם הדבר הזה שנקרא תפילה, כי החזקתי את הדמעות בעיניים, וישבתי בלסתות קפוצות ובשרירים מכווצים.

כשהוא נגע לי באצבע הרגשתי צמרמורת בכל הגוף. הייתי הילדה החמש-עשרה שנבחרה. מה שעד עכשיו ראיתי בראש, עוד מעט הולך לקרות, ממש עוד מעט. ניסיתי לרסן את השמחה שגאתה ביי. הכניסו אותנו אל מאחורי הקלעים, לחדר עם קיר זכוכית. התיישבנו בערמה, כשהאיש מהטלוויזיה – צעיר ונמרץ ובלי שיער שיבה בכלל – התחיל לנצח עלינו. נצח פינה לו את מקומו. האיש ניגן על אורגן והתחיל ללמד אותנו את השיר על השלום, בעברית.

פתאום ראיתי את יעל. היא עמדה בצד השני של הזכוכית והביטה בי בעיניים נפוחות. זו היתה הפעם הראשונה בעולם שהייתי בלעדיה, ואפילו לא הרגשתי. היא עמדה שם כמה דקות, ואני בכלל לא שמתי לב. המילים של השיר התבלבלו לי. רציתי לקום, אבל הרגשתי שהרגליים נעלמו לי. האורגן השמיע בליל של צלילים, תזמורת שלמה ניגנה משם, בניגוד לאקורדיון היחיד של נצח. הילדים מהעבר השני של הזכוכית התבוננו בנו כאילו היינו חיות בכלוב. כמה מהם ברחו. נצח התהלך הלוך וחזור לאורך הקיר וגירד בראשו בחוזקה. כשהרים לרגע את המבט, הוא קלט את כפות הידיים שלי ושל יעל, שהזכוכית הפרידה ביניהן. חשבתי שהוא יכעס שאני בכלל לא שרה, אפילו שנבחרתי, אז מיד חזרתי למילים. רגע אחד לאחר מכן הוא פתאום לחש, "סליחה". האיש מהטלוויזיה לא הבין מה הוא רוצה. נצח הצליח לאסוף עוד קול ואמר שוב, "סליחה." כולנו השתתקנו. נצח הסתכל על האיש מהטלוויזיה ואמר בקול סדוק, "אני מצטער שהטרחתי אותך, אבל אני לא יכול לעשות את זה, או שכולם מופיעים, או שנוותר."

האיש מהטלוויזיה נראה מאוכזב. "אתה בטוח?" הוא שאל את נצח קצת בפליאה וקצת באדישות.

"כן," היסס נצח והרכין ראש, לא היה ברור אם בפני האיש או בפנינו.

האיש מהטלוויזיה קם, ארז את האורגן שלו לתוך תיק שחור, ויצא בלי להגיד דבר. נצח עמד ככה באמצע האולפן שמאחורי הקלעים, כשחלק מהמקהלה בחוץ וחלק בפנים, "האוטובוס הביתה מחכה לכם למטה", אמר כשמיתרים של צער פורטים על גרונו.

יעל ואני נפגשנו שוב, הפעם בלי מחיצות. כשעלינו לאוטובוס, הבנתי שהיא לא מדברת איתי.

הביאו אותנו למועדון בורוכוב. חזרנו בצהריים, כך שגם לא עשינו הופעה על הפיקוס של בלומה. כשחלפנו ליד הבית שלי, יעל פשוט המשיכה ללכת. עמדתי שם עוד דקה ועליתי הביתה. אמא שאלה איך היתה ההופעה. אמרתי שאני עייפה והלכתי לחדר. נכנסתי למיטה והעמדתי פני ישנה.

ביום שני, יעל לא באה לקרוא לי. השקפתי כל הזמן מהחלון. ביקשתי מאחי שירד למטה ויצלצל באינטרקום. הוא עבד. היא פשוט לא באה. בשבוע שאחרי היה יום העצמאות ולא היה מפגש של המקהלה. ראיתי את יעל בכיתה, אבל בכל פעם שהיא הביטה בי, זיהיתי את הגוש הזה שישב לה באמצע המצח ולא יכולתי להמשיך להסתכל. רציתי להגיד לה שכמעט הלכתי אליה אל מעבר לזכוכית, אבל הגוף שלי לא זז; רציתי להגיד ששמעתי את קול ב והוא בלבל אותי ונשארתי בשלי, שאני מטומטמת שככה התנהגתי, אבל באמת שלא יכולתי ללכת אליה. לא היה לי קול.

אמא שאלה מה קרה לי וליעל. אמרתי לה שכמעט נבחרנו לשיר ב'רחוב סומסום' אבל בסוף לא. היא לא התרגשה ואמרה לי, "שטויות, העיקר שתמשיכו לשיר." כל הזמן חשבתי שאני שרה בשביל לצאת מגבעתיים, ופתאום הכול התהפך לי.

כל ל"ג בעומר לא ישנתי. הייתי עייפה כל כך, אבל לא הצלחתי להירדם. אחרי החופשה הגיע שוב יום שני, חיכיתי כמה דקות אחרי שלוש וחצי, וכשראיתי שיעל לא באה, יצאתי למקהלה. נראָה לי שכולם רואים שאני לבד. אפרים הגיש לי את המסטיק העגול במין מבט מוזר, ואפילו אנשים שאני לא מכירה ברחוב הסתכלו מלפניי מאחוריי ומכל צדדיי, כדי לבדוק אם מישהו חסר. נצח שאל איפה יעל ואמרתי שאני לא יודעת. שרה נכנסה לחדר, עמדה ליד נצח והוא אמר: "אני חייב לכם התנצלות על יום השואה. זו היתה טעות שלי שלא ביררתי קודם כמה ילדים צריך לתכנית בטלוויזיה. היו כאלה שמאוד נפגעו, ואני רוצה שתדעו שלא התכוונתי."

זה המם אותי. עד אז לא שמעתי מבוגר מסביר למה הוא עשה מה שעשה, ובטח שלא מתנצל.

הזמן לא עבר. ואם זה לא מספיק, מרוב עייפות, בטעות הבאתי את חוברת השירים של יום השואה כך שלא היו לי את המילים של "שירת הקציר" ו"זמר איכרים". בדרך חזרה הביתה תקף אותי כאב בטן ונשענתי על גדר האבן שליד הפיקוס של בלומה. היא לא ראתה אותי, אולי הריחה אותי, או שאין לי מושג איך היא ידעה שאני שם, אבל פתאום שמעתי אותה צועקת, "מה עם הופעה היום? איפה ההופעה שלי?" היא התחילה לצרוח קצת כמו משוגעת, "היי, מתי להופיע! מגיע לי הופעה! איפה זה?!" נבהלתי. נשכבתי ליד הגדר ורציתי שהכול יפסיק – הצעקות של בלומה, הריב עם יעל וכאב הבטן שלי.

בלומה נשכבה על שביל האבן והתנשמה בכבדות, ואני קמתי וברחתי משם. קניתי אצל אפרים קופסת מלפפונים חמוצים במלח, לקחתי מהבית מדבקה, כתבתי עליה 'סליחה', הדבקתי על קופסת השימורים וצלצלתי באינטרקום של יעל. היא פתחה אוטומטית כי היא לא ידעה מי בא, אבל כשעליתי בחדר המדרגות ראיתי אותה מציצה בי ומיד טרקה את הדלת. עמדתי קפואה, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. שמעתי את אמא שלה צועקת, "מי זה?", ואחר כך, "יעל, מה את עושה?"

בסוף יעל פתחה את הדלת וסימנה לי בלי רצון להיכנס. נכנסתי עם ידיים מאחורי הגב ואמא של יעל הורתה לנו לשחק בחדר, כדי לא להעיר את אבא שלה. ישבנו בחדר בשתיקה. יעל נראתה כל כך כועסת, הגוש שבמצח שלה רעד. אם רק הייתי מעזה להגיד משהו, היא בטח מיד היתה מרביצה לי. אחר כך היא הלכה לשחק ב'אטָרי' לבד. השארתי את המלפפון החמוץ על המיטה והלכתי.

כשירדתי למטה שמעתי את יעל שורקת לי מהחלון. נעמדתי והסתכלתי למעלה, מגוננת על העיניים מהשמש בכפות ידיי.

היא עמדה שם, קופסת השימורים ביד שלה, וקראה, "מה רצית?"

עניתי לה, "בלומה משתגעת."

יעל היססה לרגע ובסוף צעקה, "חכי רגע, אני יורדת."

עשינו את כל הדרך חזרה לבורוכוב, עם המסטיק העגול והכול, בלי לדבר. בלומה היתה שרועה על הרצפה והתפקעה מצחוק כשראתה אותנו. "מה קרה?" היא שאלה והפנתה את המבט החצי כועס חצי צוחק שלה ליעל. עדיין לא הבנתי איך היא ידעה שהייתי שם לבד.

"סתם, היינו ברוגז," יעל אמרה לה והשפילה את עיניה.

"שטויות! אין זמן ברוגז, איך אני שומעת שירים?" השתלחה בה בלומה בפראות, "קדימה, הופעה!"

טיפסנו על הפיקוס ושרנו מהחוברת בקולי קולות. אחרי אולי שעה שבה לא הפסקנו לשיר שירי שואה, בלומה פצחה במחיאות כפיים סוערות ונכנסה הביתה. שכבנו בשתיקה, כל אחת על הענף שלה, ודפקנו עם העקבים על הגזע. הסתכלתי על הרגליים שלנו שהתנדנדו בקצב אחיד, בלי לגעת. נרדמתי.

  1. 5 מתוך 5
    5 מתוך 5

    :

    ספר מעולה!!! קולח, זורם ,מצחיק וצעיר.
    מעלה סוגיות מהמציאות שלנו ששזורות בסיפורים קצרים,וסוחף אותנו דרך השקפת עולמה של הכותבת בצורה מדוייקת כנה ולעיתים אף צינית ועוקצנית.
    נהנתי מכול רגע ומחכה לספר הבא מיה הוד רן כותבת ממש יפה וזה הספר השני שלה שאני קוראת בשקיקה.
    במיוחד ריגש אותי הפרק על הסבא והפרק עם החברה הטובה.

הוסיפו תגובה