עוגת אהבה פרסית

"יום שישי השחור" היה היום הראשון שבו ראתה אור שמש מזה שנים.
טהרן, איראן, 8 בספטמבר 1978. הימים הם ימי המהפכה האיראנית העתידה להפוך את המדינה המודרנית והחופשית לדיקטטורה דתית קיצונית.
סורושי, בחורה אמריקאית, לבדה, מבוהלת, שבורה בגופה ובנפשה, נמלטת מהבית שבו הייתה כלואה במשך חמש שנים ארוכות. לאן תלך? ועל מי אפשר לסמוך?
הרחובות הולכים ומתמלאים המון אדם זועם. הצפיפות והדוחק סוגרים עליה והיא מתחמקת אל תוך המבנה הראשון שהיא מוצאת.
שם מוצא אותה רוסתאם, מתאגרף איראני, אלוף לשעבר, מסתתרת בפינה חשוכה. תחילה הוא כועס על מסיגת הגבול הזרה, אך אז הוא רואה את הצלקות העמוקות המכסות את גופה ונשימתו נעצרת.
"מי עשה לך את זה?"

סורושי מוצאת בביתם של רוסתאם ואימו האלמנה רודאבה מקום מפלט של החלמה וריפוי, מוקפת בריחות והטעמים של התרבות הפרסית, אך השלווה והמשפחתיות החמימה מופרים שוב ושוב על ידי השדים הישנים מעברה של סורושי, המאיימים לצוץ בכל אשר תפנה. בארץ אשר שוקעת אל תהומות הדיכוי והכפייה, המשטר האכזר מאיים לקרוע את רוסתאם וסורושי זו מזה ולנתץ כל תקווה לעתיד של אושר.

עוגת אהבה פרסית הוא רומן היסטורי מפותל ולא צפוי על בחירות קשות מול אתגרים, על אהבה במקום תקווה אבודה, ויותר מכול, על משפחה אמיתית שהיא לפעמים אנשים שאנחנו בוחרים בעצמנו.

מקט: 4-575-815

פרק 1
8 בספטמבר 1978

אני זוכרת את היום שבו ברחתי. הפחד היה כל כך מוחשי עד שהרגשתי שהאוויר סביבי סמיך כמו מים ושאני מנסה נואשות, ללא חמצן, ללכת קדימה. לא לרוץ כדי לא למשוך תשומת לב, אבל לצעוד מספיק מהר כדי להתרחק ככל האפשר מה”בית הגדול” הארור. אם אתרחק מספיק, חשבתי לעצמי, אולי אצליח למצוא מקום מסתור שאוכל לנוח בו כמה דקות ולנשום סוף סוף.

התאריך היה 8 בספטמבר 1978. טהרן הייתה אפופה בריח של עשן ושל גומי שרוף — היו שמועות על מיליון מפגינים המשתוללים ברחובות ועל חיילים שאינם מתאמצים לעצור בעדם. ההיסטוריה זוכרת את היום בשם “יום שישי השחור”. בשבילי זה היה היום הראשון של האור. עברו חמש שנים פחות שבועיים מאז הרגע האחרון שראיתי את אור השמש.

הגעתי לטהרן מסן פרנסיסקו כחמש שנים קודם על ענן של אושר ושל שאריות אל־אס־די. ירדתי מהמטוס חבוקה בזרועותיו של ג‘סטין, החבר האמריקאי שלי. הגענו לטיול מסיבות בטהרן, העיר שבה גדל. בשלב הזה לא ראיתי את אימי כבר שנה שלמה. היא התנגדה ליחסיי עם ג‘סטין ולהשפעתו המהפנטת עליי. הוא היה הסיבה שנשרתי מהקולג‘ וניתקתי קשרים עם כל חברותיי, וכל מה שהעסיק אותי היה לבלות איתו ולנסות כל סוג סם אפשרי שהוא סיפק לי. לא היה לי בעולם אף אדם חוץ ממנו והרגשתי חופשייה יותר מאי פעם, אף אחד לא ידע איפה אני וחשבתי שזו התחושה המשחררת ביותר בעולם. ג‘סטין שִכנע אותי להשתמש בדרכון מזויף כדי שאף אחד לא יוכל לדעת שיצאתי מגבולות ארצות הברית. דמיינתי לעצמי שאני סינמון קרטר, הסוכנת החשאית מסדרת הטלוויזיה “משימה בלתי אפשרית”, ואפילו עליתי למטוס לבושה בשמלה שחורה קטנה ובמעיל מפוספס בשחור לבן, כמו התלבושת האהובה עליי מהסדרה. בניגוד לגוף הדוגמנית התמיר של השחקנית אני ניחנתי בקימורים עגלגלים, אך ג‘סטין תמיד נהג לומר שככה יש יותר ממני לאהוב.

לימוזינה שחורה גדולה אספה אותנו משדה התעופה ולקחה אותנו לאחוזה גדולה בפאתי טהרן. הייתי צריכה לדעת שמשהו לא בסדר באותו הרגע שנהג הלימוזינה בשדה התעופה קרא לג‘סטין בכינויו המקומי “זָהַאק” — המלך האכזר מהמיתולוגיה הפרסית אשר טרף בשר אדם ולא ידע שובע ימים רבים, אבל אז עדיין לא הכרתי את האגדה ואת מקור השם. כשהגענו לאחוזה נסענו דרך שער ברזל גדול. הוא נסגר מאחורינו, ולאחר דרך גישה ארוכה ירדנו מהמכונית ונכנסנו דרך דלת עץ עצומה ומהודרת, והיא נסגרה מאחוריי. זו הייתה הפעם האחרונה שהייתי בחוץ למשך חמש השנים הבאות.

כיצד אוכל לתאר את מה שעבר עליי בחמש השנים האלה? אני נזכרת בתיאור של תא כליאה צרפתי עתיק שנקרא “אוּבְּלִיֶה” — צינוק בצורת בור עמוק שאליו היו זורקים אסירים, צר וחשוך מכדי שיהיה אפשר אפילו לשבת בו בנוחות, ומשמעות שמו “שִכְחה”. הבור שאליו הושלכתי היה חדרון אפל שממנו הוציאו אותי מדי יום כדי לסרסר בגופי. היינו קבוצת בנות חטופות שנשכחו על ידי העולם, נתונות לחסדיהם של חבורת גברים אכזריים, במשך ימים שהפכו לשבועות ואז לחודשים של עינויים.

לא סתם בחרתי את היום שבו העזתי לברוח. מאז מאי של אותה השנה אנשי “הבית הגדול” היו בפניקה מוחלטת, והתרכזו בתוכניות לאיסוף ולהסתרת הכספים שהרוויחו על חשבוננו ובניסיון להיפטר מכמויות עצומות של סמים. זו הייתה התקופה הראשונה מאז הַגָעָתי לבית הגדול שבה לא התקיפו את גופי מדי לילה, התקופה הראשונה שבה מוחי ונפשי היו צלולים מספיק כדי לתכנן משהו, והפעם הראשונה שבה חשתי שאם אנסה להיעלם ייקח זמן עד שיבחינו בכך — הם יהיו עסוקים במשהו אחר.

בסוף אוגוסט האחוזה כבר התרוקנה כמעט לגמרי. רק הגרעין הקשה של החבורה ושל המנהיגים נותרו לסגור את העניינים. בשלב מסוים נותרנו אנו, הנשים הכלואות, שלושה ימים ללא אוכל ומים מכיוון שאף אחד לא טרח לרדת למרתף ולתת לנו מזון ושתייה. אחרי שלושת הימים האלה, וממה שהבנתי מהלחישות בין אנשי חבורת האחוזה, גם כשהיינו נוכחות בחדר, כרגע מבחינתם היינו עול. זה אומר שהם ינסו להיפטר מאיתנו בקרוב. המילה ששמעתי שוב ושוב בשיחות שלהם היא אֶעְתֶראז[1] — הפגנת מחאה.

בימים שלפני הבריחה אף אחד כבר לא טרח לנעול אותנו בתאים. הם היו בטוחים שהנשים שבמרתף כל כך רגילות למשטר האימים עד שלא יעזו לצאת ביוזמתן מהתאים שלהן. אני לא יודעת מהיכן אזרתי אומץ, אבל בשעות הערב, כשהגברים היו מתאספים לארוחה ולדיון בתוכניותיהם ליום המחרת, הייתי מתגנבת כדי לצותת להם. כך שמעתי על חוסר השקט הגואה ואת השמועות על ההפגנה הגדולה ב־8 בספטמבר. מכך החלטתי שזה יהיה היום שבו אברח. בימים שלפני הבריחה, כשכבר כמעט לא היו אנשים באחוזה, גנבתי צַ׳אדוֹר שמצאתי באחד הארונות ב”בית הגדול” — אותו בגד מסורתי שחור ארוך הנלבש מעל הבגדים ומכסה את הראש. ידעתי שהוא יועיל לי מכיוון שיכולתי להחזיק את הבד מבפנים ביד אחת, מה שאִפשר לי לקבוע עד כמה אני רוצה להסתיר או לחשוף את פניי. איתרתי את החדר שבו ריכזו אנשי הבית הגדול את חפצי הערך שייקחו עימם במקום כסף, ומשם לקחתי דברים קטנים רבים ככל האפשר ועטפתי אותם בחתיכת בד שקרעתי מסדין המיטה. הכנתי הכול, וביום המיועד, בשעה מוקדמת, התארגנתי לעזיבה. את טבעות הזהב שגנבתי השחלתי על שרשרת שהסתרתי מתחת לבגדיי, ויצאתי דרך הדלת האחורית ששיערתי נכונה שתהיה פתוחה. פסעתי בזהירות דרך שער הברזל הקטן ששימש לכניסת ספקים, ולראשונה זה זמן כה רב ראיתי את השמש מבעד לחרכי הצ‘אדור.

זיכרון הכה בי לפתע — ראיתי את עצמי קטנה, מביטה בשמש ואז בפניה של אמא שלי המחזיקה בידי; ידי כל כך קטנה וכף ידה של אימי כל כך גבוהה עד שהייתי צריכה להתאמץ להגיע אליה, כך שבוודאי הייתי אז בערך בת שלוש. הזיכרון הלם בי בחוזקה כה רבה עד שכמעט התעלפתי במקום, אבל חוש ההישרדות שלי היה חזק מזה. בצעדים קטנים התחלתי לפסוע ולהתרחק מהאחוזה אט־אט.

מכוניות רבות גדשו את הכביש הראשי ואנשים רבים צעדו על הכביש בדרך למרכז טהרן, נושאים דגלים ושלטים עם סיסמאות. רובם היו גברים, ובכל פעם שמישהו מהם הביט בי הרגשתי חולשה וכאב פיזי. אבל היו גם נשים וילדים שצעדו בדרכם חזרה לעיר או החוצה ממנה, נושאים חבילות. הודות לצ‘אדור יכולתי להחזיק את הבד הארוך מבפנים עם יד אחת ולהסתיר את פניי. האווירה הייתה טעונה בפחד מהבאות.

הודיתי בליבי גם על המון האדם שהסתתרתי בקרבו. ידעתי שאנשי האחוזה לא יתעוררו בשעה הקרובה, ועד שישימו לב שנעלמתי, אם בכלל, כבר אהיה רחוקה מהם מרחק שעתיים לפחות. החישוב שלי לגבי המרחק ממרכז העיר היה נכון, ועד מהרה הגעתי לאזור שזיהיתי מהמפות ששיננתי. התוכנית שלי הייתה להגיע למרכז העיר מהר ככל האפשר, כך שגם אם ינסו לחפש אותי לא יוכלו לפלס את דרכם דרך ההמון המפגין. כמו כן, ידעתי שעוד משהו נמצא באזור ההוא — השגרירות האמריקאית. אליה היו מועדות פניי.

החשתי את צעדיי, ולא עצרתי לרגע אף על פי שהייתי מותשת מעייפות ומחרדה. צעדתי ברחובות הראשיים בלבד, ובכל פעם שהבטתי לאחור ראיתי שהרחובות שמאחוריי מתמלאים ביותר ויותר אנשים ובהמולה ורעש שהחלו למלא את האוויר. לאחר שעות של הליכה בלתי פוסקת, השמש כבר הייתה במרכז השמיים והעייפות החלה לתת בי את אותותיה. התחלתי לצעוד לאט יותר, ההמון החל להקיף אותי, והצפיפות גרמה לכך שהגברים שסביבי חדרו למרחב האישי שלי. חלקם כלל לא הבחינו בי, אך אחרים נעצו בי מבטים שגרמו לי לרעוד. הנגיעות המקריות בכתף או בגב החלו לעורר בי זיכרונות קשים מנשוא. הרגשתי סחרחורת וקוצר נשימה, וברגע שהבחנתי שאני מוקפת גברים שנראו זועמים ידעתי שאני במרחק שניות מהתעלפות. בכוחותיי האחרונים פניתי לאחת הסמטאות שהייתה פחות צפופה ונשענתי על הקיר. לא ידעתי מה לעשות. התוכנית שלי הייתה כחרב פיפיות. הייתי עדיין רחוקה מהשגרירות, והמפגינים החלו להתאגד סביבי. לא היה סיכוי שיהיה לי כוח נפשי ללכת בקרב המון האדם הזה. לראשונה זה חודשים רבים הייתי אובדת עצות לחלוטין. בזווית עיניי ראיתי אמא עם ילד בזרועותיה ממהרת להיכנס לחנות כלשהי בסמטה, וכשעקבתי אחריה במבטי ראיתי שהיא נכנסת לחנות אופטיקה מלאה באנשים. שיערתי שכולם ממהרים לקנות משקפיים לפני שכל החנויות ייסגרו למשך מי יודע כמה זמן. נכנסתי לחנות והתחלתי עושה את דרכי אל חלקה האחורי. ליד הקופה עמדו אישה מבוגרת ומי שנראה כמו בנה — גבר צעיר אך גדול ממדים. נרעדתי כשראיתי עד כמה הוא שרירי ודמיינתי עד כמה חזקות מכות האגרופים שיכולות ידיים כמו שלו לתת, מכות כמו שחוויתי בשנים האחרונות. לרגע חשבתי לברוח משם חזרה החוצה, אך מבט מהיר בכיוון גילה לי שגם הסמטה החלה להתמלא בהמון אדם. שוב הייתי לכודה. המשכתי ללכת לחלק האחורי של החנות וגיליתי מחסן קטן, נכנסתי אליו וסגרתי את הדלת אחריי. החדר היה קטן, מחניק ואפלולי. במקום מסוים הרגשתי כאילו הגעתי חזרה “הביתה” — תאי שבמרתף הבית הגדול היה נראה בדיוק כך.

ידעתי מה עליי לעשות, התרגולת הקבועה של לחזור לשפיות דעתי ולהתאפס כפי שעשיתי ימים כה רבים. הזזתי קופסאות והתחבאתי מאחוריהן, ליד הקיר האחורי. הורדתי את הצ‘אדור והשענתי את ראשי על הקיר, ובלי לשים לב נרדמתי.