שתיהן הוא סיפור אהבתן של רונית וחמוטל, שתי נשים שגילו את משיכתן ואהבתן זו לזו אחרי שהיו נשואות לגברים וילדו […]
שתיים
ינואר 2011
הן פינו את השולחן מכלי ארוחת הבוקר. חמוטל אספה את הניירות שאתמול עבדה עליהם עד שעה מאוחרת. היא תוריד את רונית ליד הסטודיו שלה ותמשיך לאוניברסיטה.
“שאאסוף אותך הביתה אחה”צ?” שאלה חמוטל בחיוך.
“לא, אהובתי,” ענתה רונית בחיוך לא פחות רחב, “אני אחזור ברגל ואעבור בסופרמרקט. צריך עוד קצת ירקות לסלט, ואם יואב שלך יתפנה לארוחת שבת איתנו, כדאי שאקנה גם נתח סלמון יפה”.
כשעצרו ליד הסטודיו שלה, התירה רונית את חגורת הביטחון, גחנה לעבר חמוטל, רפרפה בשפתיה על לחיה ויצאה מהמכונית.
“לא, חמודה, זו לא נשיקה שתספיק לי לכל היום,” מחתה חמוטל. רונית עברה לצד השני של המכונית, התכופפה אל חמוטל ונשקה לה באיטיות וברוך על שפתיה.
“שיהיה יום נהדר. אתקשר אחה”צ,” אמרה חמוטל, סובבה את ההגה והמשיכה בדרכה.
פניה של רונית התקדרו כשחשבה על עידו ורותי, ילדיה. האם הם יחדשו איתי את הקשר מתישהו? היא קינאה בחמוטל על הקשר החופשי שלה עם יואב. מה עושה חמוטל אחרת ממנה? היא צעדה אל הבניין הדו־קומתי ברחוב התל אביבי הקטן כשרוח הים וריחו מלווים אותה. כשחלפה בחצר האחורית תחת עץ הפיטנה, אספה פרח שנשר ארצה, שאפה לקרבה את ריחו הבשום ונכנסה לסטודיו – חדר אחד מרוהט בפשטות צבעונית, עם מחשב, ארון עבודות וספה. איזה מזל יש לי שאני עובדת במשהו שאני כל כך אוהבת – עיצוב כריכות ספרים וגם ציור לספרי ילדים, הרבה יותר מזל מאשר ביחסי עם הילדים שלי, הרהרה במרירות.
היום לא אספיק להתחיל משהו חדש, כי יש לי תור לממוגרפיה. אני צריכה לזכור לצאת בשלוש כדי להגיע בזמן. אני שונאת את הבדיקה הזאת. יש משהו משפיל באופן שהטכנאית מסדרת את הגוף מסביב למכשיר ומוחצת את השד בין שתי לוחיות הפלסטיק. אבל עכשיו בוקר ואני אספיק לחפש איזה רישום עדין של צייר ידוע לעטיפת הספר החדש שאני מעצבת, משהו ברישום פחם עדין, לא כהה מדי, ואז אבחר אותיות מתאימות לשם הספר.
“את יכולה לחכות בחוץ, יקראו לך כאשר הדיסק יהיה מוכן. את הפענוח את יכולה לבוא לקחת בעוד שבוע או עשרה ימים, או שנשלח לך בדואר,” אמרה הטכנאית ונעלמה בפתח החדר.
אחרי כמה דקות יצאה שוב.
“חכי עשר דקות. במקרה יש כאן רופא, והוא יכתוב לך את הפענוח במקום.”
רונית קיבלה לידיה מעטפה חתומה. היא התיישבה על הכורסה המהוהה, שהדיפה ריח של פלסטיק ישן.
“רקמה פיברו גרנדולרית… תהליך תופס מקום… בירור נוסף באולטרה סאונד… פנייה דחופה לרופא המטפל…”
היא לא הבינה את כל המילים. היא רק ידעה שזה רע, שזה שייך לאותו מקום בו שוכן בראשה הניתוק מילדיה, עידו ורותי, ריח הפלסטיק הדוחה של הכורסה, הרעש ברחוב ונשיפות הזוהמה של האוטובוסים.
שוב בחוץ, פוסעת בעיוורון לאורך רחוב אבן גבירול ההומה, נתקלת באנשים, שעוקפים אותה, ועיניה מלאות דמעות. בראש שלה חוזרות ומזמזמות המילים “רקמה פיברו גרנדולרית… תהליך תופס מקום…” עד שהמילים הפכו לתופים מהדהדים. לאט-לאט, מתוך נקישות המילים הלכו והתגבשו הברות ברורות. “סרטן, סרטן, יש לי סרטן.”
רונית נעצרה ליד תחנת אוטובוס צפופה, עמוסה באנשים ממתינים. היא לקחה נשימה עמוקה וניגבה את עיניה.
טוב, זה מה יש. אסור לי עכשיו להיבהל כל כך. הבהלה לא תעזור לי. רק תפריע לי להילחם. אני צריכה עכשיו להחליט מה אני עושה. למי לספר? ואולי לא לספר בכלל? אבל לא אוכל להסתיר את זה מחמוטל. להרים טלפון לעידו ורותי? אולי זו הזדמנות… לא, אני לא מוכנה להיות פתטית. אני רוצה שהילדים יקבלו אותי, סרטן או לא סרטן.
הטלפון הנייד צלצל. היא ראתה את המספר של חמוטל, הניחה לטלפון לצלצל והמשיכה ללכת, עד שמצאה את עצמה בפתח הסטודיו שלה. היא נכנסה פנימה, והשתרעה על הספה. הטלפון המשיך לצלצל. היא כיבתה אותו, טמנה בתיקה, שילבה את ידיה מאחורי ראשה, ונחטפה לתוך שינה כבדה.
דפיקות עמומות על הדלת העירו אותה. בחלון הקטן של הסטודיו עמד כבר לילה.
“רונית, רונית, את שם?”
היא כשלה לעבר הדלת ופתחה אותה. על רקע החושך נראו פניה הלבנות של חמוטל.
“מה קרה? אני מתה מדאגה!”
“בואי נלך לבית קפה. נדבר במקום אחר.”
קהל תל אביבי של אחרי העבודה גדש את בית הקפה. עורכי דין צעירים שחררו עניבות, מזכירות דייקו את השפתון, כוסות בירה, קפה מקציף, צחוקים וזמזום של טלפונים.
רונית הושיטה את המעטפה לחמוטל. עיניה של חמוטל רפרפו מעל הכתוב.
“רוניתי, אני לא מבינה… מה זה…”
“סרטן, חמוטל, פשוט מאוד.”
“איך… מה… ”
הנייר נפל על השולחן. שתי ידיה של חמוטל נאחזו בשתי ידיה של רונית. רק אחרי דקה ארוכה הבחינו במלצרית שעומדת על ידן וזעה בחוסר סבלנות.
“תרצו להזמין משהו? העסקית נגמרה כבר מזמן.”
***
הלילות לפני הניתוח היו קשים. רונית הייתה מתעוררת מדי שעה ומתחילה לתעות בין החדרים. נכנסת לשירותים, מכבה ומדליקה אורות, מקפלת שמיכות, מחזירה ספרים ועיתונים למקומם. בתום הסיבוב הייתה ניגשת אל חמוטל, השקועה בעבודה ליד שולחן המטבח, מלטפת את כתפיה ונסוגה אל מיטתן, להיאבק שוב בשינה החומקת. למה אינה לוקחת כדור שינה? היא הרגישה שהיא צריכה להיאבק על השליטה במוחה. היא צריכה להערים עליו, לעמעם את המחשבות והחרדות עד לנקודה בה תגבר העייפות על המוח הקודח והיא תירדם לשעה, עד שהחרדה תעיר אותה אל הלילה הסיוטי. חמוטל הייתה חולטת לה תה לימונית ולואיזה או פירות יער, מניחה על מגשון ליד המיטה, עוטפת אותה בשמיכה, נושקת על מצחה ונסוגה בשקט אל שולחן המטבח, העמוס בניירותיה. רונית הייתה ממשיכה להיאבק על השינה.
אחרי אחת או שתיים בלילה, חמוטל כבר הייתה שקועה לפעמים בשינה, ראשה על שולחן המטבח. רונית המשוטטת הייתה מוליכה אותה, ישנה למחצה, אל מיטתן, משכיבה אותה, אורזת אותה בשמיכה הרכה, וחמוטל הייתה נרגעת אל תוך שינה גדולה. רונית הייתה ממשיכה בשיטוטיה. לפעמים ניסתה להרגיע את עצמה בעזרת נשימות קצובות וחזרה על מילת מנטרה שניתנה לה, אי אז, בקורס מדיטציה. אחרי כן הייתה המילה הזאת מתחלפת בזמזום “סרטן, סרטן, יש לי סרטן”.
***
בלילה שלפני הניתוח הן שכבו יחד במיטה, חולקות כרית ומגע של לחי אל לחי.
“הכול יהיה בסדר, חמוטלי. אני חזקה. יסירו את הגידול ונחזור לחיים שלנו,” אמרה רונית, אלא שלא האמינה בדבריה שלה והרגישה שהיא מוליכה שולל את חמוטל.
“אני יודעת שיהיה בסדר. זו רק מכה קלה בכנף של החיים שלנו,” ענתה חמוטל. היא ליטפה את גבה של רונית. אחר כך שלחה את ידה אל בין רגליה של רונית וליטפה בעדינות את ירכיה וביניהן.
לאחר רבע שעה נרדמו חבוקות ככפיות, ידיה של חמוטל חופנות את שדיה של רונית, זה הבריא וזה החולה.
בבוקר דילגו על ארוחת הבוקר. רונית הייתה צריכה להגיע בצום לניתוח.
“איפה נחנה באיכילוב?” שאלה רונית.
“יש להם חניה תת־קרקעית גדולה אם לא נמצא למעלה על יד חדרי הניתוח,” ענתה חמוטל. “יש לי שאלה אלייך אבל אולי זה לא הזמן,” הוסיפה חמוטל, מסבה את פניה מרונית.
“אם לא עכשיו אז מתי?” ענתה רונית כשהיא מכניסה את ההפניה הרפואית לתיקה.
“את מרשה לי לצלצל לרותי ועידו?”
“רק כשאצא מהניתוח, וגם זה רק לרותי. שהיא תחליט אם היא מודיעה לעידו. בשום פנים ואופן אל תלחצי עליהם לבוא. רק תודיעי והם יחליטו את מה שיחליטו.”
***
רונית שכבה על האלונקה. חמוטל נשקה למצחה החיוור…
“בהצלחה,” אמרה האחות ואחזה בידיות.
חמוטל עקבה בעיניה אחרי האלונקה המתגלגלת, עד שחלפה את דלת הזכוכית, פנתה שמאלה ונעלמה מהעין.
מה כעת? מה כעת?
האחות אמרה שייקח לפחות שלוש שעות עד שיעבירו את רונית לחדר ההתאוששות.
חמוטל יצאה אל הרחוב והתחילה לצעוד לכיוון הים. האשלים בשדרות בן גוריון השירו קשקשי פרחים ברוח הסתווית. היא עלתה לכיכר אתרים וניצבה מול הים. גלים גדולים התנפצו אל שובר הגלים. גשם הססני החל לרדת.
מה כעת? מה כעת?
חמוטל שלפה את הטלפון הסלולרי וחייגה ליואב בנה, אבל הודעת סמס אמרה:
“נמצא בהרצאה. אתקשר מייד כשתסתיים.”
מבלי להבין מדוע מצאה את עצמה מחייגת את המספר של גדעון, אביו של יואב.
“אתה עסוק כעת?”
“מה קרה, חמוטל?”
“אני צריכה חֶברָה.”
אחרי רבע שעה הייתה חבוקה בזרועותיו מול הים הסוער.
“בואי ניכנס לבית הקפה,” אמר גדעון. “הגשם מתחזק.”
***
כשחזרו הביתה אחרי הניתוח, כאילו עברו דרך מחיצת נייר יפנית, לבנה ודקה, אל עולם אחר. הקולות חדרו מבעד למחיצה אבל העולם הישן, של לפני הניתוח, הפך לזיכרון דהוי, כמו רישום עיפרון על נייר. הן לא דיברו על זה. הדיבור ההדוק, העוטף, היה חלק מהעולם הישן. לא מרחק נוצר ביניהן, אלא קרבה שונה. המילים היו נגישות אבל מיותרות. המידע הנחוץ זרם דרך מחזור הדם המשותף שלהן.
הן לא נזקקו לאחרים. חמוטל הייתה ממונה על צלצולי הטלפון הבודדים. היא הזמינה קניות דרך הטלפון וקיבלה את הקופסה עם המצרכים בפתח הדלת. לעיתים היה יואב מגיע הביתה בשקט, נכנס על בהונות וסוקר במבט אחד את הדירה ואת שתי הנשים ששכנו בה. בלי מילים היה מפנה את פחי האשפה, מטאטא את חדרי הדירה, פרט לזה שרונית נמנמה בו. אם רונית הייתה ערה, קוראת או מציירת בגירי פחם על נייר צמוד לדיקט גדול את העץ שנשקף בחלון, היה מרים את גבותיו בשאלה אילמת. משקיבל מבט מאשֵר, היה נושא אותה על זרועותיו אל חדרו הישן, מנגב את רצפת החדר בסמרטוט לח, ומבריק את החלון עד שהזכוכית הפכה בלתי נראית. אחרי זה החליף בעזרת חמוטל את מצעי המיטה, החזיר את רונית למיטתה, נושא אותה בזהירות, מניח אותה במרכז המיטה ומתפיח את הכרית הגדולה לראשה.
“עכשיו, עם החלון הנקי, אני רוצה להמשיך לצייר,” חייכה אליו. אז היה נושק למצחה, מחבק את אימו ונמוג אל הדלת.
***
חמוטל לא שאלה את רונית מה היא רוצה לאכול. היא ידעה. היא רק שאלה:
“במיטה או במטבח?”
אם רונית בחרה במיטה הייתה עורכת שני מגשים. אחד שתחתיתו כרית מרופדת, לרונית, שישבה במיטה, ומגש שני, נוקשה יותר, בעבורה. לפעמים הייתה מניחה על המגש כוסית מים שצף בה פרח או ענף שעיטר את הצלחת. רונית רק חייכה חיוך מסכים. לעיתים הייתה שולחת מזלג אל צלחתה העמוסה יותר של חמוטל ונוטלת ממנו פיסת מזון שמשכה את עינה.
אחרי שבועיים כאלה אמרה רונית, בוקר אחד:
“ישנתי טוב הלילה. אני רוצה לאכול ארוחת בוקר במטבח.”
חמוטל פינתה את כל מכשולי הדרך, שני כיסאות ושטיח, ופתחה את הדלתות לרווחה. היא תמכה ברונית עד שזו התיישבה, לאט ובזהירות, ליד השולחן הערוך. אחרי הארוחה צפתה רונית בחמוטל שהסירה את הכלים מהשולחן, שמה את השאריות במקרר והדיחה את הכלים המעטים.
“חמוטלי, תני לי את הטלפון. הגיע הזמן שאטלפן לבת שלי.”
“שלום רותי, אל תסגרי את הטלפון.”
בצד השני הייתה שתיקה.
“את יודעת למה אני מטלפנת?”
“כן, אימא, אני מחכה לשיחה הזאת כבר שבועיים.”
“את יודעת, הטלפון הוא מכשיר דו־סיטרי,” אמרה רונית ברוך.
“אלף פעם חייגתי והפסקתי. לא העזתי.”
“אז הפעם אני מעיזה,” אמרה רונית בקול החלטי, “הגיע הזמן. איך נודע לך?”
“חמוטל הודיעה.”
“עידו יודע?”
“אמרתי לו.”
“ו…”
“ו… זה עידו. גם איתי הוא כמעט לא מדבר.”
“תראי, אני אהיה ישירה איתך. הפרוגנוזה גרועה. יש גרורות בהרבה מקומות.”
לאחר שתיקה ארוכה אמרה רותי:
“מתי אני יכולה לראות אותך?”
“זו לא שאלה של מתי. זו שאלה של איפה,” היה משהו קשה בקולה של רונית.
“איפה שאת רוצה.”
“המקום היחיד שאני רוצה, שאני מוכנה, זה בבית שלנו, שלי ושל חמוטל.”
“אימא, כבר מזמן קיבלתי את הבחירה שלך. מבחינתי זו את שממשיכה להעמיד קירות.”
“זאת לא בחירה, אבל לא נתווכח על זה כרגע, רותי, בואי, אבל מהר, לא תמיד יש לי כוח.”
חמוטל הושיטה לרונית את קופסת הטישו. הן עמדו דקות ארוכות, רונית נשענת ללא כוח אל חיבוקה של חמוטל. אחר כך הוליכה את רונית באיטיות אל המיטה, עזרה לה לשכב ועטפה אותה בשמיכה. אחרי מבט חטוף בפניה החיוורות, שלפה את השפתון ואת הסומק ממגירת הארונית שבצד המיטה ואיפרה את פניה בתנועות עגולות ולוטפות.
“חמוטלי, לפני שרותי תבוא, תני לי החלוק היפה, זה שנראה כמו שמלת בית.”
אין עדיין תגובות