החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

מאחורי הגדר

מאת:
הוצאה: | 1909 | 90 עמ'
קטגוריות: 20-0 שח, סיפורת עברית
זמינות:

18.00

רכשו ספר זה:

זהו סיפורו הקלאסי והנוגע ללב של ח. נ. ביאליק על התאהבות ראשונה של נער יהודי באסופית ה"שיקסע" של השכנה, ושברו הריאלי של אותו חלום.
את הספר, הלקוח מ"פרוייקט בן-יהודה" הוצאנו לאור במהדורה אלקטרונית, לראשונה בינואר 2010 ובמהדורה מוגהת ומחודשת עכשיו, ינואר 2016.

מקט: 001-2560-001

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


א

פּרבּר העצים שהיה לפני עשׂרים וּשלשים שנה מקום של ישוב קטן אבל מרוּוָח לקצַפּים אמידים בעלי חורשות וגנים וּבעלי מקשאות וּמדלעות, נהפך עתה כולו לישוב גדול של יהודים יושבים צפופים וסוחרים בקנים ובקנקנים של החורשות הקצוצות ובפירות וירקות תלושים. הכל נתיהד שם: הבתים, החצרות, הגדרות העקומות של החצרות, התרנגולת המנקרת באשפה, אפילו האויר והעוף הפורח באויר. הקצפּים, ועִמם החורשות, הגנים והמקשאות, נהדפו לאחור, הרחק מן הפרבר. שם משתטחים הערלים ברוָחה תחת שמי ה' לכל אַוַּת נפשם, זורעים ונוטעים, רועים סוסים בשדה, מדליקים מדורות של זהב בלילות ומגדלים בקר וצאן עם "שקצים" וּכלבים. הם נהנים ואדם מישׂראל נהנה אף הוא קצת; אדם מישׂראל משכים עם הנץ החמה ויוצא בעגלתו לִשְׂדֵה יער מחוץ לפרבר ושב משם בצהרים מלא ברכת ה' וריח הגן והשדה עמו; בצל ירוק, קלח של צנון, קפלוט של כּרוּב, מחרוזת של פִּטְרִיּוֹת. חבילה של שחת רטוּבּה עדַיִן, ולפעמים גם תפוח אדום וּפך קטו, מלא וגדוש תותי בר ודומדמניות, חבוי בתוך השחת…

ורק גּוֹיָה עקשנית אחת, שקוּריפינשטשיכא שְׁמָהּ, אשה ארמלית וַחשׂוּכַת ולָדוֹת, שגָדלה אסופית בתוך ביתה וכלב עם כלבים קטנים בחצרה – היא לבדה מכל הקצפּים הקודמים החזיקה בנחלתה, חצר וגן אילן וירקות מאחוריה, החזיקה בשתי ידים – וקונָם עליה שלא תזוז! עברה שנה אחר שנה, השכנים נִסּוּ אליה רַכּוֹת וקשוֹת, הביאו את מחיצות חצרה במצור של בִּניָנים מכל צד, הקיפו עליהן רפתים, אשפתות, תִלי זבלים, נדבכי אבנים; לסוף התחילו מזחילין לתוך חצרה את המים הרעים, סִקלו מרשותם לרשותה, פרצו גדרותיה לקיסמין ולהסקה, "מעשים אשר לא יֵעָשו" עשו עמה – וּשקוריפינשטשיכא באחת: "איני זזה מכאן, יהודים! תפקע עינכם ומרֵרכתכם – ולא אזוז!" אין לך יום בלא תגרה וּקטטה עם שקוריפינשטשיכא ואין לך שבוע בלא משיכה לבית-דין. הם שופכים לחצרה אפר ורמץ – מחזירה היא להם אוּדים עשֵׁנים. ופעם אחת כמעט שלא נפלה דליקה. הם מורטים אַוָּזים ומפריחים נוצות לחצרה – חורכת היא בן-חזיר ושולחת את עשן החרֵכה בחלונותיהם; הם עושים את מחיצות חצרה דפנות לבתי-כסאות – מגביהה היא את המחיצות טפח וּטפחַיִּם כנגד חלונותיהם ממש וּמֵקדרת עליהם את היום בצהרים. הם משלחים נעריהם בגַנָּה – משַׁסה היא בהם את הכלבים…

"אגוז קשה הוא, ולא במהרה יתפּצע" – נואשו השכנים והרפו ממנה לפי-שעה – "יבוא יומה!"

והמצור הולך בינתיים ורב משנה לשנה, וּשקוריפינשטשיכא הולכת וּמתבצרת מפניו: את המחיצות הגביהה טפח אחר טפח; על כלביה, נוטרי חצרה וגנה, הוסיפה כלבים חדשים; את השער והפשפש, אלו שהיו פתוחים לרחוב, לצד שכונת היהודים, סגרה בבריחים ולא יִפָּתחו – וכך הבדילה את עצמה לגמרי מן השכונה. כשהיתה היא או מארינקא, האסופית שלה, צריכה לצאת לשוק או לעיר – היו יוצאות דרך הפשפש האחורני, זה שבירכתי החצר והגן, ומשם היו הולכות בשביל היחיד, דְּרוּס רגליהן, מטפסות ועוברות על גדרות נמוכות וסובבות בעקיפין דרך מקשאות וקרפיפות, מקום שאין עין ורגל של יהודי מצויות כל-כך, וּמשם והלאה, עד שהן נבלעות ונעלמות בין צללי אילנות ושיחים שבצדי דרכים.

דרך השכונה עצמה לא היתה ּשקוריפינשטשיכא עוברת אלא בזמן הוצאת פירותיה בעגלה לשוק. אז יִפָּתח השער החיצון בקול שריקה וחריקה, וּמן החצר היתה יוצאת טעונה פירות עגלה בת שני אופנים, דְּיוּפַנִּי, משוכה על-ידי סוס קטן כעין סיָח, "גוצי" שמו. בעגלה על גבי הפירות היתה יושבת ּשקוריפינשטשיכא והמושכות בידה. פרחי העגלונים, שהיו עומדים כנגד השער ומצפים ליציאה זו כלביאת משיח, היו ממצעים לה דרך ביניהם ומקבלים את פניה בתרועה גדולה. אגב חדוָה הם חוטפים מתוך העגלה קּשּׁוּא גדול וירוק, תפוח אדמדם או אגס מהודר ונועצים בהם את שִניהם החזקות תיכף וּמיד, לעיני הנגזלת…

הדירה עצמה של ּשקוריפינשטשיכא היתה עומדת על אפם ועל חמתם של יהודי השכונה, סמוכה בכתפה אחת למבוי של בית-המדרש דוקא. וּבלילי שבתות, כשיוצאים היהודים בבגדי משי ובכובעי סמט מבית-המדרש ועוברים דרך המבוי – מלוים אותם לכל אורך הגדר שמימין שלשה כאחד: שני מלאכי-השרת ונבחת "שקוריפין" – הגדול שבכלבי שקוריפינשטשיכא, שקבעו לו שם כשם גברתו, או להפך: שהיא, הגברת, קרויה על שמו. הכלב עצמו סמוי מן העין: עומד הוא קשור בשלשלת ברזל בתוך החצר מֵעֵבר לגדר, ורק נבחתו הרתחנית ועמה צליל ברזל באה משם על הולכי המבוי ומפרחת את הנשמה…

מצד הרחוב היתה דירתה של שקוריפינשטשיכא משוכה קמעא ויוצאת מחוץ לשורת הבתים, ועמידתה אף היא היתה משונה, שלא כדרכה; פניה וחלונותיה – כולם נתונים לחצר, ואחוריה – דופן בלא חלונות – כולו כלפי רשות הרבים. היה בעמידה מעליבה זו מעין "ברוגז" או "להכעיס": "יהודים, הריני הופך פרצופי מכם – וּרְאיתם את אחורַי…"

הפיכת עורף זו מצד הדירה – כבר יש בה כדי להרגיז את עינם ולבם של השכנים.."בני ישראל, הרי היא מקלקלת את כל השורה של הבתים!" – היו טוענים אלו על הדירה וּפושטים יד כהה ונואשה כלפי כבוד אחוריה; ואלא שהיתה לה, לאותה דירה, עוד מִדה מגונה אחרת, ורעה מן הראשונה: חובלנית היא ודרכה להזיק.

לכאורה, מה רעה יכולים לעשות גג וּדפנוֹת? אבל מתוך הזוית החיצונה של דירת שקוריפינשטשיכא היה מבצבץ ויוצא לצד המבוי כלונס ארוך כמו זיז, שמרחוק היה דומה כמראה לכלב באצבע גדולה על המבוי: נבח, שקוריפין, יהודים הולכים. הבה, הב-הב! ואותו הזיז, שהיה גבוה מן הארץ ממש כקומת איש – פגיעתו רעה.

כל פעם שיהודי יוצא בלילה מתוך המבוי והופך לימין, מיד – חבט! וחַבּוּרה סגלגלה, גדולה כביצה, זורחת במצחו.

"שׂרפה, חוּרבּן, מפּוֹלת" – מחרף הנחבל ורץ לביתו להדק את החבּוּרה בלהב סכין.

כמה צוָחוֹת צָוחוּ השכנים על אותו כלונס – והכל לבטלה; דבֵּר אל העצים! מבצבץ הוא לו אותו מוט נַגָָּח מתוך הדירה ועוֹשׂה בחשאי את שלו: מטיל בכל לילה "ביצים" על מִצחוֹתיהם של ישׂראל. כמעט אפשר לומר, שהוא עושה זאת בכוָנה: אוֹרב הוא, המזיק, בזוית וכיון שרואה יהודי בא – חבט!

היו רתחנים, שקפצו בחמתם "לנפץ חלונות" – אבל ברגע שהגיעו לעצם הדירה רפו ידיהם: לפניהם עמד כותל אִלֵּם וסומא, ירך הבית, שאין בו אפילו סימן חלוֹן.

"שׂרפה, מפּוֹלת, חוּרבּן" – וּמיד רץ הנחבל לביתו למַעֵךְ את החבּורה בסכין…

כנגד זה יש לה לאותה דירה גג נאה, אם כי אף הוא משונה קצת. באמת, אין זה גג, אלא תלולית עפר משופעת לכאן וּלכאן. בימות החמה צצים ועולים משם מיני ירקות וּדשאים ונעצוצים, וכל הדירה נראית על-ידי כך כבריה מגודלת שער, שעומדת תחת כפת הרקיע וראשה פרוע. ארובת-העשן כמעט שמתעלמת כולה והעשן בוקע ועולה מתוך הדשאים.

במה שנעשה בתוך החצר מבפנים לא שלטה עין. הפשפש הרי סגור כל הימים וליהודים, אפילו מן השכנים הקרובים, אין בחצר דריסת הרגל.

ועוד – שקוריפין. ישמרכם אלהים מלעמוד במחיצתו של כלב מר ונמהר זה. סכנת נפשות. אין זה כלב. אלא כלב שבכלבים, ברדלס, דורס בני אדם. נביחתו נביחה רתחנית ולבו רע עליו תמיד. כשהוא מריח פסיעות בן-אדם במבוי הקרוב – מיד "רְ-רְ-רְר – הָב, הָב!" – כך הוא נובח בפירוש: "הָב!" בקמץ ולא בפתח, וכלב שנביחתו קמוצה – הזאב טוב ממנו.

וכמה פִּקֵּחַ הוא שקוריפין! כשיש צורך בדבר – הוא מסתתר במלונתו, שוכב מקופל, מערים ושותק – ופתאֹם: חֲטָף! כאִלּוּ צץ מן הקרקע! וּלעולם אינו מתכוֵן אלא כלפי הגרגרת. מעשה וירד גנב לחצר, מצאוהו בבֹּקר מוטל לפני שקוריפין בשלולית של דם וגרגרתו שמוטה. וכל אותו הלילה שקוריפין לא נבח!

וּמפּני שכל יהודי השכונה בעלי גרגרת הם, לא נמצא בהם אפילו אחד, שיבקש להסתכן וּלהכניס ראשו וצוארו באוירו של החצר לשם סקירה בלבד ואולם הנערים הקטנים, בהליכתם לבית-המדרש דרך המבוי או בבואם לשָׁם להתגרוֹת בשקוריפין דרך נקב שבגדר (לבם עליו: הוא שומר את הגן באמונה) – הם היו מציצים בֵּין פַּצִּים לַחֲבֵרוֹ לתוך החצר והיו רואים מה שבתוכה. החצר רבועה וּמרוּוַחת, ולעולם קרקעה מרוּבּץ ומכוּבּד. נקי הוא כטבלא של שֻלחן, אין עליו אפילו קיסם. לפני הבית שטוחה כרמלית קטנה של עשבים ירוקים ועומדת שורה זקפה של אילנות ענֵפים. בין האילנות, מסדן לחברו, מתוח חבל דק וּפעמים לבנים תלויים עליו. בראשי השׂוֹכוֹת התחתונות תלויים שנים שלשה כדים. שורה אחת שחורה של פכים כפויים על פיהם סְדוּרה על-גבי התיתורא הירוקה של הבית. בצלע החצר שכנגד –דיר גדול, שחֶציוֹ ארְוָה לסוס, ל"גוצי", וחציוֹ מַאֲבוּס לחזירים, רפת קטנה לפרה, מַטְמוּרָה לעצים, וסמוך להם מבחוץ – הדיופני, תל של אשפה וזבל, מלונת שקוריפין וּשקוריפין עצמו הקשור בשלשלתו. מירכתי החצר ואילך מתחיל הגן, אותו הגן שהוא נראה תמיד בכפותיו הירוקות והרעננות גם בעד החלונות הפתוחים של בית-המדרש וריח תפוחיו ורחש ענפיו מתערב בהמולת שחרית של שבת; אותו הגן, שמארינקא לנה בו לבדה בלילות הקיץ וּשקוריפין שומר עליה…

וכאן תוחב אחד מבעלי-דבריו של שקוריפין מקל בנקב, כנגד עיניו של הכלב ממש – והתִגרה מתחלת. הם, הגבורים שמאחורי הגדר, קוראים מזה: "גיר, גיר, גיר…", כלומר: " גירא בעיניך, שקוריפין, אדרבה, צא נא והִלחם בנו…" והוא, הכלב הקשור בשלשלת, הומה וחומר בחצר מתוך מעיו: רְ-רְ-רְ-רְ – מפרזל בשלשלת וכל עצמותיו נמשכות לקרב.

ומי יודע עד היכן היו הדברים מגיעים, אִלּוּלי שהיתה שקוריפינשטשיכא יוצאת ומַברחת את הגִבּוֹרים. לא שהם מתיראים מפני שקוריפינשטשיכא. כֹּח אשה, אפילו אם היא ערלית – מה הוא! מפני מה הם מתיראים? מפני קולה.

לאמּתּוֹ של דבר, כמעט שאין לה קול כלל. אבֹד אבד לה אבדה עולמית מתוך רוב קטטה בשכניה. לא נשאר לה אלא כעין בבואה מטושטשת של קול בצֵרוּף רסיסים של צויחות דקות, מרוסקות מתוכן. מין תסיסה אריכתא זסשר"צית, ששופעת מתוך הגרון ונִתֶּזת על פניך כחול קלוי באש. מה שהיא מדברת וצווחת לא שמע אדם, אבל מורגש היה, שהערלית צווחת מלבה, בשארית כֹּחָה. דומה, כּאִלּוּ גלגל חוזר בגרונה וּמשחיזין עליו סכין: תסיסה, צוִיחה, ניצוצות פוקעין, האף מריח גפרית והשִנַּים קהות קצת, כמי שאוכלים תפוחים חמוצים בפניו.

ותימה! דַוקא תסיסה זו כֹּחָהּ להבריח אפילו את אשמדי. לחישת שׂרף, יללת חתולים בלילי אייר, קול רעם בגלגל – ולא תסיסת גרונה של שקוריפינשטשיכא. השכנים נשבעים, שאינם יכולים לישון בלילות. תסיסת קולה של הערלית מנסרת וּבוקעת דרך דפנות הבית והחצר וּמגעת עד לחדר משכבם וכל הלילה – תְּסְ-תְּסְ-תְּסְ! למה היא תוססת כל הלילה? כמדומה, שהיא מכה את ה"ממזרת" וגוזרת עליה שתיקה. נחום-יוסי שמע בעצם אָזנוֹ את החבטות ואת צַעֲקוֹת הנערה. כלבתא! לא די שהיא מַעבדת את ה"שריצה" בפרך, עוד היא מכה אותה מכות מָות. צער בעלי-חיים…

וה"ממזרת", זו מארינקא, עובדת בחצר וּבגן והולכת וּגבוהה מיום ליום, נחבטת מדי לילה – וּלחייה מאדימות כפרחי פרג. מחֲלַפְתָהּ עבתה ושמנה ושָדיה כתפוחי סתיו. זאטוטי הקצפים התחילו באים עם כלביהם מן השדה לריחה. אורבים הם לה בליל אביב וקיץ מאחורי הגן מן הצד השני, ממקום שהוא כָּלֶה שם אל השדה. אבל מארינקא כלא יודעת. ישֵׁנה היא בלילות אלו יחידה בצריף קטן של קש הזקוף באמצע הגן- וּשקוריפין רבוץ על פתחו. שומר הוא אותו כלב את הגן ואת מארינקא שמירה מעולה…

בשכונה היהודית מצד הרחוב לא היתה מארינקא מראה את פניה אלא לפרקים. פותחת היא את הפשפש ושוהה רגע מבחוץ כשידיה מקופלות על לבה – וּמיד חוזרת ונסגרת מבפנים. עינם ופיהם של העגלונים, המצויים עם קרונותיהם וסוסיהם הצרועים כנגד ירך ביתה, פוגעים בה תיכף ליציאה וּמבריחים אותה מיד.

ואולם אחד מן הנערים, מאלו ההולכים לבית-המדרש וּמצויים דרך אגב אצל הנקבים והסדקים שבגדר המבוי – יש שהוא מציץ בין פצים לחברו ומתכוֵן לשקוריפין ועינו פוגעת שלא במתכוֵן במארינקא. עומדת היא ריבה זו, אדמונית ובעלת-איברים באמצע החצר, כפופה, למשל, על-גבי הכביסה, לִבּהּ מגולה טפח ועוד, וידיה החשׂוּפוֹת טבולות עד חֶצְיָן בִקְצָפָה לבנה של מי בורית צפה בערֵבה… אז תדבק פתאֹם עינו אל הסדק, תדבק ולא תמוש עוד. בעוד רגע והנה נער שני וּשלישי וּרביעי – וכל הסדקים יִמָּלאו עינַיִם. דומים הם באותה שעה כזבובים שחברוּ על חלת דבש. משוקעים עד הברכַּיִם בנעצוצים, עומדים הם שם מוּטים מאחורי הגדר, מצחותיהם קבועות בנסר סדוק ועיניהם במארינקא. אין אומר ואין דברים – רק שתיקה ועיון. כל אחד זוכה בה בעיניו לעצמו, זוכה בכוּלהּ, בלי שיור כל-שהוא.

וּפעמים שהיתה מארינקא מתגלה במלוא קומתה ובכרעיה היחפות לעיני השמש מעל ראש הגג. עולה היתה לשָׁם לשטוח פולין ושומשמין בחמה, כדי שיתנגבו. ואז היו פרחי העגלונים, העומדים למטה ברחבה אצל עגלותיהם ושוטיהם תחת בית-שחים, מגביהים פתאם, כאיש אחד, את עיניהם למעלה – וּשׂחוק של הנאה ותאוָה מרחיב את פרצופיהם וּמַבעה את שִניהם הלבנות, הסוסיות… הלץ שבהם זורק כלפי מעלה מין דבור, שמצית את לחיי מארינקא ואת אזניה כאש וּמכביש ראשה למטה, כלפי הדשאים והירקות שעל הגג. העגלונים "פוקעים" מצחוק: חָא-חָא-חָא, חַא-חַא-חַא!… וּמארינקא כובשת ראשה עוד יותר, קפיצת חתול – והיא נעלמת בחצר.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מאחורי הגדר”