החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שיניים

מאת:
הוצאה: | 2018 | 249 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

בגיל שלושים ושש יעל מגלה שחייה עומדים להשתנות באופן דרמטי, ולא בהכרח לטובה. אחרי שמונה שנים שבהן היא חיה בארצות הברית עם בעלה, איש הייטק שעדיין חולם להצליח בגדול, היא נפרדת ממנו ומגלה שאין לה ברירה אלא לחזור לישראל עם בנה – בלי בן זוג, בלי אקזיט, כמעט בלי כסף, עם מעט מאוד סיכויים למצוא עבודה. בארץ היא מגייסת את כל המשאבים שנותרו לה כדי להתחיל מחדש: למצוא מגורים זולים אך סבירים, לשחזר את הקריירה האבודה שלה ולגדל לבדה את בנה. החזרה לארץ מכריחה אותה להתמודד עם המציאות מנקודת מבט חדשה, תלושה וחלשה אך גם חדה ומדויקת יותר, ולבחון מחדש את מערכות היחסים הסבוכות של נעוריה שהיא נתלית בהן ובמשמעותן.

 

בהתמודדות של יעל עם חייה החדשים יש לא מעט בדידות וכאב, אך לצידם גם הרבה הומור. היא מצליחה להתבונן בעולמם של המצליחים-כלכלית במבט נקי מאוד, שמעריך את כוחם אך גם מזהה היטב את חולשותיהם. התוצאה היא ספר חכם, שנע בין דרמה של התבגרות והתפכחות לבין קומדיה חברתית העוסקת בקשר בין כסף, מגדר ומעמד.

 

שיניים הוא הרומן הראשון של רוני פלומן. קדמו לו קובץ הנובלות חשפן (2015), שזכה לשבחי הביקורת, ושני ספרי עיון: כוונות טובות – היי טק ערבי בישראל (2013), וארעיים וקבועים – הקהילה הישראלית במפרץ סן פרנסיסקו (2007).

מקט: 4-31-6385
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


א.

מאחורי הארונות נגלו לה קורי עכביש קרועים ומאובקים. סמרטוט השחיר, ואז עוד אחד. נמאס לה. היא מנקה מאז הבוקר. זה היום האחרון בבית ועליה להשאיר אותו פנוי מכל חפץ, מכל חובה, זכות או זיכרון, נקי מכל לכלוך, מטוהר מהחיים שחיה בו עם הילד ועם ארז.

לכפות ידיה נטפל ריח של חומרי ניקוי. הריח הזה, כימי ונדיף, לא ירפה ממנה, והיא יודעת שתוכל להבחין בו גם עוד יומיים, כשתטוס עם יהלי לישראל.

כששלושתם נכנסו לגור בבית בלוס אלטוס – יהלי היה אז בן שלוש שנים ושלושה חודשים – הם נתנו לבעל הבית פיקדון גדול במזומן, בגובה שלושה חודשי שכירות. הרבה כסף, בכל קנה מידה. עכשיו, שלוש שנים אחרי, היא נחושה בדעתה לקבל את מלוא הסכום בחזרה, בלי שבעל הבית ינכה ממנו דמי נזק או שכר של עובדי ניקיון. על הכסף הזה היא חושבת כשהיא מנקה.

זו סוג של עבודה, היא מנחמת את עצמה, היא מרוויחה את הכסף הזה, היא תיקח אותו לעצמה, רק לעצמה, לפני שתעלה עם יהלי על הטיסה ארצה. ממילא אין לה עבודה עכשיו. ממילא אין לה עבודה כבר הרבה זמן. עוד מעט היא תהיה חייבת להרוויח כל דולר שתוציא. כל גרוש נחשב. וארז לא יבחין שלקחה.

מחצית מחייו של יהלי עברה בבית הזה. בשנת חייו הראשונה היא מילאה מדף בספרי הדרכה על ילדים והורות, וקראה בהם בהתמסרות נלהבת, נוקבת, דעתנית. היא לא הפסיקה לדבר על זה עם כל מי שהסכים לשמוע, דיברה על זה במין פסקנות מתריסה, כאילו היא מנהלת מלחמה עם הורים רעים שבראה בדמיונה, עולם ומלואו שמשחית את ילדיו מתוך אדישות, חוסר אכפתיות, אפילו רשעות סמויה. היא ידעה היטב שהלוחמנות שלה מגוחכת, שגם היא, כמו כולם, תגמיש את חוקי ההורות המושלמת, ובכל זאת התעקשה: את הילד שלה היא תגדל בדיוק כך ולא אחרת, בלי שום התרשלות, לא תשאיר דבר ליד המקרה, פרוץ לגורל. היא לא תחסוך במאמץ או בכסף. היא תגדל את הילד שלה בדרך הנכונה, תבטיח שיהיה חזק וטוב ומוצלח, עם גלעין נפשי יציב, מודע לעצמו ואקטיבי, אינטיליגנטי ויצירתי. היא תלקט את כל מרכיבי ההצלחה ותניח אותם בזה אחר זה בתוך סלסילת אישיותו. היא לא ידעה אז שהיא וארז יתגרשו, לא ידעה כמה כוח ההרס שלה ושל טינתה גדול, לא ידעה שתוכניתה לברוא עולם מושלם למען יהלי אינה אלא יומרה יהירה, טיפשית ומלאכותית, לא ידעה שאין שום קשר בין רכישת ידע מספרים לבין הורות טובה. היא היתה משוכנעת שתאמן את עצמה להיות מופת ודוגמה, אם אידיאלית, והיתה חדורה בתחושת שליחות: לגדל את בנה טוב יותר משגידלה אותה אִמה, אבל השכנוע היה חיצוני, מן הפה לחוץ. בתוך תוכה פחדה. הרי גם נישואיה היו נותרים על כנם אילו היתה פועלת כמו שנכתב בספרי העצות.

להכרה בכך ששנות חייו המשמעותיות ביותר של יהלי, לפחות על פי ספרי גידול הילדים, כלומר: שש השנים הראשונות, עברו עליו ברע גדול – ואולי רק ברע בינוני, היא התקשתה להכריע – התרגלה כבר. בינה לבין ארז היו צעקות וריבים וכעס שבער בה תמיד. ארז היה סרקסטי, מרוחק, חרק שיניים בשנתו. כשרעש חיכוך השיניים העיר אותה לא היתה מצליחה לשוב ולהירדם, ובעיות השינה שלה נמשכו גם אחרי שארז עבר לישון בסלון, סידור שלא רצתה לזכור מי יזם אותו. עצם המחשבה על כך עוררה בה עייפות גדולה אבל גם הקלה: זאת היתה מין הודאה שהם לא יכולים יותר יחד. עכשיו, כשהיא מנקה, הרגישה שהיא יכולה לסלוח לארז ולעצמה אפילו על שבוע התחנונים והאיומים לפני שארז עזב את הבית. הפרידה היתה בלתי נמנעת.

“התרגלתי לפרידה,” אמרה לעצמה בקול, מופתעת לרגע, כשחיפשה את הסמרטוט היבש כדי לנגב בו את דלת ארון המטבח שמתחת לכיור, שהיתה מרובבת בחצאי טביעות אצבעות ובנתזים שמקורם לא ברור. כן, היא התרגלה. התרגלה לפרידה כמו שהתרגלה לארצות הברית. כמו שהתרגלה להיותה אישה נשואה. כמו שהתרגלה לכך שפתאום כל מה שהשתוקקה לו כאישה צעירה – בית, כלים נאים, כסף נגיש – הופיע בחייה. הרי בדיוק כמו ארז, גם אצלה חל מין שינוי כשארז התחיל להרוויח טוב בקליפורניה, אולי משכורת רגילה במדדים מקומיים, יחסיים, אבל הרבה יחסית לישראל. היא נעשתה רוויה, מסופקת, כאילו התמלאה, מתקשה להאמין שאחרים אינם חיים כמותה. כשאמה היתה מטרידה אותה בשאלותיה החטטניות, שנשאלו תמיד בהתחנחנות מעצבנת – שאלות שעיקר העיקרים שלהן היה כמה כסף ארז הרוויח, כמה כסף יש להם, בעצם, והיו מגיעות לשיאן במילים “מה, בסדר גודל של מיליונים?” – היתה תמיד משיבה שאין לה שום טענות, ארז הצליח יפה מאוד.

וזה נכון, היא אמרה אמת, הוא באמת הצליח, למרות שלא הבינה את זה אז.

“כי הבן של חכמוב מרוויח המון,” היתה אִמה ממשיכה, מתלעלעת פתאום, “וגם הבת של חכמוב, מהנישואים הראשונים? היא נסעה לעבוד בניו יורק באיזה בנק גדול, וזה לא להאמין איך שהם חיים. עמירם מספר לי על זה כל הזמן. והבן של אורי, הטייס? הוא בסוף התחתן עם איזו יהודייה עשירה וחי במרילנד כמו מלך, כמו מלך ממש, אפילו שרק אשתו עובדת והוא לא. אורי אומר שזה פשוט לא מפריע לבן שלו שזה ככה.”

“לא עשינו מיליונים, אמא, אבל לא רע בכלל,” ענתה לה אז יעל בסבלנות מעושה, “אין לנו על מה להתלונן,” ועכשיו, כשהיא שוטפת את הסמרטוט הרטוב בכיור, כי כבר אי אפשר לסחוט מתוכו את הלכלוך והסבון, ומנסה שוב לחשב, בפעם המי יודע כמה, כמה יוכל בעל הבית לנכות מן הפיקדון – בכל זאת יש כמה נזקים – וכמה כסף בדיוק יהיה נחוץ לה בישראל ומה תעשה אם ארז ייזכר פתאום שהפיקדון גם שלו, המילים ההן נשמעות לה בלתי אפשריות בעליבותן.

“אין על מה להתלונן, לא רע בכלל” – מי היה מעלה על דעתו שמילים כאלה ייצאו אי פעם מפיה? אפשר בכלל לסכם בצורה עלובה כל כך את החיים שלה ושל ארז? היא חוזרת על המילים ההן שוב ושוב וסוחטת את הסמרטוט בכוח.

ועכשיו היא פתאום מבינה שכל המילים שיכלה אי פעם לגייס כדי לנסות לענות לשאלות כמו של אמא שלה, מילים שלפעמים חודרות למחשבותיה גם היום, לא היו יותר מקלישאות מתחמקות, שיירים מחוכמת חיים של אחרים, כמו מישהו שכל הזמן מצטט פתגמים. ובכל זאת, אם ללמוד מתחושת הרווחה שעלתה על פניה של אמה לשמע תשובותיה העלובות, כנראה שהשיבה נכון.

יעל מעולם לא חשבה שהמיליונים שארז היה יכול אולי להרוויח היו מאפשרים לה להיכנס מבעד למראה אל עולם מקביל, מאושר יותר. המיליונים האלה בטח לא היו מצילים את נישואיהם, למרות שבדברים כאלה אולי אין לדעת. היא בכל זאת למדה משהו בשנים שחלפו, מתוך התבוננות באלה שאפשר היה לשער שיעשו בדיוק את זה – יחצו את הקו שמפריד בין עולמם המוכּר של מהגרים ישראלים שאפתנים לאמריקה לבין עולמם המושלם של המצליחים באמת. היא זיהתה את השינוי שחל במי שהצליח לשנות את המעמד הכלכלי שלו. הרי זה בדיוק מה שקרה לחגית ועופר אחרי שעופר מכר את החברה. אם כבר, אז חגית נעשתה כבדה ומכונסת יותר, כאילו האדמה תחת רגליה איבדה מיציבותה, למרות שהיה ברור שהיא נהנית לארח את האנשים החדשים שהתקבצו סביב עופר, שהיא גאה בו מאוד. מצד שני, יש לה הרגשה שחגית היתה גאה בעופר גם אם הצלחותיו היו צנועות יותר. כמו של ארז, למשל. ואילו עופר, מצידו, נעשה עסוק בעצמו, רגוע מן ההצלחה, אבל איכשהו חרד יותר לכבודו. והרי ארז, אם חושבים על זה ברצינות, בכלל לא מסכן, הוא יכול להיות שמח בחלקו.

הנה, שוב השתלטה עליה קלישאה שמשמשת אותה במקום מחשבה. מילים ריקות. ארז הצליח, נכון. היא לא תאמר שלא. אבל הכל במסגרת, או שמא במגבלות החלומות של הוריו, שמרוב עבודה וחסכנות לא הרשו לעצמם לחלום יותר מדי. הכל הסתכם באוטו, בית, אוניברסיטה. על מה חלם? על חיים חומריים טובים יותר משל הוריו. הוא יכול להיכנס לחנויות העצומות המפוזרות כקופסאות ענק ללא חלונות לאורך הכבישים, יכול לבחור כל מכשיר חשמלי שיחפוץ בו בלי לחשב, בלי לדאוג, בלי שהמכשיר יהפוך למולך של חייו, ובכל זאת, בדיוק כמוה, עם השנים נעשה מוטרד מכך שלא השיג יותר. ואת זה היא לימדה אותו. אולי היא צריכה לסלוח לו על התשוקה הזאת שמרגיזה אותה כל כך, להישאר בקליפורניה, על ההתעקשות שלו לא לעקור את עצמו מכאן. כשהוא הסביר לה למה לא ישוב ארצה יחד איתם או כמה חודשים אחריהם, מדוע הוא מקבל כגזירת גורל את הריחוק הצפוי בינו לבין יהלי, הוא אמר: “אני רוצה להותיר חותם על התעשייה.” בתרגום לשפת בני אדם, מה שהוא אמר לה בעצם זה שהוא רוצה לנסות להתקדם, שמה שהשיג בשמונה שנות עבודה בעמק הסיליקון לא מספק אותו, שהוא לא רוצה לחזור ככה ארצה. כששמעה את המילים ההן יוצאות מפיו היא התמלאה זעם שלא הרפה ממנה זמן רב. שוב ושוב אמרה לחגית: “להותיר חותם על התעשייה. את שמעת מה הוא רוצה? להותיר חותם על התעשייה! ומה עם הילד, הוא חושב בכלל איזה חותם הוא יותיר עליו כשהוא בקליפורניה והילד בישראל?” ואז חשה גסת רוח והתמלאה בושה. הרי חגית ועופר, או לפחות עופר, מרגישים שהם הותירו חותם, ולהם אסור לה ללעוג, בטח לא בפני חגית.

ומה בדיוק היא אמורה להגיד? לשאול מה ארז חושב לעצמו? מי הוא חושב שהוא בכלל?

עוד קלישאה.

אבל עכשיו, כשהיא מנקה את הבית, המחשבה על המיליונים – המיליונים בכוח, המיליונים שאינם, המיליונים שארז חושב לעצמו שמגיעים לו – מכה אותה שוב בסנוורים. כי הותרת החותם נמדדת בדיוק בזה, במיליונים, ולא באמצעות חצאי טביעות אצבע שנותרו או לא על “התעשייה”. הרי אם היו מיליונים אולי לא היתה נאלצת לשוב ארצה, אלא היתה נשארת באותו בית וחיה עם יהלי אותם חיים, בלי הצורך לארוז הכל ולחזור לקצה השני של העולם. אותם סנוורים בדיוק הִכו בה כשראתה את החזה היפה, הזקור, של החברה החדשה של ארז, שהתבלט, מושך את העין, מתחת לחולצת הטריקו הקטנה שלה. הם נפגשו, במקרה, לפני חודש, כשלקחה את יהלי לסרט אחר הצהריים. יהלי רקע ברגליו עוד לפני שנכנסו לאולם ההקרנה. היא לא הסכימה לקנות לו נקניקייה שלישית, ונאבקה בכל כוחה במילה “regularbold” שכבר ישבה על לשונה. ואז לפתע התחלף מבטו הכועס, או אולי הפגוע, בעיניים מלאות אור. הוא התבונן במשהו שהיה מאחוריה. היא הסתובבה וראתה את אביו עם החברה שלו. חגית אמרה לה שכולם אומרים שהשדיים של החברה “עשויים”, כנראה אצל המנתח הפלסטי הישראלי הזה שכולן הולכות אליו. הוא מגמגם, המנתח הזה. חגית והיא צחקו עליו אינספור פעמים, אולי משום שאיים עליהן, אולי כדי להתריס נגד התביעה שהתגלמה בו, התביעה שיהיו צעירות לנצח, אולי מתוך קנאה, פשוט קנאה. הם צחקו עליו כי דווקא כשהיה רוצה להוכיח שעסקיו משגשגים, ממש ברגע האמת, לפני האנקדוטה על מה שמבקשות ממנו האסיאתיות, היה יוצא ממנו הגמגום ומכשיל אותו. “אני עושה הגדלת צ.. צ.. ציצי.”

“אל תקנאי בארז,” אמרה חגית.

יעל חשבה על ההוכחה של חגית לכך שהחזה של החברה של ארז “עשוי”, הוכחה שחגית ניסחה באופן כמעט פורנוגרפי: שני המלונים ההפוכים קבועים גבוה מדי בגוף הגרמי שלה, והרווח ביניהם, במקום שלאחרות יש רק חריץ דק, גדול מדי. יעל רצתה לשאול את חגית איפה היא ועופר פגשו את ארז והחברה החדשה – “חדשה” בניגוד לה, “הישנה” – ולא שאלה. כל זה לא טשטש בשום צורה את הסנוורים האלה שהכו בה. גם לא הבעות הגועל המעושות של כולם על “כמה שזה לא טבעי”, ואיך זה בכלל יכול להיות שזה מה שחשוב לחברה של ארז כדי לאהוב את עצמה. גם לא המחשבה על איזו מין בחורה רצה לעשות דבר כזה שנה אחרי שנולד לה ילד, כמו שחגית דיווחה לה. הכסף אינו מעלה ואינו מוריד, היא שיננה לעצמה, ובכל זאת בקושי הצליחה לפתוח את העיניים, האור היה בוהק מדי. על החזה של החברה של ארז כולם דיברו, כאילו זה כואב לכולם, אבל על זה שארז אמר לה בהתחלה שהוא יחזור איתה לארץ, בשביל יהלי, ואז שינה את דעתו והחליט להישאר בארצות הברית – בגלל הרצון “להותיר חותם על התעשייה” – על זה אף אחד לא אמר שום דבר, כאילו הדיון בזה, כלומר בכסף עצמו, או בקדושת הקריירה, הוא מגונה. לציצי אפשר ללעוג, אבל לא לרצון “להותיר חותם על התעשייה”. ועוד מעט היא תחיה באותה ארץ שאמה חיה בה, ושוב תהיה חשופה לשאלות החטטניות והמיותרות שלה, לכעס הזה שהיא והשאלות שלה מעוררות בה, ועור פניה ייצרב בשמש הרודנית של הים התיכון, שחגית אמרה שהיא מזקינה את העור נורא.

ואולי המיליונים כן היו באים אם ארז היה אדם אחר. לפעמים נדמה לה שאילו ארז היה נוהג בדרך קצת שונה, אולי אם היה קצת תוקפני יותר, קצת יותר מוכן לקחת סיכון, קצת פחות מקשיב להסתייגויותיה ממנו, כמו אז, כשעופר הציע לו להצטרף לחברה ההיא והוא מייד סירב, בלי לחשוב או להקשיב אפילו, אולי, אולי הכל היה אחרת. ואולי לא. אולי אין לו את זה, ואפילו המזל לא יוכל להועיל לו. שניהם חטאו זה לזה כשנישאו זה לזה. לא בה ולא בו היו די אהבה או כבוד על מנת להחזיק מעמד בבית הזה בלוס אלטוס אחרי הבית שקדם לו בסאניוויל, כשארז היה צעיר ונלהב יותר והיא האמינה שתצליח לקיים משפחה לאורך זמן. עכשיו נראים לה החיים ההם, בסאניוויל, קלים כל כך, כאילו התגלגלו מאליהם.

היא מתיזה את הנוזל התכול על החלון שמעל כיור המטבח ומשפשפת במרץ. התחיל לרדת גשם. אין ברירה. היא תצא החוצה כדי למרק את הצד השני של החלון. מן החלון נשקפת הגינה: הדשא מאפיר דווקא בחורף, למרות שהוא מוצף במים. הטחב על המרצפות מתחת הפרגולה מלבלב בירוק כהה. עצי הפרי שבשולי הגינה עומדים עירומים וכסופים. גם שיחי הוורדים ערומים, קוציהם הסגולים מאדימים בקצותיהם כאילו צימחו טפרים. עץ האשוח הגדול מכביד את ענפיו על האדמה וחוסם את המדשאה. ממילא איש לא משתמש בגינה הזאת. הפרגולה הרחבה הרי היתה אמורה לשמש מחסה לאורחיהם: היא וארז היו אמורים לארח אותם בגינתם ברוחב לב, מוקפי ירק, מבושמים בניחוח ורדים, שטופים באור קיצי, אבל רק יהלי משוטט בה לפעמים, באחרי צהריים ארוכים ונוגים, מכה בקרש על השיחים שליד הגדר של השכנים, ואז, כשמחשיך, נכנס הביתה, מוטרד ומשועמם.

היא שבה מן הגינה אחרי שניקתה את הצד השני של החלון והשליכה לפח את הסמרטוט המלא בקורי עכביש ואבק חום. הגשם דווקא נעם לה. כשמרחה את מדפי המטבח בחומר ניקוי נזכרה בתלונות של ארז בשבועות הראשונים שלהם בבית: יש במטבח מין ריח של קארי, או של משהו אחר, ריח הודי כזה, ולמה הם בכלל שכרו בית שפעם גרו בו הודים, ועוד יקר כל כך. “את רוצה להוכיח משהו באמצעות הבית הזה?” הוא שאל, והיא חייכה לרגע. כן, אולי זה נכון, אבל לא נורא. אז היתה לה נכונות אין קץ להתעסק בזוטות, ללמוד משהו על חומרים להסוואת ריחות שנמכרו בסופּר, לקחת את יהלי לחוגים ושיעורי העשרה, ללכת לסדנאות, למלא את עצמה ברצינות תהומית בהבלים גמורים. זו היתה מין אמונה שאפשר בכוח הרצון, בכוח השאפתנות, להזיז את מחוג הגורל עד לקצה המואר של חוגת החיים.

כשיהלי היה בן שנה היא אמרה לארז שטוב שיש להם בן. ארז קרא אז ליהלי “גבר” ו”ג’ון בריון”. רק אחר כך פגעה בו הידיעה שהילד רץ לאט, לא מצליח לתפוס את הכדורים שנזרקים אליו, שבמקום לתפוס את הכדור כמו גבר או ג’ון בריון הוא מנופף בידיו בילדותיות שאינה במקומה. לכינוייו של ארז לא היה גבול. לזכרותו הלבנה והרכה של יהלי, חבויה ודבוקה בחיתול, קרא שטרונגול, כלי, ולילד עצמו נמר, אלוף, חיה רעה. היא אמרה לעצמה אז שאם היתה לה ילדה לא היה לה מושג מה היא צריכה לספר לה על העולם. איך ארז היה קורא לה? יפהפייה של אבא? נסיכה? “הוא סופג הכל,” אמרה פעם לארז באחד השבתות, אחרי שפרץ ביניהם ריב גלוי וצרחני ליד הילד, “אפילו שהוא נראה כזאת ביצה תמימה.” בקולה היתה נימה מתחננת שקצת הפריעה לה. “בוא נשים לב לכל מילה שיוצאת לנו מהפה. עד היום לא הקפדנו אבל נתחיל עכשיו. תמיד אפשר לתקן.”

ארז לא השיב לה אלא המשיך להתבונן בילד. “איפה אור? יהלי!” הוא קרא אליו ונתן מבט קורן בדמות הקטנה והדקה שישבה זקופה במרכז הסלון, לבושה בבגדי תכלת. אפילו כפות הרגליים הקטנות, שעדיין לא היו קשויות מהליכה, היו מכוסות בגרבי תכלת עבים, ונשקו זו לזו בסימטרייה מושלמת של ישיבת תינוק. יהלי, שאז עוד היה לגמרי תלוי בה, חי איתה בסימביוזה הזאת של אם ותינוק, היה לשבריר שנייה עצמאי. אישיותו עוד היתה תמציתית, בטוחה בעצמה, מלאת תאווה. הוא ישב על השטיח האדום הגדול, מחייך אל אביו חיוך נפלא, עיניו מאירות ותמות. הוא הצביע על המנורה שבתקרה באצבע עדינה, בנויה דרך נס משלוש כריות קטנטנות ומעוגלות, מחוברת ליד לבנה, פלאית.

“אורררר.”

זה היה נס. כמו עוד נס שהתרחש אז: ההימנעות של ארז מהנזיפה הקבועה שהיה משמיע בכל פעם שהיתה מפצירה בו שבכל זאת ינסו לתקן, בתוספת ההבטחה שתתקן גם אצלה. הוא לא אמר כמו תמיד שהיא זו שגורמת להסלמות ביניהם, שהיא זו שצריכה ללמוד לשלוט במה שקורה. תקווה פראית מילאה אותה אז כשארז הנהן והניח יד על כתפה, כאילו אישר שההתחלה מחדש אפשרית. מעניין איך זה עם החברה החדשה שלו.

השבת ההיא חלפה בנעימים, אבל בערב, אחרי שיהלי נרדם, הם רבו שוב.

אז, כשהם נכנסו לבית בלוס אלטוס, וארז נתן את הפיקדון לבעל הבית, הוא התמלא במין גאווה ושמחה משונה. הוא התקשר באמצע היום מהעבודה, מחריד את דממת הבית, מה שלא עשה בדרך כלל.

“תראי יעל, לביטחון נותנים פה מזומן ולא איזה צ’ק בלי כיסוי שאחר כך אבא שלי המסכן היה צריך לרדוף אחרי השוכרים שלו בהוצאה לפועל ובבתי משפט. איזה אנשים. גנבים ופרזיטים שלא שילמו ואי אפשר לפַנות אותם מהדירה ואין מה לעקל להם.”

וזה כסף שאבא שלי עבד בשבילו כמו חמור, היא רצתה להשלים בשבילו, יודעת את סדר האמיתות שהוא מדקלם, חושבת על עסקי חדרי הקירור והמיזוג אוויר של אביו, שאף פעם לא שגשגו, אבל זכו תמיד להערצתו של ארז, הערצה בלי שום הסתייגות, שכמוה לא ניתנה לא למשפחתה ולא לה: ארז ואביו העריצו זה את זה בהדדיות מלאה.

“אז פה לוקחים מזומן,” היא אמרה, למרות שידעה כבר, כדי שיידע שהיא מקשיבה לו.

ארז המשיך, קולו מעוות מכעס שבייש אותה פתאום. “איזה אנשים, חיות, מתפרנסים מכל מיני רמאויות של ביטוח לאומי. זה רק בישראל.”

ולשם היא חוזרת עכשיו, לישראל.

היא נאחזת לרגע בסיפורים האובססיביים האלה של ארז על אביו, על שלל ייסוריו הבעל־בייתיים ושלל העוולות שכולם עשו לו, תחילה השוכרים שלו ואחר כך רשויות המס, בייחוד הרשעים ממס ערך מוסף כפר סבא: עכשיו גם מאלה היא מתגרשת. לפחות זה. אבל היא יודעת שלא הסיפורים האלה היו העיקר. גם לא המרירות שהיתה בהם, או ההתפעמות העלובה לנוכח השיטות המתוקנות להשכרת בתים. גם אז, אפילו אז, היא ידעה בדיוק מה רומם את רוחו של ארז כשהפקיד את כספי הביטחון אצל בעל הבית. ידעה וקינאה. היא הרי מכירה את ארז: הוא חיבק את עצמו. הוא חגג את יכולתו לשלם סכום כה גדול בלי הנד עפעף, פשוט לשלוף אותו מתוך חשבונות הבנקים שלהם המלאים בדולרים. נכון, הוא לא הותיר חותם על התעשייה, הוא רק עבד בחברה שמנהליה, רובם בעלי מבטא ישראלי כבד, הגיעו לארצות הברית כדי ליישם טכנולוגיה ביטחונית בעולם התקשורת. ובכל זאת, למרות הכל, הוא עשה את זה. מה גם שהבית היה בשכונה מצוינת.

“אז אתה מודה שבחרתי טוב את הבית,” אמרה לו אז.

“רק חבל שלמטבח יש ריח של הודים,” השיב, להכעיס.

וכל השמחה הזאת של ארז, על יכולתו לשלם את הפיקדון, מקורה בכסף שהוא פרי הצלחותיו, ולא פרי הצלחותיה, לא פרי הקריירה שתכננה ושנקטעה כשעברו לכאן, תוצר של עובדה שאי אפשר לערער על תוקפה: העובדה שיום אחד בעלה נעשה הרבה יותר מוצלח ממנה. לכאורה היתה צריכה לשמוח. אולי ככה אמא שלה, “יועצת משפטית במשרד הבריאות”, תפסיק להתנשא על הוריו של ארז: גננת ואיש קירור. אבל העניין הוא שארז הצליח יותר ממנה לא רק מן הבחינה המקצועית, אלא גם מבחינות אחרות, אישיות, פנימיות: הצליח יותר ממנה על פי שלל אמות מידה שבעזרתן טרחה כל הזמן לאמוד אותו – אוספת ראיות לחוסנו, ליושרו, ליציבותו. בעצם ארז הצליח יותר ממנה מכל בחינה.

לכשיושב הפיקדון היא תיקח אותו לעצמה ולא תחלוק בו עם ארז. היא זו שמסריחה עכשיו מאקונומיקה אמריקאית, מין ריח רעיל שלא הצליחה להתרגל אליו. היא זו שמכלה יום שלם בהפיכת הבית לנקי מאי פעם, היא זקוקה לכסף הרבה יותר ממנו.

“פשוט אין לי מה להתבייש,” היא אומרת לעצמה בקול, ומילותיה, עוד קלישאה שאינה מאמינה בה, מהדהדות בבית הריק ושטות בין זהרורי האבק שהעלו הסמרטוטים. בחוץ מכה הגשם על בית הספר של יהלי, על החלון העצום בכיתה של יהלי, שעל אחד מקירותיה תלויה שורת תמונות של עצים בשלכת ובובות שלג, צמודות זו לזו כמו צלליות של מגזרת נייר. נושא השבוע בכיתה של יהלי הוא החורף, והדימוי הוא שלג, למרות שפה לא יורד שלג, רק גשם שיורד על העצים ועל הגגות ועל האדמה, מכה בכל כדרכו של עולם.

היא מנקה את החדר של יהלי, מניעה מקל פלסטיק הלוך ושוב על הפרקט, מקל שביר וקצר מדי שלקצהו דבוקים מגבונים לחים. רק שלא יתעקם המגב הזה, פטנט אידיוטי, נטול חוט שדרה. מתאים לארז לקנות דבר מחורבן כזה. היא מניפה את החלק התחתון של המגב כלפי מעלה, ומסירה ביד זהירה את המגבון שהדביקה לקצהו. המקל – דקיק, פלסטיקי, ששֵׁם המותג המעצבן שלו מרוח על כל צדדיו כדי שייחרת במוח של המנקה – יצטרף עכשיו לערימות כל הלכלוך שבעולם. לכלוך שלעולם לא יתכלה. בקבוקונים, ומגבונים לפָּנים ולתחת ולרצפה, ותבניות הקצף הפלסטי המגעילות האלה שבהן מוכרים בשר טרי, אלה שיש בהן מקווים קטנים של דם, והררי החיתולים החד פעמיים, המרוחים בשתן ובצואה, שיכולים להקיף את כדור הארץ שוב ושוב מדי יום ביומו. פעם – עולמה נחלק ללפני ואחרי – היתה מתמלאת בתחושה מטומטמת של הישג בכל פעם שמילאה את פח האשפה: הפסולת שלה נראתה לה איכותית כל כך – האריזות של הבשר המשובח שהם היו צולים בארוחות ערב שישי, השקיות החמודות עם כפתורי העץ שבהן נמכרו הפיג’מות של יהלי, פקקי השעם של בקבוקי היין שיש עליהם כיתובים צרפתיים וצלליות של טירות ימי ביינימיות.

בן זונה, היא שופכת את קללתה אל תוך האמבטיה שיהלי מבלה בה את השעה השלווה ביותר כל יום. הבעל בית הזה. שימות. היא דוחקת בציפורניה את הסמרטוט למסילת המקלחון כדי לקלף ממנה את האבנית האפורה־חומה שהצטברה בתוכה. מה פתאום היא צריכה לנקות? כשהיא נכנסה לבית הזה היא קיבלה אותו מלוכלך, גועל נפש. ועכשיו היא מכלה את זמנה בניקיון במקום לאזור כוח. מכלה את זמנה בקרצוף במקום לשתות קפה ולחשוב על העתיד שמצפה לה.

עוד יומיים היא עוברת לארץ אחרת, חוזרת לישראל. עוד יומיים היא נאלצת להתקפל שוב, ולתמיד, אל תוך עולם צר מדי.

היו לה תוכניות. היא רצתה להקדיש את הימים הלפני אחרונים שלה באמריקה לבילויים. חגית אפילו הבטיחה שתַפנה למענה זמן ותיסע איתה ליום כיף בסן פרנסיסקו. ומה שהכי נורא זה שהכל קורה בעל כורחה, נגד רצונה. הרי היא נאלצת לחזור לישראל בגלל שעם פקיעת נישואיה פוקעת איתם גם האשרה שלה, שקיבלה דרך ארז; וכמובן, בגלל כל ההפתעות הפיננסיות המרות שליוו ומלוות ומן הסתם ימשיכו ללוות את הגירושים האלה, אלה שכבר הכו בה ואלה שעוד יכו בה, הפתעות שכל אחת מהן מזכירה לה כמה ארז מוצלח, כמה ארז מוצלח ממנה, כמה ארז מוצלח בלעדיה, כמה הרסה. עד לגירושין היא עוד יכלה איכשהו לרמות את עצמה ולהאמין שהצלחותיו הן במידת מה הצלחותיה. עכשיו מתברר שהן עדות לכישלונה, לכך שהיא לא עבדה מיום שהגיעו לאמריקה. היא השלימה עם הגירושים, ברור. היא גם השלימה עם כך שליהלי לא תהיה משמורת משותפת, בית לאבא ובית לאמא, עלה התאנה הכפול הזה שאמור לכסות על ערוות הגירושים. היא אפילו השלימה עם כך שלא תוכל למלא מכולה של ארבעים רגל בקניות ענק, בבר־בי־קיו מנירוסטה, ברהיטי גן מעץ אינדונזי, בספות עור. אבל נותרה עובדה אחת, בעצם מחשבה אחת, שאיתה התקשתה להשלים: המחשבה שלא תספיק לשבת בבית הקפה החביב עליה ברחוב שש־עשרה פינת ולנסיה, לטייל בפארק שער הזהב, להשקיף על נופי סן פרנסיסקו בפעם האחרונה.

אחרי שגמרה לנקות את הרצפה היא מחכה רגע, שתתייבש, ואז לוקחת שקית אשפה גדולה ומתחילה ללקט לתוכה דברים אחרונים מחדרי האמבטיה, שלמרות הצחצוח נראים עדיין אפורים מעט: כמה בקבוקי שמפו ריקים, הסבונים שהשחירו בידיהם של הסבלים והאורזים של המכולה שלה לישראל, ולבסוף פוסעת עם השקית אל ארונות הקיר שבחדרה ובחדרו של יהלי, לוודא שלא נשכח בהם דבר.

הבית ריק.

שלוש אחר הצהריים. הכל הולך ומחשיך. צריך למהר. היא שוטפת את ידיה במים, מנגבת את ידיה במכנסיים ומיישרת את שערה ובגדיה. צריך לאסוף את יהלי מבית הספר, הילד הרך שלה, לתלוש אותו מעולמו, למרות שהוא הולך ומקשיח למולה, מתמרד, סיבי, חצוף. היא מחליטה לערוך סיבוב אחרון בבית. באחת המגירות באחד מחדרי האמבטיה היא מוצאת פריט שנשכח: צמיד פלסטיק של בית חולים. הצמיד שרד הכל: את המטליות שהטילה בשלוש השנים האחרונות אל מחשכי המגירה, את ידיו הרועדות של ארז כשהוציא לפני חצי שנה את כלי הגילוח שלו והניח אותם בתיק כלי הרחצה שעד אז שימש רק לטיולים או מסעות עסקים, את ידיה שהניחו שם דברים אחרים ואחר כך הוציאו אותם. צמיד הפלסטיק נח בפינת המגרה, משובלל. היו שני צמידים כאלה, זה שסימן אותה וזה שסימן את יהלי. כשהם חזרו הביתה מבית החולים ארז גזר מפרק ידה את הרצועה, וביקש שהיא תגזור את הרצועה של יהלי. “הוא נורא שביר,” נימק, ואמר שאת שתי הרצועות צריך להטמין במקום מיוחד, אולי עם התכשיטים שלה, אולי במקום סתר אחר. הם ישמרו שם את כל הרצועות של כל הילדים שיהיו להם. על הרצועה כתוב שמה, תאריך הלידה של יהלי והמילים “נקבה, בת 29”. פעם נראו לה המספר ההוא, ובוודאי כל אלה שאחריו – 30, 31, 32 – קץ החיים. היום, בת שלושים ושש, קץ החיים כבר התמוסס, כבר נמצא, במובן מסוים, מאחוריה. תקוותיה מפעם שוברות את לבה.

עוד רגע תלך לבית הספר השכונתי. תלך בפעם האחרונה. “זאת הפעם האחרונה”, היא תגיד לשאר האמהות שיבואו לאסוף את ילדיהן מכיתה א’, אמהות שרק עתה התחילה להבחין ביניהן, לתת בהן סימנים, ואפילו להיפתח אליהן: “זה בסדר גמור מבחינתנו. אנחנו שמחים לחזור לארץ שלנו. רק ככה אפשר לצמוח רוחנית. אנשים צריכים לחזור למקום שממנו הם באו.” לפחות היא לא ממלאת את האוויר במילים ריקות. לפחות היא לא טוענת שבישראל טוב יותר לילדים, או שיהלי ישגשג שם, או שהמשפחה מחכה להם. ממילא אף אחת לא תאמין לה. הם לא חוזרים לשום מקום. הם נופלים לחלל ריק שנמצא בצד השני של העולם, כאילו יש להם מה לחפש שם. כדי לאזור אומץ היא תתחוב את ידה אל כיס המעיל ותמולל את תווית הפלסטיק שמצאה. נקבה בת 29, זמן שלא ישוב.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “שיניים”