החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אות הגורל

מאת:
הוצאה: | 2014-09 | 180 עמ'
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

סיפור מצמרר על זוגיות המתחילה בתמימות, וממשיכה אל עומקי האופל. אהרון ברקוביץ' בתיאור מזעזע על חייה של אשה שלא באשמתה נקלעה למערכת יחסים נוראית, ונחלצה ממנה בעור שיניה.

מקט: 6-010-12

 הורד דוגמה חינם לאייבוקס  הורד דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


אות הגורל

מרס החליף את הצבעים מאפור לירוק וצחק צחוק חזק, עד שהגשם והכפור נעלמו כלא היו. השמש, האחראית על השינוי, לא נחשבת בדין צדק, אלא כמי שמילאה את תפקידה. בתקופה זו של רעננות ומלחמת חרמה בין העונות, החורף עצוב שהלך לעולמו, כאן אין לו סדין לבן, וקברו אותו מוקדם מהצפוי.

האביב שמח וקולני, שבא במקומו – ושרה חוגגת עשרים ושניים אביבים, עם נינה חברת ילדות. היא מזמינה תמיד חבורה עליזה – אסיה, דורון – עורך דין מפורסם בעיר, למרות גילו הצעיר, עמיתיה מהעבודה ב'מכללה הטכנולוגית'. אין לה ארוס או חבר נפש, עדיין שונאת גברים כהגדרתה, ואף אחד לא כבש את לבה הבוער. מבחינה זו, נינה אינה מבינה אותה.

תהיי בתולה זקנה, אהובתי.

אהובתך היא אמא שלך. את מדברת אלי? מגיבה שרה, לפחות היה לי חבר.

כן, בתיכון. ואחרי כמה נשיקות נפרדתם. איזה סיפור רומנטי.

אולי האביר על הסוס הלבן, שלי, לא נולד!

נולד, נולד, אבל הוא בגיל הגן.

נינה עייפה, למדה הרבה בזמן האחרון. המבחנים לא היו קלים. רצתה לנוח, לישון, לישון עד אין קץ. אך חייבת להיות ערה ביום הולדתה.

שרה כועסת מהר, וכשהיא כועסת לא מדברת אתה כבר חצי שנה. אחרי נמנום של חצי שעה, קמה. נכנסה לאמבטיה, ארוכה מהרגיל. לבשה את שמלתה החומה, שהיא אוהבת במיוחד, זרקה עליה שלוש מאות גרם של בושם 'האביב' בכל פינות הגוף היפה, וירדה במדרגות.

בבניינים הישנים הללו אין מעליות. המתנה בתיקה, לב תלוי בשרשרת כסף. נכנסה למכונית הקטנה והנחמדה של אסיה, שהמתינה לה, 'פונטו' ויצאו לדרך. שרה גרה שני בניינים במורד הרחוב. באופק בית ספר 'עמל' ו'המכללה הטכנולוגית', בה היא עובדת כמזכירה, לא רחוק מהסופר פארם. בצד ימין, נבנו שני בניינים גבוהים.

דירתה חדשה, דירה גדולה בעלת ארבעה חדרים, ששרה קנתה בלי משכנתה או עזרה כספית מהוריה. נינה יודעת שקיבלה סכום רציני עם מות אביה, אבל כל הכבוד, שמסתדרת לבד. שרה, גבוהה ורזה, עיניים חומות ושיערה ארוך שמלטף את כתפיה העגולות, בחורה יפה. גופה אתלטי עם קימורים מפתים, וזה מסתורי שאין לה מאהב. חשבה נינה בזמן שעלתה במעלית לקומה השביעית.

שרה קיבלה אותה בחיבוקים ונשיקות כרגיל:

– מה שלומך? מצוין שהגעת.

– טוב, סידרת את השיער בצורה שונה, אך הולם אותך, והשמלה הירוקה, את מאה אחוז יקירתי!

– סתמי את פיך, כלבה! ענתה המארחת בטון צרוד בכוונה, כמשחק מהילדות.

– תודה, נבלה.

בסלון הענק האנשים רוקדים. הבחינה ברוני המהנדס ואשתו, פחות רלוונטית. ודנה ונילי, חברות מהעבודה. נינה לא מעוניינת לרקוד. התיישבה ליד השולחן מלא אוכל וממתקים ושתתה כוס תפוזינה ואז שרה הופיעה מולה עם בחור זר, גבוה מטר תשעים וקצת, רזה.

– תכירי, אבי,

– נעים מאד.

– מאיפה אתה?

– גר בתל אביב, אבל כבר שנה עובד בבאר שבע.

– הבנתי.

"תסלחי לי," אמרה שרה ונעלמה.

נינה הסמיקה כרגיל. הבחור התבונן סביבו, אבוד. בסוף העז להוציא מפיו שאלה בנלית: – את סטודנטית?

– כן.

– מה את לומדת?

– שנה שלישית, היסטוריה, באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע. והוסיפה בת עשרים ושתיים וקצת. ולא נשואה נו, סיימתי את כל סיפור חיי, צחקה נינה, כדי למנוע את השאלות הבאות באותו נושא. ואתה?

– מהנדס חשמל. שנה ותק בחברת החשמל רווק, בן עשרים ושמונה. הכל על השולחן וגלוי.

– נטיות מיניות?

– מעדיף נשים.

"גם שרה," כמעט נפלט המשפט מפיה. סתמי כלבה! לחשה לעצמה כשראתה ששרה מתקרבת.

– הכל בסדר? שאלה בנימוס.

– מצוין!

שרה עזבה אותם ודיברה עם דניאל הרוש, שהיה מורה לפיזיקה במכללה.

– רוצה לרקוד?

– ברצון!

איך היא יכולה לסרב. היא עייפה מתה, הרגליים בקושי זזות, אך הצעיר מולה די מושך ובלעדיו הייתה משועממת להפליא – הרהרה נינה. טנגו, ריקוד רומנטי וחושני, אבל הוא דרך כמה פעמים על רגלה הימנית והוסיף שמן למדורה, לקיטורים פנימיים שלה, מתוסכלת וכועסת על כל העולם.

– מה קרה?

– שום דבר אתה חייב שיפור דחוף באומנות הריקוד אדוני המהנדס.

– יודע, אך יש לי כישורים אחרים.

– במה, למשל?

– בכיבוש בחורות!

– אה, תוכנית מיוחדת?

– לא אגלה לקרבנות.

– גם לי יש כשרונות מיוחדים

– במה?

– דחיית הבנים.

– למה? את בחורה יפה, חכמה איני רואה שום סיבה. אין לך חבר?

– לא!

– ובעבר, נגיד לפני שנתיים?

– אף פעם. רק בתיכון תלמיד מהתיכון שנישק אותי פעמיים וברח מפוחד.

– או, כחכח בגרונו המצב קריטי. יכול לתקן אותך בנקל.

– תודה, איני מעוניינת.

הם רקדו עוד פעמיים. נחמד, חשבה נינה, עיניים ירוקות שיער חום, תווי פנים לא סימטריים כל כך. ודאי, משתדל למצוא חן בעיניי.

– דע שגדלתי בלי אבא.

– הוא עזב?

– לא, נפטר עוד כשהייתי קטנה, בת שלוש. אולי זו הסיבה שמוציאה קוצים, כשגבר מתקרב אלי.

– שמתי לב.

– אנסה להתגבר.

– מבחינתי עזרתי נתונה לך בכל עת. עשינו עסק?

– אם אתה מתעקש.

– אני יכול. את מוכנה לנסוע אתי הביתה?

– למה לא?

הם נסעו במכונית החברה. על יד ביתה נפרדו. הוא רצה לנשק אותה. נינה סירבה.

– מחר את פנויה?

– כן.

– אז ניפגש בשעה שש?

– איפה?

– בכיכר, מול תחנת הרכבת.

– בסדר גמור, לילה טוב!

– לילה טוב!

אבי לחץ את ידה העדינה ונעלם לתוך החושך.

***

נינה לא הייתה מוכנה לפגישה, משהו הפריע. אז שכחה כרגיל, שתכננה לבלות את אחר הצהריים בספרייה. עוד מעט המבחן בהיסטוריה מודרנית ואני צריכה ללמוד ברצינות, חשבה זה תירוץ. שום קשר בין לימודים לבין בילוי עם בחור מנומס ודי נחמד.

תגידי את האמת, מתוסבכת אחת מפחדת פחד מוות להתחייבות רצינית מי מדבר על זה? מוקדם מדי! נכון איפה מוביל כל הסיפור הזה? למיטה אתו?! חס ושלום! בתולה מטומטמת, כמה זמן את רוצה לחכות עד שהדם יעלה לראשך ויתפוצץ שטויות! תיראי את לורה חברתך לחדר במעון כל ערב מתחילה להתלונן על כאבי ראש עזים. היא עשתה זאת הרבה פעמים אבל היא צריכה לילה בלילה. מסתפקת בסטוצים זה בסדר? בכלל לא! אז תתחילי להתנהג כבחורה אחראית שלא בורחת אולי אבי האחד והיחיד, שלך.

בחדרה במעון, מול בניין האוניברסיטה וברכת השחייה, גרות ארבע בנות. עם לורה אינה מדברת, מופקרת שכזאת, יודעת רק דבר אחד, ועושה זאת עם כולם ללא העדפות גיל וצבע. לאחר המעשה המגונה והמתועב, לפי דעתה מספרת הכל בפרטי פרטים על גודלם, ביצועם מחלקת ציונים בלי בושה. אלוהים ברא את האשה לתת לא לקחת את זה בלי פגע בגן עדן, חס וחלילה.

מירה, בחורה יפה ומלאת חן וכישרון. המרצים הצעירים רודפים אחריה, מחפשים אותה בפלאפון לחינם. לומדת כל הלילה ונפגשת עם החבר שלה רק ביום שבת. נינה הכירה אותו, מהנדס עובד בברים. ביניהן אין סודות. מדברות על הכל. בגיל שבע עשרה נפלה קרבן לחברה הראשון, פעם אחת. ומאז הסתפקה בנשיקות וליטופים. האמת, לא הרגישה דבר חוץ מכאב. וזה עדיין טרי בזיכרונה. הרהרה נינה, ופתחה את המחברת הקורס העבה שלה ושלחה מחשבותיה לעומק חומר הלימוד.

החזרה היא אם הלימודים!

הפגישה בשבת, שהייתה פחות שגרתית, הרגיזה אותה. לקח לה כחצי שעה עד שהסכימה לטייל בפארק הפיל. היו שם מספר זוגות צעירים וילדים קטנים ששיחקו בדשא. כיף לא נורמלי! נינה מוכנה לחלוץ את נעליה ולרוץ יחפה חופשיה.

זוכרת היא עשתה זאת לפני שנים, כשהייתה עוד בבית הספר היסודי, באותו המקום ובתחרות, שהתקיימה בין הכיתות. גיל אחר, גיל השובבות. התקופה שכה אהבה עברה, חלפה. ללא דאגות, חופשה מלימודים, ולורה חסרת בושה, זורקת תחבושות משומשות בחדר האמבטיה. ויכוחי סרק לא עזרו לשיפור המצב.

"מה שלומך?" שאל אבי באדיבות יתר.

– בסדר גמור! מעט צרודה ביום שני המבחן הגדול.

– את שולטת בכל החומר?

– על בוריו.

– אז אל חשש תעברי בהצלחה בלי בעיות.

– תודה על העידוד.

ישבו על הספסל קרובים. נינה התבוננה בעיניו והבחינה שהוא מחבב אותה. אין ספק בכך. נמשך אליה בכל נימיו. ודאי חולם על גופה מביש אך לא אכפת לה. הפנטזיות בחינם, המציאות כבר דבר אחר.

"רציתי להתנצל" – החלה נינה.

– למה?

– שיקרתי לך.

– שקר לבן?

– לא שטות מוחלטת. אבי לא מת. הורי התגרשו הייתי בת שמונה. הוא נשוי, עם שני בנים.

– מה זה משנה?

– זה נכון, אבל אני לא מרגישה בנוח.

– לכל אחד יש שלד בארון.

– אתה צודק.

– זה הכל?

– פחות או יותר.

אבי התכופף לנשק אותה. היא התרחקה. היא לא תתן לו להתקרב לגופה עד שתהיה בטוחה ברגשותיה. הוא לא אמר דבר. ברור שנפגע. היא הבינה זאת היטב, אך אין מה לעשות. ציפורניה נשלפו. היא יכולה להיות קרה ולהתנהג כמו כלבה אנוכית אם דורכים על רגליה.

איזו טיפשה חשבה הוא לא אשם! כל גבר יתחיל לשלוח ידיים לאחר תקופה מסוימת. אבל אנחנו עדיין לא חברים רשמיים. פלא אם ירצה לפגוש אותי שנית. ולהיות בקרבת קרירה שכמוך, בתולה וחשדנית. עם כל תנועה קלה קופצת, כאילו הוא מתכוון לאנוס אותך. ברצינות, אם אזוז סנטימטר לכיוונו זה לא יקרה תהיי בטוחה.

אבי נפגע מאד מדחייתה הספונטנית. אין צורך לנסות, חבל על הזמן! אולי יותר טוב לוותר בכלל.

לא. הגאווה הגברית, וחוסר נסיונו הבולט, עצרו אותו מלהגיע להחלטה בפזיזות. החליט לפעול, אך גם זו הייתה עוד טעות.

– רוצה לבקר בדירתי? אני לא גר רחוק מכאן.

– ואני מתארת לעצמי שאתה גר בגפך.

– ודאי. להורי יש דירה ברחוב המשחררים.

– למה לעלות לדירתך?

– נשתה קפה ביחד.

– רק?

– יש לי אוסף של סרטים, שלא מבייש אף אחד, ואנחנו יכולים להזמין סרט חדש.

– לא בא בחשבון. במיוחד לפני מבחן, אתה יודע? הלחץ, האי וודאות.

– מבין היטב, ואחרי המבחן?

– אחשוב על כך.

כדי להמתיק את הגלולה המרה בסירובה, נשקה קלות את שפתיו המלאות והחומות. אבי משך אותה אל חזהו לנשום מריח גופה ולהמשיך ללטף את צווארה ולחוש את עורה הרך העדין כמשי. נינה קפצה על רגליה, מוכנה לזוז. עצרה את הרגע הארוטי והמסוכן מבחינתה.

– לא מוכנה להסתבך. מבין?

אבי היה מאוכזב, רצה לענות, אולי לשכנע. אבל הפלאפון צלצל במין מנגינה מצחיקה. היא פתחה את תיקה תפסה את הפלאפון במהירות בידה וענתה.

מיד החווירה, נעשתה לבנה כסיד, כמעט פרצה בבכי.

– מה קרה?

– אמי קבלה התקף לב.

– איפה היא?

– בבית, בדימונה.

– בואי מהר, נוסעים לשם.

במהלך כל הנסיעה הייתה רק בקשה אחת בפיה: סע מהר!

אבי השתדל, לקח סיכונים מיותרים, אך הכרחיים, לפי דעתו. עקף בקווי הפרדה. פעם אף נסע ברמזור אדום. אמה גרה בדירת שלושה חדרים, בקומה הראשונה. רק שמונה מדרגות. נינה קפצה במהירות הבזק, ונכנסה כסערה אל הדירה. בלה הייתה מוטלת על מיטתה ולידה ברטה השכנה וחברתה הקרובה.

– איך את מרגישה, אמא?

– קצת יותר טוב. הרגשתי כאבים עזים באזור החזה.

– ועכשיו?

– הלחץ הוקל.

"בואי, ניקח אותה לבית החולים, נינה." אמר אבי.

– אין צורך האמבולנס בדרך.

– הבעיה שהם באים מבאר-שבע.

– נכון!

עוד חמש דקות, ושני צעירים חסונים נכנסו פנימה. חברו אותה למכשירים הדרושים ובמיוחד לבלון חמצן ולקחו אותה.

– מה עושים? אני אבוא אתך?

– לא, ניפגש אחר כך. עוד כמה ימים.

– לפי רצונך אתקשר.

הוא נשק לה קלות במצח. תוך כמה דקות הנהג התניע את הרכב ונעלמו אל תוך החושך.

יהיה בסדר יהיה בסדר מלמלה נינה. אמה לא שמעה, שקועה בתרדמת. אלוהים, תעזור לי אלוהים – התפללה חרישית.

בלה אושפזה בבית החולים במחלקת טיפול נמרץ, ולא נתנו לה לשהות עמה. הרופאים התרוצצו סביב מיטתה. היא חכתה מפוחדת ועצבנית בפרוזדור, עד שאבי הופיע. הוא לא נסע לביתו, אלא בעקבות האמבולנס לבית החולים.

– זה מיותר אין מה לעשות.

– אני רוצה להיות אתך, בשעות אלו.

– בסדר!

היא הושיטה את ידה מתוך חיבה והוא נשק לה בידה.

– אל תדאגי, אמך בידיים טובות. דיברתי עם הדוקטור הרוסי הוא יבוא לבדוק אותה יותר מאוחר.

– תודה!

לאחר שעה קלה, בא לקראתה רופא צעיר, בלונדיני וגבוה.

– את הבת שלה?

– כן

– גשי אלי למשרד.

היא התיישבה בכיסא, חסרת סבלנות. המצב קריטי, חשבה, אחרת הרופא לא היה כזה רשמי.

– אמך עברה אירוע לב קל. כל הנתונים עד כה מובילים למסקנה שהסכנה עברה.

– תודה, אלוהים!

"ולנו המטפלים," חייך הרופא הצעיר.

– גם לכם בוודאי.

– נשאיר אותה בבית החולים להשגחה עוד מספר ימים. הזמנתי גם קרדיולוג מומחה למחר בבוקר.

– הרבה תודות.

– את יודעת את בחורה מושכת מאוד. יפה מאוד. בנסיבות אחרות, הייתי מזמין אותך לפגישה. אם את רוצה.

"בנסיבות אחרות הייתי עונה בחיוב. כעת, יש לי חבר." ענתה נינה באותה נימה הומוריסטית קלה. מופתעת שיש גם אנשים שמנצלים כל רגע לעניינים האישיים.

– אז מה?

– אינני רוקדת על שתי חתונות.

– אין בעיות.

יותר מאוחר, בלה נרדמה בהשפעת סמי ההרגעה שהזריקה לה האחות. הרופא סילק אותם שיחזרו לביתם ויתנו לה לנוח.

– למרות שאני נהנה מנוכחותך אין צורך להישאר. אמך תהיה בסדר.

– אתה מבטיח? איך קוראים לך דוקטור?

– אלי ברליש בלי דוקטור. ואת?!

– נינה פלדמן.

– נעים מאוד!

"בוא, אבי, הולכים." פנתה לאבי.

השעה הייתה אחת אחרי חצות. לילה בהיר, שמים זרועי כוכבים ואור הירח האיר את הדרך. אויר חמים רוחות קלות מנשבות ומלטפות את פניה. נינה עדיין הייתה מודאגת, נסערת בלבה. מה תעשה היא, אם חס ושלום?!

– את יודעת רוצה לבוא אלי הביתה? אין בבית מישהו ואת יכולה לנוח בלי הפרעות.

– אני מעריכה זאת מאד, עזרת לנו, אבל קח אותי בבקשה למעון הסטודנטים.

– אהיה מתחשב ואתייחס יפה.

– בטוחני, אך תשובתי שלילית.

הוא נישק אותה קלות, עלה לרכבו ונעלם. נינה עצרה מונית לכיוון המעונות. אם הוא עצבני וכועס, שיהיה. אינו מבין את שיקולי, שיעזוב אותי בשקט.

הירח נעלם מבין העננים. החושך יותר אפלולי ושחור מזפת טריה. עצובה ובלי חשק ללמוד, הלכה לישון מיד.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אות הגורל”