החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אוויר בצורת נערה

מאת:
הוצאה: | 2015-04 | 181 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

אוויר בצורת נערה מתאר שנה גורלית בחייה של חדווה ברגמן, צעירה חרדית מבריקה העובדת בחברת מחשבים בהר חוצבים בירושלים. חדווה היא הרווקה האחרונה מבנות כיתתה בסמינר, והטלפון שלה כמעט אף פעם לא מצלצל. מדי פעם בפעם היא יוצאת לפגישות עם בחורי ישיבה בלובי של מלון זה או אחר, אבל יושבת מול החתנים הפוטנציאליים מכונסת בעצמה ושותקת. בזה אחר זה עונים הבחורים בשלילה להצעת השידוך, חלקם אומרים במפורש שהם מחפשים בחורה עם שמחת חיים.
העולם החרדי שבו חיה חדווה הוא אולי עולם נוקשה המכתיב סט מדויק של התנהגויות נכונות, אך הוא אינו הסיבה לערפל האופף אותה ואינו ההסבר להעדר "שמחת החיים". מבטה הסקרן, המוטרד, מנסה לפענח את העולם החרדי כמו גם את העולם החילוני שנגלה לעיניה פה ושם, אבל הפעילות החברתית הרוחשת סביבה נותרת רוב הזמן מוצפנת ומרוחקת. כשהיא בוחנת לאחור את חייה היא
יודעת – הערפל הזה היה שם תמיד, עוד לפני גיל השידוכים, והיא חוששת שהוא יהיה שם תמיד.
עולם קרוב־רחוק נפרש לפנינו באומץ, במיומנות ובעדינות. חלקיקי הפסיפס הקטנים ביותר המרכיבים את חיי הנפש מתלכדים כאן לתמונה שלמה, נוגעת ללב, ובזכות צלילים ובני־צליל של עברית "חרדית" מתנגן בטקסט הזה ניגון לשוני ותרבותי מיוחד במינו.
חדווה ברגמן הוא שם העט של הסופרת.

מקט: avir_bezurat_naara
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
ביקורת על הספר
מאמר שפורסם על הספר

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


לול

כמו בכל ערב ראש השנה, אנחנו מתכנסים בחדר הישיבות להרמת כוסית, עם יין ועוגות ותפוחים טבולים בדבש. כולם עומדים ומחזיקים כוסיות חד־פעמיות עם קצת יין כהה, חוץ מאיתנו, שמחזיקות כוסית חד־פעמיות עם קצת מיץ, וגיא עומד במרכז ומאחל שנה של הצלחה לחברה ובריאות לכם ולבני משפחותיכם. וכולם קוראים "לחיים" ומניפים את הכוסיות שלהם באוויר לפני שהם שותים. אחר כך טלי מחלקת תלושים ומגבות שהלוגו של החברה רקום עליהן, וכולם מתפזרים לחדרים מרוצים. כשאני עוברת במסדרון אני שומעת את גליה אומרת לטלי, איזה כיף, שלושה ימים חופש, וסיוון מסתובבת כל היום במשרד ושרה "עוד תראה עוד תראה כמה טוב יהיה, בשנה בשנה הבאהההה".
אבל היא לא באמת יכולה לדעת שיהיה טוב בשנה הבאה. כל שנה בחודש אלול אני עושה חשבון נפש על מה שהיה בשנה שעברה ומקבלת על עצמי דברים שאני רוצה להשתפר בהם בשנה הבאה. וכל פעם מחדש אני בטוחה שהשנה זה בטח יקרה, לא יכול להיות שתעבור עוד שנה והכול יישאר אותו דבר.
מה השתבש? מה פיספסתי בדרך? אולי זה בגלל שאני לא מתפללת מספיק בכוונה? או בגלל שאני מדברת לפעמים לשון הרע? אם רק מישהו היה אומר לי מה אני עושה לא בסדר, מה אני צריכה לעשות אחרת.
רחלי אומרת שהיא כבר ממש מחכה לחג. היא כל כך אוהבת את התקופה הזאת של אלול, ההתחדשות, הילדים עולים כיתה, החגים, ואז מגיע הסתיו. והכי היא אוהבת את ראש השנה, בפרט מאז שבעלה הוא הבעל־תוקע בבית הכנסת. מירי אומרת שהיא מקווה שהשנה היא תצליח להתפלל תפילה אחת שלמה בבית הכנסת, היא כל כך מתגעגעת לפיוטים ולמנגינות המיוחדות. היא ואחותה עושות תורנות בשמירה על הילדים בזמן התפילה. אני לא אומרת כלום.
לקראת הצהריים אנשים מתחילים לצאת ומשום מה כל מי שהולך הביתה רואה לו לחובה לעבור בין כל החדרים ולאחל "שנה טובה", כאילו זה מה שיהפוך את השנה הבאה לשנה טובה. אני יושבת במקומי כשכולם עוברים בסך והולכים להם. ויש כאלה שלא מסתפקים רק ב"שנה טובה" סתמית. מירי מתבוננת בי ארוכות לפני שהיא יוצאת מהחדר ומאחלת, שנה טובה ושיתקבלו התפילות, ורחלי אומרת, יהי רצון שהשנה יתגשמו משאלות לבך לטובה. היא כמעט צועקת את המילה "השנה", כאילו שאם היא תגיד את זה מספיק חזק, הקב"ה ישתכנע ויחליט לכתוב בספרו השנה־חדווה־חתונה.
גם מיכל עוברת דרך החדר שלי לפני שהיא הולכת, שואלת איפה אני מתפללת ומאחלת שנה טובה ומתוקה. ובחמש רק נועם ואני במשרד. כולם הלכו. אווירת האיחולים, הלחיִּים והמתנות נמוגה ובמקומה משתרר ערפל אפרורי. מחר יחרץ הדין. מחר ייקבע הכול. הפרויקטים שאקבל, הפגישות שאפגש, עוגמות הנפש שאיעגם. מי יחיה ומי ימות, מי בקצו ומי לא בקצו. ואולי אני בכלל לא ראויה לחיים חדשים השנה.
בדרך לתחנת האוטובוס אני עוברת ליד הבניין המפואר של חברת לוג'יקס. תמיד חלמתי לעבוד שם. אפילו רציתי לשלוח להם קורות חיים דרך חברה של לאה שעובדת שם. היא אמרה שהיא מבינה שאני רוצה לעבוד שם, כי הם באמת מתעסקים בטופ של הטופ של הטכנולוגיה, אבל היא לא חושבת שזה מקום מתאים לבחורה רווקה; היא נשואה, אז זה משהו אחר. איזה בניין נוצץ יש להם, כמעט כל עובד מקבל מכונית עם הלוגו של החברה, וכל שני וחמישי יש להם יום כיף או טיול ג'יפים או סוף שבוע בטורקיה. שלא לדבר על המשכורות והבונוסים. אבל לפני שבועיים הם פיטרו חצי מהעובדים שלהם. הם עמדו, כמה עשרות עובדים, ברחבת הכניסה לבניין, קבוצות־קבוצות, חלק מעשנים, חלק מדברים. אמרו שהיו שם דיבורים על צמצומים וקיצוצים, אבל אף אחד לא חשב שזה יגיע לפיטורים של חמישים אחוז מהעובדים. בטח יש מביניהם בעלי משפחות, אולי כאלה שהשנה נולד להם ילד, או עולים חדשים שחשבו שהם כבר הצליחו להסתדר בארץ הזאת. בהרמת כוסית בערב ראש השנה שעברה הם בטח לא העלו בדעתם שבעוד שנה הם יהיו מובטלים.
באוטובוס כולם מסמסים. מכל עבר נשמעים צפצופים שונים, כולם מבשרים, יש לך הודעה, מישהו מאחל לך שנה טובה, שנת אושר ושפע או שנת בריאות או הצלחה ושגשוג. סיוון אמרה שהיא ממש לא מבינה את האנשים שמאחלים שנה טובה בסמס קבוצתי, זה כל כך לא אישי, כל כך לא נחמד לקבל סמס ולדעת שעוד מאה אנשים קיבלו אותה הודעה בדיוק. מירי אמרה שנכון שעדיף להתקשר, אבל אי־אפשר להספיק להתקשר לכולם, אז אולי עדיף לשלוח סמס מכלום. סיוון אמרה, בסדר, שישלחו, אבל אני לא עונה לסמסים כאלה. אני דווקא הייתי עונה אם היו שולחים לי.
מעולם לא תיארתי לעצמי שכך ייראו החיים שלי בגיל עשרים וארבע. עשרים וארבע וחצי, בעצם. שבראש השנה הזה אני אתחיל עוד שנה מחוץ לסמינר, שנה חמישית בחוץ, לא נשואה, אפילו לא מאורסת.
כשהיינו בסמינר העתיד היה נורא ברור. בי"ג חלק קטן מהבנות מתארסות, בי"ד — הרוב, ומי שנשארה — מתארסת בחצי השנה הראשונה שאחרי סיום הלימודים, מקסימום עד סוף השנה. ואחרי החתונה מוצאים עבודה, ילד ראשון, ילד שני וכן הלאה. היו כמובן יוצאות מן הכלל: מלכִּי ילדה את הילד הראשון שלה באמצע י"ד, כי היא היתה בין הראשונות להתארס באמצע י"ג. ומהצד השני, אחותה הגדולה של שולמית התחתנה אחרי שנתיים מחוץ לסמינר. אבל מי חשב שדווקא אני אהיה היוצאת מן הכלל בכיתה שלנו.
ואני זוכרת את המשפט שרבקה'לה אמרה באחד הימים האחרונים של כיתה י"ד, שֶמִי שמסיימת את הסמינר ואין לה עבודה והיא לא נשואה או מאורסת — בשביל מה יש לה לקום בבוקר. מעניין מה היא היתה אומרת על מי שסיימה את הסמינר לפני ארבע שנים ועדיין לא התחתנה. לפחות יש לי עבודה. עבודה טובה אפילו, גם במונחים של הסמינר. כי עבודה טובה במונחים של הסמינר זו עבודה שיש בה עוד בנות חרדיות, אפילו אם מרוויחים שם פחות. גם ככה יש כאלה שממש מתנגדים לזה. כשהיינו בכיתה י"ב והיינו צריכות להחליט לאיזה מסלול ללכת בשנה הבאה, גברת פרידמן נכנסה לכיתה יום אחד ואמרה שהיא ממש לא מבינה איך הסמינר מלמד אותנו מקצוע כזה שאחר כך הולכים לעבוד בו במקומות חילוניים. והיו כל מיני סיפורים שעברו מפה לאוזן, על אחת שהיתה בחורה ממש מוצלחת ואפילו היתה מדריכה בסמינר, ואז היא עבדה באיזו חברת מחשבים, ואחרי כמה שנים, כשכבר היו לה שלושה או ארבעה ילדים, היא ברחה עם הבוס שלה, אפילו שהוא היה הרבה יותר מבוגר ממנה וחילוני.
אז אם עובדים במקום שיש בו עוד בנות חרדיות, זה יותר טוב. גם בבירורים תמיד שואלים, איפה היא עובדת, אה, בחברת מחשבים, יש שם עוד חרדיות? אצלנו בעבודה יש הרבה בנות חרדיות, רובן אפילו מהסמינר שלנו. רחלי ומירי ונעמה, הוותיקות, ומיכל שלמדה איתי במסלול והתקבלה לעבודה חודש אחרי, ונחמה. ואני יושבת בחדר רק עם נשים, עם רחלי ומירי, כמו שהיה כתוב בחוברת שחילקו לנו לפני שסיימנו את הסמינר, "כללים לעבודה בדרך ההלכה". אמנם היה כתוב שם גם שאסור לפנות לגברים בשמם הפרטי, אלא בשם המשפחה, עדיף בתוספת "מר". אבל אני לא יכולה לקרוא לנועם מר ירום, זה נשמע מגוחך. אז אני פשוט נעמדת בפתח החדר שלו בלי להגיד כלום.
כשהוא בא לחדר שלנו, לעומת זאת, הוא תמיד אומר, חדווה, בוקר טוב, מה שלומך. למרות שהוא הבוס שלי כמעט שלוש שנים, זה עדיין מוזר לי שגבר שואל אותי מה שלומך. דוֹד מאיר או מוישי שואלים אותי מה נשמע או מה שלומכם. ופעם אחת נועם שאל, חדווה, מה קורה, הכול טוב? הסתכלתי עליו מופתעת. אני רגילה לענות "ברוך ה'" כשהוא שואל מה שלומי, אבל הכול? הכול טוב? ברור שלא הכול טוב, מה, הוא לא רואה?
כשאני מגיעה הביתה אמא אומרת שאורלנסקי התקשרה ואמרה שפולק אמרו שזה לא נראה להם. לא נראה להם; אפילו לא טרחו לברר. טוב, הוא הבחור הכי טוב בשיעור שלו ב"קול תורה", כולם אמרו את זה. בטח יש להם הצעות מפה ועד להודעה חדשה. תכלה שנה וקללותיה. הלוואי שבשנה החדשה לא יהיו אכזבות כאלה. אבל מה הסיכוי.
אני מניחה את המגבות שקיבלנו היום בארון העליון, שם אני שומרת את כל הדברים שאני מקבלת בעבודה כי עכשיו אין לי מה לעשות איתם. דווקא מגבות יפות, אבל הן ייאלצו לחכות, כמו הווק שקיבלנו בפסח, המגש שקיבלנו בראש השנה שעבר והקנקן עם הכוסות מפסח הקודם.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אוויר בצורת נערה”